סירות גמבה עם קוטג', ציפס קופץ שלצערי אני לא רואה את זה בחנויות תבלים כבר

חצי לחם עם חריף.
ירושלמי כמובן.
בהפסקת 10.עד היום מכור לפחממות.
מתי ? לפני 40 שנה.

ידיים למעלה:
כולכם עצורים עצורים בחשד להנאה מהעלאת זכרונות נוסטלגיים (מתוקים) במקום קיום דיון מפרה.
קדימה לזינזנה.

צוויל

ומישהו זוכר אולי מן דגני בוקר כאלה שקראו להם 'בוקר טוב'? עיגולים בז' עם חור באמצע. ממה הם היו בעצם?

_מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
וואו, איזה כיף שיש עוד אנשים שזה טעם הנוסטלגיה בשבילם...

אז אפשר להשיג את זה היום? (איך לעזאזל קראו לסוג הזה?)_

לדעתי קראו לזה ריגולטו....

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

פודינג טורטיה

הלאה הקפיטליסטים!

[u]או לחילופין גלידה 'אמריקאית' שאני עדיין זוכרת בחיבה.[/u]
גלידה אמריקאית הכרתי בנעורי (טוב, אני הגעתי קודם...). ואני זוכרת אותה לגמרי לא בחיבה.
בילדותי המוקדמת בקיבוץ לא הכרנו גלידה בכלל, אבל במלחמת השחרור פינו אותנו ליפו, שם חיינו קרוב לשנה. בתקופה זו נהגנו (בת-דודתי ואני, לפעמים עם אמא שלי ולפעמים עם סבא שלנו) לטייל בשדרות רוטשילד, ומדי פעם קיבלנו כסף לקנות חצי מנת גלידה. אני חושבת שהמחיר היה 2 מיל. זו היתה ההכרות הראשונה, המרגשת, עם גלידה.

רוב שרותי הצבאי היה בבאר-שבע, ואז הכרתי את הגלידה הכי טובה בארץ - "גלידה באר-שבע" האחת והיחידה. אם יש מישהו שלא מכיר - חבל עליו... כל העיר וכל חיילי צה"ל ששירתו בבאר-שבע ובסביבותיה היו מתייצבים שם בערבי הקיץ. רבים באו יום יום. מבחר הטעמים היה הרבה יותר קטן מאשר היום, הדוכן היה קטנטן, התור היה ארוך - אבל היה שווה. גלידה מחומרים טבעיים (באמת!), ללא צבעי מאכל, עם טעם גן-עדן. מתכון סודי של הגב' יוליה, בעלת המקום.
יוליה סרבה לגלות את המתכון ולהרחיב את העסקים. בהמשך שכנע אותה הנכד לפתוח סניפים נוספים. אם אינני טועה נפתחו בהתחלה שני סניפים נוספים. כל הגלידה יוצרה אז בבאר-שבע, וכל יום יצאה מכונית עם גלידה לשני הסניפים הנוספים.

עם השנים הגיעה ארצה גלידה אמריקאית. כולם התלהבו - הרי כל מה שנקרא "אמריקאי" נחשב למשובח יותר מאשר מוצרים מקומיים. גם אני ניסיתי להתלהב - אבל לא הצלחתי. אפילו גלידות בינוניות שאכלתי אז בתל-אביב, עם המון צבעי מאכל, היו יותר טובות מהחומר הלא-מזוהה הזה.
בבאר שבע הופיעה אז "גלידה מונטנה" שמכרה גלידה אמריקאית. כל המטיילים שעברו דרך באר שבע היו עוצרים שם, ואיש לא זכר יותר את גלידה באר-שבע
Sic tranzit gloria mundi...
מייק ואני זכרנו לה חסר נעורים, ובכל פעם שנסענו או חזרנו לטיול בנגב או בסיני, כשכולם הלכו למונטנה, אנחנו קפצנו לביקור בגלידה באר-שבע. ותמיד היה לה אותו טעם-גן-עדן, אבל רק כעבור שנים היא הפכה שוב פופולרית, וגם הרחיבה את העסקים, ומשווקת את הגלידה גם לחנויות במקומות אחרים. כיום יש לה סניפים רבים, ואין לי מושג אם הגלידה עדיין מיוצרת על-פי אותו מתכון ובאותה איכות.
בינתיים נפתחו בארץ גם גלידריות משובחות אחרות. ולא, אף אחת מהן לא משווקת גלידה אמריקאית...

_וודקה עשוי מתפוחי- אדמה תוססים
קרמבו עושים מביצים לא טריות
סיידר עושים מתפוחים רקובים
וגם אני לא מושלמת._

שיר מגניב, מותק...

אכלנו ג'אנק אבל להבדיל מהילדים של היום זזנו הרבה. שיחקנו בחוץ. האוויר היה צח יותר, הרבה פחות מזוהם. היו הרבה פחות מכוניות וכו'.

היה ג'אנק- אבל לפחות אצלינו, לא היה ג'אנק לאימהות.
אמהות היו צריכות לבשל, לחתוך לשטוף ארוחת צהריים. אי אפשר היה לקנות, כמו היום, אוכל -זבל- ביתי.
אני לכשלעצמי, עשיתי המון בעיות באוכל...
כל יום אמא שלי ישבה אתי, והאכילה אותי ביסים בשביל אבא שבעבודה, בשביל סבתא שבתל אביב...

כדי לשבור מיתוסים (אם יש עוד כאלה): אני בת של קיבוצניקית, נולדתי בשנת 1965.
גם אז היה המון ג'אנק. אמנם הרבה פחות בחירה, אבל בהחלט ג'אנק.
מבחינת אוכל ביתי: אכלנו אוכל ישראלי טיפוסי: פירה,צ'יפס, מקרוני, אורז, קציצות, שניצל, עוף. בסופי שבוע הרבה דגים טריים שהגיעו מהים.
גבינות כמו היום, ביצים, לחם אחיד. ארוחות בוקר היו בבי"ס סנדוויץ ופרי.

מבחינת ממתקים: היו עוגות מרגרינות קנויות שהייתי חולה עליהם, שקיות טופי אכלתי כאוות נפשי (ואכלתי הרבה), במבה, ארטיקים וקרטיבים, שוקולד השחר למריחה ושוקולד של עלית, חטיפים כבר היו: אגוזי, טעמי, נוגה (שנעלם מן הנוף, זה היה כמו מארס של היום, מקופלת), קרמבו, וופלים במשקל, חלבה,מסטיקים, סוכריות על מקל, מרמלדה גלידה בחבילה מאורכת ועוד דברים שלא זוכרת כרגע.

היה גם גרעינים ברחוב, ותירס ברחוב, וסברס ברחוב - אבל סך הכל התמלאנו בג'אנק לא מעט.
נכון שהפירות היו פחות מהונדסים. האבטיח היה אבטיח עם גרעינים שחורים וטעים מאוד, הענבים היו קטנים ירוקים או צהובים עם קליפה דקה דקה ומאוד טעימים וכל השאר באמת זכור כפחות פלסטיקי מהיום.

ומה מצב בריאותי?
שיניים על הפנים, אבל נדמה לי שזה גנטי. יש לי בעיות גב קשות אבל נדמה לי שזה גם גנטי, גם לא קשור לאוכל ואם כבר להתנהלות יומיומית (פעילות ספורטיבית וכולי). סובלת הרבה מכאבי ראש וגם זה לעניות דעתי לא קשור לאוכל - כבר ניסיתי כל מיני דברים (בכל מקרה זה בטוח גנטי אצלנו במשפחה) ומבחינת כל השאר: חולה מדי פעם בוירוס זה או אחר אבל בריאה באופן כללי.

מזל שלא גידלתם חתול!
זה פשוט לא כשר...
ועכשיו לחידון: "ממה עשוי?"
שמן זית עשוי מזיתים, שמן חמניות עשוי מחמניות ושמן תינוקות עשוי מ... ? נכון.
כשהייתי בת 20 כתבתי לכבוד זה שיר:
וודקה עשוי מתפוחי- אדמה תוססים
קרמבו עושים מביצים לא טריות
סיידר עושים מתפוחים רקובים
וגם אני לא מושלמת.

כשגידלנו הודים היינו אוכלים הודים, כשגידלנו קישואים היינו אוכלים קישואים מאודים עם יוגורט, כשגידלנו עגבניות - עגבניות מרוסקות עם פלפל - מלח ושמנת
לבנייה: שמנת עם קקאו וסוכר (יאמי)
אמא שלי היתה שולחת אותי לקטוף את האוכל מהשדות ולהביא כד אלומיניום עם חלב מהרפת של השכנים

[u]אני כלכך מתגעגעת לסבתא שלי.[/u]

(())
גם אני.
@}

אמא שלי היתה מורה לתזונה. יום אחד אני אפרט. עכשיו |יד1|

שבת בבוקר - חלה מרוחה בטחינה גולמית וסוכר.

[u]מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,[/u]
וואו, איזה כיף שיש עוד אנשים שזה טעם הנוסטלגיה בשבילם...

אז אפשר להשיג את זה היום? (איך לעזאזל קראו לסוג הזה?)

בשבילי ביסלי לנצח יהיה טעם של ילדות.
הטעם הכי שווה היה פלאפל ואחרי זה בצל ואחרי זה פיצה.
הפושטים היו גריל וברביקיו...

[u]כמו לאכול במבה עם קוביות שוקולד פרה שבורות לתוכה, עדיין אחד הדברים האהובים עלי, ואז לשטוף הכל בקולה.[/u] :-)

מסטיק בשפופרת...מממממ

[po]עפרה שחר[/po], אין לי מילים.
את שורדת אמיתית.
את בחיים כדי לספר.
כמה טוב שכתבת שוקולד השחר, כמה נחמה בתוך הזוועות.

[u]מיץ קפוא[/u]
מיץקרח! איזו תאווה.

אמא שלי הייתה בבית עד שהייתי בת 9 בערך, כך שבתחילת הילדות גדלנו על אוכל ביתי ומעולה.
ואז הפכנו ילדי מפתח, מה שהיה כיף לא פחות כי גילינו את זוועות הקולינריה (כמו לאכול במבה עם קוביות שוקולד פרה שבורות לתוכה, עדיין אחד הדברים האהובים עלי, ואז לשטוף הכל בקולה).
הארוחה האהובה על אח שלי הייתה במבה אדומה עם מיץ תותית,
ולעיתים מלוואח עם גבינה צהובה וריבת תות.
באחד מימינו השובביים גילינו לתדהמתנו כמה טעים טעים זה להוסיף לטוסט גבינה צהובה-חמאה-עגבניה, גם קטשופ ופסטרמה!
זה היה טעמו של החטא (ההורים שלי שומרים כשרות) ולא היו מאושרים מאיתנו.

לחלבה מאז ולעולם יהיה מקום של כבוד אצלי.

אחי ואחותי היו מכורים לדני וניל, אני לשוקולד. מספיק היה לקרב אלי את הוניל הרוטט צהבהב נוראי הזה כדי שאשבר.
הם גם אהבו צלפים, שזה, חברים, במקרה הטוב מסתורי ובמקרה המציאותי, מדובר במזוכיזם.

< איזה דף מעורר תאבון / בחילה >

_מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד (אחד מהם היה נדיר יותר ותמיד היה יותר 'שווה' לקבל אותו, לא זוכרת איזה...)
שנים לא ראיתי את הסוכריות האלה ואז זה היה די נפוץ.
האם זה זכרון רק שלי או שיש פה עוד כמה שהסוכריות האלה מתחברות להם לילדות נשכחת?_

לא רק זוכרת, התמלא לי הפה בטעם שלהן כשקראתי מה שכתבת.
כמובן שהורוד-לבן היה יותר נדיר כי היה יותר טעים (יש קשר בין איכות לשכיחות :-) ).

עד היום אני זוכרת את הזעזוע שחשתי כשגיליתי שהשכנה לא מבשלת קובה לילדים שלה ביום שישי . ומה זה ריחמתי על הילדים שלה.

מיץ קפוא בהפסקות בי"ס,אחרי הצופים קונים גאדייאללה (תפוח מצופה סוכר אדום נשבעת לכם שככה קראו לזה)
או שכולם הולכים למרכז ואוכלים פיצה ומיצענבים או מלאווח. מאפיה חדשה בהרצליה בשנות השמונים הביאה את הבגט!!! אז הבילוי היה לקנות בגט אישי חם ולאכול ברחוב (יאמי). אבקה בטעם תות שמערבבים עם חלב,אני ואחותי היינו מתות על זה
אני הייתי משוגעת על במבה אדומה,במבה רגילה לא הכרתי עד גיל יחסית מאוחר,אז לא ממש התלהבתי.ביסלי גריל :-9
בשנות השמונים היה מסטיק שעד היום הייתי מוכנה למשכן כיליה כדי שתהיה לי קופסא ממנו,נראה מבחוץ כמו בזוקה,עטיפה ורודה שעליה מצוייר שפתיים,בפנים הייתה מדבקה ששמים על היד עם רוק,אח איזה טעים הוא היה
למזלי לא נחשפתי לג'אנק עד גיל 16 בערך כי סבתי היתה גרה איתנו,ובשבתות הורי היו מבשלי מאכלי גורמה(מה שהפך אותי להיות בררנית ברמות קשות,ובשום מסעדה לא הייתי מרוצה מלבד "מיסטר סינג" מסעדה סינית אלוהית שהיתה ברחוב פרישמן בשנות השמונים ונסגרה,אה וגם בסטקיות נהנתי
ממליגה עם מלא שמנת וחמאה,כרוב ממולא עם מלא שמנת גם כן
גם אני אהבתי מעדן דני בגלל המדבקות :-) אצלנו לא קנו גלידה סבתא שלי היתה מכינה גלידת וניל ממממ...ואמא גלידת תות מטורפת (היא לא זוכרת איך)
והכי הכי עוגת דובדבנים חמוצים שהיה בעונה פעם בשנה,ושהיתה מתחסלת ביומיים(אני הייתי בלילה או כשכולם ישנו צהריים "מישרת"אותה)
המשך יבוא..

[u]פלפל ממולא (עד היום זה המאכל האהוב עליי בכל העולם..)[/u]
טוב לדעת..אני מכינה את זה ממש טעים(יש לי אמא רומניה )

יוו.

אני חושבת שהרבה אוכל ביתי פשוט צנוע אך מגוון. ספרי רות סירקיס סטייל... :) כמובן שהיתה הפרדה בין עידן טרום הפרסומות לעידן הפרסומות (שאצלי עבר בערך בגיל 12)שלאחריו נכנס הביתה (לשמחתי אז ולצערי היום) המון המון אוכל מתועש-מנה חמה,מרקים של קנור,טבעולים צ'יפס למיקרו דיאט קולה בכמויות שיכולות להרוג סוס וכדו'...

אז אשחזר את עידן התמימות,ברשותכן :) :

ארוחת בוקר לא היתה ,רק בשבתות...

לבי"ס לחם אחיד עם גבינה לבנה ובצל ירוק/זיתים בליווי אפרסק/תפוח/מלפפון...... (עד היום אני מתפלצת כשאני רואה ילדים מקבלים מנה חמה/ממתק לבי"ס..) היו ילדים שקיבלו ריבה עם מרגרינה..מעולם לא הבנתי את זה..(כלומר למה להוסיף מרגרינה? למרות שיש לזה שיק נוסטלגי )

לצהריים-הייתי ילדת מפתח מאושרת (באמת. ממש אהבתי את החוויה של לחזור בעצמי הביתה ולבלות כמה שעות לבחירתי בלי שאף אחד יושב לי על הראש.והייתי רואה טלוויזיה/קוראת/מציירת...ממש ראיתי בזה me time )

אמי החמודה היתה משאירה צלחת עמוסה בכל טוב עם הוראות לחימום במיקרו. בדרך כלל עוף עם אורז ואפונה או שניצל ופירה או פלפל ממולא (עד היום זה המאכל האהוב עליי בכל העולם..) והיו ימים משמחים לא פחות של פיצה מקפיצה (נכון שזה מגעיל אבל קראו לזה פיצה וזה מספיק..)
ודברים שלא כל כך התחשק לי קיבל בהתלהבות, צ'יקו ,כלבי הנאמן.
ובערב-ביצה רכה סלט לחם אחיד. או בימים של פינוקים-פיתה עם חמאה ומקושקשת,מלאווח,בורקס(תוצרת בית!)..
בסופשבוע (האמת שגם באמצע ) היתה בדרך כלל עוגה ריחנית-עוגת תפוזים שמרים שוקולד (יאם) או שטרודל(פיכס!. פשוט התפוחים נראו כה מעוכים ומסכנים. רק היום אני מוכנה להודות שזה טעים) ולפעמים עוגת שוקולד-ילדים שחוסלה תוך יומיים.

והיה גם-
שוקו ולחמנייה בקייטנה (או בקייטנות הפחות טובות-טרופית ולחמנייה) עם הזמן שיכללנו שיטות שונות לאכילת הלחמנייה אם את הבפנוכו קודם ולהשאיר עטיפת קרום לחמנייה לסוף,או להיפך. או להפוך אותם לכדורי בצק ואז..טוב, היה נורא בקייטנה, היינו צריכים לבדר עצמנו איכשהו.

כשישנים אצל חבר/ה-אז בבוקר להכין ביחד לחם מטוגן עם סירופ שוקולד ומייפל.

קקאו. אצלנו לא היתה שוקולית(ובאמת לא הבנתי איך בבתים של חברים שותים את הדבר הזה.) הייתי אוהבת לבקש מאבא (כי זה הדבר היחיד שהוא ידע להכין..) כפית קקאו שתי כפיות סוכר וקצת חלב..... תמיד היתה לו תנועה מצחיקה כשערבב, ועשה את זה ברצינות רבה אהבתי את זה :).

פרוזן יוגורט. כל שבוע אחרי הצופים,כולנו במדים ומזמינות תרכובות הזויות של עדשי שוקולד עם מקופלת ועוגיות.. ועל זה סירופ שוקולדאף פעם לא הצלחתי לגמור את זה.. או לחילופין גלידה 'אמריקאית' שאני עדיין זוכרת בחיבה. רק שוקו, לעולם לא וניל (תמיד זה נראה לי אנטי-טעם)

סלט גזר-עם לימון וקצת סוכר. המאכל האהוב עליי,עד היום. (נראה לי שאני חלומה של אמא פולנייה גם ברוקולי היה מבחינתי להיט..)

עוגיות סופר זולות עם ריבה קשה באמצע או זרזיף של משהו דמויי שוקולד. אז הן היו פריט נחשק משום מה, והסיבה שאני והאחים הצטרפנו לקניות.

קרטיב לימון ב80 אג' במכולת אחרי בי"ס.... הגלידת פונטש בננה שנוורא קשה לחתוך אותה מהקרטון. קינלי .(איכס!)

[u]גבינה כחושה_ היא בהגדרה _דלת שומן[/u] :-)

[po]עפרה שחר[/po] , הרגתותי לגמרי. ישבתי וצחקתי וצחקתי וצחקתי.
אני לא יודעת באיזה מצב רוח כתבת אבל אני מקווה שהיום זה אולי מצחיק גם אותך.
אם [po]פרח הלימון[/po] לא היתה מגריינת אני הייתי עושה את זה.

איך לא גיליתי את הדף הזה קודם..
מאכלי ילדות אהובים במיוחד,איטריות ביצים רחבות עם חמאה(אבא שלי קרה לזה דוד איטריולה,אלוהים יודע למה)
וכופתאות שבאות מהונגריה שקראנו להן בבית ג'ולות ,סולת, גבינת כנען(גבינה כחושה בלי מלח ולדעתי גם דלת שומן) ביצה
מערבבים ויוצקים בכף לסיר עם מים רותחים כשצף מעל המים זה מוכן מגישים עם חמאה ,לחלוטין המאכל האהוב מכל

[u]לארוחת צהרים אמא שלי, עקרת הבית, הפשירה לנו אצבעות דגים בריח סחלה, אורז עם צבע מאכל כחול[/u] הייתי חייבת לגריין

אצלנו לא הכניסו ממתקים(אמא שלי היתה אופה כשהיא היתה עצבנית,וזה קרה כל יום בערך) ,שתיה מתוקה או גלידות,וכשהיה לי כסף בגיל מאוחר יותר פיציתי את עצמי,אוהו כמה שפיציתי..נדמה לי שעד היום אני מפצה
כשהיינו הולכים לסבתא היה לה ארון כזה יפה והוא היה נפתח כמו בר כזה עם מראה,ובפנים חיכו לי ולאחותי בזוקה,וקרמבו (אוי קרמבו) .היא היתה מכינה לנו כל שבת פיצה אלוהית ועוגת בלינצ'סים
אבא שלי דרום אמריקאי ובשלן מעולה,הסנדביצ'ים שלי לבית הספר היו מוזרים,גבינת חמאה עם דולסה דה ממבריז'ו (ריבת חבושים שמגיעה מדרום אמריקה בקופסת שימורים עגולה וכבדה) ,ריבת חלב,גבינת שומית (מישהו זוכר?) והאהוב עלי שינקן וגבינה צהובה. היתה לי שכנה בגילי ששנאתי ממש,והיא היתה מבית די דתי,יום אחד בב"ס היא ביקשה ממני ביס מהסנדוויץ' הלא כשר שלי,ונתתי לה בשמחה,היא מאוד אהבה ואני זרחתי :-) שנים אח"כ התנצלתי בפני בורא עולם.
תמיד קינאתי בילדים שהיה להם פיתה עם גבינ"ץ או ממרח שוקולד השחר. בל"ג בעומר כולם הביאו פיתה עם חומוס,ורק לי היתה חלה עם חומוס
אך אל דאגה ,בבגרותי השלמתי את החסר עם פיתות מהמאפיה בכרם התימנים (החלון ברחוב נחליאל)
בתור ילידת 74 שגדלה ב אזור,הזיכרון הכי חזק שלי זה אוטו גלידה..איזה אושר! לא ידעתי מה לבחור,שוקו וניל או שוקו בננה,קופיקו, והיתה גם גלידה בכוס
את הטעם..לעולם לא אשכח! אני חושבת שהאוטו גלידה היה מגיע לעיתים רחוקות וכשהייתי שומעת את המנגינה הייתי רצה מהר מנסה לארגן כסף ואז רצה למטה ומקווה שהוא לא נסע כבר,מה שקרה די הרבה :-)
טראומה מגן הילדים, כל יום היו מגישים לנו תה שחור חזק מתוק להחריד ופושר,ולחם אחיד עם ריבה אדומה פושטית מגעילה
עד היום ריבה אצלי לעולם לא תבוא בלי חמאה,ותה שחור בלי לימון או חלב התחלתי לשתות רק השנה

כופתאות גבינה: מערבבים טוב- טעם עם ביצה וסולת (מלאה), יוצרים בידיים רטובות כדורים ומשטיחים קצת. שמים במים רותחים עד שצפים, מוציאים לצלחת יפה ומפזרים סוכר (חום) וקינמון.
אני כלכך מתגעגעת לסבתא שלי.

אני ילידת 69 ואכלתי בילדותי אוכל מגעיל ברמות קיצוניות. לא זוכרת קוטג' או גבינה לבנה אצלנו במקרר- היה פריגורט מוקה עם טעם של צואה וג'לי בצבעי הקשת שהיה יותר סינטטי מאסבסט טהור (טורטינה?) ושתינו רק תרכיז מנתה של יכין בצבע ירוק רעל. כזה טעם בדיוק היה לו. אין מצב שמישהו בבית אצלנו היה שותה מים. פשוט לא עלתה על דעתנו האפשרות הזאת.
לארוחת צהרים אמא שלי, עקרת הבית, הפשירה לנו אצבעות דגים בריח סחלה, אורז עם צבע מאכל כחול (בחיי שיצירתיות זה לא בהכרח טוב) ובארועים ממש ממש חגיגיים: (שימו לב, חצוצרות) עוף בשוקולד (פיחסה. זה נוראי לגמרי) או לשון ברוטב צלפים (כמובן שקנוי). רק מלהיזכר בטקסטורה של המחוספס על הלשון של הפרה נהיה לי צמרמורת בשערות הידיים ועד בית השחי! מעניין למה נהייתי צמחונית?
סולחת לעצמי על כל הפלצנות האורגנית בגלל הילדות העשוקה- קולינארית שלי!
לפחות שיניתי את שם המשפחה לשחר (העולה) כדי לאזן...
השבח לאלים ולשר הבריאות שכל זה מאחורי.
שלא נדע עוד צער.

[u]בקלה מן הסתם?[/u]
לא. לא בקלה.
בקלה הופיע מאוחר יותר והיה מגעיל עוד יותר.
הדגים האלה, ואיתם הקרפיון-של-יום-ששי, אחראים לכך שבמשך עשרות שנים לא נגעתי בדג - עד שהגיעו הפורל, הטונה והסלמון, ואז -- באירועים נפרדים ובטווח זמן של שנים -- גיליתי שדג יכול להיות טעים.

[u]בנעורי אכלנו לעתים קרובות משהו שנקרא "דג פילה". עד היום אין לי מושג מה שמו האמיתי של הדג. הוא טוגן עם פירורי לחם.[/u]
בקלה מן הסתם? לדעתי הוא היה הכי נפוץ (חוץ מקרפיון שלא אכלו בתור פילה).

[u]כל מי שאכל ארטיק שוקו שוקו היה אוהד של ירדנה ארזי וכל מי שאכל שוקו וניל, היה אוהד של עופרה חזה. בדוק....[/u]
ואוו איזה ילדות חכמות. באמת אהבתי שוקו שוקו ואת ירדנה ארזי.... אף פעם לא קישרתי.. (-:

טוב, אצלינו גדלנו עם אמא שלא אוהבת כל כך להכנס למטבח, אז היה : תפוחי אדמה עם כדורי בשר מעוכים ביחד ומעורבבים ביחד למשהו שנראה כמו פיצה, אז דמיינתי שאני אוכלת פיצה כדיי להתגבר על הטעם. היו פתיתים דווקא סבבה ושניצלים שהייתי זורקת מהחלון לחתולים. הכי סבבה היה נקניקיות וצ'יפס, כאלה שזורקים בטוסטר אובן ( לפני עידן המיקרוגל).
אצל סבתא שלי, לעומת זאת, היה ספגטי בולונז אלוהי, ללקק את הצלחת, קציצות למות מהן, בורקסים שהיתה מכינה בעצמה ולחמניות גבינה שהיתה אופה בעצמה, אח איך הייתי אוכלת עכשיו את האוכל שלה ....ולבסוף- גלידה מהחבילות קרטון שתמיד מוצאים חתיכה קטנה של קרטון בתוך הצלחת גלידה....
מבחינת ממתקים- במבה אדומה לקח בגדול את כל השאר. שוקולדים בניירות צבעוניים זוהרים שלא היו משהו אבל את הניירות שמרתי לאוסף. סוכריות ג'לית צבעוניות ועדשים.
מאכלים מיוחדים לחגים ומועדים: אמפנדס, פשטידת פטריות מדהימה- דווקא של אמא שלי, מרק יוגורט קר, גספצ'ו, שזה מרק עגבניות קר, חזה עוף ממולא בחזה אווז- מדהים!
ומשהו אחר לגמרי- בילדות ( שנות ה-80) עשינו אני וחברותיי סקר שהיו לו תוצאות מרעישות: כל מי שאכל ארטיק שוקו שוקו היה אוהד של ירדנה ארזי וכל מי שאכל שוקו וניל, היה אוהד של עופרה חזה. בדוק....

בנעורי אכלנו לעתים קרובות משהו שנקרא "דג פילה". עד היום אין לי מושג מה שמו האמיתי של הדג. הוא טוגן עם פירורי לחם.
בחדר האוכל ובבתי הילדים של ילדותי ונעורי היתה "מנה" (כלומר, מנה עיקרית) והיה "בִּמְקום" (במלעיל), כלומר מנה חלופית.
כשהמנה היתה בלינצעס ממולאים בגבינה לבנה מתוקה, ה"במקום" היה בלינצעס ממולאים בריבה.
כשהמנה היתה נקניקיות מטוגנות - ה"במקום" היה נקניקיות מבושלות במים.
כשהמנה היתה לביבות גבינה מטוגנות - ה"במקום" היה כדורי גבינה מבושלים.
טוב, הבנתם את העקרון...
היו אוכלים שהקפידו תמיד לבקש "במקום".
יום אחד הביאו לבית הילדים שלנו ארוחת דג פילה.
במקרה היו שם דגים משני מחזורי טיגון - אחד מטוגן יותר ולכן כהה יותר, והשני קצת בוסר, בהיר יותר.
המטפלת הגישה כמנה את הגירסה הכהה.
המפונקים הקבועים ביקשו "במקום"
המטפלת, בלי להניד עפעף, הגישה להם דג פילה בגירסה הבהירה, וכולם היו מרוצים...

אוייש דף מעולה!
אמא שלי הייתה חורצת את שני קצוות הנקניקיה באיקס
כך שבטיגון זה היה נפתח והיינו מדמיינים שאנחנו אוכלים סרטנים.....

(המון מרגרינה אכלנו בילדות, מסתבר)

ביסקויטים ושוקולד - ביס ביסקויט ביס שוקולד וכמובן ספר._
יא אללה איך הזכרת לי עכשיו.
אמא היתה שולחת לי לבי"ס סנדוויצ'ים של לחם שחור עם מרגרינה ושוקולד השחר, עטוף בנייר פרגמנט
בהפסקות הייתי יושבת בפינת הקריאה בכיתה וקוראת ספרי תעלומות עם הסנדוויצ'ים האלה.

מרשמלו בשוקו - זה היה ה מ ע ד ן המדהים ביותר (היום לא יכולה להתקרב למרשמלו)
בזמן שהייתי בארה"ב כילדה, היתה שם עוגת שוקולד שקונים, שהיתה מלאה בקרמים, שהיתה המשהו המופלא ביותר שאפשר לדמיין (כנ"ל)
לחם עם מרגרינה ושום.
טונות של גרעינים מול הסרטים הערביים של יום שישי (שכחתי מה זה גרעינים, וגם את הסרטים האלה, עם המוהנדסים ורקדניות הבטן והאהבות הבלתי אפשריות)
לחם קשה קצת, ישר מהאפיה, עם קרום קשה וריחני, טבול בשמן של הטונה מהקופסא.
חומוס מקופסת שימורים.
מרק שוקולד במקום שקראו לו chocolate soup במדרחוב ליד נחלת שבעה בירושלים, צמוד לבית אגרון שהיה אז הסינמטק, והייתי מגיעה ביום שישי מהצבא ואוכלת את זה, מין רוטב שוקולד עם בננות, ענבים ועוד כאלה דברים, והולכת לראות סרט של קוראסאווה, או פליני. אוח אוח. הטעם המשולב הזה.

אבקת קקאו עם סוכר. בכפית. בשבת בבוקר.
ביסקויטים ושוקולד - ביס ביסקויט ביס שוקולד וכמובן ספר.
קציצות בשר של אמא שלי.
פירה תפוחי אדמה בצורה מעוצבת משתנה על ידי הפסים של המזלג.
הסיפורים שאבא שלי היה מספר עם כל אוכל שהוא ובלבד שאוכל.
וכמובן במבליק. לירושלמים מביני דבר.
ומישמשים עם אג'ויים.
ביצים חמינדוס.

[u]אבטיח עם גרעינים שחורים[/u] (-:.. כן, איזו המצאה זו היתה...

מרשמלו על האש, (גומי מותך ורוד ודביק) S-: , קרמבו, למרוח את השפתיים בשוקולד וללקק, להמיס את הגלידה ולערבב עם הכפית, סברסים שאבא קטף, אשכולית עם סוכר (לא אדומה איכס) טעמי מהארון הסודי של סבתא, חרובים בטיולים,פטיבר עם שוקולד, שמנת עם בננה ופטיבר וסוכר,
טוב... זה דברים גם שיש היום (חוץ מסבתא ז"ל) אני לא עד כדי כך מבוגרת...אך בכל זאת אלו זכרונות....

[u]אגב, לי סבתא הייתה מכינה : פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.[/u]
אוי אוי...איזה טעם גן עדן....אצלי אבא היה מכין לנו, ואמא היתה כועסת עליו: "זה לא בריא"....

שניצל, פירה, עדשים, סלט חצילים, סלט ירקות, עוגת שמרים, אבטיח עם גרעינים שחורים, גלידה בכיכר מלכי ישראל, טוסט גבינה שחתוך למשולש... עוגת גבינה על בסקוויטים- בתור עוגת יום הולדת- מרחים געגועים באוויר?

[u]קראו לזה ריג'לטו או משהו כזה...[/u]
אוי אוי אוי כמה אהבתי את זה. יש עוד להשיג אותן איפשהו?

לחם (אחיד, יש אחר?) עם גבינת טוב-טעם וזרזיפי (היום קוראים לזה "נגיעות") תרכיז פטל. הזכויות על המתכון שמורות לסבתא שלי.

חטיף עם אריה שואג שאבא שלי הביא מלבנון.
והחידוש המדהים - קולה וקינלי (ושוופס תותית) בקנקלים מפלסטיק, אחרי בקבוקי הזכוכית שכל מי שמנסה לפתוח אותם מחרף את נפשו כמעט כמו בהכנת סודה בסיפולוקס.
ואותו יום שבו דוד שלי חזר מאנגליה וסיפר על המעדן המופלא שאוכלים שם בבוקר - קורנפלקס של קלוגס.

_מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?_
קראו לזה ריג'לטו או משהו כזה...

אכלנו גם תפוח עץ על מקל. התפוח היה מצופה במשהו דביק ואדום שהסב לנו משום מה הנאה מרובה.
גם לרופא השיניים שלנו...

[u]מי מכיר ממרח צמחי..???[/u]
ברור!!!
לגמרי טעם של פעם.

מי זוכר חומוס בקופסת שימורים!?

[u]פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.[/u]
לי אמא שלי היתה מכינה פרוסת לחם, טובלת בשמן (רגיל. מה פתאום זית?) ועל זה פרוסות עגבניה.
יאמי!

מי מכיר ממרח צמחי..???
אגב, לי סבתא הייתה מכינה : פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.
זה היה עונג צרוף.
לא מומלץ. :-)

[u]מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?[/u]
של סנוקרסט. או טעם-קור :-)

נזכרת בשוקולדים מלבניים קטנים בעטיפות מבריקות,
היו עטיפות בצבעי אדום, ירוק, כחול וזהב
היו גם כאלה מאותו סוג בעטיפות עם דמויות דיסני
שוקולד חלב רך וטעים כזה...
זוכרת שחילקו לנו כאלה במסיבת הסיום של גן טרום חובה.

_מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד_
אני אני! ממש זוכרת את הטעם ואיך אכלתי אותן: קודם לגרד את השוקולד בעדינות עם השיניים ואז לפצלח אותה ולהוציא מהפה לראות את הבפנים.. יאמי

[u]מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?[/u]
פונצ'-בננה !
הייתי אוכל איזה קילו של מוצרי גבינה ביום, כל יום. אני זוכר היטב את כל האריזות שהתחלפו ומשהו מן הטעמים (שהיו אחרים). לא העליתי גרם ! היום אני חושב שהייתי מסיים בבית חולים.
כמובן מיץ פטל עם הפקק-משאבה שאתה לוחץ וזה משפריץ את התרכיז. ואמא שמתעצבנת שאנחנו שותים בעצם רק את התרכיז כמו מיץ. לאחרונה קניתי תרכיז כזה וזה לא עשה לי טוב בכלל.
היה כמובן את הטרופית (עם הוראות הפעלה מטופשות) ואבא לוקח אותנו לברכה בטכניון ואח"כ קונה לנו קסטה וקופיקו ומטרה. אמא עושה עוגות נפלאות מכל הסוגים ובלינצ'סים. פרנצ'טוסטים נהדרים עם הסוכר ולפעמים בלי. אחרי קופת חולים תמיד אמא הייתה קונה סוכריות כדוריות וצבעוניות שבאו עטופים במין רשת. בפסח מציות נהדרות. שוקו שאבא היה לפעמים שוכח להוציא את הקרום. אסתפק בזה למרות שבטח יש עוד הרבה.
חשבתי שאני מבוגר מדי בשביל נוסטלגיה אבל הדף הזה החזיר לי תחושות נוסטלגיות. כמובן שאני הולך לאכול עכשיו :-)

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד (אחד מהם היה נדיר יותר ותמיד היה יותר 'שווה' לקבל אותו, לא זוכרת איזה...)

שנים לא ראיתי את הסוכריות האלה ואז זה היה די נפוץ.
האם זה זכרון רק שלי או שיש פה עוד כמה שהסוכריות האלה מתחברות להם לילדות נשכחת?

בטח רעל טהור...

[u]מי זוכר את הגלידה בקרטון[/u]
בג בגית, עשי לי את היום עם הזיכרון הזה. איך הקרטון הרך והמלכלך התחלף בקופסת פלסטיק קשה ומרעישה.


_סוכריות דבש
באמת האמנתי שזה בריא_ (-:

סוכריות דבש
באמת האמנתי שזה בריא

מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?
וגלידת חורף כמובן
ומסטיק בנג בנג (הורוד היה טעים) ומסטיק עגול, ובזוקה שחורה וסוכריות קופצות.
וזיתים, גבינה צהובה ומלוחה במשקל במכולת.
ומנדרינות ותפוז דם.

בילדותי אכלתי הרבה פחמימות והרבה הרבה ממתקים וחטיפים(כלומר רעל). כיום אני טבעונאי כלומר- [po]בריא לעד[/po].

אימי הערמומית קנתה לי את הספר המפורסם של רות סירקיס כדי שאקח על עצמי את מלאכת הבישול בבית.
ספר ניפלא.
כל מתכון היה מתחיל במילים:קחי 200 גרם מרגרינה.....

ואיך שכחתי את הפטל?????זה היה המים שלי [b]מיץ פטל[/b]!!!!!! עד היום אסור לי לראות תרכיז של מיץ פטל כי זו התנייה אצלי ועד שהוא לא נגמר אני לא מרפה

בשמת וכולם.
אני לא יודעת ילידת מה את, אבל אני ילידת 65, המון דברים היו באמת באמת שונים [b]אבל[/b] גם אם היו פחות דברים תעשייתיים, עדיין היו מספיק כדי לחרב את הבריאות:
#סוכריות על מקל בצורת תרנגול (אדומות אדומות...מה זה טעימות)
#חבילות טופי פירות.
#אנחנו היינו קונים במכולת וופלים וניל או שוקו במשקל (הם גם זכורים לטובה).
#עוגות רולדה עם קרם מרגרינה (הייתי חולה על זה)
#כמובן ארטיקים
#במבה נדמה לי שכבר היה
#מרמלדה
#שוקולדים למינהם (כולל השחר)
#הרבה מרגרינה.
# הרבה גלידה
# קרמבו
נכון שהיה פחות כסף והרבה פעמים כשחסר היינו מאלתרים כמו:
פלח לימון שטובלים בסוכר או תפוז עם שוקולד..
אבל כבר בנערותי אני זוכרת שבדרכי לשיעור ריקוד היייתי חושבת מה אקנה בקיוסק בדרך והמבחר של חטיפי הוופלים היה לא רע בכלל (טעמי, טוויסט, מקופלת, נוגה, ולא זוכרת מה עוד).
נכון שנדמה שהפירות היו טעימים יותר ופחות מהונדסים: האביטיחים עם הגרעינים, הענבים הקטנים עם הקליפה הדקה..
אבל שוב כבר היה הרבה מאוד ז'אנק באוויר ולא קשה היה להרוס כבר אז בריאות ושיניים

אני מחפש מתכון של קציצת בצק (כנראה ממוצא רומני), שהייתה מוגשת בארוחות צהריים (בתקופת ההסעדה בבתי"הס). מסקנתי שהיא ממוצא רומני נובעת מהעובדה שלטבחית קראו קלרה, זה היה בשנות ה70 המוקדמות בב"ש בבי"ס מוריה.
הקציצה הייתה מארכת, בעובי של בננה ובאורך של כ10 עד 15 ס"מ. למיטב זכרוני היא הייתה מטוגנת ללא מילוי, אך הטעם היה כ"כ טוב שהיינו מחליפים בינינו(הילדים ) את הקציצה תמורת כל האוכל שבצלחת.

ושכחתי את הסירופ שוקולד - אותו סירופ שהיו שמים על הגלידה שהיה סמיך ודביק עד כדי כך שהיה צריך כוח פיזי של ממש כדי ללחוץ אותו מהבקבוק (שלא עמד על הראש).

הקיבוץ שלי ספציפית, בשבילי באופן ספציפי, היה מקום מחריד לגדול בו, [u]בעיקר חברתית[/u]. אבל בהחלט היו גם דברים חיוביים.

[u]אז חזרתי למיץ פטל. מזעזע.[/u]
לפחות בחדר אוכל הגישו מים?

וסוף סוף שומעים יוצא קיבוץ אומר משהו טוב על המקום ;-) (תמיד קינאתי בקיבוצניקים, זה היה נדמה לי מקום מדהים לגדול בו, בעיקר חברתית).

הדף הזה גרם לי לחשוב ולהיזכר, ולגלות - בזעזוע מסויים - שבחדר האוכל בקיבוץ ובבית הילדים אכלנו יחסית בריא (אוכל מבושל מחומרי גלם, מגוון במידה ומאוזן, פירות וירקות בשפע), ואילו בבית, או בעצם צריך להגיד "בחדר של ההורים", אכלתי איום ונורא. עד היום אני מזועזעת מהתפריט של אמא שלי, וזה אחרי שיפור דרמטי שבא בשנתיים האחרונות כשהיא אובחנה כסוכרתית (מעניין...). רק בתור דוגמה, שתינו [b]רק[/b] מיץ מתרכיז. המון. בתחילת גיל ההתבגרות, התחלתי לחשוש מהשמנה ומסוכרת (מסיבות בריאותיות בשלב ההוא, ולא אסתטיות או חברתיות). הייתי רגילה לשתות מתוק, והתחלתי לשתות מים עם לימון וכפית סוכר. אמא שלי העירה לי שאני "שותה המון סוכר ככה". אז חזרתי למיץ פטל. מזעזע.

בילדותי אכלנו הרבה אצל סבתי - קציצות תרד, מרק עם אורז, כבד קצוץ (אני חושבת שאנחנו שלושת הילדים היחידים שאהבו את זה )
סבא שלי היה מכין לנו טוסט עם גבנ"צ מבעבעת וסלט ירקות קצוץ הכי קטן בעולם עם המון ירקות שאי אפשר היה לזהות בגלל שזכל היה קטן וציבעוני.
בבית בקושי אכלנו כי אמא שלי שנאה לבשל ודחפה לנו שניצלים מוכנים מגעילים שכבר בגיל צעיר לא הסכמתי לאכול.

אני גרתי מול חנות ממתקים. אפשר לתאר מה אכלתי בעקר בילדותי - כל ממתק חדש שיצא בדקתי, בעיקר עם כל הצבעים, במבות , שאז היה להם יותר טעם של פופקורן ופחות של חמאת בוטנים, פטל במימייה לקייטנה.
שניצל עם אפונה וגזר שנאתי. ממולאים אהבתי וקרפלאך וקרטופלאך ואיטריות עם סוכר וקינמון.
מלא סתימות בשיניים.

קצת מאכלי חגים: בשבועות היתה עוגת גבינה, שכל שנה אמא שלי חרבה בצורה אחרת. בד"כ זו היתה גם הפעם היחידה בשנה בה היא הסכימה להכין לביבות גבינה.
לביבות של חנוכה - עם סוכר למעלה.
את הסופגניות סבתא שלי היתה אופה, ומכיוון שלא היה לה מזרק, היא היתה מכינה ריבוע בצק, שמה כפית רובה ואז סוגרת אותו בדרכים לא דרכים. בגלל השילוב של הסגירה והאפייה, החלק העליון היה תמיד קשה ולא טעים.
והיא היתה מכינה המון (הרבה פחות ממה שאכלנו - העדפנו את הקנויות), אפילו בחופש הגדול היו סופגניות בפריזר. ואז זה היה יותר גרוע, כי היו מחממים אותן בטוסטר אובן (למי היה מיקרו?) והריבה היתה מתחממת הרבה לפני שאר הסופגניה, שבכלל היתה יוצאת קשה כמו אבן.

היו איטריות מרובעות במרק עוף צח שאי אפשר לשחזר (עם פטירתה של סבתי, אחותי ובן הדוד שלי התחלקו יפה בצנצנות האחרונות שנשארו במקפיא...).
תפוחי אדמה ברוטב דלוח שגם אי אפשר לשחזר (אבל טוב שכך) עם אפונה, שיחדיו שימשו רוטב לאורז מאוד לא טעים. היו חייבים לקחת כדור בשר (או פולקע, אבל לא אהבתי).
מדי פעם היה בשר בקר במרקם של מסטיק.

בגזרת המעדנים היה את "מעדן הגולן", שנכחד. הכי אהבתי בטעם מוקה או קרמל, אבל מדי פעם אכלתי "דני" בשביל המדבקה.
בכלל, המדבקות של ה'דני' כיסו את השידה שלי ואת הצד הפנימי של דלת השירותים, ונראה לי שלא הצליחו להוריד אותן עד היום (צריך לשאול את הדיירים שגרים בדירה ההיא).

[u]והירק המסתורי שכיכב בכל ספרי רות סירקיס המוקדמים - פטרוסלינון.[/u]
לא היה לי מושג מה זה. רצתי עכשיו לשאול את בעלי והוא עונה לי "פטרוזיליה" במבט של "כאילו, דה?". זה מה שעושות שמונה שנים הפרש.

היה מסטיק בשפורפרת שאמא מעולם לא הסכימה שאני אקנה, מחשש להריסת השיניים שלי (מסטיקים אחרים היא דווקא הרשתה).
וסוכריות סודה בשרשרת ובשעון. (היום יש רק בשוק)

עוגת אננס מהופכת, שאף אחד לא נגע בה.

עוגת יומולדת היתה תמיד עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות, שהיו מאורגנות בצורות שונות משנה לשנה. אף אחד לא שמע אז על בצק סוכר ודומיו.

בעלי אומר שדווקא פעם היו המון סוגים של שוקלוד, ורק היום עלית השתלטה על השוק. היו ורד הגליל, ליבר, צ.ד., ברט ועוד כמה פירמות שרק הוא מכיר, נראה לי. אני זוכרת שהתלהבתי משוקולד דיסני כלשהו, שלא היה מחולק לקוביות אלא למשולשים גדולים שכל משולש היה שווה ערך לשורה, פחות או יותר.

היה שוקו קטקטים בשקית.

במרק ירקות היו שמים בצקיות (ציפצ'קעס).

זה מה שאני זוכרת...

[u]ומסובך להכנה[/u]
זהו בדיוק, מי רוצה מאכלים מסובכם להכנה? מכל מקום, לא אני.
בורשט טעים ובריא ככל האפשר וקל להכנה:
מבשלים סלקים חתוכים בתוך מים+ 1 בצל חתוך ומטבלים ב: מיץ לימון+קצת סוכר+מלח+פלפל ואפשר להוסיף גם שום. (הממש מעט סוכר בא כדי לאזן טיפה את המיץ לימון ואת הפלפל השחור, שלא יהיה חמוץ וחריף מדי).

ואוכלים לפי הטעם: חם או קר. אני תמיד מעדיפה קר וברוב הפעמים בתוך כוס. וכמובן שמאוד טעים שבתוך הכוס או הצלחת יהיה מרק+חתיכות סלק מבושל.

[b]בורשט![/b]
ראיתי הערב את התוכנית "מסע עולמי" עם אייל פלד והפעם הביקור היה בקייב.
אנחנו עוסקים כאן באוכל,ולכן אתייחס רק לחלק התוכנית שעוסק באוכל. מתוך התוכנית הבנתי שכנראה אף פעם לא אכלנו בורשט אמיתי. מראים שם כיצד מבשלים ומה הם המרכיבים - נראה טעים מאוד ומסובך להכנה. כנראה, זה עוד אחד מהמאכלים שכבר האמהות שלנו לא ידעו ואולי לא רצו לבשל.
מתאים למרגיעון : "זה גם אישי וגם אנושי".
לילה טוב ZZZ

זוכרים את קציצות הדגים שאכלנו במסעדת בית הספר בשנות ה60? אם מישהו מכיר ויודע את המתכון אני אשמח

_סבתא לשמונה, את יכולה לפרט מה זה
הקישקע הצמחוני החדש? לטובת בני משפחה שמפנטזים על קישקע?_
הקישקע שקונים היום ממולא באיטליזים וברשתות המזון ומוכן כבר לבישול הוא צמחוני. המעטפת אינה של מעיים אמיתיים וגם שלא של בשר אלא של חומר מלאכותי, אבל טעים. המילוי האשכנזי תמיד היה ללא בשר אלא של קמח, שומן ותבלינים. היום השומן שמכניסים הוא שומן צמחי. אומנם כותבים על זה שכשר למאכלי בשר בלבד, אבל זה פשוט מפני שמבשלים בחמין שיש בו בדרך כלל בשר. למעשה זה הקישקע היחיד שמוכרים - לא מוכרים היום מעיים למילוי כפי שהיה לפני שנים. אני מניחה שלא יהיה מישהו שמוכן יהיה לעבודה הרבה הכרוכה בזה חוץ מהעובדה שהמעיים הטבעיים מגעילים.
אפשר גם להכין חמין טעים בלי בשר.
אגב, חלקים פנימיים אחרים דווקא נאכלים גם היום - כבד, טחול, לבבות עוף וקורקבנים.כמובן שלא כל אחד אוהב אותם אבל ה"מעורב ירושלמי" המפורסם שטעמו כטעם גן עדן עשוי מחלקים פנימיים.

סבתא לשמונה, את יכולה לפרט מה זה
[u]הקישקע הצמחוני החדש[/u]? לטובת בני משפחה שמפנטזים על קישקע?

_סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!
סלט ויניגרט זה נקרא. באמת יאמי.
איכס.
שכחתן שם את הבצל, וזה בכלל בלי מיונז._
אצלנו זה נקרא סלט תפוחי אדמה והוא מורכב מירקות מבושלים וחתוכים לריבועים (תפוחי אדמה, אפונה, גזר)+מלפפונים חמוצים חתוכים ומעל לכל זה מיונז וכמובן מלח.

וקאשה אצלנו זה כוסמת, ולמרות שזה בריא לא יכולה לשאת את הריח.

[u]טחינה שאבא הכין עם פטרוזיליה ולימון טריים מהשוק[/u] - כנ"ל וגם אבא שלי היה עושה. מה, זה מאכל אבהי? :-)
[u]סלט פירות מבננה, תפוח עץ, קלמנטינה או תפוז וצימוקים[/u] - כנ"ל. ומוסיפים גם מיץ תפוזים וקצת סוכר. יאאאאמי!

[u]געפילטע פיש זה משהו שאני לא מתקרבת אליו גם היום. נכון שזה לא דג, אבל באסוציאציה[/u]
אוי, כמה אני אוהבת גפילטע של אימא שלי או סבתא שלי..... חבל ששוב לא נהיה בארץ בפסח )-: עם חזרת.. נפלא. הפה שלי מתמלא ריר....
[u]אהבתי דייסת סולת. שתי כפות סולת, חצי כוס מים, חלב ברתיחה. שכחתי כמה סוכר.[/u]
סוכר? כמה שרוצים! ;-) אצלנו מוסיפים לדייסת הסולת קינמון מלמעלה בצלחת.
אבא שלי ואח שלי היו רבים על מי יקבל את השרוף מלמטה של דיסת הסולת.... והילדים שלי רבים על הקרום שיוצא מסביב, בשוליים של הסיר.

_אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף
בגרסה של העדה שלנו: מעיים ממולאים אורז ובשר טחון (זאת הכוונה, נכון?). גם לי זה נראה מגעיל בתור ילדה._
ה"קישקע" האשכנזי ממולא בקמח, שומן ותבלינים ואכן פעם, כאשר היו מכינים קישקע אמיתי היו קודם מנקים מבפנים ואחרי המילוי תופרים בחוט. היום, כפי שכבר כתבתי,מעטפת הקישקע אינה של מעיים אמיתיים. אנחנו היינו מכינים לביבת קמח המורכבת כמו מילוי הקישקע.היום אנחנו אוכלים את הקישקע הצמחוני החדש.
[u]גם אמא היתה תופרת בבישול (אולי בגלל זה אני קשורה ל [po]תפירה ביד[/po] ). היא היתה מכינה עוף שלם ממולא באורז ובשר,[/u]
אכן תפירה כזו של עוף ממולא נהוגה בכל העולם, גם של ההודו הממולא בארה"ב לחג ההודייה ולחג המולד.

כן, מי מלח רותחים, רק עד שהם צפים.
כשהם צפים על פני המים, הם מוכנים.
וצריך להדק טוב את הקצוות, אחרת הם נפתחים במים )-:

בשמת, את הכיסונים החמדמדים שתיארת, מבשלים במים רותחים? וזהו?
<איזה כיף שאין טיגון!>

[u]במשפחה של אבא שלי, בכלל לא חגגנו ליל סדר![/u]
יה! אפשר? :-)

[u]אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף[/u]
בגרסה של העדה שלנו: מעיים ממולאים אורז ובשר טחון (זאת הכוונה, נכון?). גם לי זה נראה מגעיל בתור ילדה. סבתא שלי היתה תופרת בחוט לבן את המעיים וקושרת. אגב, היתה מבשלת בישיבה על שרפרף קטן על הרצפה (תח-תה או תח-תח קראו לזה). אני זוכרת אותה עם סירים על הרצפה (לא בטוחה אם היתה שם פתיליה או מה).

גם אמא היתה תופרת בבישול (אולי בגלל זה אני קשורה ל [po]תפירה ביד[/po] :-D ). היא היתה מכינה עוף שלם ממולא באורז ובשר, תפור במרכזו. כשמקבלים חתיכה לצלחת, צריך קודם כל לגלות איפה החוט ולמשוך אותו החוצה, כדי לא להסתבך איתו בלעיסה. זה מעדן עיראקי של ממש.

על בשר ודגים תמיד רבנו. כאשר עדיין גרתי בבית אמי היתה כועסת מאוד למרות שאין לה כל קשר לפולניות. לא אכלתי עד גיל 23. בקיבוץ, כאשר הייתי בהריון דאגו מאוד והיו עושים לי חביתה רק מחלמונים במקום המאכלים מן החי וניסו להשקות אותי בחלב ללא הצלחה. למרות זאת בתי נולדה בריאה ושלמה וגם בלידה קלה מאוד. אבל מה שאהבתי מאוד היה סלט חי, ביצים בכל צורה, חצילים שאמי כמו ירושלמית אמיתית הכינה בהרבה צורות וטעימות ביותר.(כולל תבשילים ערביים וס"טתים) אני אוהבת עד היום אבל צריך להשקיע הרבה עבודה, אז אנחנו מכינים לעיתים רחוקות. מדגים אני בורחת עד היום, אבל אישי וילדי אוהבים וגם חלק מהנכדים אבל הם צריכים לבקש ממישהו אחר להכין. גם תפוחי אדמה בכל מיני צורות אהבתי ועדיין אני אוהבת. בילדות לא אהבתי מרקים. היום אני די אוהבת אלא שאם אני אוכלת מרק כבר אינני מסוגלת לאכול משהו נוסף.
מה השתנה בגיל 23? עזבנו את הקיבוץ והייתי צריכה להתחיל לבשל. עד אז ידעתי רק להכין חביתה. מכיוון שהייתי צריכה לבשל גם לבנזוגי ולבת למדתי גם לבשל בשר ולאכול.
ברגע שהיה לי מקום עבודה מסודר עם משכורת סבירה דאגתי לעזרה בבית כולל בישול...

אה, לא אכלתי דגים עד גיל 21. בכלל. בכלל.
למה גיל 21? כי אז נסענו לטיול משפחתי שכלל בין היתר את איסלנד. הם מבשלים דגים ככה, שאפילו בורחים-כרוניים-מדגים כמוני וכמו אחותי ואמי טעמנו, והיה כל כך כל כך טעים שמאז אנחנו כולנו אוכלים דגים!

געפילטע פיש זה משהו שאני לא מתקרבת אליו גם היום. נכון שזה לא דג, אבל באסוציאציה (-;
במשפחה של אמא שלי, אמא שלה היתה עושה בכלל קציצות במיץ עגבניות לפסח (לפי מתכון סודי, שכנראה עירבב שליש בשר בקר, שליש עוף ושליש לא יודעת מה). במשפחה של אבא שלי, בכלל לא חגגנו ליל סדר! אז סבתא שלי האהובה היתה פטורה מעונשו של זה... נסענו לקיבוץ של [po]אמא של יונת[/po] , ודעתי על האוכל התבטאה בזה שאכלתי שם בליל הסדר את המצות ואת התפוחים P-:

[u]כשאכלתי את כל זה, הרגשתי טוב[/u]
היית ילדה, והיה בית אוהב ושמח.
הנזקים מתחילים להופיע בהצטברות.

בילדותי, שהיתה לפני 40 שנה, היו עוף בתנור ועוף במרק, קציצות במחבת וקציצות במיץ עגבניות, צלי בשר, בשר בחמין.
החמין שאמא שלי למדה מחמותה: תפוחי אדמה, שעועית לבנה, בשר, קצת גריסים, ו"קוגלה", שאמא שלי היתה עושה מתערובת של קמח ושמן ואני לא יודעת מה עוד.
אחרי שנים גילינו שיש חמינדוס, אז אמא שלי מוסיפה גם כמה ביצים.
אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף. אני מבינה שהקוגלה הוא בעצם המילוי, אבל אמא שלי וסבתא שלי שמו רק את הבצק הזה, שסוגר מלמעלה חלק מהסיר, וזה ותפוחי האדמה היו החלק הכי אהוב עלי בחמין.
בגיל 24 גיליתי שיש אנשים שממתיקים את החמין שלהם, ומוסיפים זוועות (-; כמו דבש, שזיפים וכדומה.
אני חושבת שחמין של אמא שלי טעים מאוד. היא היתה עושה אותו כנראה פעם בשנה. עכשיו אולי פעם בשנתיים...
בגיל 24 גיליתי שיש אנשים שאוכלים חמין [b]כל שישי שבת[/b]. כל יום שישי. כל יום שבת. אלה גם אנשים שבמשך שאר השבוע אוכלים חמישה ימים עוף מכובס. גם את זה לא הבנתי, עד שתפסתי שמבשלים שם את העוף כמה שעות. אמא שלי מבשלת מרק עוף שעה אחרי הרתיחה. וגם אני. לדעתי היא למדה איך להכין מחמותה (כשאמא שלי ברחה מהבית לגור עם אבא שלי בבית אמו, היא לא ידעה אפילו לבשל קקאו או לעשות חביתה. סבתא שלי לימדה אותה הכל, והכישרון הטבעי שלה והיכולת ללמוד מספרי בישול עשו את היתר).
שניצל היה לדעתי משהו מאוחר.
פירה עם ובלי בצל מטוגן (לא אהבתי פירה בלי כלום, עד ההריון של בתי!). הכי הרבה אכלנו תפוחי אדמה.
תפוחי אדמה בקוביות. אטריות היו רק למרק העוף. ספגטי אכלנו לעתים רחוקות. אורז, לבן כמובן, גם כן לא לעתים קרובות.
מרק עוף. מרק ירקות. מרק עדשים. מרק אפונה.
קישואים במיץ עגבניות. כרוב במיץ עגבניות. שעועית ירוקה לא במיץ עגבניות. חצילים מטוגנים. סלט חצילים. פלפל ממולא.
והמעדנים הכי אהובים עלי:
[list]
[*] לביבות. 1 לבן + 1 ביצה + 2 כפות סוכר + 5 כפות קמח, טורפים, מטגנים במחבת לביבות קטנות. מממממממממממממממממממ
[*] כיסונים. בעיקר ממולאים פירה עם בצל מטוגן. אולי אקח את הילדים לעשות עם אחותי מבצע של 4 בצקים (נדמה לי ששתים וחצי כוסות קמח אבל לגבי כמות הקמח צריך לבדוק במתכון. חצי כוס מים. ביצה. טורפים ואז לשים ולשים ולשים ולשים ממשהו פירורי לכדור בצק גמיש ומעולה. כל בצק מחלקים ל-4 חלקים, בכל נאגלה כזאת מרדדים בצק ל-25 כיסונים, אחותי אלופה בלרדד בצק מלבני מושלם. אני אלופה בללוש את הבצק, שדורש המון כוח בידיים וסבלנות, והאחרים עוזרים למלא, לקפל, להדק, לבשל ולהוציא).
[/list]
שקדי מרק מהבצק של הכיסונים. כמו כיסונים, 4 חלקים, כל חלק לרדד ליריעה. כל יריעה לחתוך לשורות שורות. כל שורה לפיסות פיסות. כל קבוצה לשמן עמוק. הילדים מתים על זה. אחותי תשמח לקבל מתנה צנצנת (או שתיים או שלוש או את הכל) משקדי המרק.
[list]
[*] חביתיות. בעיקר ממולאות, כן, ניחשתם, פירה עם בצל מטוגן. טוב, גם עם ריבה אני אוהבת.
[/list]
העוף מהמרק בהחלט היה יותר טעים עם כיסונים או חביתיות. בהחלט. גם הקציצות.

אגב, רק בגיל עשרים ומשהו גיליתי שיש דבר כזה "תוספות". כלומר, שה"בשר" (משהו שהיה חי והרגו אותו, לא משנה מאיזו עדה) הוא כאילו "הארוחה", ו"לידו" אוכלים "תוספות", נגיד תפוחי אדמה וסלט.
כמה מוזר.
אני חושבת שבמשפחה שלי העוף והפירה היו מין שני חלקים של הארוחה, שווי ערך.
ואם כבר, אז מבחינתי הפירה וה, נגיד, קישואים או סלט ירקות או שניהם - זאת הארוחה. והעוף או הבשר הם מה שצריך לאכול גם כן...
אחותי ואני היינו נגיד חותכות את הקציצה ומטביעות כל חתיכה בפירה. אי אפשר לאכול קציצה בלי גיבוי של פירה. סידרנו ככה שיספיק בדיוק, או שלוקחים עוד פירה. אני חושבת שרק לקראת סוף שנות השלושים שלי נעשיתי מסוגלת לאכול איזה בשר "עירום" בלי להחביא אותו.
כשיצאו לאור הספרים של רות סירקיס, אמא שלי מייד קנתה והתחילה לבשל דברים חדשים. עוף ברוטב תפוזים, ועוד.
אבל זה כבר מאוחר.
ארוחת בוקר וארוחת ערב: קקאו, ביצה רכה או קשה או רכה-קשה או חביתה או ביצייה, ירקות חתוכים, לחם במרגרינה (כן, אז האמינו במרגרינה), גבינה לבנה 9%, זיתים.
אהבתי דייסת סולת. שתי כפות סולת, חצי כוס מים, חלב ברתיחה. שכחתי כמה סוכר.
בקקאו היו 2 כפיות סוכר.
לבן היינו אוכלות עם סוכר. לא ממש אהבתי. שמנת רק אמא שלי אכלה. אחותי ואני תיעבנו שמנת.
שתינו חלב לפעמים.
כל כך הרבה דברים לא הכרנו בילדותי: לא הכרנו מוג'דרה, לא הכרנו לבנה, לא הכרנו אוכל סיני (עד שאמא שלי למדה משהו סיני כשגרנו בדנמרק, וגם עוף בקארי מהשכנים ההודים. אם כי בדנמרק שכחו לשלוח לאבא שלי את המילגה במשך כמה חודשים, והתקיימנו בעיקר משלושת עצי התפוחים שבחצר, ובשר חזיר, שהוא הכי זול שם. רסק תפוחים, עוגת תפוחים, תפוחים חיים, תפוחים בקינמון אפויים בתנור, תפוחים לארוחות בוקר, עשר, צהריים, ארבע וערב... תפוחים ירוקים מעולים, אגב).
טוב, די, נעשיתי רעבה. הולכת לחפש משהו...

משמח אותי למצוא את הדף הזה, כי אני הוגה בעניין כבר כמה שנים. איך דברים שאז נראו לי בריאים או לפחות סבירים נראים לי היום מחרידים.
בילדותי (שהיתה לפני 20 שנה) הייתי אוכלת הרבה שניצל ופירה (או אורז לבן), ובסופ"ש אבא היה מכין גולש, צלי, קציצות, קלופס, עוף בתנור. היו הרבה ירקות ומוצרי חלב. אטריות רחבות עם סוכר וגבינת כנען. מהאטריות שנשארו אמא היתה מכינה לביבה כזו, כמו קוגל, עם צימוקים, אבל במחבת. לקינוח היינו אוכלים "גזר חי" או סלט פירות. בחורף- דייסת סולת. בכל יום שבת בקיץ היינו הולכים לבריכה, וכשחוזרים אוכלים חלה עם טחינה ביתית. המון פירות בקיץ.
לצד הדברים האלה, הסבירים יחסית, אני נזכרת בחלחלה בכל הזבל שאכלנו או שתינו מבלי משים- זיפ, למשל, משהו שלא הייתי נוגעת בו היום עם מקל. או מרק עוף בקוביה- אבוי לי. הייתי שותה את זה בכל פעם שהייתי חולה. המון לחם עם ממרחית של עלית. היינו עושים על האש עם קבבים מוכנים של זוגלובק. אוחחחחח. כדורי בשר מקופסת שימורים. היה מילקי, היה דני. המון ממתקים, למרות שההורים הגבילו.
אני תוהה היום למה הרגשתי אז, כשאכלתי את כל זה, הרגשתי טוב, והיום, עם מודעות גדולה יותר לתזונה נכונה, אני מרגישה פחות טוב. אולי כי אז נבנו היסודות, וכשבונים יסודות מזיפ, בגיל 28 סוחבים כאבי ראש. אולי כי אז פשוט לא היתה מודעות ולא היה לי מושג שאני אוכלת משהו רע, בעוד שהיום כל קובית שוקולד היא בעיני אסון.

[u]וכך שתו מיליון תושבי העיר עופרת כל חייהם והורעלו בהדרגה[/u]
זה לא מסביר איך רומא בכל זאת שרדה כמה מאות שנים :-)
נשמע לי מוזר שהצנרת היתה מעופרת.... דוגמאות הצנרת העתיקה (לא רומית) שאני ראיתי היו מקרמיקה.

אני חושבת שגם בקיבוצים היו "רהיטי סוכנות", שקנו למשק במרוכז.
וגם אצל הורי היו כמה. והם ילידי הארץ בני ילידי הארץ, נכדים ונינים לבוני הארץ.
סימן שגם תושבים ותיקים יכלו לקנות אותם בזול באיזה מקומות.

אגב, לא משנה איך קוראים לסלק, זה ירק שאני מתחילה רק עכשיו להתיידד איתו (אמא שלי עשתה חמיצה פעמיים או שלוש, בכל 24 השנים שגרתי בבית הורי (-: , ורק היא אכלה ממנה... בטח יצא טוב, לפי ספר הבישול "כך נבשל" או משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה אפילו לטעום). וגם זה בגירסה ס"טית (לא מזרחית ולא מזרח אירופית) של קוביות סלק עם שום קצוץ דק ולימון.