על ידי מ_י_כ_ל* » 08 דצמבר 2003, 10:54
שלום לכולם. אני חדשה לאתר וחייבת להודות שאינני נמנית על חברי "באופן טבעי". את עובדת כתיבתי כאן יש לזקוף לזכות (או לחובת, לשיפוטכם) עדי, מקים הדף, אשר לאחר ביקור בביתי זרק את הכפפה וקרא לי להשתתף בשיח;
לאחר קבלת הזמנה אישית שכזו אני מרשה לעצמי לגרור את הדיון לאפיקים יותר אישים במהותם (להבדיל ממשפטים או עיוניים, כפי שהוצגו עד כה) ואשר על כן להקדים ולספר מדוע נתפתתי לבסוף לכתוב. ובכן –
עלי להתוודות כי מאז הגחתם לעולם של שני בני (האחרון רק לפני 6 שבועות) הרי שזה זמן רב שלא עסקתי בעניינים שב"רומו של עולם" (במרכאות, שכן מצאתי כי ילדי הפכו עבורי לרום שכזה...) ולא שפשפתי את יכולת הניסוח שלי (שהייתה בעבר הלא רחוק עיסוקי העיקרי). מבחינה זו ממש קסם לי להתחבט לרגע בשאלות החורגות
"מעבר לקיום המיידי ולבניית המשפחה שלי"_, כלשון עדי. עם זאת, משקראתי את הדיונים הנרחבים בדף (טוב, אני מודה שלא את כולם ושלא תמיד בעיון, בכ"ז יש לי תינוק בן 6 שבועות בבית!) וראיתי שהם תופסים כיוון שונה לחלוטין מזה שציפיתי לו (ועל כך להלן), כבר עמדתי לזנוח את העניין עוד לפני שהתחיל (וכפי שסיפרתי לעדי, בניגוד להרגלי העבר נתעייפתי מויכוחים, אפילו מכאלה המרבים חוכמה), אבל אז נתקלתי באימרתו של רועי בדבר השתתפות בנות בשיח (או בניסוחו העדין _"נשים לא מתעניינות בנושאים כאלה?") ומשהו מרוח הלחימה האבוד שב אלי... (וכן רועי – שלום. אני אכן המיכל שאתה חושד שהנני...ובאותה הזדמנות גם שלום לעודד ויונת ושאר בני משפחת לבנה. שנים...)
לגופו - מצאתי כי הפן האחד שעל פיו או בעטיו אני תופסת את זהותי שלי, נעדר מן הדיון (אך תמיד יתכן כי הוא נעדר רק מעיני העייפות, ואם כך, עימכם הסליחה מראש). על כל פנים, הפן אליו אני מתייחסת הוא – הגדרתו של העולם אותי כאלמנט בהגדרתי שלי את עצמי, ויחסו של העולם אלי כחלק מגיבוש זהותי. נימה דומה הועלתה בין השורות בדבריו של בועז, אך אינני יודעת כמה כיוון אליה.
הגדרות, חוויות ושאר ירקות
חלק ארי מן הדיון עד כה הוקדש להגדרות (מהם "לאום", "דת", "אזרחות" וכד'), אולם הגדרות הן מטבען
מושגי ריקמה פתוחה, אשר כל אחד יכול לצקת בן תוכן שונה ועדין להשאר תחת מטריתן המילולית. נניח למשל כי אין חולק שהדת היא חלק מהגדרת הלאום (עודד, זו רק הנחה לצורך ההסבר..). אזי עד כמה דתית עלי להיות? האם עלי לקיים תרי"ג? האם די בכך שאהיה מסורתית? גם המונח 'עברי' זכה במהלך הדיון כאן לתלי תילים של משמעויות.
זאת ועוד, הגדרות, ובהן גם הגדרת החוק (כדוגמאת חוק השבות אשר הוזכר בדף), נראות לי ככמעט בלתי רלוונטיות כאשר השאלה הינה מה
בעיני היא מדינה עיברית. העובדה כי החוק מספק הגדרה מסוימת אין בה אלא כדי להגיד רק זאת – שזה מה שהחוק אומר. מי שעלעל פעם בדברי הכנסת (והשד יודע מדוע מאן דהוא יעשה כן מרצונו החופשי) יבין במה דברים אמורים. נכון שלצרכים פרקטים יש צורך בהגדרות כגון דא, אולם משבעניני מוסר או דעה עסקינן, דומני כי אין לי אלא לפנות לרחשי ליבי. אולי מטעם זה נעמה לי בעיקר עמדתו של רועי (גם זה קורה) בנוגע לנופי ארץ ישראל, על אף הבעיתיות הכרוכה בה.
על כל פנים, יש האומרים כי אדם קרוב אצל עצמו ועם זאת זמן רב לקח לי להכיר בעובדה כי חלק מתחושת שייכותי (ומאוחר יותר גם אהבתי וגאוותי) למה שאני רואה כ'מדינה העיברית' הגיע ממקור חיצוני (ושלילי) ביותר –האנטישמיות (אלמנט שאינו נעדר מהדיון עד כה). שנים פמפמו בנו בבית הספר את תיאורית האשמה היהודית בשואה [=לבוש שונה והצלחת יתר כעילה לרצח המונים; לא תאמינו כמה ילדים הפנימו את המסר האווילי הזה! במאמר מוסגר ובזהירות מה אוסיף כי דומני שאפילו אתה עדי הפנמת פן מסויים של המסר הזה בטענתך כי
"שנאת יהודים קשורה להתבדלות". אז זהו שלא! ראשית, אני מוצאת טעם לפגם בתליית חלק מהאחריות לפשע בקורבן - ושינאה כמניע לפשע או כאלמנט הנפשי בו (בעגה המשפטית 'מנס ריאה') היא חלק מן הפשע - כשם שאני מוצאת פגם בטענה כי אישה שנאנסה נוטלת חלק באחריות לעוול שנגרם לה בשל אופן לבושה הנועז. ההשלכות של נוהג כזה מסוכנות מדי. שנית, ואולי חשוב יותר – באופן עובדתי שנאת יהודים אין לה דבר וחצי דבר עם התבדלות, הצלחת יתר או לבוש שונה. כבת לאב שהקדיש חלק ניכר מלימודיו האקדמים ללימוד האנטישמיות, הצלחתי להפנים לפחות זאת – האנטישמיות נתגלתה (ועודנה נגלית) גם במקומות בהם אין יהודים כלל, ויתרה מכך, גם במקומות בהם לא דרכה רגל יהודי מעולם! למעשה, אותם אנטישמים אפילו לא ידעו לתאר כיצד נראה יהודי... לכן, אם בניפוץ מיתוסים רצית, הרי שכדי אולי להתחיל במיתוס הזה! סוף מאמר מוסגר],
חזרה לבית הספר - כמו כן הורבצו בנו שם תורת הגזע (מורה אחת אף הגדילה לעשות והצביעה עלי כדוגמא חיה למהו המראה הארי!) והתחושה הנוורוטית-פרנואידית ש-'העולם נגדנו'. אני זוכרת שכילדה נסעתי לטיול בגרמניה ואסרו עלינו לדבר עיברית בפומבי – גם כדי שהגרמנים 'הנאצים האלה' לא ידעו שאנחנו
יהודים וגם כדי שהתורכים 'הערבים עם הסכין בין השיניים', לא ידעו שאנחנו
ישראלים (והנה לכם ערבוב מושגים מושלם, אך בעל מכנה משותף: עילה לשנאה כלפינו)– טיול חרדתי לחלוטין...
לא יפלא, אם כן, שממש לא הבנתי מדוע לי כאב הראש הזה, מדוע לעזאזל שונאים אותי על לא עוול בכפי? מדוע שונאים אותי באופן שאינו מבוסס על היכרות אישית עימי? "אני לא עשיתי דבר" ו"אני רוצה להיות כמו כולם (=העולם)" (נשמע מוכר??), ולכן, אם אכן יש לי ה'מראה הארי' כפי שמורתי ציינה כה ברגש, מדוע שלא אעשה בו שימוש ואברח מן הארץ האוכלת יושביה הזו ואחיה בשקט ושלווה (ובזהות בדויה!) במקום בו כולם יאהבוני? בכלל, הסאגה המשפחתית תמיד היתה שמצאו אותי היכן-שהוא, כך שאף יתכן שיש ביסוס עובדתי מוצק (אני בעצם נצר למשפחת מלוכה אירופאית, כמובן!) לרצוני להתרחק מכאן ולחבור 'אליהם'.
ההבנה הכואבת שזו היא זהותי בין אם אחפוץ בכך בין אם לאו לא אחרה לבוא. אולם במרוצת הזמן, ואולי מתוך צורך ריגשי שלא להמנות על השועלים, הפך הכורח להשלמה ומשם גם קצרה הדרך לגאוות יחידה שאין כמותה. בבחינת משועלים לשועלי שמשון...
לאורן של כאלו טראומות ילדות (:'(), הדרך הטובה ביותר לתאר מהי מדינה עיברית עבורי היא צמד המילים
'שותפות גורל'. באופן בלתי מפתיע, כשם שגורם חיצוני הווה חלק מכריע בבניית זהותי, הרי שאף הגילויים או הארועים הבולטים ביותר בבניית תחושת השייכות שלי אירעו מחוץ לגבולות המדינה. לעיתים היה צורך אף בעין חיצונית על מנת לשקף לי תופעות שהתעלמתי מהן. כך, שאלה אותי פעם חברה הודית המתגוררת בארה"ב (היא בוודאי היתה מתקוממת נגד תיאור זה שכן היא זרטוסטראית עם גרין קארד...והנה עוד כר נרחב לדיון בשאלת הזהות...) מדוע אנחנו הישראלים מטיילים תמיד בקבוצות ושל ישראלים בלבד? כמי שחזרה באותה עת מטיול מהמזרח הרחוק, נדהמתי מעד כמה היתה אבחנה זו נכונה. פגשתי בני לאומים רבים בטיולי, הן במזרח והן בדרום אמריקה, אבל הם אף פעם לא טילו ב'עדרים' וגם לא בהכרח העדיפו את בני ארצם ובוודאי ובוודאי שהם אף פעם לא חשו את הצורך לגשת לזר מוחלט, לומר לו שלום ולשאול אם הוא מכיר את ברוך מפתח-תקווה, רק מן הטעם שהוא בן ארצם או דובר שפתם. באופן מכריע כמעט שרק אנחנו כאלה (אני אומרת כמעט, כי כשדשנו בסוגיה עם אנשים נוספים, ישראלים ולא ישראלים כאחד, גילינו כי גם הניו זילנדים מגלים תכונות דומות, אם כי לא קיצוניות כשלנו. אולי תחושת הבידוד משותפת לנו?? אצלם משיקולים גיאוגרפים בלבד כמובן...). טוב, נכון, אודה כי האבחנה הנ"ל אין מקורה במחקר מסודר, היא גם מבוססת על יעדי טיול מאוד מסויימים ועל חתך גיל מאוד ספציפי, אבל, ושוב אבל – גם ההסתיגויות הללו, כשלעצמן, יש בהן דבר האופייני רק לנו, ובאמת שגילינו הסכמה מקיר לקיר לאבחנה הנ"ל, שוב, הן מפי ישראלים והן מפי שאינם כאלה.
אשר לשאלתה של חברתי - ניסיתי כל מיני תשובות. מן המותן יריתי שזה בגלל שקל לנו עם השפה. היה בזה גרעין של אמת, אבל זו בהחלט לא היתה התמונה כולה (בהקשר לדיון דנא – כן, העיברית היא מרכיב, אך אין בה די). אז למה בכל זאת? אחת התשובות שחזרו ונשנו בשיחות בסוגיה הנ"ל, והיא גם התשובה המועדפת עלי, היא שההתחברות לישראלים מקנה לנו
תחושת ביטחון. ביטחון בכמה מובנים: האחד, 'העדר' מקנה ביטחון בבחינת כוחנו במספרנו. והשני, שנכון גם לגבי המטייל המתבודד – היכולת למדוד ולהכיר את הניצב מולך ברמה גבוה של ודאות. בטיולים כגון אלה, אתה פוגש מטייל ישראלי, שלא ראית קודם מימיך, ותוך זמן קצר ביותר אתה בוטח בו מספיק כדי שישמור לך על התרמיל, המחאות הנוסעים והדרכון, אינך חושש לחלוק עימו חדר, שמא ידקור אותך באישון לילה בעבור כספך, ואתה מרגיש חופשי להוריד לו צפח'ה ידידותית (אך כואבת) על הכתף מבלי לצפות לסנוקרת בתמורה, ולפרנואידים במיוחד – אתה יודע בוודאות שהוא לא סוכן אנטישמי סמוי ושהוא אינו מסתיר מטעמי הפוליטיקלי קורקט שנאה או סלידה כלפיך בשל דתך או בשל מעשי צה"ל בשטחים. עם מי שאינו ישראלי, זה כבר רומן אחר לגמרי – לך תדע איזה אג'נדה יש להם (לצערי פגשנו במהלך טיולנו לא מעט שונאי ישראלים ו/או יהודים, שטרם יצאו מן הארון. האמינו לי, שהם לא מטרידים את עצמם בהבחנה שבין שני המושגים....) ולך תדע עם הבחור הנחמד תכול העיניים שיושב לצידך ברכבת אינו אלא רוצח סידרתי או סוחר סמים. פשוט אין לך כל דרך להעריך. באחת מנסיעותי ברכבת בהודו, התנדב בחור בריטי שנסע עימי באותו קרון, להשגיח שהמקומיים לא יתנחלו לצידי בדרגש שלי (נוהג הנפוץ במיוחד שם). אני מניחה שברור לכם שלא עצמתי עין כל הלילה. מאז דאגתי תמיד למצוא בן ברית משלנו...
דוגמאות לגילויי שנאה (או לכל הפחות, יחס מוזר), המצביעים על ערבוב המושגים שבדיון, יש לי לרוב. את רובם חוויתי על בשרי. בעלי תמיד צוחק עלי שאיך שהוא יש לי הנטייה למשוך תגובות/מגיבים שכאלו, על אף שאני יושבת באפס מעשה. אולי כי הם אף פעם לא חושדים מראש שאני ישראלית/יהודיה והגילוי הזה תופס אותם לא מוכנים. והנה הדוגמא האולטימטיבית – בנסיעתי הראשונה לארה"ב איתרע מזלי לטוס עם אייר פראנס מפריז. אחד הדיילים כירכר סביבי זה זמן מה ולבסוף אזר אומץ לשאול מהי השפה של הספר אותו אני קוראת. משעניתי שהספר בעיברית החווירו פניו והוא נעלם בין רגע אל מעבר לוילון המטבח. כעבור זמן מה שב אלי, התיישב מולי ואמר שהעם הצרפתי חש חרטה עמוקה על מה שעולל לעם היהודי בשואה...וכך מצאתי עצמי הופכת ממיכל לקולקטיב, מנוסעת תמימה לנציגת העם היהודי, לדורותיו. השורה התחתונה - הדייל לא מצא כל קושי לזהות את השפה העיברית של ספרי עם יהדותי.
בזאת לא תמו תלאות נסיעתי זו – עם רדתי מן המטוס המתנתי בשדה התעופה להסעת בית המלון. בסמוך עמדה חבורה של נהגי מוניות, כולם דוברי ערבית. מיד ודאתי כי מטעני אין בו כדי להסגיר שנסיעתי החלה בתל-אביב, וישבתי לי בדממה. לא עבר זמן רב בטרם הציעו לי הנהגים את שירותם. סרבתי בנימוס. מרביתם נטשו את המערכה, אך אחד מהם התעקש להשאר לצידי ולנחש מהיכן הנני. לאחר שמנה את מרבית מדינות סקנדינביה, נכמרו רחמי ותרגמתי לו לאנגלית את שציחקקו להם בערבית חבריו המאזינים. האסימון נפל. לקח לו כשישים שניות להשיב לעצמו את יכולת הדיבור. "אני מישראל" אמרתי לו מששב לעשתונותיו, "מנין אתה?". "מפלסטין" לא אחרה התשובה לבוא. עכשיו לקח לי שישים שניות להשיב לעצמי את כושר הדיבור ובקול נבוך משהו שאלתי "מהיכן בפלסטין?". "מיפו" הוא השיב...רק ההסעה שהגיעה (ולא רגע אחד מוקדם מדי!) קטעה את ההטפה הארוכה על העוולות שמבצעת מדינתי. עכשיו הפכתי לנציגתה הניידת של ישראל. והשורה התחתונה כאן – היכרותי עם השפה הערבית דווקא,ד זיהתה אותי מייד כישראלית (כמובן על ידי מי שכלל אינו מכיר בדבר/זכות קיומה של ישראל...).
דייל צרפתי, נהג פלסטיני, בעל גסט האוס גואטמלי, שוטר הודי (והרשימה עוד ארוכה) – כולם זיהוני בקלות עם אותה קבוצה הנתפסת בעיני כ'מדינה עיברית', כל אחד ממניעיו, כל אחד עם מושגיו, כל אחד עם האג'נדה שלו. בנסיעה יחידה הייתי פעם דוברת עיברית, פעם יהודיה ופעם ישראלית, ובכל פעם נתפסתי לא רק כאינדבידואל, אלא כנציגת אותן קבוצות כלפי העולם.
אם כן, מה שאני מנסה לומר הוא, כי כל אותם אנשים עימם אני חשה ביטחון, עימם אני חולקת מדינה (אבל לא בהכרח), עימם אני מדברת באותה שפה (אבל לא בהכרח. מה גם שיש לא מעט צברים שהעיברית נשמעת מפיהם כשפה זרה לחלוטין..), עימם אני חולקת דת (אבל..), אותם אלה שיש לנו שותפות גורל – הם המדינה העיברית שלי. מעבר לכך, אינני יכולה לספק הגדרה מילולית סגורה וכוללת לגבי מי נכנס עבורי בגדר הקבוצה הזו.
בכלל, הגם שיש משהו יפה ואצילי ברצון להכניס סדר בעולם באמצעות הגדרות שלמות ומובנות, הרי שנסיון כזה נועד מראש לכישלון, היטיב לנסח זאת בועז: מסכים עם נכונות התיאוריה אבל...
"המציאות פחות נכונה"...
עם השנים מצאתי דווקא יופי, חן וחסד, ב'אי הנכונות' הזו, בהעדר הסדר ובסתירות המתקיימות יפה מאוד זו בצד זו, ולכן (שוב בהיפוך מוחלט לנוהגי בעבר), אני משתדלת להמנע מהצורך לסווג ולהגדיר...
אם אנסה לסכם, הרי שטענתי היא, כי בלא כל הגדרה, ועל סמך תחושותי, אוכל לקבוע במקרה ספציפי נתון (קרי: אדם מסויים) האם הייתי מכלילה אותו ב'מדינה העיברית' שלי. הכיצד? אסביר באמצעות דימוי מן העולם הנשי – יש הרבה ספרים המסבירים כיצד תוכל אישה לדעת ש'זהו זה' הגיעה העת לרוץ לבי"ח וללדת. אף תיאור מילולי אינו מדייק דיו, תמיד יש נשים שאצלן זה אחרת, ועם זאת ברגע האמת אנו מזהות את הרגע הזה לכשהוא מגיע. איך? פשוט ככה! אכן, אני שמה משקל נכבד על אינטואיציה (ועוד אינטואיציה שלי, רחמנא ליצלן) ואכן, אני לוקחת לעצמי אוטונומיה מוחלטת על קביעת הנכנסים בשערי 'מדינתי', אבל למעשה כולכם עשיתם כן (במודע או שלא במודע) במתן התוכן שבחר כל אחד ואחד מכם לצקת במונחים שבדיון. כל שאני עושה זה לזנוח את המונחים...
עיבריות כמחלה
אם תחפצו בזוית ראיה מעט 'מדעית' יותר, הרי שהענין דומה, וסילחו לי על שליליות ההשוואה, לאיבחון מחלות – לכל מחלה יש רשימה של תסמינים. על מנת להיות מאובחן כסובל ממחלה עליך להראות כי הנך סובל מכמה מהם, אך אין הכרח שתסבול מכולם. אמנם, ככל שתסבול מיותר תסמינים הרי שהמחלה יותר מובהקת בך, אך שאלת הגבול המינימלי של התסמינים פתוחה לשיקול דעת. כמו כן, יתכן ששני אנשים יאובחנו כסובלים מאותה המחלה על אף שהם מראים תסמינים שונים (במחלה לה 6 תסמינים, למשל, עלול האחד לסבול מתסמינים א' עד ה' בעוד שחברו מתסמינים ב' עד ו' – לשניהם עדין משותפים ארבעה תסמינים, שיביאו לאיבחונם כחולים באותה מחלה). ובאלגוריה הנ"ל – המחלה היא, כמובן, "עיבריותינו". והתסמינים? – אזרחות ישראלית, השפה העיברית, האומנות הישראלית, הדת היהודית על גווניה ודרגותיה, החיים בארץ, נופי הארץ, השירות בצה"ל, הדאגה לגורל המדינה, תחושת שותפות הגורל, ועוד כהנה וכהנה. וכיצד מאובחנים במחלה זו? נו טוב, לשם כך דרוש רופא מיומן...
עליונות בית המשפט העליון
וכמעט לסיום - ניסתי להימנע אך לא צלחתי – אני מוכרחה (אבל ממש!) להתייחס לאמירתו של עודד כי
"ההיפך מ'הכל שפיט' הוא 'ישנם דברים אשר נמצאים מעל החוק'", על אף שהיא חורגת מן הדיון בדף זה. הרשו לי בנימה מתסיסה לומר תחילה, כי קביעת סולם ערכי של מה מעל ומה מתחת היא תכונה האופיינית לגברים (לא אני אמרתי. מחקרים מתחום חקר הארגון העיסקי קבעו. השתפנתי פתאום, הא?!), ובנימה רצינית, לגופו, לתהות מנין המסקנה כי אי שפיטות משמעה עליונות על החוק?? האם העדר יכולתו של החוק לקבוע מיהי המנצחת בתחרות יופי, למשל, משמעה כי יופי הוא 'מעל' החוק? לא!
החוק פשוט נעדר הכלים לספק מענה לשאלה זו. טענתו של השופט ברק (הוא אשר טבע את המונח 'הכל שפיט' ובכך הטיל הרס במערכת השיפוטית, שהייתה רעועה עוד קודם לכן. אבל זו באמת סוגיה לדיון נפרד), לא הגבילה את חלותה על "יחסים בין אנשים" (תחום שבו לטענתך ראוי שתחול, אם כי גם כאן עלי לתהות מה לא נכנס בגדר 'יחסים בין אנשים') אלא היתה מרחיקת לכת עד כדי לטעון כי יש ה
יכולת משפטית לקבל הכרעה בכל עניין ועניין, הגם שלא תמיד
רצוי לעשות כן. עם כל הכבוד, זו בהחלט אמירה נטולת ענווה ואין אני רואה כל מקום לריסונה של ביקורת
עניינית לגבי הכרעות שיפוטיות או מקבליהן.
[[כעת ראיתי את תשובתו של איש עסקים בענין זה - מילים כדורבנות!]]
בנימה משפטית בכל זאת
אגב, ובזאת ממש אסיים – גם החוק משקף את הדואליות בה אנו דנים: מחד יש חוק השבות, הדן בהתאזרחות של 'יהודים' ומאידך חוק האזרחות (תשי"ב-1952), הדן בקבלת אזרחות מטעמים אחרים. סעיף 5 לחוק האחרון מונה את
'ידיעת מה של השפה העיברית' כתנאי להתאזרחות (בפטורים וחריגים, כמובן).
אפילוג
עדי מרבה להתנצל על כי הוא מאריך בדברים. על פי קנה המידה הזה דומה כי עלי להתנצל שבעתיים. אזי – ס ל י ח ה. יש לי התירוצים שלי (מי שעוד נותר בו הכח מוזמן לחזור לרישת דברי ולהתרענן), ובכל מקרה, לפחות עדי יוכל למצוא ניחומים בעובדה שנמצא האדם המאריך בדברים אפילו ממנו...
יום טוב.
שלום לכולם. אני חדשה לאתר וחייבת להודות שאינני נמנית על חברי "באופן טבעי". את עובדת כתיבתי כאן יש לזקוף לזכות (או לחובת, לשיפוטכם) עדי, מקים הדף, אשר לאחר ביקור בביתי זרק את הכפפה וקרא לי להשתתף בשיח;
לאחר קבלת הזמנה אישית שכזו אני מרשה לעצמי לגרור את הדיון לאפיקים יותר אישים במהותם (להבדיל ממשפטים או עיוניים, כפי שהוצגו עד כה) ואשר על כן להקדים ולספר מדוע נתפתתי לבסוף לכתוב. ובכן –
עלי להתוודות כי מאז הגחתם לעולם של שני בני (האחרון רק לפני 6 שבועות) הרי שזה זמן רב שלא עסקתי בעניינים שב"רומו של עולם" (במרכאות, שכן מצאתי כי ילדי הפכו עבורי לרום שכזה...) ולא שפשפתי את יכולת הניסוח שלי (שהייתה בעבר הלא רחוק עיסוקי העיקרי). מבחינה זו ממש קסם לי להתחבט לרגע בשאלות החורגות [u]"מעבר לקיום המיידי ולבניית המשפחה שלי"_, כלשון עדי. עם זאת, משקראתי את הדיונים הנרחבים בדף (טוב, אני מודה שלא את כולם ושלא תמיד בעיון, בכ"ז יש לי תינוק בן 6 שבועות בבית!) וראיתי שהם תופסים כיוון שונה לחלוטין מזה שציפיתי לו (ועל כך להלן), כבר עמדתי לזנוח את העניין עוד לפני שהתחיל (וכפי שסיפרתי לעדי, בניגוד להרגלי העבר נתעייפתי מויכוחים, אפילו מכאלה המרבים חוכמה), אבל אז נתקלתי באימרתו של רועי בדבר השתתפות בנות בשיח (או בניסוחו העדין _"נשים לא מתעניינות בנושאים כאלה?"[/u]) ומשהו מרוח הלחימה האבוד שב אלי... (וכן רועי – שלום. אני אכן המיכל שאתה חושד שהנני...ובאותה הזדמנות גם שלום לעודד ויונת ושאר בני משפחת לבנה. שנים...)
לגופו - מצאתי כי הפן האחד שעל פיו או בעטיו אני תופסת את זהותי שלי, נעדר מן הדיון (אך תמיד יתכן כי הוא נעדר רק מעיני העייפות, ואם כך, עימכם הסליחה מראש). על כל פנים, הפן אליו אני מתייחסת הוא – הגדרתו של העולם אותי כאלמנט בהגדרתי שלי את עצמי, ויחסו של העולם אלי כחלק מגיבוש זהותי. נימה דומה הועלתה בין השורות בדבריו של בועז, אך אינני יודעת כמה כיוון אליה.
[b]הגדרות, חוויות ושאר ירקות[/b]
חלק ארי מן הדיון עד כה הוקדש להגדרות (מהם "לאום", "דת", "אזרחות" וכד'), אולם הגדרות הן מטבען [b]מושגי ריקמה פתוחה[/b], אשר כל אחד יכול לצקת בן תוכן שונה ועדין להשאר תחת מטריתן המילולית. נניח למשל כי אין חולק שהדת היא חלק מהגדרת הלאום (עודד, זו רק הנחה לצורך ההסבר..). אזי עד כמה דתית עלי להיות? האם עלי לקיים תרי"ג? האם די בכך שאהיה מסורתית? גם המונח 'עברי' זכה במהלך הדיון כאן לתלי תילים של משמעויות.
זאת ועוד, הגדרות, ובהן גם הגדרת החוק (כדוגמאת חוק השבות אשר הוזכר בדף), נראות לי ככמעט בלתי רלוונטיות כאשר השאלה הינה מה [b]בעיני[/b] היא מדינה עיברית. העובדה כי החוק מספק הגדרה מסוימת אין בה אלא כדי להגיד רק זאת – שזה מה שהחוק אומר. מי שעלעל פעם בדברי הכנסת (והשד יודע מדוע מאן דהוא יעשה כן מרצונו החופשי) יבין במה דברים אמורים. נכון שלצרכים פרקטים יש צורך בהגדרות כגון דא, אולם משבעניני מוסר או דעה עסקינן, דומני כי אין לי אלא לפנות לרחשי ליבי. אולי מטעם זה נעמה לי בעיקר עמדתו של רועי (גם זה קורה) בנוגע לנופי ארץ ישראל, על אף הבעיתיות הכרוכה בה.
על כל פנים, יש האומרים כי אדם קרוב אצל עצמו ועם זאת זמן רב לקח לי להכיר בעובדה כי חלק מתחושת שייכותי (ומאוחר יותר גם אהבתי וגאוותי) למה שאני רואה כ'מדינה העיברית' הגיע ממקור חיצוני (ושלילי) ביותר –האנטישמיות (אלמנט שאינו נעדר מהדיון עד כה). שנים פמפמו בנו בבית הספר את תיאורית האשמה היהודית בשואה [=לבוש שונה והצלחת יתר כעילה לרצח המונים; לא תאמינו כמה ילדים הפנימו את המסר האווילי הזה! במאמר מוסגר ובזהירות מה אוסיף כי דומני שאפילו אתה עדי הפנמת פן מסויים של המסר הזה בטענתך כי [u]"שנאת יהודים קשורה להתבדלות"[/u]. אז זהו שלא! ראשית, אני מוצאת טעם לפגם בתליית חלק מהאחריות לפשע בקורבן - ושינאה כמניע לפשע או כאלמנט הנפשי בו (בעגה המשפטית 'מנס ריאה') היא חלק מן הפשע - כשם שאני מוצאת פגם בטענה כי אישה שנאנסה נוטלת חלק באחריות לעוול שנגרם לה בשל אופן לבושה הנועז. ההשלכות של נוהג כזה מסוכנות מדי. שנית, ואולי חשוב יותר – באופן עובדתי שנאת יהודים אין לה דבר וחצי דבר עם התבדלות, הצלחת יתר או לבוש שונה. כבת לאב שהקדיש חלק ניכר מלימודיו האקדמים ללימוד האנטישמיות, הצלחתי להפנים לפחות זאת – האנטישמיות נתגלתה (ועודנה נגלית) גם במקומות בהם אין יהודים כלל, ויתרה מכך, גם במקומות בהם לא דרכה רגל יהודי מעולם! למעשה, אותם אנטישמים אפילו לא ידעו לתאר כיצד נראה יהודי... לכן, אם בניפוץ מיתוסים רצית, הרי שכדי אולי להתחיל במיתוס הזה! סוף מאמר מוסגר],
חזרה לבית הספר - כמו כן הורבצו בנו שם תורת הגזע (מורה אחת אף הגדילה לעשות והצביעה עלי כדוגמא חיה למהו המראה הארי!) והתחושה הנוורוטית-פרנואידית ש-'העולם נגדנו'. אני זוכרת שכילדה נסעתי לטיול בגרמניה ואסרו עלינו לדבר עיברית בפומבי – גם כדי שהגרמנים 'הנאצים האלה' לא ידעו שאנחנו [b]יהודים[/b] וגם כדי שהתורכים 'הערבים עם הסכין בין השיניים', לא ידעו שאנחנו [b]ישראלים[/b] (והנה לכם ערבוב מושגים מושלם, אך בעל מכנה משותף: עילה לשנאה כלפינו)– טיול חרדתי לחלוטין...
לא יפלא, אם כן, שממש לא הבנתי מדוע לי כאב הראש הזה, מדוע לעזאזל שונאים אותי על לא עוול בכפי? מדוע שונאים אותי באופן שאינו מבוסס על היכרות אישית עימי? "אני לא עשיתי דבר" ו"אני רוצה להיות כמו כולם (=העולם)" (נשמע מוכר??), ולכן, אם אכן יש לי ה'מראה הארי' כפי שמורתי ציינה כה ברגש, מדוע שלא אעשה בו שימוש ואברח מן הארץ האוכלת יושביה הזו ואחיה בשקט ושלווה (ובזהות בדויה!) במקום בו כולם יאהבוני? בכלל, הסאגה המשפחתית תמיד היתה שמצאו אותי היכן-שהוא, כך שאף יתכן שיש ביסוס עובדתי מוצק (אני בעצם נצר למשפחת מלוכה אירופאית, כמובן!) לרצוני להתרחק מכאן ולחבור 'אליהם'.
ההבנה הכואבת שזו היא זהותי בין אם אחפוץ בכך בין אם לאו לא אחרה לבוא. אולם במרוצת הזמן, ואולי מתוך צורך ריגשי שלא להמנות על השועלים, הפך הכורח להשלמה ומשם גם קצרה הדרך לגאוות יחידה שאין כמותה. בבחינת משועלים לשועלי שמשון...
לאורן של כאלו טראומות ילדות (:'(), הדרך הטובה ביותר לתאר מהי מדינה עיברית עבורי היא צמד המילים [b]'שותפות גורל'[/b]. באופן בלתי מפתיע, כשם שגורם חיצוני הווה חלק מכריע בבניית זהותי, הרי שאף הגילויים או הארועים הבולטים ביותר בבניית תחושת השייכות שלי אירעו מחוץ לגבולות המדינה. לעיתים היה צורך אף בעין חיצונית על מנת לשקף לי תופעות שהתעלמתי מהן. כך, שאלה אותי פעם חברה הודית המתגוררת בארה"ב (היא בוודאי היתה מתקוממת נגד תיאור זה שכן היא זרטוסטראית עם גרין קארד...והנה עוד כר נרחב לדיון בשאלת הזהות...) מדוע אנחנו הישראלים מטיילים תמיד בקבוצות ושל ישראלים בלבד? כמי שחזרה באותה עת מטיול מהמזרח הרחוק, נדהמתי מעד כמה היתה אבחנה זו נכונה. פגשתי בני לאומים רבים בטיולי, הן במזרח והן בדרום אמריקה, אבל הם אף פעם לא טילו ב'עדרים' וגם לא בהכרח העדיפו את בני ארצם ובוודאי ובוודאי שהם אף פעם לא חשו את הצורך לגשת לזר מוחלט, לומר לו שלום ולשאול אם הוא מכיר את ברוך מפתח-תקווה, רק מן הטעם שהוא בן ארצם או דובר שפתם. באופן מכריע כמעט שרק אנחנו כאלה (אני אומרת כמעט, כי כשדשנו בסוגיה עם אנשים נוספים, ישראלים ולא ישראלים כאחד, גילינו כי גם הניו זילנדים מגלים תכונות דומות, אם כי לא קיצוניות כשלנו. אולי תחושת הבידוד משותפת לנו?? אצלם משיקולים גיאוגרפים בלבד כמובן...). טוב, נכון, אודה כי האבחנה הנ"ל אין מקורה במחקר מסודר, היא גם מבוססת על יעדי טיול מאוד מסויימים ועל חתך גיל מאוד ספציפי, אבל, ושוב אבל – גם ההסתיגויות הללו, כשלעצמן, יש בהן דבר האופייני רק לנו, ובאמת שגילינו הסכמה מקיר לקיר לאבחנה הנ"ל, שוב, הן מפי ישראלים והן מפי שאינם כאלה.
אשר לשאלתה של חברתי - ניסיתי כל מיני תשובות. מן המותן יריתי שזה בגלל שקל לנו עם השפה. היה בזה גרעין של אמת, אבל זו בהחלט לא היתה התמונה כולה (בהקשר לדיון דנא – כן, העיברית היא מרכיב, אך אין בה די). אז למה בכל זאת? אחת התשובות שחזרו ונשנו בשיחות בסוגיה הנ"ל, והיא גם התשובה המועדפת עלי, היא שההתחברות לישראלים מקנה לנו [b]תחושת ביטחון[/b]. ביטחון בכמה מובנים: האחד, 'העדר' מקנה ביטחון בבחינת כוחנו במספרנו. והשני, שנכון גם לגבי המטייל המתבודד – היכולת למדוד ולהכיר את הניצב מולך ברמה גבוה של ודאות. בטיולים כגון אלה, אתה פוגש מטייל ישראלי, שלא ראית קודם מימיך, ותוך זמן קצר ביותר אתה בוטח בו מספיק כדי שישמור לך על התרמיל, המחאות הנוסעים והדרכון, אינך חושש לחלוק עימו חדר, שמא ידקור אותך באישון לילה בעבור כספך, ואתה מרגיש חופשי להוריד לו צפח'ה ידידותית (אך כואבת) על הכתף מבלי לצפות לסנוקרת בתמורה, ולפרנואידים במיוחד – אתה יודע בוודאות שהוא לא סוכן אנטישמי סמוי ושהוא אינו מסתיר מטעמי הפוליטיקלי קורקט שנאה או סלידה כלפיך בשל דתך או בשל מעשי צה"ל בשטחים. עם מי שאינו ישראלי, זה כבר רומן אחר לגמרי – לך תדע איזה אג'נדה יש להם (לצערי פגשנו במהלך טיולנו לא מעט שונאי ישראלים ו/או יהודים, שטרם יצאו מן הארון. האמינו לי, שהם לא מטרידים את עצמם בהבחנה שבין שני המושגים....) ולך תדע עם הבחור הנחמד תכול העיניים שיושב לצידך ברכבת אינו אלא רוצח סידרתי או סוחר סמים. פשוט אין לך כל דרך להעריך. באחת מנסיעותי ברכבת בהודו, התנדב בחור בריטי שנסע עימי באותו קרון, להשגיח שהמקומיים לא יתנחלו לצידי בדרגש שלי (נוהג הנפוץ במיוחד שם). אני מניחה שברור לכם שלא עצמתי עין כל הלילה. מאז דאגתי תמיד למצוא בן ברית משלנו...
דוגמאות לגילויי שנאה (או לכל הפחות, יחס מוזר), המצביעים על ערבוב המושגים שבדיון, יש לי לרוב. את רובם חוויתי על בשרי. בעלי תמיד צוחק עלי שאיך שהוא יש לי הנטייה למשוך תגובות/מגיבים שכאלו, על אף שאני יושבת באפס מעשה. אולי כי הם אף פעם לא חושדים מראש שאני ישראלית/יהודיה והגילוי הזה תופס אותם לא מוכנים. והנה הדוגמא האולטימטיבית – בנסיעתי הראשונה לארה"ב איתרע מזלי לטוס עם אייר פראנס מפריז. אחד הדיילים כירכר סביבי זה זמן מה ולבסוף אזר אומץ לשאול מהי השפה של הספר אותו אני קוראת. משעניתי שהספר בעיברית החווירו פניו והוא נעלם בין רגע אל מעבר לוילון המטבח. כעבור זמן מה שב אלי, התיישב מולי ואמר שהעם הצרפתי חש חרטה עמוקה על מה שעולל לעם היהודי בשואה...וכך מצאתי עצמי הופכת ממיכל לקולקטיב, מנוסעת תמימה לנציגת העם היהודי, לדורותיו. השורה התחתונה - הדייל לא מצא כל קושי לזהות את השפה העיברית של ספרי עם יהדותי.
בזאת לא תמו תלאות נסיעתי זו – עם רדתי מן המטוס המתנתי בשדה התעופה להסעת בית המלון. בסמוך עמדה חבורה של נהגי מוניות, כולם דוברי ערבית. מיד ודאתי כי מטעני אין בו כדי להסגיר שנסיעתי החלה בתל-אביב, וישבתי לי בדממה. לא עבר זמן רב בטרם הציעו לי הנהגים את שירותם. סרבתי בנימוס. מרביתם נטשו את המערכה, אך אחד מהם התעקש להשאר לצידי ולנחש מהיכן הנני. לאחר שמנה את מרבית מדינות סקנדינביה, נכמרו רחמי ותרגמתי לו לאנגלית את שציחקקו להם בערבית חבריו המאזינים. האסימון נפל. לקח לו כשישים שניות להשיב לעצמו את יכולת הדיבור. "אני מישראל" אמרתי לו מששב לעשתונותיו, "מנין אתה?". "מפלסטין" לא אחרה התשובה לבוא. עכשיו לקח לי שישים שניות להשיב לעצמי את כושר הדיבור ובקול נבוך משהו שאלתי "מהיכן בפלסטין?". "מיפו" הוא השיב...רק ההסעה שהגיעה (ולא רגע אחד מוקדם מדי!) קטעה את ההטפה הארוכה על העוולות שמבצעת מדינתי. עכשיו הפכתי לנציגתה הניידת של ישראל. והשורה התחתונה כאן – היכרותי עם השפה הערבית דווקא,ד זיהתה אותי מייד כישראלית (כמובן על ידי מי שכלל אינו מכיר בדבר/זכות קיומה של ישראל...).
דייל צרפתי, נהג פלסטיני, בעל גסט האוס גואטמלי, שוטר הודי (והרשימה עוד ארוכה) – כולם זיהוני בקלות עם אותה קבוצה הנתפסת בעיני כ'מדינה עיברית', כל אחד ממניעיו, כל אחד עם מושגיו, כל אחד עם האג'נדה שלו. בנסיעה יחידה הייתי פעם דוברת עיברית, פעם יהודיה ופעם ישראלית, ובכל פעם נתפסתי לא רק כאינדבידואל, אלא כנציגת אותן קבוצות כלפי העולם.
אם כן, מה שאני מנסה לומר הוא, כי כל אותם אנשים עימם אני חשה ביטחון, עימם אני חולקת מדינה (אבל לא בהכרח), עימם אני מדברת באותה שפה (אבל לא בהכרח. מה גם שיש לא מעט צברים שהעיברית נשמעת מפיהם כשפה זרה לחלוטין..), עימם אני חולקת דת (אבל..), אותם אלה שיש לנו שותפות גורל – הם המדינה העיברית שלי. מעבר לכך, אינני יכולה לספק הגדרה מילולית סגורה וכוללת לגבי מי נכנס עבורי בגדר הקבוצה הזו.
בכלל, הגם שיש משהו יפה ואצילי ברצון להכניס סדר בעולם באמצעות הגדרות שלמות ומובנות, הרי שנסיון כזה נועד מראש לכישלון, היטיב לנסח זאת בועז: מסכים עם נכונות התיאוריה אבל...[u]"המציאות פחות נכונה"[/u]...
עם השנים מצאתי דווקא יופי, חן וחסד, ב'אי הנכונות' הזו, בהעדר הסדר ובסתירות המתקיימות יפה מאוד זו בצד זו, ולכן (שוב בהיפוך מוחלט לנוהגי בעבר), אני משתדלת להמנע מהצורך לסווג ולהגדיר...
אם אנסה לסכם, הרי שטענתי היא, כי בלא כל הגדרה, ועל סמך תחושותי, אוכל לקבוע במקרה ספציפי נתון (קרי: אדם מסויים) האם הייתי מכלילה אותו ב'מדינה העיברית' שלי. הכיצד? אסביר באמצעות דימוי מן העולם הנשי – יש הרבה ספרים המסבירים כיצד תוכל אישה לדעת ש'זהו זה' הגיעה העת לרוץ לבי"ח וללדת. אף תיאור מילולי אינו מדייק דיו, תמיד יש נשים שאצלן זה אחרת, ועם זאת ברגע האמת אנו מזהות את הרגע הזה לכשהוא מגיע. איך? פשוט ככה! אכן, אני שמה משקל נכבד על אינטואיציה (ועוד אינטואיציה שלי, רחמנא ליצלן) ואכן, אני לוקחת לעצמי אוטונומיה מוחלטת על קביעת הנכנסים בשערי 'מדינתי', אבל למעשה כולכם עשיתם כן (במודע או שלא במודע) במתן התוכן שבחר כל אחד ואחד מכם לצקת במונחים שבדיון. כל שאני עושה זה לזנוח את המונחים...
[b]עיבריות כמחלה[/b]
אם תחפצו בזוית ראיה מעט 'מדעית' יותר, הרי שהענין דומה, וסילחו לי על שליליות ההשוואה, לאיבחון מחלות – לכל מחלה יש רשימה של תסמינים. על מנת להיות מאובחן כסובל ממחלה עליך להראות כי הנך סובל מכמה מהם, אך אין הכרח שתסבול מכולם. אמנם, ככל שתסבול מיותר תסמינים הרי שהמחלה יותר מובהקת בך, אך שאלת הגבול המינימלי של התסמינים פתוחה לשיקול דעת. כמו כן, יתכן ששני אנשים יאובחנו כסובלים מאותה המחלה על אף שהם מראים תסמינים שונים (במחלה לה 6 תסמינים, למשל, עלול האחד לסבול מתסמינים א' עד ה' בעוד שחברו מתסמינים ב' עד ו' – לשניהם עדין משותפים ארבעה תסמינים, שיביאו לאיבחונם כחולים באותה מחלה). ובאלגוריה הנ"ל – המחלה היא, כמובן, "עיבריותינו". והתסמינים? – אזרחות ישראלית, השפה העיברית, האומנות הישראלית, הדת היהודית על גווניה ודרגותיה, החיים בארץ, נופי הארץ, השירות בצה"ל, הדאגה לגורל המדינה, תחושת שותפות הגורל, ועוד כהנה וכהנה. וכיצד מאובחנים במחלה זו? נו טוב, לשם כך דרוש רופא מיומן...
[b]עליונות בית המשפט העליון[/b]
וכמעט לסיום - ניסתי להימנע אך לא צלחתי – אני מוכרחה (אבל ממש!) להתייחס לאמירתו של עודד כי [u]"ההיפך מ'הכל שפיט' הוא 'ישנם דברים אשר נמצאים מעל החוק'"[/u], על אף שהיא חורגת מן הדיון בדף זה. הרשו לי בנימה מתסיסה לומר תחילה, כי קביעת סולם ערכי של מה מעל ומה מתחת היא תכונה האופיינית לגברים (לא אני אמרתי. מחקרים מתחום חקר הארגון העיסקי קבעו. השתפנתי פתאום, הא?!), ובנימה רצינית, לגופו, לתהות מנין המסקנה כי אי שפיטות משמעה עליונות על החוק?? האם העדר יכולתו של החוק לקבוע מיהי המנצחת בתחרות יופי, למשל, משמעה כי יופי הוא 'מעל' החוק? לא! [b]החוק פשוט נעדר הכלים לספק מענה לשאלה זו[/b]. טענתו של השופט ברק (הוא אשר טבע את המונח 'הכל שפיט' ובכך הטיל הרס במערכת השיפוטית, שהייתה רעועה עוד קודם לכן. אבל זו באמת סוגיה לדיון נפרד), לא הגבילה את חלותה על "יחסים בין אנשים" (תחום שבו לטענתך ראוי שתחול, אם כי גם כאן עלי לתהות מה לא נכנס בגדר 'יחסים בין אנשים') אלא היתה מרחיקת לכת עד כדי לטעון כי יש ה[b]יכולת[/b] משפטית לקבל הכרעה בכל עניין ועניין, הגם שלא תמיד [b]רצוי[/b] לעשות כן. עם כל הכבוד, זו בהחלט אמירה נטולת ענווה ואין אני רואה כל מקום לריסונה של ביקורת [b]עניינית[/b] לגבי הכרעות שיפוטיות או מקבליהן.
[[כעת ראיתי את תשובתו של איש עסקים בענין זה - מילים כדורבנות!]]
בנימה משפטית בכל זאת
אגב, ובזאת ממש אסיים – גם החוק משקף את הדואליות בה אנו דנים: מחד יש חוק השבות, הדן בהתאזרחות של 'יהודים' ומאידך חוק האזרחות (תשי"ב-1952), הדן בקבלת אזרחות מטעמים אחרים. סעיף 5 לחוק האחרון מונה את [b]'ידיעת מה של השפה העיברית'[/b] כתנאי להתאזרחות (בפטורים וחריגים, כמובן).
אפילוג
עדי מרבה להתנצל על כי הוא מאריך בדברים. על פי קנה המידה הזה דומה כי עלי להתנצל שבעתיים. אזי – ס ל י ח ה. יש לי התירוצים שלי (מי שעוד נותר בו הכח מוזמן לחזור לרישת דברי ולהתרענן), ובכל מקרה, לפחות עדי יוכל למצוא ניחומים בעובדה שנמצא האדם המאריך בדברים אפילו ממנו...
יום טוב. :-)