על ידי אשה* » 06 מאי 2009, 07:41
בפעם השלישית שהיא מרימה את ראשה, הכמיהה הבלתי נשלטת הזו.
לראשונה חשתי בה ממש ימים ספורים לפני שהריתי את בכורתי, זה היה קצר ולא ערכתי היכרות מעמיקה איתה.
כשביתי היתה בת שנה וחצי הרימה את ראשה בפעם השניה, פתאום משום מקום הרגשתי בגופי שאני רוצה עוד ילד, לא יודעת למה, גם היום כשאני חושבת על זה זה היה מוקדם מאוד לחשוק בנוסף. הכמיהה הפכה להתכווננות והופ הריתי. עכשיו בני בן שנה וחצי... עד לפני שבועיים ממש לא רציתי עוד. שניים זה מספיק, זה מאוזן, זה מדוייק, זה מבולגן, זה מתיש, זה שמח, זה הכל.
וסת אחת אחרה ורעדו לי הידיים, לא רציתי עוד אחד, לא עכשיו, לא בכלל.
וסת הגיעה ופתאום מצאתי את עצמי מאוכזבת, גילוי שדי בלבל והפתיע אותי שהרי בכל רמות הגיוניות התנגדתי אבל ברמה הפיזית, בסיסית, השרדותית, חייתית, רצפית כנראה שזה גדול מאיתנו (או ממני לכל הפחות).
אני מרגישה את זה מפעפע בתוכי, רוצה לצאת, לקרוא "אני רוצה עוד ילד!" ומשתיקה כי בני עוד תינוק, כי ביתי עוד זעירה, כי אני לא באמת רואה את עצמי מתמסרת עכשיו לעוד תינוק תובעני, כי בן זוגי ממש לא רוצה...
ומנגד אני יודעת שהכמיהה הזו, ההתכווננות הזו מייצרת מציאות שבתוך המקום הזה שהולך ומתפנה בתוכי נוצר וואקום שיתמלא במוקדם או במאוחר כי עמוק בפנים אני רוצה בכך.
שנים שאנחנו נשואים, מעולם לא נזהרנו באמצעים כימיים, אני מאמינה שמה שהגן עלינו היה חוסר הכמיהה כי ברגע שהכמיהה לילד הגיעה זה היה שם, בקלות, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה. יודעת שגם הפעם זה יהיה כך.
אז יופי, אני כמהה השאלה אם אני גם מוכנה ויכולה, או שהכמיהה מפנה מקום וכשזה יקרה אני אהיה מוכנה ובעלת יכולת?
אין לי עם מי לדבר על כך, בעלי כאמור ממש לא מעוניין לא רוצה ליצור קונפליקטים לא רוצה להפחיד לא רוצה לשקשק את הסירה ובכלל חוששת שאם אדבר על כך יהפכו מילים למציאות ולא שלמה עם המציאות הזו.
צריכה אולי לעשות שלום עם הכמיהה? לקבל את הצד החייתי, אבולוציוני, השרדותי הזה שבי ולהניח לצד הלוגי, השכלתני המודרני האנושי?
בפעם השלישית שהיא מרימה את ראשה, הכמיהה הבלתי נשלטת הזו.
לראשונה חשתי בה ממש ימים ספורים לפני שהריתי את בכורתי, זה היה קצר ולא ערכתי היכרות מעמיקה איתה.
כשביתי היתה בת שנה וחצי הרימה את ראשה בפעם השניה, פתאום משום מקום הרגשתי בגופי שאני רוצה עוד ילד, לא יודעת למה, גם היום כשאני חושבת על זה זה היה מוקדם מאוד לחשוק בנוסף. הכמיהה הפכה להתכווננות והופ הריתי. עכשיו בני בן שנה וחצי... עד לפני שבועיים ממש לא רציתי עוד. שניים זה מספיק, זה מאוזן, זה מדוייק, זה מבולגן, זה מתיש, זה שמח, זה הכל.
וסת אחת אחרה ורעדו לי הידיים, לא רציתי עוד אחד, לא עכשיו, לא בכלל.
וסת הגיעה ופתאום מצאתי את עצמי מאוכזבת, גילוי שדי בלבל והפתיע אותי שהרי בכל רמות הגיוניות התנגדתי אבל ברמה הפיזית, בסיסית, השרדותית, חייתית, רצפית כנראה שזה גדול מאיתנו (או ממני לכל הפחות).
אני מרגישה את זה מפעפע בתוכי, רוצה לצאת, לקרוא "אני רוצה עוד ילד!" ומשתיקה כי בני עוד תינוק, כי ביתי עוד זעירה, כי אני לא באמת רואה את עצמי מתמסרת עכשיו לעוד תינוק תובעני, כי בן זוגי ממש לא רוצה...
ומנגד אני יודעת שהכמיהה הזו, ההתכווננות הזו מייצרת מציאות שבתוך המקום הזה שהולך ומתפנה בתוכי נוצר וואקום שיתמלא במוקדם או במאוחר כי עמוק בפנים אני רוצה בכך.
שנים שאנחנו נשואים, מעולם לא נזהרנו באמצעים כימיים, אני מאמינה שמה שהגן עלינו היה חוסר הכמיהה כי ברגע שהכמיהה לילד הגיעה זה היה שם, בקלות, גם בפעם הראשונה וגם בפעם השניה. יודעת שגם הפעם זה יהיה כך.
אז יופי, אני כמהה השאלה אם אני גם מוכנה ויכולה, או שהכמיהה מפנה מקום וכשזה יקרה אני אהיה מוכנה ובעלת יכולת?
אין לי עם מי לדבר על כך, בעלי כאמור ממש לא מעוניין לא רוצה ליצור קונפליקטים לא רוצה להפחיד לא רוצה לשקשק את הסירה ובכלל חוששת שאם אדבר על כך יהפכו מילים למציאות ולא שלמה עם המציאות הזו.
צריכה אולי לעשות שלום עם הכמיהה? לקבל את הצד החייתי, אבולוציוני, השרדותי הזה שבי ולהניח לצד הלוגי, השכלתני המודרני האנושי?