מיכל, את עוד שם? נתקלתי בדף הזה והוא נגע ללבי. הרגשתי שאפילו שעברו הרבה חודשים אני חייבת לומר לך שאת נשמעת לי אדם ממש נבון, מעניין ומודע לעצמו, יכולת התבטאות טובה, פתיחות לשתף - ועוד מעלות רבות, וזה רק מההודעות המעטות שכתבת.
מה שלומך?

אני גם סבורה שטיפול הוא חסוי כל עוד אינך חותמת על משהו אחר.
את יכולה גם להתקשר ולברר זאת כשאלה מקדימה, באותו מקום אליו חשבת לגשת.
אני רוצה לכתוב לך בזהירות משהו, מקווה שתוכלי לקבל זאת מבלי להפגע-
אני סבורה שהעובדה שאת יכולה לראות גם בבנך בן השלוש, חוסר מושלמות,
מעידה על המשקפים השחורות.
כי, מה יכול להיות לא מושלם בילד בן שלוש בריא?
אני מאד מקווה בשבלך שתוכלי ללמוד כיצד לראות אחרת,
כדי שהחויה הרגשית הקשה הזו לא תעבור גם לילד שלך.
שווה אפלו עבורו (עבור הבן), לנסות למצוא כל דרך לעזרה ולהתחלת יציאה מתוך הראייה הלא קלה שלך, את עצמך, בראש ובראשונה.

הי מיכל
עניתי לך אצלי.
(את יכולה למחוק את ההודעה הזו אחרי שאת רואה אותה)

על מה את חולמת
כנסיית השכל
מילים ולחן: רן אלמליח



על מה את חולמת מיכל
כשהלילה אפל ורחב
ורוחות הים פורעות מחשבות
ורסס גלים נקודות זוהרות

ואין את ההוא שהיה והלך
ואיך לך הורים שרוצים שתהיי
ואין יותר ימים ללא משמעות
ואין לך רגליים ידיים וגוף

והטעם בפה מתחלף מפחד למלח
הדגים מלטפים את גופך לטיפות לטיפות
האורות במצולות הם קוראים לך
על מה את חולמת מיכל

והטעם בפה מתחלף מפחד למלח
הדגים מנשקים את גופך נשיקות נשיקות
האורות במצולות הם קוראים לך
על מה את חולמת מיכל

שלום מיכל
תמיכה אינטרנטית חשובה אך יש לה גבולות,
חשוב שתגשי למפגש טיפולי,
נדמה לי שלשכות הרווחה מציעות טיפול בחינם או בזול מאוד,
נשמע לי שאת ביקורתית עד מאוד עם עצמך וכמו שנאמר רואה מבעד למשקפיים השחורות הצובעות הכל,
האנושיות שלך קורנת מבעד לכתיבה שלך ואין אדם נכון, את לגמרי בסדר כמו שאת

הי מיכל, בקשר לשאלתך:
יש בבתי החולים האלו גם טיפולים פסיכולוגיים, וגם פסיכיאטריים (כשהפסיכיאטר הוא בד"כ רק למעקב, ואם אין צורך מיוחד- רואים אותו פעם במלא זמן).

את רוצה לכתוב לי לאיזה איזור את שייכת ואנסה לברר לך איפה יש את השירות הציבורי באזורך?
בינתיים- תדאגי להפניה, ותוודאי שכתוב עליה "דחוף".
(-:

האם התיק שלי חסוי במקרה שאני הולכת לטיפול ציבורי? אני חוששת שאם בעתיד אני ובעלי נפרד(במקרה שלא אתאבד) האם הוא יוכל לטעון שאני לא כשירה להיות אם ולהשתמש בתיק הרפואי שלי בבית החולים לצורך הוכחת טענותיו בבית משפט?
עד כמה שידוע לי- כל מה שאת אומרת שם הוא חסוי, אלא אם כן את חותמת על "ויתור סודיות", ולכן נראה לי שהתרחיש שתיארת לא אפשרי.

האם יש סיכוי שהאיש יעשה את זה?
חוצמיזה- אני חושבת שאם תטפלי בעצמך תהיי כשירה ושלמה אם עצמך.
את לא חייבת דווקא טיפול כזה- אבל אמרת שזה עוזר לך.

אפשר גם לקחת טיפול אלטרנטיבי (אני לא מבינה בזה כלום, אבל יש כאן באתר מלא נשים מומחיות).

לגבי התאבדות: לדעתי, חכי עם זה.
הרי אי אפשר להתחרט אח"כ. קודם תהיי בטוחה שניסית הכול (ויש המון לנסות).
אני מקדישה לך שיר: http://www.youtube.com/watch?v=[po]8 AKnFFT5aE[/po] -הוא עודד אותי ברגעים קשים.
(אני מקווה שזה יצא קישור. אני קצת מאותגרת בנושאים האלו...)
תמשיכי לכתוב.


(לגבי שם הדף- תפני לאחת העורכות, או ל אהבת עולם, הן יודעות לסדר את זה)

קורא אותך

כאב שורף בחזה. בכי בגרון. למה החיים כל כך מכאיבים?

מקפיצה את השאלה-
_יש במדינה טיפולים חינם- בבתי חולים פסיכיאטריים (יש בתל השומר, למשל).
את צריכה לברר לאיזה בית חולים את משתייכת מבחינה איזורית, וללכת לשם עם הפניה דחופה מקופ"ח._

האם התיק שלי חסוי במקרה שאני הולכת לטיפול ציבורי? אני חוששת שאם בעתיד אני ובעלי נפרד(במקרה שלא אתאבד) האם הוא יוכל לטעון שאני לא כשירה להיות אם ולהשתמש בתיק הרפואי שלי בבית החולים לצורך הוכחת טענותיו בבית משפט?

שם הדף אמור להיות מיכל אפס מאופס לא רוצה לחיות
אני לא יודעת איך לשנות את שם הדף

_אולי תוכלי לבחור שם אחר כדי שלא נצטרך לכנות אותך "אפס" או "אפס מאופס"...?
אני לא חושבת עליך ככה ולכן קשה לי לכתוב פנייה אישית._
אפשר לקרוא לי מיכל. תודה על העריכה והחיבוק.
העברתי מדף שפתחה תקווה לעבד מחשבות אובדניות

אני אוהבת שאני אוהבת את עצמי. אלו רגעים כל כך נדירים...
הילד שלי כמובן מתוק, למרות שהוא רק בן 3 ניתן כבר לראות את חוסר מושלמותו ואני מנסה לרסן את הביקורתיות שבי
חמותי למשל אוהבת אותו ללא תנאים ומתפאלת ממנו כל הזמן
היא גם מסבירה לו דברים ומלמדת אותו היא תמיד באה שמחה
לעומת אמי שלמרות שאוהבת אותו כבר מדברת על הבעיות שכנראה יהיו לו והבן שלי לא אוהב אותה כל כך. כשנפגשים היא רק רוצה לדבר איתי שיחות שמעצבנות אותי ולא נותנת לילד כמעט תשומת לב אם כבר נותנת אף פעם לא מלמדת אותו דברים
וגם תמיד מקטרת על כל מיני דברים. תמיד יש לה כל מיני סיפורים על טרגדיות
אני לא סובלת את זה ולא סובלת את עצמי שנהייתי כמוהה. כבדה וחסרת חוש הומור. שלילית, ביקורתית, קטנונית

אני מבינה את ההבדלים בין איך שאני גדלתי לבין איך שבן זוגי גדל
בן זוגי כל כך אוהב את אמו אבל לא תלוי בה ובטוח בעצמו
ואילו אני לא סובלת אותה ובל פעם "מתפתה ונופלת" במלכודת של לשתף אותה לקבל ממנה עזרה חומרית, או נפשית
תמיד אני מתחרטת על כך
רוצה לסגור את הלב שלי עליה. בלי כעס, בלי לצפות ממנה לכלום. כמו שהצלחתי לעשות אם אבי בגיל ההתבגרות

קורא ומחכה

את נשמעת כמו אשה שאכפת לה מאוד מאחרים, הלוואי שתראי את היופי שלך, לנו כקוראים קל לראות .
ספרי עוד, ספרי על הילד,על אישך, ספרי על דברים שגורמים לך להרגיש טוב. אני למשל אוהבת להיות בחוץ, אוהבת צמחים ובעלי חיים, אני אוהבת לדבר עם אנשים וללמד .

שלום לך,
טוב שאת כותבת.


אולי תוכלי לבחור שם אחר כדי שלא נצטרך לכנות אותך "אפס" או "אפס מאופס"...?
אני לא חושבת עליך ככה ולכן קשה לי לכתוב פנייה אישית.


ערכתי כאן קצת כדי שתהיה ניראוּת רבה יותר לשיחה עם עולם חדש ועם אילת.
הייתי רוצה לעזור גם בעניין איחוד הדפים - באיזה דף נוסף כתבת?

אני מקווה שעם תוספת האירגון יבואו לכתוב כאן עוד.

כשההיתי בת 11-12 אמי שהיא אישה מאוד יפה (אני לא דומה לה בכלל במראה) התחילה לאפר אותי ולהוריד לי שערות ברגלים
למרות שדווקא מבחינת שיעור אני פחות שעירה מהממוצע . ולגבי האיפור במקום שבו גרתי זה לא היה מקובל ולעגו לי על האיפור
כל הנסיונות שלה להכניס אותי לשגרת טיפוח רק גרמו לי להתעסק במראה החיצוני ולהתבאס מזה שאני מכוערת בגיל צעיר
כל פעם שאני רואה מראה אני מתייסרת שאלו הם פני

תודה אילת ועולם חדש נפלא

יש במדינה טיפולים חינם- בבתי חולים פסיכיאטריים (יש בתל השומר, למשל).

האם התיק שלי חסוי במקרה שאני הולכת לטיפול ציבורי? אני חוששת שאם בעתיד אני ובעלי נפרד(במקרה שלא אתאבד) האם הוא יוכל לטעון שאני לא כשירה להיות אם ולהשתמש בתיק הרפואי שלי בבית החולים לצורך הוכחת טענותיו בבית משפט?

(ואני לא חושבת שביטוח חיים פועל במקרה של התאבדות, אז עדיף לחפש פתרון אחר... )
חושבת לביים מוות שלא נראה כהתאבדות. לא רק בשביל הביטוח, גם למשפחה יותר קל להתמודד עם מוות כתוצאה מתאונה טרגית מאשר עם התאבדות
חשבתי להיכנס עם המכונית בקיר כי לא נראה לי שאפשר להוכיח שזאת התאבדות
הבעיה היא שיש סיכוי לצאת מזה בחיים נכה וזה בכלל מפחיד.
אני צריכה למצוא מוות יותר בטוח


_הפתיחה שלך מאד קשה, אין ספק שאת רואה הכל במשקפים מאד מאד שחורות.
תקראי מה שכתב כאן צפריר שפרון- המציאות היא מה שאת ממציאה!!_

את לא מכירה אותי, אני באמת סתם לוזרית. אפילו בעלי שאין לו טעם משובח בשום דבר גילה כבר שאני לא שווה
וואלה, כמו שיש אנשים שאומרים עליהם שהם מבריקים, מדהימים וכו' יש כאלה אנשים שהם לא משהו
הלווי שהייתי מספיק טיפשה כדי לא לראות כמה אני דפוקה וטפשה
מצד שני הבנתי שאפילו אנשים הסובלים מפיגור שכלי קשה מבינים שהם מפגרים
לא בחרתי (לפחות לא במודע בחיים האלה) להיוולד עם כל החסרונות שיש לי
ודי נמאס לי מעצמי. כמו שחברתי לא נעימה לסובבים אותי ככה היא מעיקה גם עלי

מבינה שאפילו עם נתוני הפתיחה הגורעים שלי יכולתי להיות שמחה בחלקי אולי לא ההיית גדלה במשפחה אחרת
נמאס לי גם לכעוס עליהם. עשו מה שיכלו במסגרת נכותם הרגשית
ואני לא רוצה להעביר את הדפיקות שלי גם לילד

שוב בדיכאון, לא רוצה כדורים כבר ההיית שם החלפתי סוגים ולא עזר
יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי
ושוב החיים מתפרקים לי. אז למרות שאני דפוקה הצלחתי לתפוס בן זוג (גם די דפוק) ועשינו ילד
יש בעיות קשות עם הבן זוג, גם קצת עם הילד
ההינו בטיפול. עזר קצת ושוב חזרו הבעיות
אין לי עובדה, אין לי כמעט חיי חברה. אפילו הילד שלי מעדיף את אבא שלו למרות שאני משקיעה בו הרבה
והבעיה העיקרית שלי שאני דפוקה מהיסוד:
לא יפה אפילו קצת מכוערת, לא רזה, אפילו קצת שמנה,לא חכמה אפילו קצת טיפשה, לא טובת לב אפילו קצת אגואיסטית, לא חזקה אפילו אבודה עם התקפי חרדה מדי פעם, לא עם הורים עשירים אפילו די עניים. לא מסודרת, דיסלקטית עם בעיות קשב וריכוז
איך אמורים- כשאלוהים חילק מתנות וכשרונות עמדתי אחרונה בתור ולא נשאר
שנינו באים ממשפחות עם בעיות. אצלי ההורים דיכאונים,היסטריים ומזניחים
הייתה לי ילדות לא מאושרת. לא היית מקובלת בחברה ולא טובה בלימודים. לא מצאתי בבית נחמה ותמיד נפגעתי מההורים בעיקר מאמא שלי. אני באמצע שנות ה30 ואין לי שום דבר-
המשפחה לא מאושרת, אין לנו כסף, אין לי עבודה ואין לי הגשמה עצמית, אין לי כמעט חברות וכבר אין לי חשק לחיות
דווקא האחים והאחיות שלי ושל בעלי מאוד מוצליחים, יפים, חכמים יציבים, התחתנו טוב והלב נחמץ לי לראות איך הם בגלל שנולדו עם נתונים גנטיים טובים יותר מתגברים על הקשיים מהילדות ואילו אנחנו (ובעיקר אני) נשארים אומללים מאחור
יש לנו ביטוח חיים ואני חושבת שהכי טוב היה לכולם אם ההיתי מתה באיזה תאונה ונותנת לבן זוגי הזדמנות להקים משפחה מחדש עם פיצוי כספי טוב
חושבת שגם לבני ייטב לגדול עם משפחה יציבה ואם מאושרת. לבעלי לא יהיה קשה להתגבר על חסרוני- להיפך
אני לא נכנסת עדין בקיר עם האוטו בגלל ההורים שלי (אפילו שאני לא כל כך אוהבת אותם) וגם בגלל שלצערי אני גם לא כל כך אמיצה אפילו די פחדנית
אבל יש במשפחתי כבר 2 אנשים שהתאבדו אז אולי בסוף גם אני אצליח להתגבר על הפחד

יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי
יש במדינה טיפולים חינם- בבתי חולים פסיכיאטריים (יש בתל השומר, למשל).
את צריכה לברר לאיזה בית חולים את משתייכת מבחינה איזורית, וללכת לשם עם הפניה דחופה מקופ"ח.
(זה עולה בערך 25 שקלים לשלושה חודשים, זה סוג של חינם).
סליחה שתפסתי צד פרקטי- אבל זה מידע שיכול לעזור.
ועכשיו- , וגם .

בינתיים אני ממליצה לך לכתוב קצת מחשבות. (אולי בדף חדש משלך?)
קצת חיבוקים וקוראות אנונימיות יכולים להקל.

(ואני לא חושבת שביטוח חיים פועל במקרה של התאבדות, אז עדיף לחפש פתרון אחר... )

אפס מאופס, אני מבינה שניצלת את הדף של תקווה, לסיפור האישי שלך, נכון?
ראשית אני מציעה לך לפתוח דף חדש משלך, עם שם מתאים ופתיחה מתאימה.
באופן הזה, מי שמגיע עלך, זה די במקרה, כי את יושבת על דף קודם שהוא לא שלך.
מה את אומרת על הרעיון?
הפתיחה שלך מאד קשה, אין ספק שאת רואה הכל במשקפים מאד מאד שחורות.
תקראי מה שכתב כאן צפריר שפרון- המציאות היא מה שאת ממציאה!!
תנסי לבדוק אם את יכולה לשים משקפים קצת פחות כהים, בשלב הראשון?