לנו היו עניינים קלים ותהיתי אם אני עושה נכון כשהלכתי איתה לפיזיותראפיה וגם לעבודה פרטית בשיטת שלהב (בקבוצה קטנה, האימהות שהיו שם הרימו עלינו גבה כי האחרים שם לא זזו ושלי זזה יותר מדי כי לא ידעה למצוא מקום נוח), האם אני לוחצת ואולי זה יסתדר לבד וכו'.
בדיעבד, לא היתה אז בסביבה שלנו , אבל נראה לי שהיום הייתי בכלל הולכת לכיוון של בריכה. ממה שראיתי על אחיין שלי (שבילה בפגיה את השבועות הראשונים שלו ובכלל נחשב "מקרה" ועוקבים צמוד על ההתפתחות שלו בגלל משהו שאמרו לאמא שלו לעשות הפלה כשהיה עוד בבטן) אז הבריכה עשתה פלאים, תוך כמה חודשים אי אפשר היה לדעת שנולד פג וכל מיני דברים שנראו בעייתיים בשבועות הראשונים אצלו נעלמו כלא היו וכל זה בכיף ושמחה, עכשיו הוא בן שנתיים פלוס ומאד אוהב מים ובכלל מאד "מתקדם" בהתפתחות שלו... כל מיני עניינים שאמורים היו להתפתח אצלו כבעיות נעלמו מלכתחילה, בשלב מאד מוקדם ולדעתי ולדעת אמא שלו הבריכה "אשמה" בזה.

תודה רבה על ההתייחסות וההמלצות. לצערי אני לא נמצאת באיזור אסה"ר, אז לא אוכל להיעזר בלייב.

הוא ישן על הבטן. מגיל מאוד קטן. ואוהב מאוד מגע. אין לנו זמן מסאז' מסודר, אבל אני בהחלט נוגעת.
לאחרונה הוא לא אוהב להתהפך לבד. הוא מתהפך מאוד בקלות כשאני עוזרת לו (אםילו אם אני רק שמה עליו את היד) אבל מסרב לעשות לבד. הפיזיו' אומרת שהוא התרגל שזה התפקיד שלנו להפוך אותו. האמנם?

אני תוהה יותר ויותר מה החלק שלי בזה.
אני יודעת שאני אמא טובה, אני לא מרגישה אשמה בצורה קיצונית, אבל ברור לי שמתוקף היותי האמא - יש לי יד ורגל בזה.
אולי חנקתי קצת יותר מדי. אולי לא באמת נתתי לו להתנסות כשהייתי צריכה, ועכשיו הוא לא יכול להסתדר בלי תיווך מאסיבי מצדי.

אני לא גרה ביער כלשהו עם שבט שלם שתומך בי, נועדתי לעשות טעויות. אני רק מקווה שאני עולה עליהן מספיק מוקדם ושאני מתקנת בדרך הנכונה, ולא יוצרת טעויות חדשות.

עוד דבר, ילד ערום זז הרבה יותר. כדאי להשקיע בחימום החדר היטב כדי להפשיט את העולל ולאפשר לו לגלות את גופו, רצוי על מצע לא רך מדי. גם עיסוי בשמן מומלץ מאוד מאוד, כל יום על כל הגוף.
ודבר נוסף, במחשבה נוספת על בנך נראה לי שכדאי להמשיך איתו הלאה לישיבה ולא להתעקש על השכיבה על הבטן מעבר למה שהוא מאפשר בנוחות, וזאת כדי לתת לו תחושת הצלחה ותחושה שהוא מתקדם ומשם לעזור לו להכיר מספר צורות ישיבה (צידית לצד אחד ולצד שני, מזרחית, ברכיים), ומעברים לזחילה וכו'.

הי ג'וניפר, טוב שאת מקשיבה לו, יכול באמת להיות שקצת קשה לו והוא רוצה לחזור קצת חזרה למקום הידוע והבטוח. זה לא אומר שהוא לא ירצה לחזור אל הבטן בקרוב מאוד, שווה לנסות. לפעמים כשתינוקות עושים צעד משמעותי מבחינתם, יש להם צורך לחזור קצת אחורה ולהיאחז במוכר ובידוע לפני הקפיצה הבאה.
לפי מיטב הבנתי אין צורך בקשיחות, כדאי לפני שהופכים על הבטן לטפוח על כל הגוף ולגעת מגע עמוק כמו כדי למפות לו את גופו. הטפיחות מעבירות מידע למוח על מיתאר הגוף והמגע העמוק נותן מידע על מיקום האיברים אחד ביחס לשני (מגע פרופריוספטיבי, בטח שמעת כבר את המושג הזה). אחר כך כדאי להניע את המפרקים שמשתתפים בשכיבה על הבטן, להביא את הרגליים לכיוון הפנים, להניע אותן באלכסון מצד אל צד ועוד שפע של תרגילים ורק אז להפוך את הפצפון. בשלב הזה הוא כבר ירגיש את גופו הרבה יותר מבדרך כלל ויהיה לו יותר קל להשתמש בו. גם מספר דקות בכל פעם זה טוב, לאט לאט ואפילו לאט לאט לאט, הוא יכיר את התנוחה הזו ויש סיכוי רב שהוא ילמד לחבב אותה.
אני יודעת שמשרד הבריאות לא ממליץ אבל מנסיוני, כשהשכבתי את ביתי לישון על הבטן, אפילו רק בשינה שבמשך היום, הרמת הראש שלה השתפרה פלאים כי היא נבעה מתוך פעולה שיש לה משמעות מעשית ולא בגלל שהפכתי אותה לצורך "אימון"
אשמח לענות לשאלות אם יש לך
(אני עכשיו מסיימת קורס ליווי התפתחותי לפי שיטת שלהב עליה כתבתי לך למעלה, וכבר שנים רבות אני עוסקת בעיסוי גם של תינוקות, נשים בהריון ועוד.)

מנסה לשים אותו הרבה על הבטן. כמה שהוא מסכים. מנסה לעשות את זה בכיף ותוך כדי לשחק. אני הרבה פחות קשוחה ממדריכת צעד ראשון שלנו.
מהצד החיובי - יש הישגים. הילד מוכן להיות יותר זמן על הבטן. אפילו משחק ככה כמה דקות, ברגעים ממש טובים. מזיז את עצמו (זחילה זו מילה גדולה מדי, אבל הוא עובר לבד כמה סנטימטרים עד למשחק כלשהו שאני מקרבת אליו).
אבל בזמן האחרון היו כמה ימים לא קלים. הוא רוטן הרבה, מתעצבן מהר, צמוד לי לציצי (איפה, איפה הימים שלא הייתי בטוחה שהוא יונק מספיק? בימים האחרונים הוא לא יורד ממני!). אני לא יודעת בוודאות אם יש קשר לתהליך הזה, אבל נראה לי מיתמם להגיד בוודאות שאין.

אני נותנת לו את החירות המלאה ואת האפשרות לעשות מה שהוא רוצה, להתבטא איך שמרגיש לו, והוא רוצה להצמד אליי. להתחפר במנשא ולהצמד לציצי.
אני נותנת לו בשמחה, אבל זה מתחיל להיות קשה לי.

שלום ג'וניפר, לגבי שכיבה על הבטן: נראה שכרגע יש קושי בשכיבה על הבטן מכיוון שהגוף של בנך עדיין נמצא בתבנית פלקסורית-מעורסלת, כלומר שרירי הגב, הזוקפים מאורכים ושרירי הבטן, הכופפים, מקוצרים, ובשל שכיבה מרובה על גב אזור בית החזה והצלעות נוקשה. כדי לשכב על הבטן בנוחות ולהרים את הראש, שרירי הגב צריכים ללמוד להתקצר ושרירי הבטן להתארך כלומר להרפות מאחיזתם. לכן כדאי, ואולי כבר לימדו אותך את זה בצעד ראשון, לעשות מספר תרגילים להרפיית שרירי הבטן. במידה ומעניין אותך, יש ביום רביעי הקרוב במרכז שיר"מ באסף הרופא סדנת בוקר בקורס המורים של שיטת שלהב child space לליוי התפתחותי (ד"ר חוה שלהב מפתחת השיטה תלמידתו של פלדנקרייז עצמו, ואמא של שי זילברבוש מפתח צעד ראשון) שם עובדים הסטודנטים עם תינוקות שמגיעים ואת מוזמנת להגיע עם התינוק שלך. אם את רוצה פרטים נוספים אנא כתבי לי ל [email protected] ואשמח לעזור כפי יכולתי.

אני ממש לא מומחית אבל מה לגבי הנפות שלו באויר , גלגולים וכו'.
כלומר, להרגיל את הגוף שלו לשיווי משקל מסויים שכנראה אין לו כרגע.
אם את מרגישה שאת נאבקת איתו אז אולי להפחית מינון של בטן ותרגילים , בסה"כ הוא צעיר מאוד ועדיף אולי לתרגל באיזי.

אני רואה כמה שילדים שהם פחות מוטוריים כן מתלוננים ולכן אני אישית חושבת שאסור להזניח את הנושא ,גם אם זה יהיה לא נעים. יש פה יותר רווח מהפסד.
אבל לתרגל בכיף ולא להפוך את זה למטרה אלא להשאיר את זה בגבולות המשחק וההנאה.

הי ג'וניפר-
רוצה לשתף שהייתי לפני 6 שנים במקום דומה עם ילדה בכורה בת 8 חודשים שהיה לה גם סוג של טורטיקוליס וחוסר סימטריה, ולא הייתה כמעט על הבטן מאז לידתה (מתוך בורות שלי), כך ששכיבה על הגב עדיין הייתה התנוחה החביבה עליה (ולא עשתה כלום חוץ מזה).

בגיל הנ"ל התחלתי להלחץ החלטתי להכנס לפעולה. התחלתי ללכת במקביל :
דרך מכבי למכון להתפתחות הילד (פעם בשבוע) + באופן פרטי לפיזיוטרפיסטית מומחית בהתפתחות ילדים (פעם בשבוע-שבועיים) + פעמים בודדות נתתי גם למטפלות בשיטת ורדי לעשות איתה כלמיני תרגילים. ככה חיינו 3-4 חודשים.

בגיל 11 חודש התחילה לזחול גחון לא סימטרי ובגיל שנה וחמש התחילה ללכת. כיום היא ילדה אתלטית בצורה יוצאת דופן.....(את מוזמנת שוב למעוז-אביב לראות אותה עושה "גלגלון"....(-:)

בינינו- את התרגילים ששתי הפיזיוטרפיסטיות (במכון להתפתחות הילד וזו הפרטית) הנחו אותי לעשות איתה בבית- לא הצלחתי לשחזר ולתרגל לבד.

ובכל זאת הרגשתי שהיא בידיים מקצועיות וטובות.

הפיזיוטרפיסטית הפרטית שהלכתי אליה היא מספר אחת בתחום אבל נמצאת ברחובות.
אם את רוצה לפגוש או לדבר איתה אז שמה שלומית נאור-יהל.
בנוסף- זה אולי יישמע מאד מיינסטרימי מצדי לומר זאת - אבל אם את המקרה בקופ"ח מכבי הייתי ממליצה לך לקבל הפנייה מרופא הילדים למכון להתפחות הילד- יש אחד גדול ביפו, ולדעתי הפיזיוטרפיסטית החמודה שהיינו אצלה אז עדיין עובדת שם -
שמה יעל פריאון ואני ממליצה עליה מאד. אשה עדינה וסופר מקצועית. (תגידי לה שאמא של ליבי שלחה אותך (-:)
בהצלחה@}

אני לא יודעת אם זה מתאים לכאן, אבל זו השאלה שעולה לי בראש כשאני חושבת על קורותינו בזמן האחרון...

תינוק חמוד בן 10 חודשים. אמא (שבגילו היתה חמודה, היום קצת פחות) שגידלה אותו בעיקר במנשא, צמוד אליה.
אובחן עם טורטיקוליס שהשתפר אבל עדיין קיים, ואני רואה חוסר איזון בין שני צדדי הגוף שלו.
כתבתי על זה קצת בדף התפתחות מוטורית של תינוקות - הוא לא זוחל, לא יושב, וכשהוא מנסה לעשות את הנ"לים - הוא עקום לגמרי.
יש לו את הכוח הפיזי, מהבחינה הזו הוא כמעט עומד. אם היה לו לול להחזיק בו, הוא כבר היה נעמד איכשהו. אבל הוא לא מצליח לקדם את עצמו בזחילה, בטח שלא זחילה מאורגנת.
הוא פשוט לא מחזיק את הגוף שלו טוב.

התחלתי ללכת איתו לצעד ראשון, שם אמרו שהוא צריך להיות כמה שיותר זמן על הבטן כדי להתחיל להתפתח מוטורית כמו שצריך. תינוקות בגילו מבלים בערך 90% מזמנם הפנוי על הבטן.
והוא רחוק משם מאוד.
הוא בהחלט מעדיף את הגב, והכי מעדיף את אמא.
ולמרות שאני מנסה להשאיר אותו על הבטן בדרכים שיהיו נחמדות לו (משחק, שירים, להיות עליי) - אני מרגישה שאני מנהלת איתו סוג של מאבק, שאני מכריחה אותו לעשות משהו שלא נוח לו ולא תמיד נעים לו.
אבל זה הבסיס להמשך, לדברי המדריכה (שאני מאוד סומכת עליה בפרט ועל השיטה בכלל).

ואני לא יודעת מה לעשות. מרגישה שאני נאבקת איתו ועם מה שתמיד חשבתי שנכון. מצד שני, זה ההבדל בין הפיזיולוגיה לפתולוגיה, אולי בגלל המצב שלו הוא צריך משהו אחר, שונה.

בקיצור - לכל תובנה אודה...

יונת - טוב לדעת!

ויש גם את ספר ההמשך של סמול, שנקרא Kids.

ב{{}}ארון הספרים ההורי יש המלצה של יונת שרון:
Our Babies, Ourselves של מרדית' סמול - ספר אנתרופולוגי קריא ומרתק על טיפול בתינוקות בתוך הקשרים תרבותיים שונים. נותן איזושהי השלמה ל- עקרון הרצף.


<לא קראתי, רק מעתיקה>

וואו!! לא היה לי מושג... אוקיי...אז עכשיו אני יודעת היכן להתחיל
@}תודה@}

הו הו, שאלה גדולה שאלת.
אין לי בשליפה רשימה ביבליוגרפית. החומר חבוי בתוך מחקרים אנתרופולוגיים, מחקרים סוציולוגיים, מחקרים היסטוריים (למשל, Philipe Aries) ועוד ועוד.
אולי כדאי להגיע לספרייה אוניברסיטאית כלשהי, ולחפש ספר של פיליפ אריאס (למשל, התרגום לאנגלית שנקרא Centuries of Childhood) מראי מקום לספרים על התקופה הקודמת. קשה מאוד. אני לא זוכרת כבר איפה קראתי כל דבר. חלק מהחומר שקראתי היה גם בדנית ובשבדית, בכלל לא בטוח שאפשר להשיג אותו בשפות אחרות

הי בשמת
_ליקואנה אין תפיסה של "חינוכיות" ואין להם כוונה "חינוכית".
זה ההבדל בין ה"נזיפות"._
_עצם קיומה של "נזיפה" נובע מתפיסה "חינוכית".
תפיסה "חינוכית" תופסת את הילד כמישהו השונה במהותו מהמבוגר, וזקוק לעיצוב ולהנחייה מצד המבוגרים כדי לגדול ולהפוך למבוגר. העיצוב הזה צריך להיות מכוון "לתקן" את הילד.
אלה תפיסות שנוצרו באירופה המערבית החל מן המאה השבע עשרה, והולידו בין היתר את ספרות הילדים, את מערכת החינוך המודרנית, ועוד ועוד.
ליקואנה פשוט אין תפיסות כאלה. הם "טרום-מודרניים" אם אפשר לכתוב ככה (ביטוי בעייתי שאני לא מסכימה איתו, אבל לצורך העניין הוא ממחיש את כוונתי).
ואגב, התפיסות ה"חינוכיות" לא השתרשו בכל אירופה או בכל התרבות המערבית, אפילו עד לא מזמן. עוד במאה העשרים היו באירופה חברות (קטנות אמנם) שבהן לא היו כל "נזיפות" אלא כבוד ועדינות ביחסים בין אדם לאדם, גם כלפי ילדים._

הנושא הזה מסקרן אותי מאוד, הייתי רוצה לקרוא עוד בעניין החיים המשפחתיים בתרבויות ללא התפיסות החינוכיות הכל כך לא טבעיות שלנו, תרבויות בהן הילד עוד בהיותו גור אדם נתפס כיצור חברתי ולא כיצור הדורש עיצוב על מנת שיהיה "בנאדם".
בקיצור P-: אולי את יכולה להפנות אותי לספרות בנושא?
המון תודה

היאקירמא
יפה מאוד!

קשה לדעת בדיווחים על תרבויות אחרות עד כמה המדווחים מסוגלים להבחין בדקויות של בני התרבות עליה הם מדווחים

ולמי שלא מכיר את היאקירמא - הנה http://www.jafi.org.il/education/ivrit/ ... ning4.html

נראה לי שגם לנזיפות אצלנו יש 'מנעד' והן מגוונות מאוד ומתקבלות באופן שונה זו מזו. נזיפה ממורה שונה מנזיפה מסבתא
עצם קיומה של "נזיפה" נובע מתפיסה "חינוכית".
תפיסה "חינוכית" תופסת את הילד כמישהו השונה במהותו מהמבוגר, וזקוק לעיצוב ולהנחייה מצד המבוגרים כדי לגדול ולהפוך למבוגר. העיצוב הזה צריך להיות מכוון "לתקן" את הילד.
אלה תפיסות שנוצרו באירופה המערבית החל מן המאה השבע עשרה, והולידו בין היתר את ספרות הילדים, את מערכת החינוך המודרנית, ועוד ועוד.
ליקואנה פשוט אין תפיסות כאלה. הם "טרום-מודרניים" אם אפשר לכתוב ככה (ביטוי בעייתי שאני לא מסכימה איתו, אבל לצורך העניין הוא ממחיש את כוונתי).
ואגב, התפיסות ה"חינוכיות" לא השתרשו בכל אירופה או בכל התרבות המערבית, אפילו עד לא מזמן. עוד במאה העשרים היו באירופה חברות (קטנות אמנם) שבהן לא היו כל "נזיפות" אלא כבוד ועדינות ביחסים בין אדם לאדם, גם כלפי ילדים.

באמת קשה לדעת בדיווחים על תרבויות אחרות עד כמה המדווחים מסוגלים להבחין בדקויות של בני התרבות עליה הם מדווחים. לכן נראה לי שבאמת אי אפשר להסתמך רק על התיאור של היקואנה, אלא יותר חשוב לראות איך הדרכים בהן אנחנו נוהגים בילדינו משפיעות כאן ועכשיו.

לגבי ההתייחסות בספר -- בדקתי היום וראיתי שלא כתוב שגוערים בילדים, אלא שמגרשים אותם החוצה, ונדמה שבאנגלית זה אפילו פחות קיצוני. כלומר, יכול להיות שזו הנחיה פשוטה לצאת בלי שמעורב בזה משוב שלילי או שיפוטיות. היא מתארת שם גם הוראות אחרות שאומרים לילדים בלי מילות בקשה או שאלה ("תביא מים", "תקרא למשה") אז יכול להיות שזה אותו הדבר.

לידלוף מדברת כאילו שהיא לא מבחינה בדבר מכל זה
אהמ אהמ אהמ
זאת אומרת שכל מה שלידלוף מתארת הוא אולי בכלל לא מה שקורה שם. מה זה אומר על תקפות עקרון הרצף?

אגב, ספציפית בנושא של בלי חיתולים, היא דווקא מתייחסת לזה מפורשות בספר, אז אני לא חושב שהיא לא שמה לב.

ליקואנה אין תפיסה של "חינוכיות" ואין להם כוונה "חינוכית". נשמע מאוד מענין ואולי מחדד את זה שיש דברים שקשה 'להעביר' מתרבות לתרבות.

נראה לי שגם לנזיפות אצלנו יש 'מנעד' והן מגוונות מאוד ומתקבלות באופן שונה זו מזו. נזיפה ממורה שונה מנזיפה מסבתא. נזיפה מאמא שונה מנזיפה מאבא (כמובן שזה שונה ממשפחה למשפחה). אחת המיומנויות המוקדמות שלנו היא בדיוק לזהות ולמיין את ההתיחסויות השונות.

יש 'ככה זה וזהו זה', יש 'ככה זה כי אני אומר', יש 'ככה זה כי עכשיו אני אסביר לך את הגישה החינוכית שלי ואבקש שתסכים איתי ', ויש 'ככה זה כי האש תשרוף אותך, או מסריח לנו באוהל ככה'. מה פה חינוכי ומה לא? בשבילי הטון והמינון עושים את ההבדל. אם הטון הכללי מכבד, יש מקום גם לכפיה של הדרך שמקובלת עלינו.

(בשמת, סליחה שאני גוררת אותך, אבל זה מאוד מענין)

ליקואנה אין תפיסה של "חינוכיות" ואין להם כוונה "חינוכית".
זה ההבדל בין ה"נזיפות".
[עולם שלם מתחבא מאחורי הניסוח שלי, שליש קורס באוניברסיטה (שלי), וקשה לי להסביר עכשיו.]

והמבוגרים נוזפים בהם. הנזיפה, לפי לידלוף, מתקבלת אצל הילדים כהכוונה למה שמקובל ולא מקובל לעשות, והם לא מקבלים את זה "קשה" אלא פשוט לומדים מזה איך להתנהג.
אז למה בעצם אצלנו המערביים היא מתקבלת אחרת? מה ההבדל בין הנזיפות?!

כן, אם כי אני תוהה לגבי התיאור הזה...
אינגריד באואר, שמגדלת בלי חיתולים, כתבה פעם על הקלטות מהטיול של לידלוף בבאלי. באחד הקטעים רואים שם משפחה מקומית וברקע לידלוף מספרת עליהם כל מיני דברים. אינגריד סיפרה איך היא ראתה שם דו שיח שלם מתנהל ללא מלים בין הפעוט לאביו לגבי התרוקנות, כשבסופו של דבר הפעוט יצא החוצה להתרוקן; ובינתיים ברקע לידלוף מדברת כאילו שהיא לא מבחינה בדבר מכל זה. וכנראה שהיא באמת לא הבחינה -- זה משהו שאנחנו לומדים להתעלם ממנו, אלא אם כן מישהו פותח את עינינו בכוח ומראה לנו איך אפשר לגדל ילדים בלי חיתולים.

כן, זה בערך מה שזכרתי.

נדמה לי שהילד שעושה צרכים בבקתה ננזף או קיבל איזשהו פידבק שלילי.

אני לא זוכרת נזיפות, רק התעלמות (מהילד שמרביץ, מהילד שלא בא אחרי המבוגרים, מהבחור שעולה על הגבעה לצעוק) או תמיכה (לבחור שבוכה מכאבים בזרועות אשתו).

או שעיקר עבודתנו היא בלעזור לילד לקבל את מי שהוא, בדיוק כמו שהוא, תוך התעלמות ממה שהחברה רואה כ"תקין" או "מקובל"?

גם בחברות-רצף יש מן הסתם מה שנחשב תקין ומקובל. זה יהיה נאיבי לחשוב שאין שם כאלה שהם שונים מזה. השאלה המעניינת היא איך בחברות כאלה מקבלים את החריג, והאם עושים משהו כדי לעזור לו להתקרב לנורמה.

הדבר היחיד שאני מצליח להזכר בו מ-עקרון הרצף הוא סיפור על ילדים שעושים דברים לא מקובלים, והמבוגרים נוזפים בהם. הנזיפה, לפי לידלוף, מתקבלת אצל הילדים כהכוונה למה שמקובל ולא מקובל לעשות, והם לא מקבלים את זה "קשה" אלא פשוט לומדים מזה איך להתנהג.

ואם כן, אז כדי לתקן משהו בילד, יש לתקן משהו בעצמנו. מגלה כל יום כמה שזה נכון, וקשה וכואב. פתאם כשהילדים אתנו הרבה זמן, מעבר לזה שקורים המון המון דברים טובים, הם כל הזמן גם משקפים לנו מה עוד אנחנו צריכים לעשות עם עצמנו ואיפה הנקודות שבעייתיות אצלנו...

בחיי שזה העולם השתגע ולא אני


מזדהה עם ההרגשה...
כששואלים אותי, שוב ושוב, איזה מובייל הכי מפתח ואיזו אוניברסיטה הכי מחכימה, או מה הסדר הנכון של צמיחת השיניים, או איך הכי נכון לפתח את המוטוריקה העדינה, או איך לגרום לילד לא להירדם על הידיים ולא לרצות להיות על הידיים, וכו' וכו' שאלות כגון אלה, אני בהחלט מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר עם העולם, כנראה... אבל אנשים כנראה מתאכזבים שאני אימא לארבעה ולא יודעת איזה מובייל הכי טוב לקנות...
ולשאלת הדף, יש בדיחה עתיקה על המתכנת, ששורת המחץ שלה : אם זה עובד, אל תגע , כלומר, לא לתקן את המתוקן.
אני חושבת שזה מתאים גם לחינוך. לרוב זה עובד, ולא דרוש תיקון, ואם כן, אז כדי לתקן משהו בילד, יש לתקן משהו בעצמנו.

אכן, בעיה אמיתית: איך תחושות הבטן שלנו בעייתיות, איך התרבות שלנו בעייתית, איך אי אפשר לדעת מה נכון וטבעי ומה תיכנות לקוי.

אלא שמצד שני אני גם רואה הרבה אמהות ש"עוזרות" לתינוק ללכת, או מושיבות תינוק שעוד לא יכול לשבת, ובכלל עושות כל מיני דברים שדי ברור שהם יותר מזיקים ממועילים
הן לא עושות את זה מתחושת בטן אלא מסיבות אחרות.
חשוב להבדיל.

אבל הקטע הוא שראיתי די הרבה אמהות עושות את זה בלי לקרוא לזה טיפול... אז אולי אם הגענו למצב שילדים לא מקבלים מהוריהם תמיכה כזאת

אני רואה הרבה אמהות ש"עוזרות" לתינוק ללכת, או מושיבות תינוק שעוד לא יכול לשבת, ובכלל עושות כל מיני דברים שדי ברור שהם יותר מזיקים ממועילים.

זה גרם לי לחשוב שיכול להיות שתחושת בטן של אמא היא לא תמיד הדבר הנכון.

< בחיי שאני שפויה וזה שאר העולם שהשתגע >
הנה עוד משהו שמאפיין את עולמנו:
ניתוק הרצף הוא כל כך חמור, שנשים מגדלות תינוקות בלי שראו אי פעם מה עושים עם תינוק.
ויחסי רובן עם אמא שלהן - מנותקים מכדי ללמוד ממנה.
ויש נתק פיזי חמור - הן בדרך כלל לא נמצאות הרבה עם התינוקות שלהן, ואולי גם אמא שלהן כבר יצאה לעבודה והיתה מנותקת מהן, ואין להן מושג.
אני קוראת ושומעת על הרבה פחדים של אמהות "מה אני אעשה עם התינוק שלי". אני אומרת "פשוט, לחיות איתו", אבל אם ככה זה לא כל כך פשוט. האמא באמת לא תמיד יודעת. )-:

עוברת,
אם יש מקום לנסיונות שלנו, כהורים, לשפר/לטפל/לתקן/להשפיע על מה שנתפס כ"חולשות" של הילד (את יודעת, החל בלשחק אתו בבצק כדי לשפר את המוטוריקה העדינה ועד להתגברות על ביישנות או תוקפנות)?

נראה לי שיש הבדל משמעותי בין לשחק עם הילד בבצק בשביל לתקן אותו, לבין פשוט לשחק איתו בבצק, סתם.
מעניין שהזכרת את הפיזותרפיה -- בדיוק קראתי תיאור של טיפול פיזיותרפי לתינוק: לשים חפץ מעבר להישג ידו ולתמוך בכפות רגליו כדי שהוא יוכל לדחוף את עצמו אליו.
אבל הקטע הוא שראיתי די הרבה אמהות עושות את זה בלי לקרוא לזה טיפול, בלי אנשי-מקצוע שיגידו להן לעשות את זה, ואולי אפילו בלי לשים לב שהן עושות משהו מיוחד.
אז אולי אם הגענו למצב שילדים לא מקבלים מהוריהם תמיכה כזאת, או בצק למשחק, או עזרה במצבים חברתיים -- אולי באמת צריך אנשי מקצוע ו"טיפול בבצק" וכל מיני טיפולים אחרים.

< בחיי שאני שפויה וזה שאר העולם שהשתגע >

לא. זו תשובה ספציפית לבעיה הספציפית.
בדף ההוא היה לי ברור שההורים צריכים לטפל בעצמם קודם, ונסיונות לתקן את הילדה רק יגרמו יותר נזק.
לא בכל דבר זה נכון.

_לא לטפל בילדה.
רק לאהוב אותה._
אני שואלת: זו ההמלצה שלך באופן כללי? ברוב הנושאים?

לא שאלה קנטרנית בכלל, אלא דילמה שמסתובבת לי לאחרונה בראש המון-המון: האם יש מקום לנסיונות שלנו, כהורים, לשפר/לטפל/לתקן/להשפיע על מה שנתפס כ"חולשות" של הילד (את יודעת, החל בלשחק אתו בבצק כדי לשפר את המוטוריקה העדינה ועד להתגברות על ביישנות או תוקפנות)?
או שעיקר עבודתנו היא בלעזור לילד לקבל את מי שהוא, בדיוק כמו שהוא, תוך התעלמות ממה שהחברה רואה כ"תקין" או "מקובל"?
ואם אנחנו לא מנסים "לתקן" אותו, האם איננו חוטאים לתפקידנו כהורים, לעזור לו בהתמודדות עם העולם? להכין אותו, לתת לו את הכלים הכי טובים? במה זה שונה מפיזיותרפיה לילד שנולד עם בעיה פיזית? מיישור שיניים? מטיפולים לילדים אוטיסטיים כדי לשפר את מצבם?

אוקיי, זה לא שאת אמורה לענות לי על כל זה (אלא אם זה במקרה מעניין גם אותך). זה היה רק כדי להסביר את השאלה שלי למעלה.

דיון שהוצא מהדף של בשמת א והתחיל בעקבות עצה של בשמת בדף אחר: