על ידי רונית* » 31 אוגוסט 2003, 10:49
א ילת, חזרתי לכאן כדי לענות לעצמי על השאלה ששאלתי לפני מס' דקות, אבל בהזדמנות רציתי להגיד את דעתי- (חוץ מזה גם להמליץ שתקראי את
חברים בחינוך ביתי). עד גיל מסוים אתם תבחרו את החברים, מגיל מסוים הם יבחרו. מתוך מבחר מצומצם יותר אבל עדיין תהיה בחירה. את תוכלי להגדיל את אפשרויות הבחירה בעזרת חוגים ומפגשי חינוך ביתי וכו'. בחוגים תהיה אולי עמדת נחיתות כמו שאמרת, אבל אני מאמינה שאם ילדיך ירצו הם ידעו להתגבר על המכשול הזה, כמו שילמדו בביה"ס (בדרך קשה ועצובה יותר, לדעתי ומנסיוני), להתגבר על הלעג, ההשפלות, הקבוצות ותתי הקבוצות, התיוגים לפי אלף ואחד דברים (מותגים, תוכניות טלויזיה, צבע עינים ושער ועוד המון סיבות שילדים מוצאים כדי לנדות או להמליך ילדים מסוימים). חברויות נוצרות לאורך זמן, וכשהן נוצרות הן מתחזקות ומעמיקות בלי קשר לכלום. בדיוק כמו שקורה אצל מבוגרים- אם מישהו מוצא חן בעיניך את לא תתעלמי ממנו רק כי הוא לא עובד במה שאת או גר במקום אחר. יש קשיים בשתי הבחירות, בעיני הקשיים החברתיים בביה"ס הם משתקים, סוגרים, פוגעים במיומנויות החברתיות לכל החיים, בעוד שמחסור בחברה יכול דווקא לאתגר, להביא יצירתיות ופתיחות ושימחה גדולה לכל חברות שנרקמת. תסתכלי עלינו, על רוב המבוגרים בחברה כיום- אנחנו כל כך טובים ביצירת קשר עם הזולת? כמה ביישנות, פחד, רצון לרצות, חוסר הקשבה, תחרותיות וכו' יש בנו, מתוך זה שנאבקנו במשך שנים על מקומנו ועל אהבה וחום?
לגבי הלימודים - מוזרה טענתו של בעלך כי כיום יש כל כך הרבה נערים ונערות שבוחרים לעשות אקסטרני, והדבר אפשרי ופשוט יחסית, צריך רק משמעת עצמית ואת זה לפי המחקרים לפחות, אבל גם לפי בוגרי חינוך ביתי שאני מכירה באופן אישי, יש בשפע כשלא מאלצים אותך ללמוד. יש עוד המון חומר בנושא בפורום (
בגרות בחינוך ביתי, ויש עוד).
לגבי התשובה לעצמי, הבנתי פתאום- כשמישהו (או בדר"כ מישהי) מוצא חן בעיני, מיד בא לי לעזור לו, לתקן אותו כדי שיהיה לו יותר קל, שיבין מיד ועכשיו את מה שלי לקח זמן וכאב להבין. אז אמרתי לעצמי- תנסי לאהוב בלי לרצות לשנות אותם, פשוט להיות כמו שאת, ואם היא תרצה היא תשאל, ואם לא זה גם בסדר, אלה החיים שלה, ושל בנה, והכל בסדר גם אם היא תרדים אותו לבד במיטה. תאהבי בלי לרצות שכולם יהיו כמוך.
[po]א ילת[/po], חזרתי לכאן כדי לענות לעצמי על השאלה ששאלתי לפני מס' דקות, אבל בהזדמנות רציתי להגיד את דעתי- (חוץ מזה גם להמליץ שתקראי את [po]חברים בחינוך ביתי[/po]). עד גיל מסוים אתם תבחרו את החברים, מגיל מסוים הם יבחרו. מתוך מבחר מצומצם יותר אבל עדיין תהיה בחירה. את תוכלי להגדיל את אפשרויות הבחירה בעזרת חוגים ומפגשי חינוך ביתי וכו'. בחוגים תהיה אולי עמדת נחיתות כמו שאמרת, אבל אני מאמינה שאם ילדיך ירצו הם ידעו להתגבר על המכשול הזה, כמו שילמדו בביה"ס (בדרך קשה ועצובה יותר, לדעתי ומנסיוני), להתגבר על הלעג, ההשפלות, הקבוצות ותתי הקבוצות, התיוגים לפי אלף ואחד דברים (מותגים, תוכניות טלויזיה, צבע עינים ושער ועוד המון סיבות שילדים מוצאים כדי לנדות או להמליך ילדים מסוימים). חברויות נוצרות לאורך זמן, וכשהן נוצרות הן מתחזקות ומעמיקות בלי קשר לכלום. בדיוק כמו שקורה אצל מבוגרים- אם מישהו מוצא חן בעיניך את לא תתעלמי ממנו רק כי הוא לא עובד במה שאת או גר במקום אחר. יש קשיים בשתי הבחירות, בעיני הקשיים החברתיים בביה"ס הם משתקים, סוגרים, פוגעים במיומנויות החברתיות לכל החיים, בעוד שמחסור בחברה יכול דווקא לאתגר, להביא יצירתיות ופתיחות ושימחה גדולה לכל חברות שנרקמת. תסתכלי עלינו, על רוב המבוגרים בחברה כיום- אנחנו כל כך טובים ביצירת קשר עם הזולת? כמה ביישנות, פחד, רצון לרצות, חוסר הקשבה, תחרותיות וכו' יש בנו, מתוך זה שנאבקנו במשך שנים על מקומנו ועל אהבה וחום?
לגבי הלימודים - מוזרה טענתו של בעלך כי כיום יש כל כך הרבה נערים ונערות שבוחרים לעשות אקסטרני, והדבר אפשרי ופשוט יחסית, צריך רק משמעת עצמית ואת זה לפי המחקרים לפחות, אבל גם לפי בוגרי חינוך ביתי שאני מכירה באופן אישי, יש בשפע כשלא מאלצים אותך ללמוד. יש עוד המון חומר בנושא בפורום ([po]בגרות בחינוך ביתי[/po], ויש עוד).
לגבי התשובה לעצמי, הבנתי פתאום- כשמישהו (או בדר"כ מישהי) מוצא חן בעיני, מיד בא לי לעזור לו, לתקן אותו כדי שיהיה לו יותר קל, שיבין מיד ועכשיו את מה שלי לקח זמן וכאב להבין. אז אמרתי לעצמי- תנסי לאהוב בלי לרצות לשנות אותם, פשוט להיות כמו שאת, ואם היא תרצה היא תשאל, ואם לא זה גם בסדר, אלה החיים שלה, ושל בנה, והכל בסדר גם אם היא תרדים אותו לבד במיטה. תאהבי בלי לרצות שכולם יהיו כמוך.