אתמול בערב באמצע שיעור פילאטיס שכולן שוכבות על הריצפה פתאום נזכרתי בדף המקסים הזה .
הפסקתי את התרגילים וסתם הסתכלתי על התקרה .
מוזר כמה זה משחרר....

תודה רבה לכם!
בזכות הדף הזה נשכבתי אתמול (בזמן טיול חנ"ב) על האדמה והאבנים, עם השמש בעיניים, בהנאה גדולה.

כן! אני הולכת יחפה בחורף הירושלמי כדי להרגיש את הקור.
גם אני!

זה גורם לי להרגיש חיה
לגמרי, וגם אני מרגישה צורך עז לתת לרגליים קצת לנשום, להיות במצבן הטבעי. כשכל החורף הרגליים מכוסות בשכבות של גרביים ונעלים אני ממש מרגישה את הצורך שלהן בקצת שחרור.
וזה ממש כיף, גם אם הן קופאות קצת (אחר כך מפשירות ברגע כשגורבים גרביים) בעלי נגנב מזה, פשוט לא מצליח להבין אותי ותמיד מעיר לי שאני אהיה חולה ועוד אמירות פולניות הארד קור:-)

רק אצלי בבית יש שטיח על הרצפה?
אפשר לשכב ישר, קשה, בלי החלק של הקור החורפי.
נסו ותהנו.

יש איזה עניין, כשאני רוצה לנוח אני נשכבת על הרצפה, בהתחלה זה נורא לא נוח אבל לאט לאט, לוקח כמה דקות, והגוף כאילו מסדר את עצמו ומתיישר. ואז זה נהיה נוח ממש.
אבל תנוחת מת - ידיים בצדי הגוף, רגליים ישרות.
ואחרי כמה דקות כשאני קמה, מרגיש כאילו הגוף ממש קיבל מנוחה.

כן! אני הולכת יחפה בחורף הירושלמי כדי להרגיש את הקור. זה גורם לי להרגיש חיה (או זקנה, תלוי איך מסתכלים על זה). כשהייתי קטנה כל כך אהבתי את היחפנות שגם בשלוליות הייתי מדלגת בלי נעליים, לפחות בתחילת החורף וכשאמא לא ראתה. זו היתה הרגשה מדהימה, בגשם הראשון כשהמדרכה עוד לא היתה כזו קרה...
אחח.. נוסטלגיה

דף מעניין. רק מי יכול לשכב על הרצפה בקור הזה? הרצפה קרה, האוויר קר, אפילו ללכת בלי גרביים קר לי. אז לשכב על הרצפה?

זה בסדר גמור ההקפצה ברוכה הבאה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אני אף פעם לא השתתפתי פה.זאת הפעם הבכורה.אוף המשפט על השלוליתתתת אחחחחחחחח סתם את האמת שכרגע אני שוכבת על הרצפה במטבח בית הורי ונענית לקריאת הנשמה להיות.זה בסדר ההקפצה או שזה ישן

ולי הזכיר הדף הזה את "זקנה על נדנדה" של תמר אדר...
ץ

הצצתי על דף שקפץ למה חדש, ונזכרתי במשפט שאני מחבבת-
"אתה יודע שהילדות שלך נגמרה כאשר שלולית נראית פתאום כמכשול ולא כהזדמנות"

אפשר בכל גיל ללמוד ולהתפתח כך שניתן לשכב על הרצפה בנוחות .גם אם נמצאים בחיים מודרניים עירוניים. עשו פלדנקרייז ותהנו!

המזרון פשוט
גובה 4 סמ', גודל אפשר להזמין או שניים (קצת מעצבן שלפעמים הם מתרחקים זה מזה ,
כתבו כאן למעלה על אופציה של מזרני שיאצו שזו גם אפשרות ,הם לא זזים ככה)
איכות הספוג היא צפופה יותר מהספוג הכי פשוט וזה ספוג צהוב יותר ,
יש את מנדלבוים ברח' השוק 40 התל אביב(פלורנטין)
אפשר להזמין שם עם כיסוי
כשקניתי, לפני עשר שנים זה היה זול עד מצחיק ,
לא יודעת מה המחירים היום, אופנות משתנות ומשפיעות על השוק,

עשב, גם אני חושבת לישון על מזרון כזה
באיזה מזרון מדובר?

לפני כמה חדשים גיליתי בפארק הלאומי ברמת גן אחלה עץ פיטנגו, די בוגר, ומלא פירות
מה זה תיפסתי, וקטפתי וקטפתי ואכלתי,
זה עשה לי את זה להרבה זמן אחר כך
זה גם טעים וגם כייף לטפס על עץ
בילדות חייתי על עצים, ממש ביליתי שם שעות מרובות עד החשיכה
היום אני ישנה על הרצפה, על מזרון 4 ס"מ שזה כמעט כמו לשכב על הרצפה
יש קשר בין שני המצבים
בשניהם נטענות אנרגיות ושניהם טבעיים לחלוטין
אז אני בעד הגלישה לטיפוס על עצים מהשכיבה על הרצפה

במידה מסוימת גם דף נוסטלגי.

בשלב מסוים עשינו ניסוי וטיפסנו על העצים.
צוויליך בכלל התכוון לשלב מסוים באבולוציה, (בתהליך ההתרחקות ההדרגתית מהאדמה) - ומצחיק לאן הדף התפתח...
אין ממש קשר בין תחילתו לסופו (מלבד עצמות חורקות כמובן ).

האם דף לשינוי שם?

דף חמוד מאוד.

כי מי שישן מדי פעם בטבע על האדמה ומטפס על עצים יכול להמריא ממש. ככה זה אצלי.
כל מגע עם אדמה- כמו עבודה בגינה ואפילו עם עציצים במרפסת- זה בריאות צרופה, ויש אנשים שמטפלים עם זה במחלות.
ומי שזורע וקוצר- כלומר מי שקוטף מהפירות והירקות שזרע וגידל בעצמו- אז בכלל שיא הנחת והתחת (גפנו ותאנתו) ומלמד המון על תהליכים והשקעה שמשתלמת. תהנו.

ברור שאת אש"י, אש"ל זאת אמא של ליה , שניה אחרי שלחצתי הוסף לדף הבנתי את זה אבל התעצלתי לתקן...
_{( העיקר הבריאות)}

נראה לי שאפשר כבר לשנות את השם ל
לשכב על הרצפה ולטפס על עצים

מי מה ,
אני לא אש"ל. אני אש"י...

אני טיפסתי על עצים המון כשהייתי ילדה מגיל מאד צעיר ואני זוכרת עד היום כמה זה היה פשוט אז (לעומת עכשיו...).
פעם אחת טיפסתי על העץ תות הגדול של ההורים שלי בלילה, נפלתי מגובה של כ-2 מטר על הבטן ולקחו אותי לבי"ח (פחדו שאולי שברתי משהו) אבל כלום לא קרה לי, מלבד הבטן שכאבה כשעה מהמכה הכל היה בסדר.
נראה לי שילדים בנויים לזה יותר.

ואמרה: אני לא אסתכל. עדיף שאני אלך מכאן.
אני גם עושה ככה
אבל לא מתוך אהבת עצים ו לשם טיפוס כמו אש"ל, זו תמיד תאוות הקטיף שעושה לה את זה
בעיני זה ממש יפה. ואני מזדהה.

אמא שלי הביטה מלמטה על הטיפוס, ואמרה: אני לא אסתכל. עדיף שאני אלך מכאן
אצל משפחת ד' בחצר יש עצים גבוהים, אזדרכת ואחרים, מעולים לטיפוס. כשמפגשי החינוך הביתי שלנו היו אצלם, חלק מהילדים היו מטפסים שם על עץ אחד גבוה על הענפים הגבוהים והדקים שבצמרת. כולל בתי.
הקפדתי לא להסתכל.
הרי אני סומכת על הילדה. למה שהחרדות שלי ישודרו אליה ויפילו אותה כשאני אראה באיזה גובה היא ומיכל תזכיר לי שוב שהענפים דקים והם יכולים להישבר מתחת לאיזה ילד?

סבתא של הילדים שלי, אלס, מטפסת על עצים. זה לא מפדח אותי רק מדאיג מאוד כי יכולת הטיפוס שלה כבר לא עולה בקנה אחד עם תאוות הליקוט וכבר קרה שהתרסקה לה, תוך גרימת חבלות עצמיות לא נעימות בעת קטיף של פרי כלשהו. זה לא משנה , היא רק חוזרת לכור מחצבתה בעמק הירדן ומיד ניעור בה שוב היצר לטפס (אבל לא מתוך אהבת עצים ו לשם טיפוס כמו אש"ל, זו תמיד תאוות הקטיף שעושה לה את זה)

למטה עומדת אישה וצורחת: גל ,גלי, תרדי ,תרדי מיד !
כשאחי היה קטן הוא טיפס פעם על עץ גבוה מאוד ועלה עד לענפים הגבוהים, הדקים.
אמא שלי הביטה מלמטה על הטיפוס, ואמרה: אני לא אסתכל. עדיף שאני אלך מכאן. והיא נכנסה הביתה.

אני בטוחה שמימה "קצת" יותר צעירה מאמא של יונת... וקצת יותר קלת-תנועה. להשוואה צריך לבקש מסבתא-של-הילדים-של-מימה לטפס. מעניין איך יגיבו אז הילדים של מימה, ואיך תגיב מימה בעצמה... הרי סבתות אמורות להיות בוגרות ובעלות שיקול-דעת, רצינות ומתינות.
הפעם האחרונה שטיפסתי ממש על העץ היתה לפני ימי דור. ישבתי על העץ עם בני הצעיר וצפינו מלמעלה על אנשים שטיילו בפארק. היה כיף!

תשלחי את יונת לשיעור אצל הילדים של מימה
אילה א ממחשב אחר

צריך את הדף הזה!
ולו בשביל לדמיין את אש"ל מטפסת על עצים
<ואל נא תקלו ראש בפעיללות הזאת. מימה לא פגשה מעולם את אמא של יונת וצריכה לדמיין גם את האשה וגם את הטיפוס. אבל שמחה לפחות שכשהיא מטפסת על עצים ילדיה לא מתפדחים, אלא גאים ביותר!>

_עד היום אני מעריכה עצים בין השאר לפי התאמתם לטיפוס.
לפני זמן לא רב גיליתי שוב עץ נהדר לטיפוס. ניסיתי לטפס עליו - אבל יונת התפדחה ועצרה אותי...
גדול!
תתגנבי לשם כשיונת לא בסביבה! אנחנו איתך!_
איזה דף מעולה מזכיר לי אתמול בגן שעשועים ילדה מטפסת עד למתקן הכי גבוה למטה עומדת אישה וצורחת: גל ,גלי, תרדי ,תרדי מיד !
אמרתי לה: אולי עדיף שאת תעלי, פתחה עלי זוג עיניים ואמרה איך אני אעלה? מפה הצבעתי עבורה על הסולם הראשי .
לא עלתה.
מתי היא אבדה את היכולת לעלות בסולם ?
>אילה אמנם עולה בסולם אבל לא יורדת במגלשה<

_עד היום אני מעריכה עצים בין השאר לפי התאמתם לטיפוס.
לפני זמן לא רב גיליתי שוב עץ נהדר לטיפוס. ניסיתי לטפס עליו - אבל יונת התפדחה ועצרה אותי..._
גדול!
תתגנבי לשם כשיונת לא בסביבה! אנחנו איתך!
(הלואי על הילדים שלי סבתא כמוך)

אבל יונת התפדחה ועצרה אותי...
(לא יפה)

צוויליך,
בשלב מסוים עשינו ניסוי וטיפסנו על העצים.
בילדותי אהבתי מאוד לטפס על עצים. עד היום אני מעריכה עצים בין השאר לפי התאמתם לטיפוס.
לפני זמן לא רב גיליתי שוב עץ נהדר לטיפוס. ניסיתי לטפס עליו - אבל יונת התפדחה ועצרה אותי...

לשכב! לשכב!
(מרגיעון: "אין גמיש מהמוסר"... )
אבל על הריצפה האמיתית, האדמה, הסלע.
זה מרפא!
זה טוען! לא משנה אם כתוב לך נוקיה או סמסונג על המצח, האדמה תמיד מתאימה.

בשלב מסוים עשינו ניסוי וטיפסנו על העצים.
אוקיי, מנסים.
ירדנו חזרה.

אחר כך השתגענו ועברנו לגור בקומה ב' וחששנו מרמשים אז בנינו פלטה עם תמוכות שתרחיק אותנו עוד מהאדמה כשאנו ישנים.
יעני להרגיש עם אבל בלי.
וזה עשה לנו כזה זברררררררררררררררררררררררררר בקליטה שכשירדנו מהפלטה בבוקר התחלנו לשמור על הפרדה רגלית בידודית מהאדמה גם כשאנו עוברים מקומה ב' לאוטו.

תוך זמן קצר להחריד התחלנו לצפצף כמו משוגעים כי נגמרה לנו הבטריה, אבל הכל התחרפן אז לא הבנו את המשמעות ובמקום לחזור לאדמה בלענו כמויות היסטריות של חומרי פלא שהרגו אותנו.
מתים, חזרנו אל האדמה.
כי היא, פשוט, מחכה.

כל קומתי - אפשר לחשוב...
טוב, ביחס לסיוון אולי...
(-;

ומסבתי בגרמנית: 'רסטיש - רוסטיש' - כלומר: נחים - מעלים חלודה.

: מתי איבדתי את היכולת הזו?

אני עדיין לא , אתמול פזרו ערמת חול ענקית בשכונה שלנו ובאמצע הצהריים סיוון רצתה לשחק שם . אני נשכבתי כל קומתי על המדרכה , על יד ,מה לעשות אחרי יום עבודה הייתי עייפה וחייבת לשכב רגע . היה לי נוח , עברו שכנים , עמדו מעלי ודיברנו .
מישהו סיכם : כדברי אלתרמן "וכל רואהם אמרו עליהם , איזה מן בני אדם משונים "

אני אציין שאף פעם לא הפסקתי לשכב על הרצפה וגם לא

לקפוץ מהמיטה בבוקר ומיד להתחיל לשיר, לדבר, לאכול
אולי יש דברים שעצם העובדה שמפסיקים לעשות אותם גורמת לאיבוד היכולת ואם לא מפסיקים אז... לא מפסיקים .

אני אסתכן בתרגום: אש"י הביעה הזדהות עם הקריאה התמהה, המתפלאת, שבתוכה מעט תסכול ועצב: מתי איבדתי את היכולת הזו?

דווקא עם לשכב על הרצפה אין לי בעיה, אבל מה עם לזחול למשל? הילדים שלי עושים את זה להנאתם, גם ההולכים שבהם. ואני - אתמול הייתי קצת סוס והברכיים... (האמת היא שאני זוכרת את זה כבר מגיל בי"ס יסודי, במשימות התעמלות).
אני מוכרחה לציין שיוגה שיפרה את המצב והקטינה את התנוחות שלא-טבעיות לי יותר (רק שכבר הרבה זמן אני לא מגיעה לתרגל...)

והבנתי אותה (אני חושבת)
גם אני, אבל ממש לא בתור התכוונת שמעולם לא.
הצילו!
אנחנו לא זקוקים לאבקת יונת פה, אלא למתרגם (מזל שיש פה לפחות 7385 מתרגמות בסביבה)

בדיוק?
הוספתי קמצוץ אבקת יונת לתשובה והבנתי אותה (-: (אני חושבת)
(מוותרת על המסתורין לטובת הסקרנות: התכוונת שמעולם לא, נכון?)

מתי איבדתי את היכולת הזו?
בדיוק.

שהפסקנו לעבוד בשדה והתחלנו ללמוד בטכניון?:-D

תחשבו על זה. אנשים משלמים הון עבור שימוש במעונות מתכת משוכללות כדי לחזור לכושר

אמא אינקובטור

מתי שאיבדת את היכולת...

קוראים לזה לגדול ולא להיות ילדים יותר...

בערך כשאני איבדתי את היכולת לקפוץ מהמיטה בבוקר ומיד להתחיל לשיר, לדבר, לאכול.

אתמול בקש ממני בני לשכב על הרצפה. על הגב. עכשיו.
(תנאי פתיחה נוחים: אנחנו "גרים" על הרצפה - שם נוח לי לשבת).
הגבתי מיד ב"זה לא נוח לי" (ובכלל, חשבתי, הרצפה קרה - עוד חורף), הסתכלתי על המחצלת והרהרתי בהגנה שיכלה לתת לי, שלא לדבר על המזרון ליד.
ביקש, שכנע, נשכבתי בזהירות. קר. מאוד. קשה. גב, מרפקים, כתפיים, זרועות, ראש. הכל נוגע, בזהירות. מרפה שרירים. עכשיו - הילד מטפס עלי, אני מחבקת (יותר משקל על השכמות - ממשיכה להרגיש כל עצם).
מה קורה פה?
אני מסתכלת על הילדים - הם שוכבים חופשי על הרצפה, כאילו היא בנויה בדיוק לגוף שלהם. נשכבים, ונחים שתי דקות. כמעט מתכרבלים עם האבנים המוחלקות-היטב, הקרות האלה.
מתי איבדתי את היכולת הזו?