על ידי גורית* » 22 פברואר 2008, 10:33
הממ.... הדף שפתחתי חזר. אכלנים אנונימיים. איך הרגשתי עם זה שם?
התוצאה דיברה בעד עצמה. ירדתי מאד מאד. הגעתי למשקל חלומי מבחינתי, כל בגד שרציתי התיישב עלי. היה לי כיף עם הגוף שלי. הכי כיף היה לעשות כל מיני תנועות שלא יכולתי לעשות קודם, כיפופים וקיפולים. להגיע לאצבעות הרגליים ולהחזיק בטן בפנים ביחד. ללבוש חולצות גופיה ולשלוח מהן זרועות דקות, דקות באמת, גם בלמעלה שלהן. ועוד המון, קשה לתאר. אני לא בחורה יפה וההרזיה לא הפכה אותי מאין ליש, אבל הרגשתי מאד טוב עם הגוף שלי וחגגתי בו.
< לפני חודש נולד לי תינוק. כל כך הרבה דברים טובים! אבל לעניינו - ביש מוחלט. קסטרופה. מוסיפה כדי להבהיר איפה אני עכשיו, וממשיכה - >
מאד לא אהבתי את הפגישות של האו.אי. המאמנת שלי היתה אישה נהדרת, זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותה. אבל את הצעדים שהכתיבה לי לא אהבתי, הם העיקו עלי. הסתדרתי עם זה, בכל אופן. היה משהו בכנות שהייתי מחויבת לה - שהיטיב אתי. ככל שהתקדמתי בירידה, כך היה לי יותר מה להפסיד. אהבתי את הקשר אתה, אבל את המטלות שנתנה לי קצת חיפפתי, עד שבסוף, אחרי קרוב לשנה, התפוגג. הבטחתי לעצמי שאוכל לשמור לבד, ותקופה מסוימת אף עמדתי בזה.
אבל את הפגישות שנאתי ממש. הלכתי אליהן מתוך חובה כחלק מן העסקה (בחוקים הנוקשים כתוב ללכת מספר פעמים בשבוע. אני הלכתי פעם אחת, אבל גם זה היה קשה לי). החלק שאהבתי היה ההתחלה, שנפגשים ומקשקשים לפני שמתיישבים, ואת הסמול טוק בסוף, אחרי שמתפזרים. כשרזיתי, הקפדתי להתלבש יפה ולהפגין לראוה את הירידה - שם יותר מבכל מקום אחר. החיזוקים והמחמאות שם היו משמעותיים לי מאד. בקיצור אהבתי את הלפני ואהבתי את האחרי - החלקים בהם יצאה אחוה אנושית פשוטה ונעימה. האמצע היה בלתי נסבל.
הטקסטים לא דיברו אלי, והמבניות הרתיעה אותי. כמה שניסיתי, ובחיי שניסיתי, לא הצלחת להתחבר לזה משום כיוון. היתה לנו קבוצה קטנה, שהורכבה בעיקר מהותיקות מאד (שנים על שנים) ומהמבקרות (חודשים ספורים). הותיקות, באופן מוזר, נשאו עודף משקל גדול וקבוע. הן היו אדוקות מאד בתהליך וניהלו רישומים קפדניים, ולא פעם דיברו על כך שכשקורים להן דברים, אין להן סבלנות עד שתגיע הפגישה ויוכלו לספר. הן גם התארגנו ביניהן ונסעו לפגישות בערים אחרות, כדי להשלים לעוד פגישות בשבוע. המבקרות, לעומת זאת, הגיעו כמוני, ירדו מהר ונעלמו.
היה מועדון נוסף שבקרתי בו מדי פעם, כי המאמנת שלי היתה משם. שם היו נשים מבוגרות בהרבה, רובן פנסיונריות. זה היה מועדון ותיק מאד וגדול, וכמעט כולן היו רזות. אני לומדת מכך שאולי אפשר אחרת, והפגמים שמצאתי בתהליך הם של המועדון הספציפי שלי ולא של השיטה. אבל אין לי כלים לשפוט.
פעם אחת ניסיתי להיות מאמנת בעצמי. חששתי מכך מאד, מכיוון שלא הרגשתי שאוכל לעמוד מאחורי השיטה ולהעבירה הלאה. מאידך הרגשתי שתורי לתת, שקשה לי עם הלקיחה המתמדת שלי ואני רוצה לתרום גם. אולי גם הביקורת על הסירובים האין סופיים שלי עשתה את שלה. הבחורה לא הבינה שום דבר מהשיטה, ונפלה כבר בבוקר הראשון. אחר כך היא נפלה ביום השני, השלישי, הרביעי, כל יום. היה לי קשה עם זה, הרגשתי שאני מוליכה אותה שולל. כל מה שרציתי זה לתת לה יד ולעזור לה, ולא דרך התכנית הזו.
===
התכנית דרשה ממני משמעת קפדנית מאד. כל יום ויום היה מאבק - מאבק לעמוד בפיתויים. האם כך חיים אנשים רזים? נאבקים כל היום לא לאכול דברים מיותרים, או שפשוט פחות 'בא' להם ממני על אותם הדברים? כנראה שלעולם לא אדע. בכל אופן, הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים, ולא השאירו מקום להתמודדויות אחרות. הרווח היה עצום אף הוא. החיים לא היו שקטים, כל הזמן כל הזמן להתאפק, כל הזמן להזכיר לעצמי כמה כדאי. בנוסף התעמלתי המון, כי סוף סוף היה לי קל מספיק עם הגוף שלי כדי להזיז אותו, וזה היה קשה ונפלא. ואז קרה בחיי האישיים משהו שטלטל אותי לגמרי, שדרש ממני הרבה מאד כוחות. לא היתה ברירה, ברגע של שיקול דעת קר (בעזרת אשת מקצוע) הבנתי שאני לא יכולה לשתי החזיתות יחד, ושאני הולכת להרפות קצת מהדיאטה מתוך השרדות בסיסית שלי. מרגע שהרפתי הכל הדרדר. המשכתי עוד כמה חודשים להיות רזה, אחר כך רזה יחסית, וכשנהייתי פחות רזה כבר לא היה את הפידבק המדהים הזה שלי של 'כמה כדאי לא לאכול', כי כבר לא יכולתי לגשת למראה ולהיות מרוצה באמת. ואז ממש בבת אחת עליתי המון, ואז נכנסתי להריון וחלק ניכר ממנו העברתי בשכיבה כדי לשמור, והכל התמוטט.
===
אז אני בעודף משקל עצום, עם תינוק בן חודש ו... רצון לרזות. אני יודעת שאני יכולה שוב לרזות בבת אחת, אבל חוששת על ההנקה. אני מחפשת את התשובה.
ולסיכום כל החויה הזו, אני רוצה לשתף במשהו שאני חושבת עליו הרבה בזמן האחרון. איך זה שעדין, אחרי כל החויה העצומה הזו, אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי? למה הנשים במועדון השני ההוא, שכולן רזות, משקיעות כל כך הרבה שעות ושנים בתכנית הזו? האם שמן יכול להפוך עורו ולחשוב רזה, האם?
הממ.... הדף שפתחתי חזר. אכלנים אנונימיים. איך הרגשתי עם זה שם?
התוצאה דיברה בעד עצמה. ירדתי מאד מאד. הגעתי למשקל חלומי מבחינתי, כל בגד שרציתי התיישב עלי. היה לי כיף עם הגוף שלי. הכי כיף היה לעשות כל מיני תנועות שלא יכולתי לעשות קודם, כיפופים וקיפולים. להגיע לאצבעות הרגליים ולהחזיק בטן בפנים ביחד. ללבוש חולצות גופיה ולשלוח מהן זרועות דקות, דקות באמת, גם בלמעלה שלהן. ועוד המון, קשה לתאר. אני לא בחורה יפה וההרזיה לא הפכה אותי מאין ליש, אבל הרגשתי מאד טוב עם הגוף שלי וחגגתי בו.
< לפני חודש נולד לי תינוק. כל כך הרבה דברים טובים! אבל לעניינו - ביש מוחלט. קסטרופה. מוסיפה כדי להבהיר איפה אני עכשיו, וממשיכה - >
מאד לא אהבתי את הפגישות של האו.אי. המאמנת שלי היתה אישה נהדרת, זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר אותה. אבל את הצעדים שהכתיבה לי לא אהבתי, הם העיקו עלי. הסתדרתי עם זה, בכל אופן. היה משהו בכנות שהייתי מחויבת לה - שהיטיב אתי. ככל שהתקדמתי בירידה, כך היה לי יותר מה להפסיד. אהבתי את הקשר אתה, אבל את המטלות שנתנה לי קצת חיפפתי, עד שבסוף, אחרי קרוב לשנה, התפוגג. הבטחתי לעצמי שאוכל לשמור לבד, ותקופה מסוימת אף עמדתי בזה.
אבל את הפגישות שנאתי ממש. הלכתי אליהן מתוך חובה כחלק מן העסקה (בחוקים הנוקשים כתוב ללכת מספר פעמים בשבוע. אני הלכתי פעם אחת, אבל גם זה היה קשה לי). החלק שאהבתי היה ההתחלה, שנפגשים ומקשקשים לפני שמתיישבים, ואת הסמול טוק בסוף, אחרי שמתפזרים. כשרזיתי, הקפדתי להתלבש יפה ולהפגין לראוה את הירידה - שם יותר מבכל מקום אחר. החיזוקים והמחמאות שם היו משמעותיים לי מאד. בקיצור אהבתי את הלפני ואהבתי את האחרי - החלקים בהם יצאה אחוה אנושית פשוטה ונעימה. האמצע היה בלתי נסבל.
הטקסטים לא דיברו אלי, והמבניות הרתיעה אותי. כמה שניסיתי, ובחיי שניסיתי, לא הצלחת להתחבר לזה משום כיוון. היתה לנו קבוצה קטנה, שהורכבה בעיקר מהותיקות מאד (שנים על שנים) ומהמבקרות (חודשים ספורים). הותיקות, באופן מוזר, נשאו עודף משקל גדול וקבוע. הן היו אדוקות מאד בתהליך וניהלו רישומים קפדניים, ולא פעם דיברו על כך שכשקורים להן דברים, אין להן סבלנות עד שתגיע הפגישה ויוכלו לספר. הן גם התארגנו ביניהן ונסעו לפגישות בערים אחרות, כדי להשלים לעוד פגישות בשבוע. המבקרות, לעומת זאת, הגיעו כמוני, ירדו מהר ונעלמו.
היה מועדון נוסף שבקרתי בו מדי פעם, כי המאמנת שלי היתה משם. שם היו נשים מבוגרות בהרבה, רובן פנסיונריות. זה היה מועדון ותיק מאד וגדול, וכמעט כולן היו רזות. אני לומדת מכך שאולי אפשר אחרת, והפגמים שמצאתי בתהליך הם של המועדון הספציפי שלי ולא של השיטה. אבל אין לי כלים לשפוט.
פעם אחת ניסיתי להיות מאמנת בעצמי. חששתי מכך מאד, מכיוון שלא הרגשתי שאוכל לעמוד מאחורי השיטה ולהעבירה הלאה. מאידך הרגשתי שתורי לתת, שקשה לי עם הלקיחה המתמדת שלי ואני רוצה לתרום גם. אולי גם הביקורת על הסירובים האין סופיים שלי עשתה את שלה. הבחורה לא הבינה שום דבר מהשיטה, ונפלה כבר בבוקר הראשון. אחר כך היא נפלה ביום השני, השלישי, הרביעי, כל יום. היה לי קשה עם זה, הרגשתי שאני מוליכה אותה שולל. כל מה שרציתי זה לתת לה יד ולעזור לה, ולא דרך התכנית הזו.
===
התכנית דרשה ממני משמעת קפדנית מאד. כל יום ויום היה מאבק - מאבק לעמוד בפיתויים. האם כך חיים אנשים רזים? נאבקים כל היום לא לאכול דברים מיותרים, או שפשוט פחות 'בא' להם ממני על אותם הדברים? כנראה שלעולם לא אדע. בכל אופן, הכוחות שנדרשו לי לעמוד בתכנית היו עצומים, ולא השאירו מקום להתמודדויות אחרות. הרווח היה עצום אף הוא. החיים לא היו שקטים, כל הזמן כל הזמן להתאפק, כל הזמן להזכיר לעצמי כמה כדאי. בנוסף התעמלתי המון, כי סוף סוף היה לי קל מספיק עם הגוף שלי כדי להזיז אותו, וזה היה קשה ונפלא. ואז קרה בחיי האישיים משהו שטלטל אותי לגמרי, שדרש ממני הרבה מאד כוחות. לא היתה ברירה, ברגע של שיקול דעת קר (בעזרת אשת מקצוע) הבנתי שאני לא יכולה לשתי החזיתות יחד, ושאני הולכת להרפות קצת מהדיאטה מתוך השרדות בסיסית שלי. מרגע שהרפתי הכל הדרדר. המשכתי עוד כמה חודשים להיות רזה, אחר כך רזה יחסית, וכשנהייתי פחות רזה כבר לא היה את הפידבק המדהים הזה שלי של 'כמה כדאי לא לאכול', כי כבר לא יכולתי לגשת למראה ולהיות מרוצה באמת. ואז ממש בבת אחת עליתי המון, ואז נכנסתי להריון וחלק ניכר ממנו העברתי בשכיבה כדי לשמור, והכל התמוטט.
===
אז אני בעודף משקל עצום, עם תינוק בן חודש ו... רצון לרזות. אני יודעת שאני יכולה שוב לרזות בבת אחת, אבל חוששת על ההנקה. אני מחפשת את התשובה.
ולסיכום כל החויה הזו, אני רוצה לשתף במשהו שאני חושבת עליו הרבה בזמן האחרון. איך זה שעדין, אחרי כל החויה העצומה הזו, אני לא מצליחה לעשות את הקישור שאוכל זה רע. איך זה, שבשעה שאני לגמרי שבעה, אני יכולה להסתכל על עוגה, נניח, לראות מבעדה את כל החמאה והסוכר והשמן והגועל נפש, לדעת בדיוק מה זה יעשה לי, ועדין להושיט יד ולאכול? למה השמירה על המשקל כרוכה בהתאפקות כל כך מאומצת מצדי? למה זה לא מצליח להיות טבע שני שלי? למה הנשים במועדון השני ההוא, שכולן רזות, משקיעות כל כך הרבה שעות ושנים בתכנית הזו? האם שמן יכול להפוך עורו ולחשוב רזה, האם?