רוח נוסטלגית נחה עלי...
אז מקפיצה מן המעמקים ל [po]מה חדש[/po] פנינה יפה למחשבה.
@}

[po]קלא אילן[/po]

כתבת יפה.
\מעורר מחשבה גם לכיוונים אחרים. אהבתי את ההקבלה בין ההורה למים. מים הם חומר שיש התאמה גבוהה בינו לבין ההתנהגות האנושית גם התכונות נוספות שלו.

כמה מחשבות, לא בטוח שמתחברות.

אדמה היא משטח רך יחסית. בוודאי ביחס לבטון או רצפה. פגיעה מבטון או רצפה היא חמורה יותר.

כשהתינוקות שלי נופלים, אני משתדלת לשים יד על הרצפה, במקום שראשם אמור לפגוע - כדי להגן עליהם, בלי למנוע את הלימוד שבנפילה.

בבית התינוקות אצלנו, יש פיסיותרפיסטית קבועה. היא המליצה לשים שמיכה מתחת ללינולאום של התינוקות, בשלבי התחלת זחילה. המטרה דווקא היתה להאיט אותם, לגרום להם להשאר יותר במצבי שכיבה / זחילה, ושלא יתרוממו (בגילאי חצי שנה לערך).

ראיתי שהתינוק שלי לומד שיווי משקל יותר טוב במשטחים לא-ישרים. לא קישרתי את זה לרכות, אלא להפעלת שרירי כף הרגל. ההתקדמות שלו לקראת הליכה עצמאית, קרתה ברובה כשיצא יותר לדשא.

יש משפט של רוברט היינלין שאני מאד אוהבת: אל תגביל את ילדייך על ידי כך שתקל על חייהם.

על זה נאמר " מי שנופל, נוצר"

[po]קלא אילן[/po] - נפלא!!! אך המסקנה שלי מדבריך הנבונים והרהוטים - שוֹנָה...
ואני גם מסייגת מראש ואומרת כי מה שאכתוב להלן זו אך ורק דעתי, מתוך נסיון (מועט) ומחשבה (רבה).

הגורה שלי עשתה את רוב הנסיונות המוטוריים הראשוניים שלה על מצע רך; מזרון ענק ודק שהיה מונח בסלון, על המיטה (המשפחתית, כמובן...), על חוף הים. מצאתי, כי בדרך זו היא מעזה יותר ומנסה יותר ועל אף הנפילות המרובות היא שבה ומנסה שוב, שכן "החסד" שעטף אותה (ואת ישבנה) והקל עליה, גם הזמין אותה לשוב ולנסות. כמובן שהייתי שם לתמוך ולהדריך, אך את החוויה של [b]לנסות לבד[/b], שוב ושוב, וללמוד בדרך זו - איפשר לדעתי הריפוד.

ודווקא מתוך הסביבה שמאפשרת להתנסות, עולים הנסיונות, ההצלחות, האכזבות, המסקנות [b]והלמידה[/b].
זה לא טוטאלי. אין שחור ולבן. אני חושבת. כמו שאני מתווכת לה את העולם במקומות רבים ולא נותנת לה "לצאת לשם" לבד ובלי כלים, הרי שלספק לה סביבה תומכת להתפתחות מוטורית תקינה, זו דרכי לגדל אותה "בחסד" ולהאמין שהיא תדע בבוא היום להתמודד גם עם "הדין" שנמצא שם.

ושוב [po]קלא אילן[/po] - אני שמחה על הדף הזה שהביא אותך מלהשתעשע במחשבה גם לכתוב אותה.

קלא, איזה יופי {@

פששש קלא, תמונה מקסימה הבאת כאן @}

רק תובנה קטנה מניסיוננו האישי והבלתי סטטיסטי - הקטנצ'יק התחיל ללכת מאוד מאוד מאוחר (שנה ואחד-עשר חודש, שנה ותשעה מתוקן). בהתחלה הוא ממש פחד ליפול - אבל כשהיה במשחקיות או באולמות שבהם הרצפה היתה מרופדת במזרנים, ממש ראו עליו שיש לו יותר תעוזה ללכת, שהוא פוחד פחות. את ההתקדמות הטובה ביותר בהליכה הוא עשה על משטחים מרופדים. לא יודעת מה זה אומר - כי כאמור, הוא היה כבר פעוט, ובמהלך חייו הצעירים הספיק להיחבל כמו כל תינוק שמכבד את עצמו.
<גם בביתה של שמיכת אין מזרני רצפה>

[u]שאמא לא שם תמיד כדי להגן[/u]
אבל אמא שם תמיד כדי לנחם, לעודד ולהרגיע.

[u]הכיצד ילמדו ילדים להתמודד עם דין, אם כל סביבתם היא חסד על חסד?[/u]
קלא, אני מאוד מסכימה עם דבריך (וזו גם התהיה ש [po]טרה רוסה[/po] העלתה). אך איכשהו, למרות ההבנה הזו, מול הידיעה שתהליך הגדילה של ילדי והיכרותם את העולם, יהא מלווה בקשיים ובכאב, שעליהם יצטרכו ללמוד להתגבר, ניצבים גם הרצון או הכמיה להגן עליהם ככל יכולתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבני הבכור קיבל מכה. הוא היה כבן 3 או 4 חודשים. אני זוכרת את פניו המופתעות, את מבט המגלה שהעולם שם בחוץ הוא לעיתים מכאיב, שאמא לא שם תמיד כדי להגן. לא פחות מכך אני זוכרת עד כמה ליבי נחמץ. לא רק מפני שחשתי אשמה על שהנחתי לו להפגע, אלא גם מפני שכאבתי את אובדן התום שלו.
אני מניחה שהדברים ששמעתי בתוכנית פרטו על הנימים הללו.

<נכון להיום, אין מזרוני ריצפה בביתה של מיכל. לילדיה שלום.>

[u]אני חושב שלא צריך לשים תינוק על מזרן שכזה. לכאורה הילד דווקא בחסד כך, שהרי מקלים לו את הנסיונות - אבל בעצם זהו דין, כי הוא לא בא במגע עם העולם.[/u]
אני מסכימה. מעבר לכך, שזה לא מעשי לרפד את "העולם" (של הילד).

כבר זמן מה שאני משתעשע במחשבה הזו לכדי הרחבתה ופעמים אף ניסיתי לנסחה כדי לשלחה לאתר. עד עתה לא הצלחתי בנסיונותי אלה, אך נדמה לי שעתה אצליח.

[hr]

ילדים צריכים לגדול בחסד. בזאת אני בטוח. אבל, הכיצד ילמדו ילדים להתמודד עם דין, אם כל סביבתם היא חסד על חסד?

אדמה את החסד למים, שכן הם כמעט החסד בהתגלמותו.
"מבחוץ", המים הם חסד, כי הם מקלים במשקל השוהים בהם, וכי הם מפוזרים עד מאוד.
אבל "מבפנים", המים הם דין. הם מפעילים לחץ גבוה על השוהים בהם, ועל ידי כך תוחמים אותם, לא מאפשרים להם להפוך להיות מפוזרים כמותם.
על כן אני חושב שילד צריך לגדול בחסד, כדי שיוכל לעמוד בדין. החסד הוא שבעצם מכריח את הילד לשמור על צורתו ולא להתפזר.
כאשר מגדלים ילד בדין, שהוא לכאורה התוחם, המסגרת, מה שאמור לא לאפשר לילד להתפזר - אין לילד מגע מכל הכיוונים. דווקא כך כך הוא יכול להתפזר.

אבל - החסד הוא מגע עם המים, מגע עם העולם.
אני חושב שלא צריך לשים תינוק על מזרן שכזה. לכאורה הילד דווקא בחסד כך, שהרי מקלים לו את הנסיונות - אבל בעצם זהו דין, כי הוא לא בא במגע עם העולם.

[u]תינוקות זוחלים הונחו מן הסתם על האדמה[/u]
נראה לי שיש הבדל גדול בין תחושה של ליפול על האדמה לבין ליפול על רצפת אבן.
מניסיוני האישי (יותר נכון מניסיונו של יונתן), כשהוא התחיל בהתהפכויות וכאלה, הוא נפל על הרצפה. אני טוענת שלא כדאי לנו להתערב (לתפוס, לשים כרית...) והוא פשוט למד לבלום את עצמו במהלך נפילות. אם זה זה להתהפך על הרצפה הוא היה יודע איפה הוא נמצא ואז מתהפך - על הרצפה בעדינות, על המיטה היה מתפרע.

לגבי התאוריות של זילברבוש, הוא אכן צודק שלילדים אין היום תנאים אופטימליים להתפתחות מוטורית תקינה. הרבה מאוד אנשים, בעצם רובם, מושיבים את תינוקותיהם בסלקלים ובטרמפולינות המון זמן. זה גם מגביל תנועה וגם לא בריא לגב.

מדעית אני כמובן לא יודעת, אבל סיפור: התחלתי ללכת מאוחר יחסית -- בגיל שנה וחצי. אמא שלי מספרת שזה קרה על הדשא בחוץ. מלאי התפעלות מהפלא -- הם כבר התחילו לדאוג -- הם ניסו לשחזר בבית את ההישג. אבל יוק.
וחזרו לדשא -- ואז כן.
היתה עוד איזושהי תקופת מעבר קצרה עד שהסכמתי ללכת גם על משטחים קשים.
(ומאז לא הפסקת, יאמרו מכירי.)

קוראים לו שי זילברבוש (הבסיס לפעילותו הוא שיטת פלדנקרייז).

זו פעם ראשונה שאני שומעת הצעה שכזו. יש בזה הגיון אבל טכנית זה נשמע לי בלתי אפשרי. אני לא רואה איך אפשר להגביל את נסיונות הישיבה והזחילה רק למזרון (ומה כשאנחנו אצל סבא וסבתא או אצל השכנה או בבית אבל בחדר אחר?).

לגבי תינוקות זוחלים לאורך ההיסטוריה האנושית, אני חושבת שמבחינת התפתחות מוטורית הם היו בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר תינוקות בני זמננו (נישאו הרבה על הידיים על מבוגרים שבעצמם מאורגנים טוב יותר במחינה תנועתית, לא הוגבלה תנועתם בעגלות/סלקלים/טרמפולינות, ובכלל קיבלו מגע רב יותר, נולדו במצב בריאותי טוב יותר כי מי שלא פשוט לא שרד וכו'). כך שנראה לי שסביר להניח שתינוקות אלה נפלו פחות, וגם כשנפלו ידעו איך ליפול "נכון" ולמדו גם מהנפילה.

שי זילברברג ?

[u]תינוק הנופל במהלך נסיון להתישב או לזחול, ומקבל מכה, יהיה פחות נכון להמשיך ולהתנסות.[/u]

דווקא לא מזמן דיברתי בדיוק על זה עם אבא שלי. הגענו לנושא כשהבת שלי התחילה לעמוד בגיל צעיר (אני יודעת שתינוקות לול עושים את זה בגיל יותר צעיר). היא רק למדה להתיישב ולזחול, וכבר היה נראה שהיא רק רוצה לעמוד כל היום ולשחק בעמידה. כמובן שמדי פעם היא נפלה וחטפה מכה בראש כשלא הספקתי לתפוס אותה, וזה גרם לי מצוקה.
אבי סיפר כי שלמה אפרת (מורה פלדנקרייז) אמר לו שחשוב שתינוקות יזחלו כמה שיותר, כי זה מחזק את הגב לעתיד. מעבר מהיר מדי להליכה, אינו טוב.
לדעתו של אבי, מהתצפיות שלו כל התינוקות עוברים שלב כזה של התפתחות מהירה "מדי", מתחילים לנסות לעמוד וכולי, אבל אז הם נופלים כמה פעמים ומפסיקים לנסות לתקופת מה. יש נסיגה בהתפתחות לכמה חודשים, עד שהם בשלים יותר לכך. אולי זהו מהלך העניינים הטבעי ? אולי הניסיון [po]לרפד את החיים[/po] אינו מה שצריך לעשות [po]באופן טבעי[/po] ?

[u]התארח הבחור הג'ינג'י[/u] = שי זילברבוש.

אולי [po]מי כל[/po] תוכל להרחיב בנושא?

בתוכנית הבוקר של רבקה מיכאלי מלפני כמה ימים, התארח הבחור הג'ינג'י (לא תיאור מזלזל, פשוט איני זוכרת את שמו), העוסק בהתפתחות תנועתית של תינוקות. הוא טען כי תינוקות העושים צעדים ראשונים בישיבה וזחילה יש להניח על מזרן (אמנם קשיח, אך עדין מזרן), ולא על הריצפה/שטיח/שמיכה. לטענתו, תינוק הנופל במהלך נסיון להתישב או לזחול, ומקבל מכה, יהיה פחות נכון להמשיך ולהתנסות.
מצד אחד, זה נשמע הגיוני - אם תינוק לומד שפעילות מסויימת עלולה להכאיב הוא יטה להמנע ממנה. מצד שני, זה לא נשמע הגיוני כלל, כי לאורך ההיסטוריה האנושית, תינוקות זוחלים הונחו מן הסתם על האדמה ושנים של אבולוציה לא הוכיחו ירידה בנכונות לשבת, לזחול או ללכת.
מחשבות?

מיץ - וואללה! אבל בכל זאת, יש לנו הרבה הזדמנויות ללמוד בחיים בלי להרוג פרפרים.

עירית- אם הוא היה מסביר לילד אז זה היה בדיוק מה שהלד עשה לפרפר.....

אני אזכור את זה ....
תודה דוד....

מביאים את הסיפור הזה גם כאנלוגיה לניתוח קיסרי.

הוא לא יכול להסביר את זה לילד לפני שהפרפר בקע?

מסתבר שבאמת יש פרפרים כאלה, אבל החשיבות של נפנופי הכנפיים אינה כדי לחזק אותן, אלא כדי שימרח עליהן חומר חיוני לתעופה.

איזה סיפור יפה . שוב תודה דוד , (פעם שניה השבוע (-: )

זהו סיפור אודות ילד קטן, אי שם באחת ממדינות העולם, שפגש בשכנו, איש זקן וחכם. האיש הזקן ישב בפתח ביתו והחזיק משהו ביד. הילד ניגש והסתכל גם הוא אלא שלא זיהה מה בידי הזקן.

"מה זה?" שאל הילד את האיש החכם והזקן.

"זה גולם" השיב הזקן "בתוך הגולם נמצא פרפר. בקרוב הגולם יבקע והפרפר יצא לאוויר העולם".

"ואו" התפעל הילד "האם אני יכול לקבל אותו?"

"אתה יכול לקבל את הגולם "השיב הזקן החכם" "רק בתנאי אחד!"

"מה התנאי" "שאל הילד בשקיקה.

"עליך להבטיח לי" ציווה הזקן החכם "שכאשר הגולם יתבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי לצאת מהקליפה – אתה לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר ולשבור עבורו את קליפת הגולם, עליך להניח לעשות זאת בעצמו".

"אני מבטיח" אמר הילד בחגיגיות, וארשת רצינית נסוכה על פניו.

הילד לקח את הגולם לביתו, ושם התבונן בו עוד שעה ארוכה ולאחר זמן ארוך של ציפייה, הוא ראה לפתע שתחילה תנועה קלה, הגולם נע וכאילו רעד והנה נבקע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם, תוך שהוא מכה בכנפיו כנגד קירות הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא היה נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה הזו. הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל, הוא התאפק עד שלבסוף לא יכול היה לשאת עוד את הסבל של הפרפר ואת המתח שלו ובלי משים הפר את הוראת האיש החכם והזקן.

הילד הסיט את שני חצאי קליפות הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. משיצא הפרפר, החל לעוף באוויר והילד עלץ משמחה. אך לפתע הפרפר נפל למטה ונשאר שוכב ללא תנועה. הילד הרים את הפרפר בזהירות ורץ לשכנו, האיש החכם והזקן.

"הפרפר מת" – אמר הזקן החכם "הגד לי, האם מיהרת לשבור עבורו את קליפת הגולם?" "כן" אמר הילד שטוף דמעות "עשיתי את זה. הפרפר היה כל כך מסכן, רק רציתי לעזור לו טיפ טיפה".

"אני מבין את זה" ענה הזקן החכם "אתה לא יכולת לדעת מה מעוללת העזרה שלך כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם לעבר הקליפה. הוא מכה שוב ושוב לעבר הקליפה וכך הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו.

כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל ומת.

זהו סיפור שכל הורה ומחנך צריך לקחת לתשומת ליבו ולזכור . . .

צריך לפתח את הסבלנות לתהליכי ההתפתחות של הילד ואם נבחר בדרך שנראית קלה יותר לכאורה כמו לפעול במקומו או לתת לו את כל מבוקשו, אנו עלולים להחליש את יכולת ההתפתחות של אותם "השרירים" ובבוא העת לא תעמוד לו היכולת לפעול נכון כשיצטרך להשתמש בחשיבה משלו, במעוף ובלקיחת אחריות.

[list]
[*] [b][po]דוד רובנר[/po][/b] 20.10.2002
[/list]