נכון, ככ חשוב להעלות את הנושא למודעות. החברה פשוט בעצימת עיניים מטורפת לעניין הזה.

[u]אחת או אחד משש בגילאי הילדות!!![/u]
זה לא בחירה אקראית, את יודעת. אם את נוהגת נכון את מצמצת את סיכויי הפגיעה. מה גם שדברים כאלו נוטים לבוא בקבוצות - לעיתים קרובות זה קרוב משפחה שאונס ילדים, ואז כל הילדים במשפחה נאנסים על ידו, עד שבאה איזו אמא ומסרבת לעצום את העיניים לזה.
וכמובן, היחסים בינך לבין הבת שלך משפיעים על הסיכוי שהיא תבוא לספר.

יש גם את יכולת ההתנגדות של הילדה - כלומר, היכולת לנהגו בזהירות ובאסרטיביות, שהיא בחלקה תלויית אופי, שהוא מולד, ובחלקה נקבעת על ידי החינוך.

<קרי: הסיכוי של הילדים שלך להפגע קטנים בהרבה>

_הכי הכי אני מפחדת לפספס. בייחוד פגיעות מיניות.

כל אחת והשריטה שלה_
גם אותי זה מאד מעסיק, ולא נראה לי שריטה בכלל. אחת או אחד משש בגילאי הילדות!!!!! בלתי נתפס.

הסוגיות שעלו לי הן איך אני מגדלת בנות/ רואה את הבנות שלי כנשים שלמות אהובות ועוצמתיות.

אני רוצה שיהיו חזקות. מודעות לערכן. לא כנועות. לא נוחות לתקיפה/ הקטנה/ פגיעה.

אני יודעת שהתשובה הכללית היא להוות דוגמה לכך ולעבוד על עצמי.

עוד לא העמקתי בהרהור.
לגבי האחים גרים למשל, כל קריאה בהם ובכליאה/ שליטה/הכוונה של גורל "נערות פותות" החל מגיל המיניות האקטיבית קשה לנו כהורים. המסרים מחלישים ומעוררים ספק בעצמי. כאישה. קשה לפספס זאת.

אתמול הקראתי את 12 הנסיכות והנסיכים. גיבורת הסיפור שלי היתה החיילת האמיצה. בספרים היכן שכתוב יפהפיה אני מחליפה בנהדרת, חכמה, טובת לב....

והכי הכי אני מפחדת לפספס. בייחוד פגיעות מיניות.

כל אחת והשריטה שלה

דף מרתק!
[u]תודה [po]רק מה[/po] שהקפצת את הדף[/u] :-)

בעיניי כמודל לחיקוי הכי חשוב שאקבל ואעריך את עצמי כפי שאני.

תודה [po]רק מה[/po] שהקפצת את הדף
מעלה בעייני הרבה שאלות
כאמא לבן, ששוקלת הריון נוסף, וחושבת על אמהות לבת, הייתי שמחה לשמוע כאן מחשבות ותחושות של אמהות לבנות.

אני מרגישה שהשקעתי הרבה מאמץ (ושמחה ואהבה) כדי למצוא לבן שלי מודל לחיקוי מאוד מוצלח (אבא שלו). אבל אני לא בטוחה שאני בעצמי, כאישה, מודל כזה מצויין (הייתי שמחה לעבוד יותר, להספיק יותר, להרוויח יותר, להיות אמא טובה יותר). איך החוויה שלכן מבחינת היותכן מודל לחיקוי שונה כאמא לבנים לעומת כאמא לבנות?

מסמנת את הדף. צריכה לכתוב כאן ולשאול מה לעזאזל עושים עם האחים גרים?!

גם אני הייתי רוצה להמשיך לקרוא....
מרגיעון: הכלל הוא הפרט

ואני - יש לי שני בנים ואני אחוזת חרדה מהרעיון שאולי יום אחד תהיה לי בת, ובעצם נראה לי שאני אחוזת חרדה מעצמי. כולן כאן כותבות כל כך יפה ואני מרגישה כל כך מבועתת מלפתוח את הנושא הזה. מבועתת כי כל הדברים "הרעים" שאני חושבת על אמא שלי יעלו ויצופו ואולי לא אוכל להחביא אותם עוד, להמשיך להדחיק אותם...
ואני כל כך לא רוצה להיות כפויית טובה

חבל שאין המשכיות לדף החשוב הזה.

עוד נושא שדורש עבודה ואני משתדלת להיות מודעת אליו ולעבוד על התיקון שלו בהיריון הזה - הוא נושא השליטה.
כל כך קל לי לזהות בסביבתי נשים חולות שליטה, הסטריאוטיפ כל כך ברור וחד-מימדי.
אבל, אופפפסס - נראה כאילו הסטריאוטיפ הזה הומצא עלי בראש ובראשונה.
ואני נמצאת כל חיי איפושהוא בתוך המיצר הזה, התובענות העוצמה הזו של להיות תמיד בשליטה ולנסות לדאוג לתכנן, לארגן, לחזות כל דבר ולא לתת לדברים חס וחלילה להתנהל מעצמם.
יכול להיות שאני מצליחה קצת להשתנות בעניין הזה. כמו בכל דבר - העבודה או הגילויים שלה הם גם במישור המעשי-פרקטי ולעיתים גם ברובד הנפשי.
בהיריונות הקודמים הייתי הרבה יותר מחוברת לדאגות וחרדות סביב העובר, בדיקות, עניינים מסוג זה ודאגות של מה ואיך יהיה. עכשיו אני מודעת לכך שהכל אפשרי, וגם מודעת לכך שרובם המוחלט של הדברים אינו בשליטתי. אני עושה מה שאני יכולה, ומשחררת....מקבלת בהשלמה את העובדה שאין אפשרות לחזות ולדעת הכל ונשאר רק לחכות ולראות מה יהיה.
אני חושבת הרבה על הלידה. בשתי הלידות הקודמות שכרתי מיילדת פרטית, והיו הרבה עיסוקים ועניינים סביב הלידה ובעיקר תכנית הלידה, היה לי ברור שאלד כמו שאני ארצה. כנראה שהקב"ה רצה שבאמת אלד כמו שאני רוצה, כי זה מה שקרה. הכל לפי התכנית והספר.
היום אני במקום אחר. אני יודעת שהכל יכול להיות, ולכן -אין סיבה לדאוג ואין צורך לדאוג. אני עושה את ההשתדלות שלי, עושה כמיטב יכולתי. מתכוננת נפשית ופיסית ללידה בדברים המסוימים שנראים לי חשובים, ומבינה לעומק שלא הכל תלוי בי, ואין לי מושג איזה תרחיש יתרחש. אין לי כוונה לשכור מיילדת פרטית, אני סומכת בעיקר על הכוחות שלי והניסיון הקודם שלי, ולוקחת בחשבון שהכל בידי שמיים ואני לא יכולה לתכנן את תרחיש הלידה שלי...

האם יכולתי אי-פעם בחיי להגיע לתובנות האלו וליישום שלהם בלי הבנות שלי? בלי הדברים המדהימים שהן מלמדות אותי כל יום?
בלי השאיפות העמוקות שלי ללמד אותן משהו פנימי?
לכל אחד יש הגורמים הממריצים האישיים שלו לשינוי, אצלי בלי ספק זו האמהות לבנות.

אני חושבת שאחד הדברים שאני כן מצליחה לעבוד עליו בהיריון הזה, בניגוד להיריונות קודמים, הוא דימוי הגוף.
הניצנים הראשוניים של העבודה ואולי התשתית הרעיונית של העבודה התחילו מהתגובות הנפלאות שקיבלתי בדף [po]אני מבקשת סליחה מהגוף שלי[/po]
למרות שפתחתי את הדף המון זה לפני שחשבתי על היריון, התהליך שהיה קשור אליו משפיע על ההיריון.
ידעתי מתחילת ההיריון שלא אתן לאף אחד להרוס לי את שביעות הרצון והנחת מגופי התופח, וידעתי עד כמה חשוב לי שבנותיי יחושו באופן אותנטי את הסיפוק של התמלאות הגוף.
בהיריוונות הקודמים קיבלתי אינספור הערות דוחות מהסביבה לגבי ההשמנה, ולא ידעתי איך לנטרל אותן.
שיתפתי חברות בהערות כדי לקבל נחמה. לכאורה 'לא עשיתי מזה עניין', אבל כנראה שגם ההתייחסות המועטה בדיבור על ההערות הייתה מיותרת ולא מדויקת.
היום אני במקום מדויק יותר.
והפלא ופלא- כשאני שלמה עם הגוף וגאה בו - נדמה לי שכל ההערות שאני מקבלת מהסביבה הן כל כך מעצימות וחיוביות -
פתאום כולם אומרים לי כמה שאני יפה וכמה מתאים לי להיות בהיריון. הם בסך הכל מהדהדים ומשקפים לי את המראה הפנימית מתוך תוכי.
אני מקבלת מדי פעם גם הערות עוקצניות, אבל הן לא מדגדגות לי את קצה השפם, נדמה כאילו הן חולפות לידי ואני לא שומעת אותן. וגם הן הדהוד פנימי כלשהו,
מובן שלא סיימתי לנקות הכל וישנן שאריות של ספקות עצמיים.

זה ברור שהכל מתחיל מבפנים, אבל הפעם זה כל כך חזק - כשלי ברורה העוצמה המדהימה של בטן הריונית בנויה לתלפיות -שום דבר לא יכול להרוס לי את ההנאה.

מכיוון שיש כ"כ הרבה הריוניות בסביבתי, יש המון דיבורים על אחרי הלידה - איך מורידים בטן, מה קורה עם סימני מתיחה, מה קורה לשדיים וכו'.
איפה אני ואיפה השיחות האלו. אני לא שם בכלל.
סימני מתיחה? בטן? שדיים? למה זה קשור עכשיו? תנו לי ללדת בשקט, תינוקת בריאה ושמחה, להניק אותה ולגדל אותה בהנאה...
אין לי יומרות או דרישות כלפי הגוף שלי, חוץ מהתפילה שיהיה בריא.
ההיריון הוא כל כך תובעני, דורש כל כך הרבה מהגוף, האם אחרי המאמץ הזה אני אמורה לצפות מהגוף 'למחוק' הכל כלא היה?
ברור שלא. אני מתכוונת להיות סבלנית מאוד הפעם.

מתחילים להתקדם..אנחנו כבר בשבוע 27. ההיריון הזה כל כך שונה מהקודמים. אני ממש מרגישה את התינוקת צומחת בתוכי. יש לי בטן ענקית,
אני מרגישה היטב כל תזוזה קלה של התינוקת, זה מדהים ושונה ממה שהיה עד כה. בחיים שמחוץ לרחם יש הרבה קשיים ומשברים, אבל העוברית ואני חיות בשלום.
הבנות מאוד מתרגשות מהעניין. אני תוהה עד כמה זה טוב ו'בריא' שהן חלק בלתי נפרד מהעיסוק בהיריון ובתינוקת. אבל, מכיוון ששיתפתי אותן בשבוע כל כך מוקדם,
הן פשוט באופן טבעי חלק בלתי נפרד מהעניין. הן אוהבות להרגיש את הבעיטות שלה ונותנות לה נשיקות דרך הבטן.
בשבוע שעבר נעם שאלה מתי כבר יצמח לה עצמה רחם, והייתה המומה וגאה לשמוע שעבר יש לה רחם, שחלות ואת כל הציוד הדרוש לצורך לידה...
עם הכובד של הבטן ההולכת ותופחת, אני מרגישה יותר ויותר גם את כובד האחריות האמהית, ובעיקר ממשיכה לתהות על תפקידי כאמא לבנות.
אני משתדלת מאוד להסתכל על עצמי ולבחון את המסרים הגלויים והסמויים שאני מעבירה להן באופן ביקורתי.
המחשבה שאני המודל הנשי הראשוני והחזק שלהן קצת מאיימת, ומאוד מאוד מחייבת.
לפעמים נראה לי שאני לוקחת יותר מדי ברצינות כל דבר שאני עושה ומלאת מחשבות על מה ואיך דברים נתפסים בעיניהן.
דווקא עם המסרים הגלויים קל לי יותר- אולי בגלל שתפיסת העולם שלי בנושאים ה'נשיים' התגבשה יחסית בשנים האחרונות, ואני 'יודעת' או 'מרגישה' את הדברים שאני מאמינה בהם.
אבל מה לגבי המסרים הסמויים? אל הכל כאן בשליטה.
למשל, מה הן חושבות על הזוגיות שלי עם אבא שלהן? מה הן חושבות על הקשרים שלי עם ההורים שלי או עם אנשים אחרים בסביבה?

[u]אבל הדברים צריכים להיות שלמים, הרמוניים ומסודרים ביני לבין עצמי.[/u]
אולי השאיפה הזו למושלמות מקשה עלייך לראות את כל מה שכבר הגעת אליו ?
[u]האם אני אוכל להיות שלמה, מאושרת וצומחת כאמא[/u]
אני באמת מאמינה שהעבודה לעולם לא נגמרת :-) וזה כלל לא שלילי, להפך, זה מאפשר לנו לגדול כל הזמן, ותמיד לשאוף לטוב יותר, לצד זה, שכבר עכשיו אפשר ויכול להיות ממש "לא רע" . הגדילה, בעיקר זו שנעשית דרך גידול הילדים, לעולם יהיה לה מקום, זו רק שאלה של מוכנות לראות ולהעמיק אל תוך עצמנו, יש תקופות ושלבים שזה אפשרי יותר, ויש שפחות אבל האפשרות לצמוח תמיד קיימת.
בנוגע למאושרת או שלמה... זו כבר תוצאה של "מזג-אוויר", שכיידוע, יכול להתחלף :-), וזו גדולתו.

במקרה הזה, נדמה לי שאימך היא התרוץ שאותו את מספרת לעצמך כדי שתהיה לך סיבה מספיק טובה להמשיך לצמוח, אגב, תרוץ מצויין, כי חשובה לנו המראה הזו כדי לעבוד על עצמנו, והפרטנר 'האידיאלי' הוא בלבוש ההורה :-)

כרגיל, באהבה.
(())

מסכימה מאוד עם המשפט האחרון שלך...(המרגיעון "אני המראה שלך")...אבל כמה זה קשה...

[po]הקוסמת מארץ עוץ[/po] , אני מסכימה איתך לחלוטין. הכוונה שלי הייתה שונה. ההשלמה או התיקון במערכת היחסים עם אמי לא צריך להיות בקשר איתה-
אלא ב-'ייצוגים הפנימיים' של הקשר הזה ביני לבין עצמי.
כלומר, אין לי שאיפה מיוחדת לעשות עבודה ביחסיי היומיומיים מולה בכדי לשנות דפוסים של קשר או אינטימיות בינינו (לא היה דבר כזה מעולם!),
אלא לנסות ולהשלים באמת עם מה שיש בקשר הזה ביני לבין עצמי.
ובמובן הזה, אני לא מסכימה עם מה שכתבת. אמנם אפשר להיות אמא שלמה גם עם מערכת יחסים לא הרמונית עם האמא,
אבל הדברים צריכים להיות שלמים, הרמוניים ומסודרים ביני לבין עצמי. אני חשה צורך להגיע לאפשרות להרגיש כלפיה רגשות כמו יכולת לסלוח,
מחילה, הבנה, חמלה וכיו"ב. זה בפירוש יכול לעזור לי להיות שלמה יותר במהות שלי מול בנותיי.

אני כן חושבת שאפשר להיות אמא שלמה גם עם מערכת יחסים לא הרמונית עם האמא, בתנאי שאת משלימה עם זה שלא כל מערכות היחסים בחיים הן עמוקות,אינטימיות ומלאות אהבה...
בשביל מערכת יחסים טובה צריך שניים...ואם הצד השני לא עושה עבודה, לדעתי זה לא מספיק.
והמרגיעון "כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי"

זנחתי את הכתיבה לזמן מה...הבעל במילואים ואני אמא במשרה מלאה. בינתיים העוברית הולכת וגדלה-שבוע 19, בלי עין הרע. היא ממש הופכת להיות חלק מהמשפחה. הבנות מדברות עליה ומצפות לבואה, קשה לי להסביר להן שיש עוד הרבה זמן... עכשיו כשאבא שלנו במילואים אנחנו ישנות כולנו יחד במזרונים על הרצפה, ועושות כל לילה מסיבת פיג'מות. אתמול הגדולה הודיעה לאבוש המתגעגע שלנו שלא ימהר לחזור כי כיף להיות רק הבנות. מזל שהקטנה הביעה געגועים.
ככל שההיריון מתקדם, ואני מתחילה להרגיש נפשית ופיסית את העוברית, אני מגלה שיש לי עוד דברים רבים בלתי פתורים לעבוד עליהם.
למשל, כל עניין הקשר עם אמא שלי.
האם יש סיכוי לפתור אי פעם את הנושא הסבוך הזה, או להגיע לאיזושהיא השלמה או איזון נפשי לגביו?
על משוכה אחת כבר ברור לי שאני מתגברת - האמהות שלי לבנותיי שונה מהאמהות שאני קיבלתי. אני לא אותה אמא, התכונות והנטיות שלי אחרות ואני עובדת על עצמי חזק ומאומץ לא ליפול באותם מקומות קריטיים שאמא שלי נפלה בהם.
אבל מה יהיה עם התחושות השליליות החזקות שיש לי כלפי אמא שלי? כל כך הרבה פעמים ניסיתי לעבוד על זה,
לעיתים היו התקדמויות ולפעמים אפילו חשבתי שאני מתחילה להתגבר, ופתאום עכשיו ההיריון מכניס אותי לרוורס...
למשל, חשבתי שכבר סלחתי על הכל. עבדתי על כל נושא הסליחה על פי הרעיונות של [po]לואיז היי[/po], ועכשיו כשאני חופרת עמוק פנימה אני מבינה שלמעשה לא סלחתי עד הסוף.
האם אני אוכל להיות שלמה, מאושרת וצומחת כאמא של בנות בטרם ילובן הנושא הזה?

[po]אמא של שקד[/po] תודה על הדף הזה . הגעתי במקרה והנה . הפישי שלי תכף בת שנה וממש בתקופה האחרונה אני קולטת שהיא בתי, בת ,ממש בת ליבי נפתח עם זה .עדעכשיו יותר חשתי כמו אמא ילד קצת כמו שתארת ועתה - גם עם הגדילה שלה - אני גם גדלה. אני באה ממשפחה של בנות (3 אחיות) ותמיד דווקא הרגשתי נוח יותר עם נשים , ועדין מבינה לגמרי את החשש את הצורך במודעות לגוף לאהבה לקבלה - גם במשפחה של נשים כמו שלי היה הרבה חוסר בזה .. תודה לאל שיש לנו אפשרות להתקרב עוד עם הבנות שלנו .
הרבה אהבה והצלחה

היי, [po]מחפשת תשובות [/po] ב', אני שמחה לשמוע ש:
[u]קצרו המילים לתיאור עצמת הקשר שלי עם הבת שנולדה...[/u]
לך ולי יש מזל שנולדו לנו בנות, ודווקא בגלל החששות. החששות האלו הרי לא הגיעו משום מקום.
לפחות אצלי, הם הגיעו מהרבה מאוד מקומות. כמו שכתבתי קודם, הם הגיעו ממקום של חוסר חיבור אמיתי לאמא שלי, והעדר חוויה חמה ומכילה של אמהות אוהבת ללא תנאי.
בעקבות זה, אני מרגישה שהחשש מבנות הגיע גם ממקום של חוסר אהבה עצמית וחוסר קבלה עצמית של עצמי כאדם ושל עצמי כבת וכאשה. אולי מהמקום הזה היה לי 'נייטרלי' יותר או ''קל' יותר לקבל בן שהוא מעצם מהותו שונה בזהות הבסיסית ממני ולכן לא אחוש כלפיו דחייה כפי שאני חשתי אז כלפי עצמי.
קצת לא מדויק לי התאור שלך 'לא רוצות בנות', ואני חושבת שנכון יותר מה שכתבת בהמשך - 'חוששות מבנות'. לפחות לגבי עצמי, אני יכולה לתאר שבהריון הראשון הידיעה שזו בת עוררה בי תחושת חרדה. אני חושבת שאת תהליך הקבלה וההבנה התחלתי כבר בהיריון אבל הוא כמובן הלך והעמיק לאחר הלידה. עם הגדולה יצרתי קשר טבעי של [b]אמא וילד[/b] , לא היו לי מחשבות או דגשים מיוחדים של אמא ובת. ברגע שקיבלתי במתנה את בתי השניה - הנושא של [b]אמא-בת[/b] עלה באופן חזק ועוצמתי, לווה בהרבה שמחה, ואז התחלתי באמת להבין את גודל הייעוד שלי כאמא לבנות....
אני לא רוצה להסחף לפסיכולוגיה בגרוש, וגם ממש לא רוצה להיות שיפוטית, לא כלפי עצמי וחס וחלילה לא כלפי אחרות. אבל, יש לי כל מיני הנחות והשערות כלליות לגבי הפחד של נשים מלידת בנות. הכיוון הכללי הוא של נשים שחוו יחסים לא פתורים על האם, נשים שמתקשות לקבל את עצמן כפי שהן (פרפקציוניסטיות? תחרותיות?), ואולי כאלה שלא למדו מספיק לאהוב את עצמן ולא קיבלו מספיק לגיטימציה לכך. וכל זה כמובן מבלי להתייחס לנושא ענק בפני עצמו - כל הנושא החברתי. למרבה הצער נראה שגם בימינו, לפחות בחברות מסורתיות יותר יש איזו חשיבות מיוחדת ללידת בנים לעומת בנות. אני מבינה את הסיבות הדתיות, ההיסטוריות והסוציולוגיות שגרמו לכך, אך מכיוון שחלקן הגדול כבר לא בתוקף בימינו, כנראה שאין די בהסברים הרציונליים...

בתור מי שגם לא רצתה בנות, נהגתי בהריון האחרון שלי (עם בת) לחפש באובססיביות בפורומים אינטרנטיים שונים בנושא הריון כדי למצוא עוד כמוני ולשמוע אולי מה קרה לאחר הלידה. למרבה התדהמה פשוט לא מצאתי - בערך 99% מההודעות על אי שביעות רצון ממין העובר היו של כאלו שרצו מאד בת והתאכזבו לגלות שזהו בן. ופתאום בדף הזה מתגלה מקבץ כה נדיר של חוששות מבנות...
אגב, קצרו המילים לתיאור עצמת הקשר שלי עם הבת שנולדה...

[b]איפה גדל העובר?[/b]
הבנות היו שותפות להיריון מהרגע הראשון. כשאמא פתאום הופכת לסמרטוט ולא מתפקדת, צריך לומר משהו לבנות. לאחר מחשבה קצרה היה ברור לי שלומר את האמת זה הכי פשוט, גם אם הדבר יתגלה לאחרים. אז באמת לא נעים שאנשים מהסביבה מגלים שאת בהיריון כבר בשבוע החמישי בזכות הסיפורים של הילדות, אבל זה מה יש. העדפתי שיבינו שחוסר התפקוד שלי נובע מסיבות שמחות וטובות. דרך אגב, כשלושה שבועות לפני הכניסה להיריון גמלתי את שקד מיניקה. התהליך היה הדרגתי והרגשתי בשלות רבה מצידה. יחד עם זאת היה לי ברור שהיא עדיין מאוד קשורה לשד והמקום רגיש, משמעותי וסמלי ביותר בעבורה.

מכיוון שהן נחשפו להיריון מהשבועות הראשונים, עוד לפני שיש בטן, מדהים היה לראות איך כל אחת מהן בטוחה שהתינוקת גדלה במקום אחר...
לנעם בתי הגדולה זה היה ברור - תינוקות גדלים בבטן של אמא. מתחילת ההיריון, אפשר לומר שכבר מהשבוע הרביעי, היא עסוקה בלתת לי נשיקות על הבטן כדי לנשק את העובר.
לקטנה היתה בחירה נחרצת וחד משמעית- ברור שתינוקות גדלים בתוך הציצי! אין אפשרות אחרת. כל פעם שהיא ראתה אותי עם חזיה או בלי חזיה, היא הייתה רצה בשמחה, ממששת ומלטפת את השד ואומרת בשמחה 'תינוקי'! גם עכשיו כשכבר יש לי בטן, עדיין קשה לה לעכל שתינוקות גדלים בבטן. שאלתי אותה: "שקדי, למה את חושבת שהתינוקת שם?" התשובה: "אמא, משם יש לה אוכל...".
כשחזרנו מהסקירה וסיפרנו להן שתהיה להן אחות, הגדולה מאוד התרגשה. היא פרצה בקריאות שמחה ואמרה "אמא, הולכת להיות לנו משפחה של בנות!!"

[b]אשה לאשה זאב[/b]
אני בוודאי לא היחידה שגדלה על המיתוס הזה.
הייתי יכולה לומר שהמיתוס עבר אלי מחלב אמי, אבל לא ינקתי אפילו רגע אחד בחיי (ואני ברוך-ה' משלימה את החסך בריבית דריבית בתור אמא מניקה :-) )
שנים גדלתי והפנמתי את המסר הזה. הנשים בעבודה של אמא, בוסיות שמעליה, חברות שלה. לצערי 'לימדו' או אולי נכון יותר לומר 'אילפו' אותי להאמין שנשים באופן טבעי מקנאות בנשים, מתחרות בהן, שואפות להכשיל אותן וכו'. וכשאתה מאמין במשהו, כמובן שאתה מוצא אותו (נבואה שמגשימה את עצמה).
השינוי התחיל עבורי בשנים האחרונות. אחת החוויות החזקות היתה כשחיפשתי עבודה אחרי הלידה של בתי הבכורה. הגעתי לריאיון במקום עבודה שלא הייתי ממש מתאימה אליו מבחינת הניסיון התעסוקתי שלי. ישבתי לריאיון עם המנהלת, התפתחה בינינו שיחה מעניינת מלב אל לב. היא ביקשה ממני לספר על תכונה בולטת בי ולתאר מקרה שממחיש את התכונה. אני סיפרתי על כך שאני אדם עם כוח רצון חזק ועקשנות רבה. כדוגמא לכך תיארתי בפרוטרוט את סיפור ההנקה שלי עם בתי, שהתחיל בכשלון צורב וכלל שלושה חודשים של שאיבות ותסכולים עד שהיא החלה לינוק באופן מלא מהשד. הבוסית מאוד התרגשה, סיפרה שהיא מעולם לא הניקה את ילדיה אבל העניין נוגע לליבה. התקבלתי לעבודה, ולאורך התקופה שעבדתי שם מדי פעם היא היתה מזכירה לי בהתרגשות את העניין עם ההנקה. והיא ממש לא היתה 'באופן טבעי'. אבל היא הזדהתה אתי כאשה וכאמא. במהלך ההיריון השני היו לי קשיים שונים והיא תמכה בי לאורך כל הדרך, שוב, כאשה לאשה. הרגשתי עד כמה אני גדלה אצלה. כל צורת הניהול שלה הייתה ניהול נשי, עם הרבה רגישות והבנה לענייני משפחה.
לשמחתי הרבה, גם בהיריון הזה אני חווה פרגון עצום מנשים שאחראיות עלי. נכנסתי להיריון חודש וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד במקום חדש. המנהלת גילתה הבנה עצומה, ניסתה לעודד, להציע הצעות להקלה בעומס וכו'. לאחר שהודעתי שאני פורשת היא התקשרה כל הזמן לשאול מה שלומי ואמרה שהיא תשמור לי מקום ושברגע שארגיש טוב אני מוזמנת לחזור עד הלידה. גם במקום העבודה השני שלי גילו התחשבות. אני רוצה להתחיל לחזור עכשיו לעבודה עד הלידה, ומחפשת עיסוק בתחום קצת שונה. ושוב, הופתעתי לטובה: הלכתי לריאיון במקום חדש, ריאיינו אותי שתי נשים, סיפרתי שאני בהיריון, והן קיבלו יפה את העניין והמשיכו אתי את תהליכי הקבלה (כנראה שאלך על העבודה הזו!).
בקיצור, אני חווה הרבה פרגון מנשים, לפחות בעולם העבודה. המיתוס הולך ונסדק עבורי, ואין ספק שזה יחלחל גם לבנות.

קודם כל תודה לכולכן על התגובות המקסימות, ההארות והתובנות.
ולך פלונית אלמונית -
[u]לא חשבתי אף פעם שיש שוני במהות האמהות. אשמח להבין מה אני מפספסת.[/u] חס וחלילה! את לא מפספסת.
אני מאמינה שכל אחת מקבלת בדיוק את מה שהיא צריכה לקבל. וכנראה לעת עתה את אמורה לקבל בנים ואני בנות, ואף אחת מאיתנו לא מפספסת,
אלא להפך-ממלאת את שליחותה. זה מצחיק אותי, כי מהרגע שהתחלתי לספר לאנשים שיש לנו בת (שלישית!!!) התגובות נעות בין שמחה מאולצת לתנחומים.
לדוגמא היום סיפרתי למישהי שאני בהיריון ותיארתי לה איך עברו שלושת החודשים הראשונים. היא אמרה לי בהתלהבות "וואו, זה מעולה, זה אומר שכנראה הפעם זה משהו טוב! זה סימן טוב"
שאלתי אותה למה היא מתכוונת והיא אמרה: "אולי זה סימן טוב, שסופסופ זה בן!!!". כשאמרתי לה בחיוך שזו דווקא בת היא אמרה 'לא נורא, העיקר שתהיה בריאה'.
מה שמשעשע אותי, שזו תגובה אופיינית. יש חברות שגם שאלו אותי בחשש 'איך הגיב בעלך, האם הוא לא התאכזב וכו'."
הכי מוזר שזה מגיע מאנשים שמכירים את המשפחה שלנו ויודעים עד כמה בעלי פשוט חולה אהבה על בנותיו ונדיר לראות גברים כמוהו שמטפלים בכזו מסירות מאוהבת בילדות שלהם...
בקיצור- שורה תחתונה, חשוב לי להדגיש על רקע מה שכתבה לי פלונית אלמונית: הדף הזה לא אמור להביע בשום צורה שהיא תחושה שלגדל בנות מיוחד יותר מלגדל בנים.
אלא, שצר עולמי כעולם נמלה ובתור אמא לבנות, שמתרגשת עמוקות מהעניין, אני כותבת על תחושתיי.
מאוד יכול להיות שאם הייתי אמא לבנים הייתי פותחת דף: "לצמוח ולהיות אמא של בנים".

[u]לא חשבתי אף פעם שיש שוני במהות האמהות. אשמח להבין מה אני מפספסת.[/u]

פלונית, כאמא לבן ולבת יש לי שתי מילים בשביל להסביר. בנות: נחת.

מקווה שהכניסה לא מוגבלת לאמהות לבנות בלבד...
בתור אמא לבנים (שלושה שיהיו בריאים), כשאני חושבת על הבת שאולי תהיה לי, המחשבות שלי נודדות לגרביים עם תחרה, בגדים ורודים עם פרפרים ופרחים, שיער ארוך עם סרטים. ורוד, כבר אמרתי?
לא חשבתי אף פעם שיש שוני במהות האמהות. אשמח להבין מה אני מפספסת.
[po]מירי של שקד[/po] (ושל עוד שתיים) מאחלת לך המשך הריון נעים יותר והרבה אושר עם הנשיות שלך (ושל הסביבה הקרובה :-) )

אהובה שלי (())
מאושרת לקרוא אותך.
איך? איך אני מפסידה אותך ככה?

[u]ואולי סופסופ משהו השתחרר בתוכי ואני נותנת לעצמי להיות אשה מבלי לפחד.[/u]
וואו . איזה גילוי .. כל הכבוד לך!
ומזל-טוב ע-נ-ק על הגשת הדוקטורט @}

>את משילה מעלייך במקום אחד ומוסיפה במקום אחר<
(())

ודרך אגב- מגיע לי עוד מזל-טוב קטן. השבוע הגשתי את עבודת הדוקטורט שלי, ועול נוסף ירד לי מהראש.

תודה לכולכן על התגובות החמות והמשתפות. כמה דברים ממש התחברו ישירות לתחושות הפנימיות שלי. למשל:
[u]זה געגוע עמוק למישהי שהיא חלק מהשושלת הנישמתית שלי.[/u] בדיוק כך אני מרגישה. הבנות שלי הן אמנם 'קודם כל' שושלתי הגנטית, אבל הרבה מעבר לכך - יש להן נשמה של נשים קטנות ואני באמת מרגישה עד כמה הן חלק ממני. ונראה לי שיש בזה משהו כל כך מיוחד דווקא משום שהן בנות, ודווקא משום שאני מרגישה את עצמי בשנים האחרונות הולכת ונעשית מאוד מאוד 'בת' ומאוד 'נשית'.
וגם..

[u]יש לי בת ועוד אחת בדרך האמת....התמכרתי. מצידי מיליון בנות...[/u] טוב, זה בהחלט מוסכם עלי במאת האחוזים. נראה לי שגם אני התמכרתי.

התלבטתי אם להכנס כאן בדף לקשרים בין הפנים לחוץ. כלומר- ליחסים ביני לבין העולם החיצון על רקע האמהות, ההיריון, האמהות לבנות ובכלל.
לכאורה, ברמה הבסיסית אני נמצאת כיום בשלב בחיי שבו החשיבות שניתנת לעולם החיצוני הולכת ומתגמדת.
מלבד הצורך הקיומי לתקשר עם המציאות ברמה היומיומית, פחות ופחות אכפת לי מה אנשים חושבים על דברים שאני עושה או על דרך חיי והשקפת עולמי. ברור לי שמוקד העבודה וההתקדמות הוא תמיד בפנים, וגם כדי לשפר את מערכות היחסים בתוך הבית קודם כל העבודה היא פנימית.
אבל כנראה שעדיין לא הגעתי למדרגה הזו שבה אני מצליחה להתעלות מעל לכל הדברים הנאמרים. ואולי זו גם חלק מן העבודה שלי.
כתבתי כבר שאחד ה'פריטים' מרשימת-המכולת שלי בתור אמא של בנות ובכלל-(בתור אשה!)
היא עבודה על דימוי הגוף וניסיון לברוא ולשמור דימוי גוף בריא על אף המסרים החברתיים המעוותים והמסרים המעוותים מהילדות.
עבורי באופן אישי זו מלאכה לא פשוטה- מכיוון שההרס התחיל בראשית הילדות.
תקופת ההיריון היא זמן מושלם עבורי להמשיך ולעבוד על זה. מצד אחד אני מרגישה מוכנות פנימית עמוקה לעבודה הזו, והרבה קבלה ואהבה,
ומצד שני - מכיוון שהשינויים בהיריון מאוד בולטים כלפי חוץ, בניגוד לרצוני גם הסביבה 'שותפה' לשינויים,
ולצערי לא מעט אנשים מרשים לעצמם להדחף ולהעיר הערות, לא תמיד חכמות. אני מרגישה שהגיע הזמן בהיריון השלישי הזה להבין עד כמה השינויים של הגוף והצמיחה המבורכת שלו הם רק שלי,
ולהבין שאני לא צריכה לתת מקום לאף אדם להיות חלק מן התהליך הזה (חוץ מבעלי שאוהב אותי באופו עיוור בכל מצב...). וזה קשה.

כתבתי כבר שההיריון הזה שונה מהקודמים. הבחילות וההקאות היו חריפות יותר וגרמו לי לצאת לחלוטין מאיזון וממסלול החיים.
רק עכשיו אני מתחילה לחזור ולתפקד. אבל קרה עוד משהו חוץ מזה - בשני ההיריונות הקודמים הצמיחה שלי היתה רק במקום אחד - בבטן.
שום דבר אחר לא גדל. החזה לא גדל במילימטר עד אחרי הלידה, שהתחלתי להניק. ובהיריון הזה - פלא פלאים -
החזה והישבן היו הראשונים לצמוח, וממש ממש לתפארת. אני לובשת את חזיית ההנקה הכי גדולה שלי ועוד היד נטויה.
קול פנימי אומר לי שזה לא מקרי - ואולי סופסופ משהו השתחרר בתוכי ואני נותנת לעצמי להיות אשה מבלי לפחד.

מדהים...
גם אני תמיד לא רציתי בנות
אפילו כשבחרתי כלב לפני המון שנים, רציתי כלב זכר...
אבל כנראה שהקרמה שלי היא דווקא להתמודד עם בנות וכמו שלא היה בצער בעלי חיים באותה תקופה כלב זכר (לקחתי בסוף כלבה)
יש לי בת ועוד אחת בדרך האמת....התמכרתי. מצידי מיליון בנות...

קוראת ומוקסמת,
אני בתור אמא של שני בנים,
שהקשר שלי עם אמא שלי היה כל כך לא פתור,
שאבא שלי התעלל בי ומאחי פשוט התעלם.
היה ברור שיהיו לי בנים.לפחות הם שורדים...
לפני כמה חודשים היתה פריצת דרך בקשר הפנימי שלי עם אבי.
הבנתי לעומק שפחדתי שתהיה לי בת , שתחווה מה שחוויתי.
אחרי כל מה שעברתי עם האיש ההוא .
הגבר שלי רחוק שנות אור ממנו .
כמובן שזה ממש לא רציונלי!
עכשיו ברור לי שתהיה לי בת.אני מחכה לה כל כך,
קשה לי להעביר את זה במילים.
זה געגוע עמוק למישהי שהיא חלק מהשושלת הנישמתית שלי.
תודה לך על הדף המופלא הזה.

קוראת אותך גם כאן,
מתפעלת מהלמידה המשמעותית שלך,מהתובנות
מההקשבה,
שיהיה בשעה טובה@}

@}
תודה

מרתק, מסקרן. מחכה בצימאון להמשך..
תודה גדולה מאוד על השיתוף.

בשבועות האחרונים התובנות החלו לזרום. אני מרגישה שהן היו קודם במקום מודע-לא מודע, אבל הייתי צריכה חווייה טראומטית וחזקה כדי להגיע אליהן.
ועכשיו אני חושבת על העוברית הקטנה שברחמי - היא פשוט לא הרשתה לי להמשיך את החיים שלי.
'נאלצתי' לעשות stop להכל, באופן מוחלט וטוטלי, כמו בסיוטים הגרועים ביותר שלי.
לכאורה- הייתי עם כיוון מאוד ברור בעשייה, ופתאום עכשיו אני מבינה שלא בהכרח דייקתי עם הרצונות והשאיפות שלי. שלא הייתי קשובה עד הסוף לצרכים העמוקים והחבויים של עצמי - מי אני, מה באמת אני רוצה לעשות עם עצמי מבחינה מקצועית ואישית, ואיך אני מגשימה את עצמי ובו זמנית תורמת לעולם.
אכתוב בינתיים שאחת התובנות החשובות שהגעתי אליהן היא שאין לי כוונה להמשיך במסלול ההתמחות ה'רשמי' שיש במקצוע שלי. לכאורה אין דרך אחרת ואני צריכה ללכת במסלול זה, שאותו תכננתי תמיד, אך הבנתי שזו לא הדרך שלי. ודווקא כאשה וכאמא אני צריכה לבנות לי את מסלול ההתמחות האישי והייחודי שאותו אתפור לפי מידותיי, לפי הכשרונות שלי כאשת מקצוע וכאם.
אחרי שהעוברית לימדה אותי שעור חשוב, ברור לי שאני צריכה להמשיך וללמוד חזק חזק כדי שאוכל בעתיד ללמד גם אותה כמה שיעורים חשובים.

מתחשק לי לכתוב קצת על ההיריון הנוכחי.
ההיריון הזה 'תוכנן' הרבה זמן. כלומר, כבר הרבה זמן חשבתי שמתאים לי להיות בהיריון, אבל עצרתי בעד עצמי. החלטתי שלהיריון הזה אני מגיעה מוכנה, בשלה לחלוטין, במיטב כוחותיי הפיזיים והנפשיים. קראתי ושיננתי אינספור פעמים את הדף המפחיד והחד-משמעי על 'תזונה ללידת תינוק בריא'. התחלתי להתכונן, התמדתי בפעילות גופנית ובאכילה נכונה. אמרתי לעצמי שלהיריון הזה אני מגיעה 'מושלמת'. הלכתי לטיפולי רפואה משלימה והמטפלת יעצה לי לחכות קצת.
אבל הגיע הרגע שפשוט לא יכולתי לחכות יותר.
כחצי שנה מנעתי היריון באמצעות שיטת המודעות לפוריות, וכל חודש שבו חוויתי את הביוץ במלוא אונו, ומנעתי היריון, הרגשתי החמצה גדולה ואינסופית - יכולה להיות לי תינוקת או תינוק ואני מוותרת על נשמה שיכולה לרדת לעולם...זו הייתה התחושה.
והיו גם תכנונים רציונליים של סיום דוקטורט, עבודה חדשה בספטמבר, המשך התמחות מקצועית וכו'.
אבל לא יכולתי להתאפק. ובעלי, שמוכן לילדים נוספים בכל עת ובכל שעה, זרם איתי.
נכנסתי להיריון והגוף לא עמד בעומס. מהשבוע הרביעי ועד השבוע ה-14 סבלתי מבחילות והקאות נוראיות, שאילצו אותי לעזוב את מקום העבודה החדש. לא עזרו דיקור וטיפולים אלטרנטיביים שהתחלתי מהרגע הראשון. במשך כחודשיים הייתי מרותקת למיטה. לא טיפלתי בבנותיי ובעלי תפקד כאבא וכאמא בו זמנית. הרגשתי שעולמי חרב עלי- מעולם לא היתי בכזו חולשה אינסופית, זה לא היה דומה בשום צורה שהיא לבחילות ולהקאות של ההיריון הראשון. התרוצצויות לרופאים, מוקד חירום וכו'. ללא הועיל. הבנתי שאת הפתרון לבעיה לא אקבל מבחוץ, ויש כאן גם משהו נפשי.
התחלתי לחשוב מה העובר רוצה ללמד אותי. היה לי ברור שמדובר בעובר חזק, שיש לו מה להגיד לי, ואת המסר הזה הוא יעביר בקול רם.

אני מעדיפה להתחיל דווקא מהסוף, כלומר מהרגע הנוכחי, המקום שבו אני נמצאת בתודעתי כעת.
כל התובנות שלי לגבי נשיות השתנו בשנתיים האחרונות. אפשר לומר שחלק גדול מה-hardisc שהיה בנושא - נמחק, כלומר נפרדתי ממנו לשלום, בלי טינה אך עם הבנה שהוא מיותר ולא משרת אותי.
היום, כולי נפעמת לקראת המעמד שלי. ילדה נוספת עומדת להצטרף לחבורת הבנות שלי, ואני רוצה להמשיך לגדול -
להיות מודעת ולנסות להפוך את האמהות הזו לבנות למשהו ייחודי שיאפשר להגשים את הדברים בהם אני מאמינה.
ויש רשימת מכולת ארוכה ארוכה. ברור לי שכ'-אמא של בנות' כל ההבנה וההכוונה לנושא של דימוי הגוף ומודעות הגוף, בתקופתנו הקשה, צריך להיות על סדר היום. אני חווה זאת כבר היום באמהות שלי. יש לי עוד מחשבות רבות על מקומן של הנשים בחברה וכיצד אני אוכל 'להכין' את בנותיי למקום בו ירגישו חופשיות להגשים את עצמן באופן שיגרום להן אושר, מבלי להתחשב במוסכמות.

ואני חושבת גם הרבה על עצמי. אני חושבת שחלק גדול מהניתוק שלי מנשיות היה קשור לניתוק של אמי מנשיותה שלה.
ולכן - הרבה לפי ש'אחנך' (?) את בנותיי, אני צריכה לעבוד על עצמי. להמשיך לצמוח כאשה.
ברור לי שכל המסרים הגלויים והמפורשים שאנסה להעביר להן בימי חייהן, יהיו כאין וכאפס לעומת ההתבוננות שלהן במי שאני כאשה.

לפני כמעט חמש וחצי שנים, הייתי בהיריון עם בתי הבכורה. מתחילת ההיריון הייתי במתח ביחס למין העובר - אפפה אותי חרדה גדולה שיכולה להסתכם במחשבה אחת - רק שזו לא תהיה בת.
למה ומדוע? מסיבה ברורה. אני ואמא שלי - סיפור בלתי פתור...
חשבתי שאם תיוולד לי בת פשוט לא אדע איך לגדל אותה- אמא שלי לא ידעה איך לגדל אותי, אז איך אני אדע לגדל ילדה? כל התסבוכת הזאת רבצה על כתפיי ושקלה הרבה. באולטראסאונד שבו נודע לנו שזו בת, בעלי היה מאושר ואני הרגשתי על סף התמוטטות. מה לעזעאזל אני אמורה לעשות איתה???אני לא יודעת להיות אמא של בנות!!!

היום אני מודה לה', כל יום ויום וכל רגע ורגע על שנתן לי את בתי הבכורה, שנתן לי את בתי השניה, וכיום כשאני בתחילתו של היריון שלישי (שבוע 16), אני מודה לו על שהוא שולח לי את בתי השלישית.לפני שבוע נודע לנו שאנו עומדים להיות הורים לבת נוספת. שנינו התרגשנו עד גדותינו. בעלי המדהים חולה אהבה לבנותיו ומאושר לקראת השלישית. ואני, לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות וחשבתי לעצמי איזו דרך ארוכה עברתי ואיזו דרך ארוכה אני עושה ועתידה לעשות באחד הייעודים הגדולים של חיי - להיות אמא של בנות.
בדף הזה אני רוצה לספר את חוויותיי ותובנותיי סביב הנושא ואשמח לשמוע קולות נוספים.