על ידי אומניתפלונית* » 10 מאי 2008, 23:00
קראתי את התגובות, ושוב אותה תחושה, משהו מאוד נעול פה, זה דיון או תמיכה רק בדעה אחת?
אתן מביאות חווית אישיות, שזה נפלא, אבל רחוק מאוד מהאפשרות להפוך את זה לתיאוריה. לעומת זאת אתן מחסירות את העובדה שהילדים חשופים לעולם וויזאולי, ומתישהו מתעורר הצורך להעתיק ממנו, זה לא בהכרח רע, גם למלא חוברות ציור, זה לא בהכרח רע, יש ילדים שזה גורם להם אושר וסיפוק, במיוחד לאלו שחשים שהציור עצמו קשה להם, והם גם נהנים מהעולם הוויזואלי המוגש להם. שילד גדל הוא מצליח ללמוד את השפה ,לא רק כי המוח הבשיל, אלא כי הוא מסוגל נפשית לקבל חוקים. ציורים, מילוי צורות, הבקשה שיצא כמו במציאות... כל אלה מצביעים גם על היכולת הזו והתחלה של התייחסות אל הסביבה בדרך בוגרת יותר.
שמשהו מראה לך משהו, אומר לך מילה על משהו, לא משנה על מה, התגובה שלך בנוייה מתוך מאגר החוויות האישית. מי שהעירו לו על הציור שלו שהוא קשקוש, והוא הפסיק לצייר, שיבדוק מה היה קורה אם היו אומרים לו שהחולצה שהוא לובש מכוערת? האם היה מפסיק ללבוש אותה? וכך לגבי נושאים אחרים, באילו מנגנוני הגנה משתמשים, ומה היכולת לנהל משא ומתן עם העולם מבלי להעלם או להשמיד את "העצמי". גם אם לא תציירו לילד, גם אם אף אחד לא יאמר לו מילה רעה על הציור שלו, הוא יתחיל לעשות השוואות לבד מעצמו, כי זה טבעי, להסתכל על אחרים ללמוד מהם ובדרך קצת להשוות. כל אחד מתמודד באופן שונה עם המסקנות אלי והוא יגיע. חלק מהיכולת להתמודד, היא העובדה שהדברים הם לא חדשים: שציור הוא תמיד נפלא, אז איך הוא פתאום קשקוש, אולי לא כל ציור ושרבוט הם תמיד כל-כך נפלאים? כשמשוחחים על הציורים, שבודקים אם הילד מודע למה שהוא עושה, רק כך אפשר לדעת אם הוא שלם עם זה או לא, אולי תגלו שהילד שלכם משווע בתוך תוכו שיעזרו לו? אולי הוא מאוד מאוד רוצה לצייר "כמו כולם" ולא מצליח ובלית- ברירה לא אומר דבר, כי אימא/ הגננת..(כל דמות משמעותית) משוכנעת שככה צריך לצייר, ושזה יבוא לו לבד יום אחד?
האשה היא יועצת אישית וזוגית, בעברה גם מורה לאמנות וציור לילדים, וההדגמה והוכחה אינן "דרכה" אלא ההסברים של האשה עצמה.
גישתה מאוד דומה לשל חוה והסיפור הזה הוא חוויה אישית שלה ולא משהו שהוצא מהקשרו (היא אשה מפותחת בכל הרמות - תני לה קצת קרדיט)
היא ממש זוכרת את רגע ציור החתול על החלון, ואחכ, בכל פעם שציירה חתול, זה נשאר החתול שציירה. בדיוק כמו של אמה.
להרגשתה נמנע ממנה לגלות את החתול שלה_
שוב לגבי האישה הזו, אולי דרכה לא להדגים ולא להוכיח, אבל את השתמשת בה כדי להוכיח את התיאוריה שלך. מעבר לכך, יש גבול ליכולת של כל אחד להיות מודע, וטוב שכך. זה שהיא עברה המון בחייה אשריה, זה עדיין לא אומר שהדוגמה עם החתול לא מצביעה על משהו בקשר עם אמא שלה, בכללי, ולאוו -דווקא מוכיח משהו לגבי התערבות בציור ילדים.
בדיוק כמו העובדה שהאחיין שלי מאוד נהנה מכך שאנו מציירים יחד, ושהעובדה שלא פעם ציירתי לו דברים רק עודדה אותו לצייר ,להפסיק להיות מתוסכל ממה שהוא עושה, היא לא הוכחה לשום- דבר, חוץ מזה שאצלו זה עבד מצויין. (דרך אגב הוא גם כל-כך נהנה מהועבדה שהוא מצליח למלא חוברות ענק של ציורי מכוניות מה שלא מפריע לו לשרבט ולצייר).
קראתי את התגובות, ושוב אותה תחושה, משהו מאוד נעול פה, זה דיון או תמיכה רק בדעה אחת?
אתן מביאות חווית אישיות, שזה נפלא, אבל רחוק מאוד מהאפשרות להפוך את זה לתיאוריה. לעומת זאת אתן מחסירות את העובדה שהילדים חשופים לעולם וויזאולי, ומתישהו מתעורר הצורך להעתיק ממנו, זה לא בהכרח רע, גם למלא חוברות ציור, זה לא בהכרח רע, יש ילדים שזה גורם להם אושר וסיפוק, במיוחד לאלו שחשים שהציור עצמו קשה להם, והם גם נהנים מהעולם הוויזואלי המוגש להם. שילד גדל הוא מצליח ללמוד את השפה ,לא רק כי המוח הבשיל, אלא כי הוא מסוגל נפשית לקבל חוקים. ציורים, מילוי צורות, הבקשה שיצא כמו במציאות... כל אלה מצביעים גם על היכולת הזו והתחלה של התייחסות אל הסביבה בדרך בוגרת יותר.
שמשהו מראה לך משהו, אומר לך מילה על משהו, לא משנה על מה, התגובה שלך בנוייה מתוך מאגר החוויות האישית. מי שהעירו לו על הציור שלו שהוא קשקוש, והוא הפסיק לצייר, שיבדוק מה היה קורה אם היו אומרים לו שהחולצה שהוא לובש מכוערת? האם היה מפסיק ללבוש אותה? וכך לגבי נושאים אחרים, באילו מנגנוני הגנה משתמשים, ומה היכולת לנהל משא ומתן עם העולם מבלי להעלם או להשמיד את "העצמי". גם אם לא תציירו לילד, גם אם אף אחד לא יאמר לו מילה רעה על הציור שלו, הוא יתחיל לעשות השוואות לבד מעצמו, כי זה טבעי, להסתכל על אחרים ללמוד מהם ובדרך קצת להשוות. כל אחד מתמודד באופן שונה עם המסקנות אלי והוא יגיע. חלק מהיכולת להתמודד, היא העובדה שהדברים הם לא חדשים: שציור הוא תמיד נפלא, אז איך הוא פתאום קשקוש, אולי לא כל ציור ושרבוט הם תמיד כל-כך נפלאים? כשמשוחחים על הציורים, שבודקים אם הילד מודע למה שהוא עושה, רק כך אפשר לדעת אם הוא שלם עם זה או לא, אולי תגלו שהילד שלכם משווע בתוך תוכו שיעזרו לו? אולי הוא מאוד מאוד רוצה לצייר "כמו כולם" ולא מצליח ובלית- ברירה לא אומר דבר, כי אימא/ הגננת..(כל דמות משמעותית) משוכנעת שככה צריך לצייר, ושזה יבוא לו לבד יום אחד?
האשה היא יועצת אישית וזוגית, בעברה גם מורה לאמנות וציור לילדים, וההדגמה והוכחה אינן "דרכה" אלא ההסברים של האשה עצמה.
גישתה מאוד דומה לשל חוה והסיפור הזה הוא חוויה אישית שלה ולא משהו שהוצא מהקשרו (היא אשה מפותחת בכל הרמות - תני לה קצת קרדיט)
היא ממש זוכרת את רגע ציור החתול על החלון, ואחכ, בכל פעם שציירה חתול, זה נשאר החתול שציירה. בדיוק כמו של אמה.
להרגשתה נמנע ממנה לגלות את החתול שלה_
שוב לגבי האישה הזו, אולי דרכה לא להדגים ולא להוכיח, אבל את השתמשת בה כדי להוכיח את התיאוריה שלך. מעבר לכך, יש גבול ליכולת של כל אחד להיות מודע, וטוב שכך. זה שהיא עברה המון בחייה אשריה, זה עדיין לא אומר שהדוגמה עם החתול לא מצביעה על משהו בקשר עם אמא שלה, בכללי, ולאוו -דווקא מוכיח משהו לגבי התערבות בציור ילדים.
בדיוק כמו העובדה שהאחיין שלי מאוד נהנה מכך שאנו מציירים יחד, ושהעובדה שלא פעם ציירתי לו דברים רק עודדה אותו לצייר ,להפסיק להיות מתוסכל ממה שהוא עושה, היא לא הוכחה לשום- דבר, חוץ מזה שאצלו זה עבד מצויין. (דרך אגב הוא גם כל-כך נהנה מהועבדה שהוא מצליח למלא חוברות ענק של ציורי מכוניות מה שלא מפריע לו לשרבט ולצייר).