על ידי אנד_לוסיה* » 04 אפריל 2010, 00:07
את יכולה לתת לי דוגמא של דינמיקה שלמה ואז איך אני מבודדת ארוע אחד מתוכו?
נגיד, הילד זרק משהו על הרצפה. התנהגות אופיינית של הרבה ילדים בסיטואציות כאלה עם ההורים. הילד בסך הכל זורק, אבל אותנו זה מקפיץ. במיוחד אם זרק משהו שחשוב לנו. ואז, עובר לנו בראש, אתה, חתיכת מנייק כפוי טובה, איך אתה מעז, מה אתה חושב לעצמך... הפיוז עולה, כל מה שהוא עשה בשנה האחרונה מצטרף לזה. אבל הילד, הוא לא ממש מודע לפרשנות שאנחנו נותנות למעשה הזריקה, הוא לא מבין שזה אקט של זלזול. הוא רק בודק, הוא מתנסה, הוא רוצה להיות שובב, הוא רוצה לא לעשות מה שואמרים לו או מה שמצפים ממנו.
אז אולי אפשר לדמיין אותו כילד של מישהו אחר שעושה משהו כזה. ואותך כמו האמא של אותו מישהו אחר. דמייני שאת אצל חברה, הילד שלה זורק משהו, גם צוחק כדי לעצבן אותה עוד יותר, והאמא ההיא מתרתחת בשנייה, והילד רואה את זה וזה נותן לו כוח. ואז פתאום את אומרת לה, הי, מה קרה לך, עזבי אותו. כי זה לא הילד שלך, את רואה שזה בסך הכל ילד שקצת הסתבך במלחמות ומאבקים, אז הוא זורק, ואמא שלו, במקום לעזור לו לצאת מהלופ היא מסתחררת יחד איתו.
מה בדיוק לעשות? זה כבר לא כל כך משנה, וכל אחת וסגנונה. חשובה הפרספקטיבה.
דוגמה אחרת, הילד מציק לאחותו. עכשיו, היא בת שנתיים, ומיום שנולדה הוא מכפכף אותה כך שזה לא חדש לה. היא יודעת להילחם והיא לא בת חודש, היא לא תישבר. ולא רק זה, בכל פעם שהוא עושה משהו הכי קטן היא כבר מסתכלת עלייך ומתחילה לבכות לכבודך. ואת, כל האינסטינקטים שלך מאז שהיא היתה בת שבוע והיית צריכה להגן עליה עולים לך בחזקת 365 כפול 2, וכבר נמאס לך שהוא כל הזמן מציק לה, ואת מאוכזבת ממך וממנו ומה עשיתי ואיפה טעיתי ולמה הוא לא אוהב אותה. והוא -- פשוט סיגל לו את העניין הזה, זה כבר נהיה דיפולט, זה ישר מזעיק את אמא מכל מקום ויאללה אקשן.
אז לא. סטופ. שיריבו. שילמדו להסתדר. שיצעקו. הוא לא יהרוג אותה. וכדאי גם לנזוף בה מדי פעם אם היא לוקחת לו משהו. רק לנסות לבודד את הסיטואציה. מה קרה? הילד הציק לה. נו טוב, ככה זה. זה טבעי וזה קורה וזה יקרה. לאט לאט, אם לא תהיה כל כך הרבה התרחשות סביב זה, זה קצת יפחת. מה בסף הכל קרה.
ועוד. תוך כדי היום ואחר הצהריים והערב האינטנסיבי הכל קשה, לפעמים לחוץ, ורעבים, או עייפים, וצריך להספיק, והכל נראה כמו הישרדות אחת גדולה. אז קודם כל, נסי להחליט שבמשך שלושה ימים נגיד אתם אוכלים מקושקשת וסלט לארוחת ערב, את לא מכינה שום דבר מראש, את מושיבה אותם ומתקתקת להם את הארוחה על המקום, ומקסימום תאכלי אחר כך. ותהיי איתם. שימי לב מה קורה ביניהם, סתם בשביל החקירה. ככה לא תצטרכי לרוץ מאיזה מקום ולנסות לברר מה קרה. ושחקי איתם, תני לו להתקרב אלייך פיזית. שחקו תופסת או מחבואים, או תשתוללי איתם על מזרן, דגדוגים דחיפות קלות התאווזויות וכאלה. וגם תני לו להתעלל בך קצת. אני מתכסה בשמיכה בפוזה פסיבית והוא מטפס עלי קופץ עלי ומאושר עד הגג. זה חשוב. לא עוד סיפור או משחקי קופסה, אלא משחקים אמיתיים, של ילדים. בתנועה.
ואז, אחרי שהם ישנים, לכי מתישהו להסתכל עליו ישן. שבי שם לידו. את כל עבודת הדמיון כדאי לעשות בהתחלה ככה: מול המלאך הקטן הישן שלך. זה מוציא המון המון רוך ואמפתיה.
<רק על עצמי לספר ידעתי. ולכן, סליחה אם לא קלעתי והכללתי.>
[u]את יכולה לתת לי דוגמא של דינמיקה שלמה ואז איך אני מבודדת ארוע אחד מתוכו?[/u]
נגיד, הילד זרק משהו על הרצפה. התנהגות אופיינית של הרבה ילדים בסיטואציות כאלה עם ההורים. הילד בסך הכל זורק, אבל אותנו זה מקפיץ. במיוחד אם זרק משהו שחשוב לנו. ואז, עובר לנו בראש, אתה, חתיכת מנייק כפוי טובה, איך אתה מעז, מה אתה חושב לעצמך... הפיוז עולה, כל מה שהוא עשה בשנה האחרונה מצטרף לזה. אבל הילד, הוא לא ממש מודע לפרשנות שאנחנו נותנות למעשה הזריקה, הוא לא מבין שזה אקט של זלזול. הוא רק בודק, הוא מתנסה, הוא רוצה להיות שובב, הוא רוצה לא לעשות מה שואמרים לו או מה שמצפים ממנו.
אז אולי אפשר לדמיין אותו כילד של מישהו אחר שעושה משהו כזה. ואותך כמו האמא של אותו מישהו אחר. דמייני שאת אצל חברה, הילד שלה זורק משהו, גם צוחק כדי לעצבן אותה עוד יותר, והאמא ההיא מתרתחת בשנייה, והילד רואה את זה וזה נותן לו כוח. ואז פתאום את אומרת לה, הי, מה קרה לך, עזבי אותו. כי זה לא הילד שלך, את רואה שזה בסך הכל ילד שקצת הסתבך במלחמות ומאבקים, אז הוא זורק, ואמא שלו, במקום לעזור לו לצאת מהלופ היא מסתחררת יחד איתו.
מה בדיוק לעשות? זה כבר לא כל כך משנה, וכל אחת וסגנונה. חשובה הפרספקטיבה.
דוגמה אחרת, הילד מציק לאחותו. עכשיו, היא בת שנתיים, ומיום שנולדה הוא מכפכף אותה כך שזה לא חדש לה. היא יודעת להילחם והיא לא בת חודש, היא לא תישבר. ולא רק זה, בכל פעם שהוא עושה משהו הכי קטן היא כבר מסתכלת עלייך ומתחילה לבכות [b]לכבודך[/b]. ואת, כל האינסטינקטים שלך מאז שהיא היתה בת שבוע והיית צריכה להגן עליה עולים לך בחזקת 365 כפול 2, וכבר [b]נמאס לך[/b] שהוא כל הזמן מציק לה, ואת מאוכזבת ממך וממנו ומה עשיתי ואיפה טעיתי ולמה הוא לא אוהב אותה. והוא -- פשוט סיגל לו את העניין הזה, זה כבר נהיה דיפולט, זה ישר מזעיק את אמא מכל מקום ויאללה אקשן.
אז לא. סטופ. שיריבו. שילמדו להסתדר. שיצעקו. הוא לא יהרוג אותה. וכדאי גם לנזוף בה מדי פעם אם היא לוקחת לו משהו. רק לנסות לבודד את הסיטואציה. מה קרה? הילד הציק לה. נו טוב, ככה זה. זה טבעי וזה קורה וזה יקרה. לאט לאט, אם לא תהיה כל כך הרבה התרחשות סביב זה, זה קצת יפחת. מה בסף הכל קרה.
ועוד. תוך כדי היום ואחר הצהריים והערב האינטנסיבי הכל קשה, לפעמים לחוץ, ורעבים, או עייפים, וצריך להספיק, והכל נראה כמו הישרדות אחת גדולה. אז קודם כל, נסי להחליט שבמשך שלושה ימים נגיד אתם אוכלים מקושקשת וסלט לארוחת ערב, את לא מכינה שום דבר מראש, את מושיבה אותם ומתקתקת להם את הארוחה על המקום, ומקסימום תאכלי אחר כך. ותהיי איתם. שימי לב מה קורה ביניהם, סתם בשביל החקירה. ככה לא תצטרכי לרוץ מאיזה מקום ולנסות לברר מה קרה. ושחקי איתם, תני לו להתקרב אלייך [b]פיזית[/b]. שחקו תופסת או מחבואים, או תשתוללי איתם על מזרן, דגדוגים דחיפות קלות התאווזויות וכאלה. וגם תני לו להתעלל בך קצת. אני מתכסה בשמיכה בפוזה פסיבית והוא מטפס עלי קופץ עלי ומאושר עד הגג. זה חשוב. לא עוד סיפור או משחקי קופסה, אלא משחקים אמיתיים, של ילדים. בתנועה.
ואז, אחרי שהם ישנים, לכי מתישהו להסתכל עליו ישן. שבי שם לידו. את כל עבודת הדמיון כדאי לעשות בהתחלה ככה: מול המלאך הקטן הישן שלך. זה מוציא המון המון רוך ואמפתיה.
<רק על עצמי לספר ידעתי. ולכן, סליחה אם לא קלעתי והכללתי.>