לתקוה,
שמחה מאוד בשבילך,
וזה רק מאשש לי את התחושה, שחוסר תאום בזוגיות יכול להוביל גם למחשבות אובדניות וכו'.

תקוה... מדהים, מדהים! עשית לי את היום :-)

מעבירה את מה שכתבתי לדף [po]מיכל אפס מאופס לא רוצה לחיות[/po]

פתאום ראיתי את הדף, לאחר שנים רבות כל כך, וראיתי את עצמי כותבת שם.. ממש מדהים...

אני חושבת שמי שהיו שם אולי ירצו לדעת מה קרה מאז:
התגרשנו, היה לי קשה מאד למצוא עצמי במצב של "גרושה". אבל....
אני בסדר גמור, נעלמות לגמרי תקופות הדכאון העמוק, הרצון הברור מאד למות.
הילדים - הם כבר גדולים, ממש גדולים - לאחר תהליך מקבלים את הגירושים, בעלי לשעבר ואני ביחסים טובים מבחינה הורית, קורקטיים מכל בחינה אחרת, ללא סכסוכים ומריבות, לי יש בן זוג כבר כמעט 4 שנים ולו -בת זוג זמן דומה. הילדים מקבלים את בני הזוג לגמרי. עברתי דירה, הוא עבר דירה.
בקיצור - השתקמנו :-)
עבדתי קשה מאד כדי לצאת מהמקום הנמוך ההוא.
כל העבודה הקשה הזו השתלמה יפה מאד.
היום אני מאד מאד מאד אוהבת את עצמי, שמחה עם מה שאני ומי שאני.
היה שווה להשתקם :-)))

תודה לכולכם!

יש הרבה סיבות למה כדאי להתאבד. לפעמים הקשיים כאן כל כך גדולים, שהחיים בזבל, זה ביטוי צנוע. אבל יש לחיים כאן יתרון גדול שאין למוות. מכאן אפשר ללכת לשם, משם, אי אפשר לחזור לכאן. [b]אי אפשר לחזור[/b]. כל מי שהתאבד והתחרט, לא יכול לתקן, נשאר שם וסובל.

על זה, תמיד כדאי להגיד שמה שאפשר לדחות למחר, כדאי לדחות למחרתיים. (או לשבוע הבא או לחודש הבא). סבא וסבתא יכולים לחכות עוד כמה שנים כדי לפגוש אותנו. (ממילא הם עסוקים בפגישות עם מכרים ותיקים ואין להם עכשו זמן בשבילנו).

וברצינות
רגע אחד של אושר, שווה אפילו שנה שלמה של סבל. אין סבל שמציף אותנו, שממלא אותנו כל כך, כמו אושר של רגע אחד.

[u]יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי[/u]
יש במדינה טיפולים חינם- בבתי חולים פסיכיאטריים (יש בתל השומר, למשל).
את צריכה לברר לאיזה בית חולים את משתייכת מבחינה איזורית, וללכת לשם עם הפניה דחופה מקופ"ח.
(זה עולה בערך 25 שקלים לשלושה חודשים, זה סוג של חינם).

סליחה שתפסתי צד פרקטי- אבל זה מידע שיכול לעזור.
ועכשיו- (()), וגם ((-)).

בינתיים אני ממליצה לך לכתוב קצת מחשבות. (אולי בדף חדש משלך?)
קצת חיבוקים וקוראות אנונימיות יכולים להקל.

(ואני לא חושבת שביטוח חיים פועל במקרה של התאבדות, אז עדיף לחפש פתרון אחר... (-;)

אפס מאופס, אני מבינה שניצלת את הדף של תקווה, לסיפור האישי שלך, נכון?
ראשית אני מציעה לך לפתוח דף חדש משלך, עם שם מתאים ופתיחה מתאימה.
באופן הזה, מי שמגיע עלך, זה די במקרה, כי את יושבת על דף קודם שהוא לא שלך.
מה את אומרת על הרעיון?
הפתיחה שלך מאד קשה, אין ספק שאת רואה הכל במשקפים מאד מאד שחורות.
תקראי מה שכתב כאן צפריר שפרון- המציאות היא מה שאת ממציאה!!
תנסי לבדוק אם את יכולה לשים משקפים קצת פחות כהים, בשלב הראשון?

שוב בדיכאון, לא רוצה כדורים כבר ההיית שם החלפתי סוגים ולא עזר
יעוץ דווקא קצת מקל אבל ניצלתי את כל המכסה מקופת החולים ואין לי כסף לפרטי
ושוב החיים מתפרקים לי. אז למרות שאני דפוקה הצלחתי לתפוס בן זוג (גם די דפוק) ועשינו ילד
יש בעיות קשות עם הבן זוג, גם קצת עם הילד
ההינו בטיפול. עזר קצת ושוב חזרו הבעיות
אין לי עובדה, אין לי כמעט חיי חברה. אפילו הילד שלי מעדיף את אבא שלו למרות שאני משקיעה בו הרבה
והבעיה העיקרית שלי שאני דפוקה מהיסוד:
לא יפה אפילו קצת מכוערת, לא רזה, אפילו קצת שמנה,לא חכמה אפילו קצת טיפשה, לא טובת לב אפילו קצת אגואיסטית, לא חזקה אפילו אבודה עם התקפי חרדה מדי פעם, לא עם הורים עשירים אפילו די עניים. לא מסודרת, דיסלקטית עם בעיות קשב וריכוז
איך אמורים- כשאלוהים חילק מתנות וכשרונות עמדתי אחרונה בתור ולא נשאר

שנינו באים ממשפחות עם בעיות. אצלי ההורים דיכאונים,היסטריים ומזניחים
הייתה לי ילדות לא מאושרת. לא היית מקובלת בחברה ולא טובה בלימודים. לא מצאתי בבית נחמה ותמיד נפגעתי מההורים בעיקר מאמא שלי. אני באמצע שנות ה30 ואין לי שום דבר-
המשפחה לא מאושרת, אין לנו כסף, אין לי עבודה ואין לי הגשמה עצמית, אין לי כמעט חברות וכבר אין לי חשק לחיות
דווקא האחים והאחיות שלי ושל בעלי מאוד מוצליחים, יפים, חכמים יציבים, התחתנו טוב והלב נחמץ לי לראות איך הם בגלל שנולדו עם נתונים גנטיים טובים יותר מתגברים על הקשיים מהילדות ואילו אנחנו (ובעיקר אני) נשארים אומללים מאחור
יש לנו ביטוח חיים ואני חושבת שהכי טוב היה לכולם אם ההיתי מתה באיזה תאונה ונותנת לבן זוגי הזדמנות להקים משפחה מחדש עם פיצוי כספי טוב
חושבת שגם לבני ייטב לגדול עם משפחה יציבה ואם מאושרת. לבעלי לא יהיה קשה להתגבר על חסרוני- להיפך
אני לא נכנסת עדין בקיר עם האוטו בגלל ההורים שלי (אפילו שאני לא כל כך אוהבת אותם) וגם בגלל שלצערי אני גם לא כל כך אמיצה אפילו די פחדנית
אבל יש במשפחתי כבר 2 אנשים שהתאבדו אז אולי בסוף גם אני אצליח להתגבר על הפחד

כל העמוד הזה נכתב במאי-יוני 2005.
מה קורה עם הכותבת מאז?

שמים וארץ,
תודה.

נועם,

[u]מניסיוני הקבוצה יכולה להוות תמיכה באותו הכח שיש לזוגיות.[/u]
האם תסכים לשתף בנסיונך?
תודה

שמים וארץ,
תודה על הצעתך להתקשר. לא אשתמש בה כי טוב לי עם האנונימיות באתר ולא רוצה להכביד על אף אחד שלא מכירה.

תודה.

נועם,
יתכן שבאמת קבוצה יכולה לתת כוח. אתה צודק.
תודה.

קראתי את חלקו של הדף המתחיל לפני מספר ימים והיה מרגש מאד.
נראה לי שהדרך שאולי יכולה לעזור לך היא להצטרף לקבוצה, אם את בתחום הטיפולי כבר תדעי מהו הכיוון הטיפולי המתאים לך.
מניסיוני הקבוצה יכולה להוות תמיכה באותו הכח שיש לזוגיות.
ואם יש בך התענינות רוחנית גם תמיכה בכיוון זה יכולה לתת את המשמעות לחיים .
ויתרת כבר בלהאשים את הורייך , עכשיו אני מאחל לך שתצליחי לוותר על ההאשמות לעצמך .
מכל הלב בהצלחה.

ליבי איתך
חפשי בדבקות את חצי הכוס המלאה. אל ייאוש.
ואת מוזמנת "להתקשר"[email protected]

(())

שוב נחת עלי דכאון. שוב יש לי תחושה קשה.

כבר אין לי כוח להתפלסף מדוע זה כך. אבל בכל זאת, לעצמי, עוד קצת.
אני יודעת שזה קשור קשר הדוק לפרידה המתקרבת.
זה קשור קשר הדוק לכך שבן זוגי אינו סולח לי.

כל מי שמכיר את הסיפור שלנו מקרוב אומר לי שלא היתה בפניאופציה אחרת דאז: לא הייתי במצב של מישהו המסוגל להחליט על גירושין, הייתי בדכאון וה"רומן" הזה שהיה שם ממש הציל את חיי. אני לא טיפוס בוגדני. הייתי כל כך רעבה במערכת היחסים הקשה שהיתה לנו, עד ש - כמו שחברתי אומרת - הלכתי לחטט בפחי הזבל (=הרומן).

אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי אלא אם כן בן זוגי יסלח לי. והוא לא סולח.

אני רואה עצמי מתמודדת כעת עם חיים שאינני מכירה - גרושה? אני? ומי ירצה מישהי שבגדה? ואיך אסתדר כלכלית?

אני באמת ובתמים מנסה להיות כרגיל. אבל ביום שאינני בעבודה - אני נופלת לדכאון המשתלט. מנסה לעשות דברים בבית - ובין לבין פשוט שוכבת, ישנה, צופה בטלויזיה. הדכאון מזדחל. מתקשה להזיז עצמי.

אני לא באמת רוצה למות. אני רוצה לחיות חיים נטולי דכאון שחור כזה. אבל המוות נראה כמו דבר שפשוט עשוי להפסיק את הסבל השחור הזה.

היום בטלויזיה הלימודית יש תכנית חוזרת על הדכאון. התיאורים שם כל כך מדויקים!

אני כל כך מנסה. משתדלת לחשוב מחשבות חיוביות, מסתכלת על העצים היפים שבחוץ, וזה מזדחל ומשתלט.
פוחדת מהרגע שיקבל שליטה על הכל.

[u]אם הייתי מת היום זה ממש לא היה משנה לי[/u]
והילדים שלך? אתה יכול לדמיין כמה משנה זה היה להם? זה לא מעודד קצת את רוחך כשאתה חושב על לכתך מהכיוון שלהם?
(())

טוב לי. ואין לי כל סבה להתאונן. נשוי. לאשה אוהבת. ילדים. בריאים. אין בעיות כלכליות. יש קצת סיכסוכים משפחתיים אבל לא משהוא לצאת איתו לעיתונות.
בכל זאת (ואולי בגלל כל זה) - אני מרגיש מאד לא מסופק.
המטרות שלי בחיים, שהיו לי כשהייתי קטן, מתחלקות לשני סוגים בלבד - אלו שהשגתי ואלו שאינני מאמין שיש באפשרותי להשיג.
לכאורה יש כאן בסיס להשלמה. אבל אצלי נוצר ריק שאומר "אין לי בשביל מה לחיות". יש לי בשביל מי, אבל לא בשביל מה לעצמי.
אין לי מחשבות התאבדותיות אקטיביות.
אבל בהחלט יש לי לעיתים תדירות מאד תחושה של "אם הייתי מת היום זה ממש לא היה משנה לי". או אפילו "הלוואי והייתי כבר מת היום".
?

[po]גם אני[/po],
תודה על מה שכתבת, על ההזדהות ותשומת הלב.
אני בסדר גמור כעת.
מקווה שלא תהיינה עוד תקופות קשות. עובדת על זה...

טוב, אז ככה, לא יכולתי להתאפק, וקראתי עד עכשיו את כל הדף, ומה שיש לי לומר לך עכשיו זה שבאמת תלכי לקיבינימט או לעזאזל, כי בגללך אני לא אצליח לקום מחר בבוקר, ואני אאחר לעבודה, אם בכלל אגיע לשם, וזה לא חדש.... כי גם ככה אני לא ממש מתפקדת, עכשיו את מבינה למה אני כל כך מבינה אותך?
ופשוט הייתי חייבת להגיב...
מה שהכי מפחיד שהתחלתי לקרוא וחשבתי שאני הוזה... אמרתי, רגע, מישהו כאן מתחזה, מישהו כותב בשמי רק בשם אחר, אותם תחושות בדיוק. אבל אז ראיתי שאיננו באותו גיל, ויש לך יותר ילדים ממני, אבל המון דברים דומים....
אז ככה:
[u]נשמע שטויות, נכון?אבל רק מי שהיה שם יודע כמהזה חזק.[/u] ממש לא שטויות. הייתי שם עמוק עמוק, כבר מגיל 15 אני במצולות השחור, בתהומות הייאוש והדיכאון, יוצאת משם, בעזרת טיפולים, משפחה וסביבה תומכת וכנראה כוחות-על ובכל זאת רצון עז כן לחיות בכל זאת ומידי כמה שנים שוב צוללת למצולות...

כתבה לך [po]טליה אלמתן[/po]:
[u]אולי גם שאיפתך למוות מייצגת שאיפה לשינוי עמוק? ואולי זה כן בר ביצוע, למרות שנראה שלא?[/u]
ואני מסכימה מאוד, כי את הרי לא ממש ממש רוצה למות, את רק רוצה, כפי שכתבת,
[u]כשבעצם - זהו הרצון להרבה שקט, למנוחה, להפסקת הכאב.[/u]

[u]אני סבורה שקודם כל איני אוהבת את עצמי או יותר נכון - לא מקבלת את עצמי - ולכן לא מקבלת אהבה[/u]
אני סבורה שאת סבורה נכון...

[u]אצלי גיל המעבר, אם כך, החל בגיל 19, כפי הנראה[/u]
ואצלי, גיל המעבר, אם כך, החל כבר בגיל ההתבגרות, כפי הנראה...

[po]מיכל מ[/po] המליצה לך לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (אוטוביוגרפיה), ואני רוצה להוסיף על ההמלצה את הספר "אישה יקרה" של יהונתן גפן.
מה שאבסורד הוא ששני הספרים הם אוטוביגרפיים, של שני יוצרים מאוד מוכשרים שהאימהות שלהן סבלו מדיכאונות /מניה-דיפרסיה והתאבדו. לא, זה לא המלצה בשבילך להתאבד... כדי שאחד מילדייך יצא סופר מוכשר, זה פשוט ספר (של גפן, את עוז לא קראתי אבל שמעתי שהוא נפלא) מקסים, נוגע ללב ומלא רכות וחמלה.

[u]וקמה בכוח: מכינה קציצות, עושה כביסה, מקשיבה לילדים, להורי, עובדת[/u]
כל הכבוד! אני אפילו את זה לא עושה. כבר כמה שנים שאיני מבשלת בכלל. כביסה בעלי עושה. משתדלת להקשיב... ו - עובדת על כולם...

[u]לא יודעת איך לאהוב את עצמי![/u] אני גיליתי שזה שורש הבעיה שלי...

[u]זהו. עכשיו בעלי הודיע לי שהוא רוצה להפרד. שהאמון בינינו לא יכול להשתקם[/u]
ציטטתי זאת לפני שקראתי את ההמשך של ההתכתבויות, אבל משהו בתוכי רצה לומר לך - איזה יופי! נהדר! לפעמים אלוהים עושה עבורינו מה שאנו לא יכולים לעשות עבור עצמנו...

[u]עכשיו הגעתי למקום שבו כל מה ש"נותר" לי הוא ללמוד לאהוב את עצמי.[/u] [b]כל מה שנותר לי[/b] וזה המון.......

_אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_
אח"כ בהמשך צפריר כתב על זה, לתת זה ממש לא בעיה, אבל כמה קשה לנו [b]לקבל[/b] ללא תנאי, זה קושי עצום. אני עכשיו חווה את זה כ"כ חזק. כל הזמן אני מתלוננת שבעלי לא אוהב אותי ולא נוגע ולא מנשק ולא מלטף ולא נותן ולא מחבק ולא ולא ולא ובסוף כשאני מקבלת (ולאו דווקא ממנו...) אני חוטפת כזה הרפס בעור, כזה ש"אומר" - אל תיגעו בי, אל תיתנו לי, אני לא מסוגלת לקבל, לא רוצה לקבל בכלל, הבנת?

[u]יש משהו שמקנן, ממתין.[/u] אל תחכי שהמשהו הזה שמקנן וממתין יפרוץ החוצה מעצמו, למה את מחכה, וסליחה על הבוטות, לסרטן? להתמוטטות עצבים? למה? לפני שזה יפרוץ, תתחילי את להוציא הכל החוצה, כפי שהתחלת בעצם לעשות, בעצם פתיחת הדף...

ועוד דבר - אהבתי את מה [po]שמאירה א[/po] כתבה לך...

[u]וגם מטפח כרס ושערות על הרגליים בלי להיות מוטרד מזה![/u] (החמור...) , אני דווקא מאוד מוטרדת מהכרס ומהשערות על הרגליים, אז מה זה אומר? שאני לא חמור?

[u]אז אני מציעה לחפש במרץ מטפל/ת שיתאימו לך יותר - וכשתמצאי, ורק אז, להיפרד מהמטפלת הנוכחית.[/u]
קוואנטית
מצטרפת לדעתה. נראה לי שאת עוברת טלטלה רצינית, גם הפרידה מבעלך, גם הפרידה מהמטפלת, לפעמים יש צורך בבום גדול, בשינוי קיצוני, אבל שלא תיפלי... ואני לא חושבת שהאינטרנט והפורומים מהווים "רשת" מספיק צפופה בשביל לא ליפול, מה את אומרת?
אני לא מטפלת, אני אני עוברת עכשיו תהליכים מדהימים וכפי שאת רואה יש לנו הרבה מן המשותף כך שאם תרצי המלצה על מטפלת מעולה ולשמוע על שיטות מסויימות, אז תגידי...

[u]אם נפסיק לבקר את עצמנו ונפסיק לשפוט את סביבתנו, מה נעשה עם כל השעות הפנויות?"[/u]
[po]מיכל מ[/po] אהבתי!

לצפריר שפרון
[u]אהבה ללא תנאי מתקיימת באופן טבעי אך ורק בין הורה לילדו[/u]
בעלי ואני היינו בטיפול זוגי וכשהיא אמרה לי זאת קפצתי וצעקתי ובכיתי ולא הסכמתי, לא! מה פתאום! אני רוצה שבעלי יאהב אותי ללא תנאי. ככה: שמנה, שעירה, מוזנחת. בדיכאון. לא מתפקדת. ורק אם הוא יאהב אותי ככה כמו שאני גם במצבים האלה בלי תנאים, אז אני אדע שזאת אהבה...
לאט לאט אני "מתעוררת" (רציתי לכתוב מתפכחת, אבל יש המילה מבלבלת מידי...) מהחלום ומבינה שממנו לא אקבל אהבה ללא תנאי.
ואותך צפריר רציתי לשאול, אם תקרא את המגילות שלי...
ואתה חושב שאהבה ללא תנאי [b]אכן[/b] מתקיימת בין ההורים לילדם? לצערי, אני גם חושבת שלא...

[u]אני חושבת שחלק גדול של הדחף להתאבד הוא כעס כבוש כלפי תנאי חיים מסוימים בהם לא יכולתי לקבוע, להחליט לגבי מצבים מסוימים ולא יכולתי גם לכעוס, לתפיסתי, על האחר/ים. והכעס הזה, חוסר האונים הזה [לתפיסתי] - אותו הפניתי כלפי עצמי, קודם כל.[/u]
תקווה - ואני חושבת שאת חושבת נכון. קראתי המון מאמרים בנושא ואני גם יודעת מעצמי שדיכאון נובע [b]מכעס[/b] מודחק או [b]מכעס[/b] שבמקום שייצא החוצה הוא מופנה כלפי עצמנו, אנו בעצם אלימים כלפי עצמנו, מה שמביא לאלימות פיזית, ממשית כלפי עצמינו, התאבדות, אנו רוצחים את עצמנו, אם היינו עושים זאת לאדם אחר הרי היו אוסרים אותנו בכלא...

[u]כמו כן, אני סבורה שדרך ההתאבדות רציתי לכפות על אחרים משהו. אולי תובנה שחשבתי שצריך שיבינו, אולי מעשה שרציתי שייעשה. אבל זו במפורש דרך לשלוט או להשיג סוג של שליטה.[/u]
נכון, מין התנהגות פאסיב-אגרסיב, אם את מבינה את כוונתי...

[u]אני מוותרת על השליטה.[/u] ומתוך זה תבוא הישועה והנחמה!

[u]נכון מאד שקשה לי לקבל.[/u]
[u]גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי[/u]
אני שמחה על הגילויים שלך... כבר כתבתי לך משהו למעלה בעניין הקושי לקבל...

[u]מה קרה שם בגיל 19? ולפניו? ועוד עוד לפניו?[/u] פה קבור הכלב...
[u]מי ויתר עליך שם?[/u]
[u]אנו כמו שאת כבר שמה לב - לא מותרים עליך.[/u] [po]מיץ פטל[/po]
מה זה לא מוותרים, כבר אחרי 3 בבוקר ואני לא מוותרת עלייך...

[u]למה חשבת דוקא על גיל 19?[/u]
כי מישהי כתבה שלאמא שלה היו דיכאונות וזה היה קשור לגיל המעבר, אז ענית לה שאצלך גיל המעבר התחיל כנראה בגיל 19... אז [po]מיץ פטל[/po] הסיק/ה שאז התחילו הדיכאונות שלך, הבנתוש?

[u]תראו, אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה[/u] ממש תודה על ההתחשבות, יפה מצידך!

[u]תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון....[/u] את חושבת [b]ששם[/b] עוד יישאר לך מצפון? בעצם, תלוי באיזו דרך תבחרי להתאבד... ס-ת-א------ם!

מקווה לשמוע ממך
ושום דבר שאת כותבת או חושבת לא נשמע לי שטותי או מפחיד או קיצוני. הכל עברתי וחוויתי והייתי בחורים הכי שחורים שיש...
ממני,
גם-אני-לפעמים... (())(())(())

שלום לך תקוה!
לא קראתי את כל הדף מפאת השעה המאוחרת, אבל לא יכולתי להתעלם מהכותרת והייתי חייבת להיכנס.
אני רואה שהפעם האחרונה שכתבת כאן הייתה שלשום, אז אני מקווה שאת עדיין חיה (סליחה על הציניות...) כי בתור אחת שגם-לפעמים-רוצה-להתאבד, יש לי הרבה מה לומר לך ולשתף אותך....
באהבה ובתקוה
גם אני...

לא קראתי את דפך. ראיתי רק את הכותרת. זועקת. אומרת בעצם משהו הפוך: רוצה לחיות, עיזרו לי!
הייתי שם. זוכרת וכואבת שלא מכירה אותך ולא יכולה להציע יותר מדי דרך האתר.
אומר רק דבר אחד, טרם אגלה את קשייך. לא מעמידים אותנו בנסיונות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם. חיבוק

הרצון הגדול הזה שלנו הוא בסך הכל תכנון ואמונה לעשות מה שקורה עכשיו ועוד שניה
ואם אנחנו רואים שאפשר לעשות משהו אז אנחנו רוצים אותו
ואם אנחנו רואים שאי אפשר לעשות בכלל כלום אז אנחנו לא רוצים כלום
ואם טוב בדרך כלל אז אנחנו ממתינים שיגיע שוב
ואם לא טוב בדרך כלל ובעיקר עכשיו אז אנחנו רוצים למות

[u]מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.[/u]

גם כשאת חושבת שאת "לא בסדר" אז תראי זאת כ"בסדר גמור",כהצלחה. איזה יופי ש....
הקיצר את תמיד בסדר.
צאי מנקודת הנחה שאת תמיד עושה הכי טוב שאת יכולה .

_הנסיון להיות בסדר, כל הזמן, כלפי כל העולם, מצביע על בריחה מקביעת עמדה.
במילים אחרות: הנסיון לקראות את העולם דרך משקפי האחר מתוך עינייך, לא מאפשר לך להעיד על חייך כעדות חיה_
נכון מאד מאד.
אני חשה זאת כצמצום של העצמי שלי במובנים רבים ושונים.
תודה.


[u]מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.[/u]
אבל את זה לא הבנתי.

[u]התכוונתי שעשיתי מה שידעתי לעשות כדי להציל את היחסים.[/u]
שוב, זו לקיחת אחריות.

[u]ובכל מקרה, השחרור אינו לא מוריד כלל מתחושת האשם שלי וכל השאר [טמאה, לא בסדר, כשלון, לא שווה....]. אתה איכשהו חיברת בין השניים.[/u]
תחושת האשם אם כך יכולה להפוך ללקיחת אחריות. שעשית ככל שביכולתך הל מנת לשקם את היחסים, וכעת את לוקחת אחריות על חייך גם כאשר הכשלון של מאמצייך הצליח לערער את יסודותייך.
מי שמחבר בין השניים הוא כוח החיים, במובן הזה צמיחה.

על פני להעניש את עצמך במוות , עונש שאמור לכפר על הכשלון = אותה הקטנה עצמית, על פני להמשיך ולהקניט את עצמך, הרי את לוקחת אחריות על חייך, ובוחרת בנתיב החיים.
כפרה במובן הזה אינה מבקשת דבר מלבד חרטה. חרטה במובן הזה מאפשרת שלווה. ומתוך השלווה עשויה לעלות הודייה.

ניתן להתחיל בהודייה, זו תפרוש את החרטה, הסליחה, ותפתח את המחילה הזו של כפרה.
שנמצאת מתעקשת לחפש דרכים נוספות לכפר על ארועים, בעוד פתוחה בפניה הדרך הזו של חיים מתוך שמחה, שעשוע ומשמעות ככפרה.

הנסיון להיות בסדר, כל הזמן, כלפי כל העולם, מצביע על בריחה מקביעת עמדה.
במילים אחרות: הנסיון לקראות את העולם דרך משקפי האחר מתוך עינייך, לא מאפשר לך להעיד על חייך כעדות חיה.

מכאן, כאשר פועלת מתוך עצמך, מתוך מי שאת, כי כך את מרגישה וזו הדרך שליבך נוהה אחריה, מסיטה את המכשולים שבדרך אל צידי פנייך, מתעלמת מהשריטות האלה בעודך מפלסת את נתיבך, ומגלה שבכל מקרה, בכל ארוע הנך בסדר גמור ובמקביל את ממש לא בסדר.
אותו מקום של "לא בסדר", על פי נטייתך הטבעית, מתוך תולדות חייך ואישיותך הייחודית, מתנפח ומכסה את השמיים בעביו השחורים. לכן מתבקשת להאדיר ולהתבונן רק דרך אותם פנים של היותך בסדר גמור. מתבוננת על הצלחותיה, במובן הזה מתבוננת על הכשלון - כהצלחה.

תודה.

התכוונתי שעשיתי מה שידעתי לעשות כדי להציל את היחסים.
ובכל מקרה, השחרור אינו לא מוריד כלל מתחושת האשם שלי וכל השאר [טמאה, לא בסדר, כשלון, לא שווה....]. אתה איכשהו חיברת בין השניים.
יתכן שאני נצמדת לחרא שבי, אבל כרגע אין לי מושג איך לשחררו.

[u]שעשיתי מה שידעתי לעשות.[/u]
זו לקיחת אחריות.

וענין הפרידה מבעלי - מדוע זה אינו כשלון שלי כבר? החלק המאשים עדיין תופס זאת כך ו[b]גרוע מזה[/b].
אני משחררת לא מתוך כך שאיני חשה כשלון או אחריות אלא מתוך כך שאני מבינה שאין מה לעשות יותר. שעשיתי מה שידעתי לעשות.

צפריר,
נסיון לקיצור דרך - איך? האם כוונתך שבכך אני מנסה להשפיע על תהליכים/אנשים כמו שכתבתי איפה שהוא כאן? אז נכון. ולכן זה כבר לא רלבנטי מההיבט הזה.
ועדיין הדפוס נמצא מופנה גם מתוכי פנימה וכלפי פנימה . לא רק כלפי חוץ. והחלק הזה עדיין קיים: מאשים, מלא ספקות, חש אפסי, מלא רגשי אשמה ו"לו עשיתי אחרת", מסרב לראות את התמונה המלאה [אותה אומרים לי קרובים אלי ללא הרף, נתפסת בשכל אך לא משכנעת ברגש], מטפח הלקאה עצמית.
מחלק זה הייתי שמחה להפטר. ללמוד לראות את הדברים אחרת.

תקוה,
מתבוננים, מעלים את הדפוס הזה אל המודעות, מודים על החיים ועל האפשרות לחיות.
מכאן מודה לעולם על האפשרות שהוא מעניק לך - לטעות. מודה לעולם על האפשרות שהוא מעניק לך - לקחת אחריות.

הודיה, קבלה עצמית והעלמת עין מהחסר תוך האדרת הקיים.

אם תתבונני היטב תוכלי לראות שאותו נושא של רעיון ההתאבדות הוא ניסיון לקיצור דרך. אלא שאינו מקצר את הדרך באמת. בכל מקרה אותה קרבה אל המוות, ולו קרבה וירטואלית, היא שכבר מאפשרת לך להשיל חלק מאותן תפיסות שמושרשות אצלך. למשל, הרעיון שתתגרשי מבעלך היה משול בעיינייך למוות, מתוך כך שזהו כשלון שלך, כעת, זה כבר אינו כשלון שלך, זה כבר אינו כשלון, העולם כבר אינו מאשים אותך ואת אינך נאשמת. נהפוך הוא, כעת חייך יותר באחריותך מאשר היו לפני כן.
מכאן שאת מתקדמת לאותו מקום של קבלת הדפוס הזה, ומתוך כך הנחתו. שכן כבר אינו נדרש לחייך. או במילים אחרות, כבר אינו רלוונטי.

תודה.

צפריר,
ואיך משנים דפוס זה?

לא קראתי את כל הדף
רוצה להגיד לך:
"עיצרי"

תקווה,
[u]מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו ושמימשתי את דחפיי המטופשים ואחר כך עוד יחשבו "אוי ואבוי, אולי היינו צריכים לעשות עוד משהו" וירגישו רע.[/u]

כפי שנכתב -

_שנמצאת מקטינה עצמה בכוחה, מנסה להשליך מעלייך את בגדי המורשת, ומתוך הדפוס הרגשי מאבדת את התפל והעיקר כנפרדים. מערבבת ביניהם ונותנת נפח גדול לתפל על מנת להאדיר את התפל לעיקרו.
עיקרו במובן הזה הוא אותו מקום בו עולה חרדה או פחד מכך שתעלה כלפייך ביקורת, האשמה או טענה. מתוך ניסיונותייך למנוע האשמה ולהיות "בסדר" כל הזמן, עם כולם, כשאת מעמיסה על עצמך תסריטים שמיועדים להעלות את תחושת האשמה - מבלי כל סיבה אלא מתוך אותו דפוס המצביע על ייחודך._

תודה.

[u]תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון....[/u]
:-D

[u]כמו שכתבתי אני מעדיפה, ברשותך, להפנות מבט פנימה עם עצמי.[/u]

[u]אולי אחר כך, בסדר?[/u] - בסדר גמור ביותר.

[u]מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו[/u]

תראי זה יהיה מאוד נחמד מצידך להודיע לנו קודם כן? אפשר גם אחרי, אבל לא חייב ,טוב? ;-)

וברצינות. אין כאן מחוייבות הדדית. זה דיאלוג,זה תמיכה , זה רצון לעודד ולעזור במידת מה.
את לא חייבת לספק לנו סחורה. את יכולה גם למחוק את הדף , או להחליט על ניק אחר וכך לעולם לא נדע מה קורה איתך. וזה גם בסדר.מאוד בסדר. החיים שלך הם בידיך. את אחראית לחייך. כל הזמן. הבחירה היא אצלך.
.
אנו פה איתך. מה שתתני ניקח.
נלטף, נשקף, נעודד, נכבד. וגם לא נגיב.או נעלם לנו לדף אחר, או עניין אחר. וזה גם בסדר .
הקיצר די עם הלא נעים. יש לך לפחות פה ,הזדמנות להיות ולעשות ממש מה שבא לך ואיך שבא לך ואף אחד לא יבוא אלייך בטענות! נקבל ונרצה אותך כמו שאת.

מיץ פטל,
תודה מקרב לב על ההתענינות הכנה ועל הנכונות ועל... הכל.
כמו שכתבתי אני מעדיפה, ברשותך, להפנות מבט פנימה עם עצמי.
ענין המקומות "ההם" כבר נלעס על ידי עד לזרא.
לענין השאלות הנחמדות האחרות [מי את וכו'] - אולי אחר כך, בסדר?
תודה.

[u]היו המון סיטואציות-חיים ארוכות, של שנים, בהן נאלצתי לשים את מי שהייתי בצד.[/u] - אני ממש ממש מצטערת בשבילך חמודה. זה בוודאי לא הגיע לך. מצטערת שלא היה שם בשבילך משהו שיגן עליך. על הילדה הקטנה הזו שנמחצה לה בפינה.
את מוזמנת להעלות פה את הסיטוציות הללו ופרוק אותן קצת. ובכל פעם שיעלו בך הדמעות - תני להן ללטף לך את הפנים. תני לבכי לצאת ולנקות. והכי הכי טוב שיהיה לך גם מישהו שיחבק אותך ואם איין - אז יש לך פה המון חיבוקים מאיתנו.
אז מי ויתר עליך? מי דחף אותך הצידה? מי לא היה שם בישבילך?

למה גיל 19 דוקא? פשוט מפני שציינת באחד המקומות למעלה שאז הרצון או הדחף להתאבד הוצף.



[u]גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי[/u]
את לא מקבלת את עצמך. מרב שנמחצת את לא רואה את עצמך. את את נראת, מי את? מה את?מה את אוהבת לעשות? מה את אוהבת להיות? מה את עושה ממש מעולה? מה את יודעת ממש במיוחד?
מה היית רוצה להיות?
בואי הביטה פנימה לבאר החשוכה. בואי נצית גפרור קטן. להבה נעימה מה את רואה שם? גלי לנו.

שמים,
ברור שאת צוחקת איתי. עוד נותרה בי איזו תבונה, למרות הכל...
מה זה "די עם הלא נעים שלך"? אנשים מביעים פה איזה דאגה, לא? אם איעלם מהמסך עוד יחשבו שקרה לי משהו ושמימשתי את דחפיי המטופשים ואחר כך עוד יחשבו "אוי ואבוי, אולי היינו צריכים לעשות עוד משהו" וירגישו רע.
עוד זה חסר לי שם, כשאני מרחפת לי ככה בין שמים וארץ [ ;-) ], רגע, אני מחפשת..... זהו, מצאתי:
[u]קודם הם מרחפים איזה נצח, רחוקים מכל יישויות האור אותן ציפו לפגוש, בודדים ואבודים באפלה, נאבקים נואשות לחזור ולהתגשם מחדש[/u]
תארי לך שעם כל הצרות שתיארת עוד יהיה לי משהו כזה על המצפון....

[u]אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה.[/u]
:-D
<את תביני שזה 'צוחקת איתך' ולא 'צוחקת עלייך' נכון?>
את משהו את, די עם הלא נעים הזה שלך, תרגישי חופשי להגיח ולהעלם מהמסך כאוות נפשך. זו המדיה שאמורה לשרת אותך ולא להיפך.
תהני.
@}

תודה לכל המביעים דאגתם ותמיכתם.
תראו, אין לי כוונה לקום ולהתאבד מבלי להודיע לכם תחילה. מעיק לי על המצפון שככה אני מדאיגה את כולכם [>כן, בטח, אז למה פתחת את הדף הזה אם לא כדי להדאיג אחרים ולקבל מזה אנרגיות...<].
אני בסדר גמור, חיה ובועטת [ולא רק כביטוי, כמו שכבר הובן כאן].
אני רק במצב של הרהורים והפנמות ותהליכים ולא כל כך יודעת מה לכתוב.
אז אני פה -קוראת, מנסה להבין.
תודה לכם.

תקוה, גם אני כולי תקוה שתשארי איתנו. חייבת להיות דרך בה תלמדי לאהוב את עצמך. אין לי מה להוסיף על קודמי, אין לי את הידע המקצועי בנושא. פשוט כמו רבים אחרים, אכפת לי.

[u]במקום העבודה קל לי יותר עם זה שרוצים בקרבתי/עזרתי/דעתי/עצותי [תפקיד שכזה] ומעריכים ומכבדים את הנ"ל, כיון שזאת מסגרת עם גבולות ברורים: מסתיים יום העבודה -ילה, גמרנו. אפשר להסגר חזרה[/u]
כן, במערכת מסודרת של יחסי גומלין את [b]נותנת[/b] (עבודה וכישורים) ו [b]מקבלת[/b] (משכורת/מרחב להגשמה/הכרה). ובכך בעצם מה שמבקש [u]להסגר[/u] שם זה ה'חשבון'.
ביחסי אנוש (עם חברה שמתקשרת קודם) היכן שנעדרת ה [u]מסגרת עם גבולות ברורים[/u]
נדרשות מאיתנו יותר גמישות/רכות/זרימה ואולי גם ויתור על השליטה על ה'חשבון' (היא התקשרה אז עכשיו אני חייבת לה...).

<מחשבות>

תמרוש,
אכן דיברת על אהבה ללא תנאי והתגובה עלתה לכוון של קבלה ללא תנאי. שאין מערכת יחסים בה יש אהבה ללא תנאי למעט יחסי הורים-ילדים או בורא נברא.
לכן הצבעתי על כך שיש לשים לב לעניין זה. שכן הענקה ללא תנאי מבקשת קבלה לא תנאי. אין הפרדה.

תקווה -
נגעת בנקודה שרגישה לי:
גם אני לא לגמרי מאמינה שאוהבים אותי, שמקבלים אותי, כשאין "הוכחות אובייקטיביות" לזה. רק אם "הועלתי", "עזרתי", "תרמתי", "סייעתי", - רק אז מגיע לי. ומותר לי להינות ממה שאני מקבלת.
(בכוונה שמתי את המרכאות, כי אני מרגישה שיש פה משהו מוטעה. ושאני משלמת עליו את המחיר.)
תודה שהארת לי נקודה בתוכי
ת.

צפריר - אני דיברתי על אהבה ללא תנאי, לא על קבלה ללא תנאי. אפשר להציע הרבה מאוד בתמורה לאהבה הזאת - וזה מה שקורה בדרך כלל. אבל הנתינה-בחזרה מתבצעת מרצון חופשי (קצת כמו לשלם על השימוש באתר - אני מקבלת ממנו המון, ועוד לא שילמתי - מסיבות טכניות בלבד, אבל אני גם יכולה להמשיך לא לשלם. כשאשלם - זה יהיה מרצון חופשי ומתוך נתינה ושמחה)
אולי צריך להיזהר - ממשהו שמתחפש לאהבה ללא תנאי, אבל הוא בעצם סוג של סחיטה רגשית. לצערי קיימות תופעות כאלה בעולם.
בכל מקרה, במה שכתבתי עברתי על כלל שאני שומרת עליו בדרך כלל - לדבר רק על מה שאני יודעת. ואת סאי מה עדיין לא פגשתי, ולכן אני לא יודעת מה פירוש להיות במחיצתו של אדם שאוהב ללא תנאי, ואם היא באמת אדם כזה.
אני רק משערת שזה כך.
סליחה.

[u]נתינה רבה [לי] היא דבר אותו קשה לי להכיל. ועוד נתינה שממשיכה עוד ועוד - אוי ואבוי. את זה ממש קשה לי "לאכול".[/u]
ומכאן יקירה את פונה אל המוות. מתוך הקושי להכיל את החיים. שכן החיים הם נתינה רבה מדי. אוויר, מים, אש, אדמה - בחינם, ללא כל צורך ביחסי גומלין. אפילו הדימוי של קשה לי לאכול מצביע על הקושי לאכול, לא על היעדר מזון. זה קיים בשפע.

[u]אפילו לילדי אינני ממש מאמינה שהם זקוקים לי, אוהבים אותי וכן הלאה.[/u]
נדמה לי שאינני משמעותית עבורם. אני יודעת בשכל שזה לא נכון, אני רואה את ההוכחות - אבל מתקשה לחוש בכך._
ומכאן יקירה את פונה אל הורייך, מתבוננת כיצד אינך חייבת דבר להורייך, אינך אפילו חייבת לאהוב אותם. עם זאת, מודה אל עצם קיומם. אז, כשרואה את הציר הזה של הורים ילדיהם ונכדיהם, כהתקדמות בזמן, כהתפתחות, כחלק מהמשפחה הזו של משפחת האדם, מבינה בדעתה את המשמעות של נתינה ללא תנאי. שנמצאת גם את נותנת לילדייך ללא תנאי ואינך מבקשת תמורה.
עדה לנתינתה, עדה לקבלת ילדיה את נתינתה ומברכת על המקום הזה בו יכולה להעניק חסד.
השלכת הנתינה הזו על יחסי גומלין עם אחרים, שאינם ילדייך, היא היא אותה חומה שמקשה לקבל ולהודות, בהסכמה מלאה, מתוך חדווה ושמחה וללא כל מחיר. חיה את חייך בהווה, ממלאת אותם בשחוקך, מסכימה לקבל את המציאות כפי שהיא, ומעלה את הרעיון של גובה העיניים.

שנמצאת מקטינה עצמה בכוחה, מנסה להשליך מעלייך את בגדי המורשת, ומתוך הדפוס הרגשי מאבדת את התפל והעיקר כנפרדים. מערבבת ביניהם ונותנת נפח גדול לתפל על מנת להאדיר את התפל לעיקרו.
עיקרו במובן הזה הוא אותו מקום בו עולה חרדה או פחד מכך שתעלה כלפייך ביקורת, האשמה או טענה. מתוך ניסיונותייך למנוע האשמה ולהיות "בסדר" כל הזמן, עם כולם, כשאת מעמיסה על עצמך תסריטים שמיועדים להעלות את תחושת האשמה - מבלי כל סיבה אלא מתוך אותו דפוס המצביע על ייחודך.

לכן, מתוך שמחת החיים והחסד המקיף בכל מקרה, הנך יכולה לכפר על חטאייך בקבלת החלטה לחיות את חייך במלואם, מבלי "לדפוק חשבון" מחד, ומאידך בוחרת בנתיבים שלבך מתחבר אליהם.
לא פועלת מתוך חסך או תועלת אפשרית, אלא בוחרת את הבלתי הגיוני בעבורך. בוחנת האם עולה תחושה טובה אל הבלתי הגיוני - ועושה. עשייה לשם עשייה. פעולה לשם פעולה. החלטה לשם החלטה.
קבלת עצמך במובנים האלה איננה קבלת חלקייך הטהורים בלבד. קבלה זו, השלמה מכירה בצד הצל, בחלקייך האפלים, ומעידה יום יום על תהליך צמיחתך, כחיה בגוף הזה בתקופה הזו.

תנופה של הודיה תפתח בפנייך שערים שקיימים מאז ומתמיד. גילוי הפנים על פני הסתר הפנים.

תודה.

[u]מי ויתר עליך שם?[/u]
או-אה - המון. לא חושבת שויתור בכוונה, יותר ויתור מהכרח, מהשרדות של אין ברירה, כשמפנים את כל המשאבים למקומות אחרי םכי אחרת אי אפשר.
קלעת בול.
היו המון סיטואציות-חיים ארוכות, של שנים, בהן נאלצתי לשים את מי שהייתי בצד.
כילדה, כנערה, כאשה צעירה.
אבל, לדעתי, כילדה זה היה החלק המעצב [גם מלשון "עצב" כנראה...]: היו המון משברים, טרגדיות, ומתוך השרדות החלקים היותר חיים , הדורשים, המתקוממים, האומרים "הנה אני" -הושמו בצד, כדי לשמר את מה שחייב היה להיות משומר לצורך מינימום של חיים. חלק מזה היה ממש קיומי - חומרי וחלק מזה היה קיומי - רגשי.
למה חשבת דוקא על גיל 19?
ותודה שלא מוותרים עלי.

[u]"חמה, חכמה, אוביקטיבית, מקצועית, עם נשמה, נחמדה, ענינית, אנאליטית, מעניקה, מצחיקה, ליצנית..."[/u]
"פנים רבות לנו".אני בטוחה שאת גם כזו.ואיזה יופי שיש לך מקום להוציא החוצה גם את החלקים הללו ולו לפחות לחלק משעות היום. גם אם זה נראה לך כרגע כעין מסכה.

המקום הבועט שלך, הכועס שלך,הוא פעמון ההרגעה.כל עוד את כועסת יש [b]תקוה[/b] .יש שם דיאלוג, יש שם אנרגיה, יש שם כח יש שם חיים . כשיש אפטיה, אדישות, שקט - יש מוות.
אז המשיכי לבעוט.יש סיכוי שתוולדי מחדש.

עכשיו עומדת על הפרק הפרידה מבעלך. הזכרת כל הזמן (ואני בטוחה שיש לך קשר ישיר )את החשיבות ואת המשמעות העמוקה שיש לנתק עימו על מצבך הנפשי. ומה הפלא? הרי השתיקה שלו, הקפאון הזה בינכם הוא קשה מנשוא.
במקום של קיפאון המוות מולך.רגשות האשם מולו עולים עם תחושת כעס ,וזעם אדיר.אך הקפאון הזה גורם לך ליאוש, לויתור.
כפי שאולי פעם , בעבר, כשהיית כה קטנה ונזקקת חווית. את היאוש.
אך זה היה אז?
מה קרה שם בגיל 19? ולפניו? ועוד עוד לפניו?
מי ויתר עליך שם?

אנו כמו שאת כבר שמה לב - לא מותרים עליך.

אני ממש בסדר גמור.
שלווה ומקבלת את המצב הקיים, בו ההחלטות אינן שלי אלא של בן זוגי.
לא חרדה כמעט, למעט רגעים של חרדה פתאומית, מציפה, בהם אני מתמסרת לאותהחרדה וחווה את האימה, השיתוק, הקפאון. דוקא מתוך אותה התמסרות, הגל עובר.
רוב הזמן, ממש ממש רוב הזמן, אני פשוט שלווה.
אני חושבת שחלק גדול של הדחף להתאבד [אני שוקלת אם נכון בכלל לקרוא לזה "רצון"] הוא כעס כבוש כלפי תנאי חיים מסוימים בהם לא יכולתי לקבוע, להחליט לגבי מצבים מסוימים ולא יכולתי גם לכעוס, לתפיסתי, על האחר/ים. והכעס הזה, חוסר האונים הזה [לתפיסתי] - אותו הפניתי כלפי עצמי, קודם כל.
כמו כן, אני סבורה שדרך ההתאבדות רציתי לכפות על אחרים משהו. אולי תובנה שחשבתי שצריך שיבינו, אולי מעשה שרציתי שייעשה. אבל זו במפורש דרך לשלוט או להשיג סוג של שליטה.
דוקא מתוך העובדה שבעלי החליט מה שהחליט ודוקא מתוך כך שאני מקבלת את הדברים, פשוט מקבלת אותם [לא רוצה בהם, רוצה אחרת, אבל מקבלת] אינני חשה את הדחף.
אני מוותרת על השליטה.
אבל אני לא מוותרת על הנוכחות שלי בחיי שלי. כלומר -על השליטה במה שאני יכולה להחליט לגבי עצמי: באילו מצבים אני רוצה/לא רוצה להיות, בחברת מי נעים לי או לא, מה מתאים לי ומה לא.
אני לומדת את כוחי.
קצת כמו ילד שלומד ללכת.
או יותר- כמו אותו ג'יני ששוחרר מהבקבוק, מתמתח לאחר שנים ארוכות בהן עוצמתו היתה כלואה, מחלץ את אבריו, נהנה מהכוח הזורם בהם, ואז הוא מוכן ומזומן.

ועוד - הענין הזה של לקבל עליו דיבר צפריר:
נכון מאד שקשה לי לקבל.
חלק מזה שאני כותבת כאן זה שלקבל מכם זה בשליטתי פה. אתם נותנים ואני מקבלת - אבל זה לא צפוף מדי... :-/
גיליתי, שלא קל לי לקבל שאנשים אוהבים אותי, או רוצים בקרבתי. למשל, התרגלתי או הרגלתי את עצמי שאני היא זו שמתקשרת לחברה. ואם לפתע קורה שהיא זו שיוזמת שיחת טלפון, אני מופתעת ודי נלחצת. זה "מגרש" שאינני בדיוק יודעת איך להתנהל בו.
במקום העבודה קל לי יותר עם זה שרוצים בקרבתי/עזרתי/דעתי/עצותי [תפקיד שכזה] ומעריכים ומכבדים את הנ"ל, כיון שזאת מסגרת עם גבולות ברורים: מסתיים יום העבודה -ילה, גמרנו. אפשר להסגר חזרה. ותבינו - אני נחשבת שם כאדם [ציטוטים]: "חמה, חכמה, אוביקטיבית, מקצועית, עם נשמה, נחמדה, ענינית, אנאליטית, מעניקה, מצחיקה, ליצנית..."

נתינה רבה [לי] היא דבר אותו קשה לי להכיל. ועוד נתינה שממשיכה עוד ועוד - אוי ואבוי. את זה ממש קשה לי "לאכול".
אפילו לילדי אינני ממש מאמינה שהם זקוקים לי, אוהבים אותי וכן הלאה.
נדמה לי שאינני משמעותית עבורם. אני יודעת בשכל שזה לא נכון, אני רואה את ההוכחות - אבל מתקשה [b]לחוש[/b] בכך.

תמרוש,
יתכן שזה מה שאני צריכה, אבל אני חשה רתיעה מזה. אולי לאור מה שכתבתי תוכלי להבין זאת. תודה.

צפריר, טלילה, מהנהנת, שמים - וכולם - תודה שוב ושוב ושוב........................

תקווה,
שתדעי שגם אני פה, קוראת.
כבר כמה ימים שאני לוקחת אותך איתי אל מחוץ לדפי באופן, חושבת על איך אני מדברת איתך ומסבירה לך כמה שווה להתגבר על השחור, שאחריו בא המון אור, מנסה לחבר נאומים שלמים. כבר אמרו את רוב מה שרציתי לתת לך במילים, העניין הוא שזה לא במילים בכלל אלא זה בכוח ובאמונה שרציתי לתת לך, אז פשוט שלחתי לך הרבה אור וכוח במחשבות שלי. מקווה שהגיע.

(())

קוראת, תודה תודה :-] :-] :-)

_תקוה,
מה שלומך?_

תקוה,
מה שלומך?

אהבה ללא תנאי מתקיימת באופן טבעי אך ורק בין הורה לילדו. כל מערכת יחסים אחרת מחייבת יחסי גומלין לטובת שני הצדדים. שכן אהבה ללא תנאי מאיימת על הצד המקבל.
הקושי אינו בנתינה, אין קל מלתת. עמדת הנתינה מעלה עונג ומאפשרת את התרוממות הנפש. אלא שלקבל ללא תנאי - לא פשוט.
כאן, עולה הצורך הזה להעניק משהו בתמורה. כשאין אפשרות להעניק משהו בתמורה לקבלה, למשל של אהבה ללא תנאי, מתהפכים על עצמם יחסי הגומלין והצד המקבל נותן בתמורה את מה שנותר לו לתת לצד הנותן - סטירה או כפיות טובה. שכן, משהו חייב לעבור חזרה.

לכן, הזהרו באהבה ללא תנאי כשהיא מופרדת מאותו קשר דם שבין הורים וילדים.

תודה.

_אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_

אני מכירה תחושה שקרובה לתחושה של אהבה ללא תנאי.
תחושה שקרובה מאוד לתחושה שאת אחד עם אלוהים ועם כל שאר העולם - אחד עם האחד.
התחושה שאת ביחד, שיש קהילה שלמה, בלתי נראית אבל ממשית ועוצמתית, שמחזיקה אותך ומעודדת ומדרבנת אותך.
כשאת חלק מזה - יש משמעות אדירה לחיים. אושר. ללא פחד וללא שחור.

את התחושה הזאת קיבלתי כשעבדתי עם התלמידות של סאי מה.
שלנדה סאי מה (Shalanda Sai Ma) היא מורה (גורו) הודית, שמסתובבת ומלמדת ומעבירה סדנאות בכל העולם. לא פגשתי אותה - אבל מהמפגש עם התלמידות שלה התרשמתי עד עמקי נשמתי.
מהסיפורים שלהן (ושל אנשים נוספים), ובעיקר מההתנהגות שלהן, יש לי יסוד סביר להניח, שהיא באמת באמת אדם שיכול לאהוב ללא תנאי, להראות לך את עצמך כמו שאת - על כל החלקים הנפלאים שלך שכרגע את מתכחשת לקיומם.
אדם שבא ממקום נקי של נתינה - 100% נתינה - בלי שום פרפורי אגו שיפריעו לו ויעוותו את כוונותיו.
אשה שחיבוק שלה טוען אותך, שדרכה את מרגישה את האחד.
התלמידות שלה התנהגו אלי ככה. למרות שהן עוד לא "ברמה" שלה (אם בכלל אפשר לדרג), הן העבירו לי את התחושות האלה, שכנעו אותי בכך שדבר כזה אפשרי. אפשר לפגוש אדם שכל הווייתו היא אהבה, נתינה, שמחה. ללא פחד, וזה מדהים. לפעמים אני חושבת שיכולתי לחוש אותה דרכן.
אפשר גם להיות אדם כזה - גם את יכולה להיות אדם כזה. כולנו כאלה בבסיס. אין שום מניעה שנלמד לפתח את זה.
זה רק דורש זמן, ולמידה ממישהו שכבר נמצא שם.

כמה מהתלמידים שלה נמצאים בארץ, והם מתחילים בהקמה ראשונית של מרכז ברוח סאי מה באיזור מודיעין.
אני לא יודעת מה בדיוק יהיה שם, אבל אני נתרמתי מאוד מאוד מההיכרות אתם.
נכון שאני לא הייתי אף פעם בדיכאון. אבל בכל זאת אני חושבת שיש לפחות לאחת מהן את הכלים לעזור לך (סתם בשביל הרקורד: היא עבדה כמה שנים בבית חולים "איתנים", והכניסה גישה אלטרנטיבית ששאר הצוות מאוד העריך). יש להם ניסיון טיפולי בכל מני כלים, גם אלטרנטיביים וגם קונבנציונליים.
תגידי לי איך זה נשמע לך. אשמח לקשר ביניכם.
סאי מה עצמה מגיעה לישראל אחת לכמה שנים.

וסליחה על המגילה. (איזה מצחיק - בפורומים של תפוז כותבים "סליחה על האורך" אחרי 8 שורות. זה מה שאני אוהבת ב"באופן")

כל מילה של טלילה.

[u]אני חשה סתמית, לא רואה את תרומתי לאומה[/u]

You've touched me. You've touch all the people who answered you, and probably many more who did not. I don't know if it makes any personal difference to you, but it does to me. Your sharing of your difficulties and this entire discussion has made me think, consider andenriched my own life. x
I don't have any practical advice to give you - I was never in that place you are speaking from. I would like to tell you howevere, that you do make a difference, and one that is important (at least to me). x
Happiness! x

_וגם איניגו מונטויה התמודד עם דילמה דומה:
Is very strange. I have been in the revenge business so long, now that it's over, I don't know what to do with the rest of my life.
ועל כך הוא נענה ע"י ווסטלי בהצעה הרולוונטית לכולנו:
Have you ever considered piracy?
אני מודה לך שוב, על כך שאת מזכירה לי עד כמה הבחירה בחשיבה בשחור היא הרגל._

גדול, גדול!!!!! :-D
מיכל, את נפלאה, הלוואי והיית כותבת יותר. (או לפחות מצטטת יותר ומוסיפה הערה לפני והערה אחרי...(-: )

תקוה, זו הרגשה טובה לקרוא אותך, קשה לי לנסח בדיוק. התאור שלך, של שאיפת האויר... תודה לך.

בקשר לקושי שלך להפסיק לבחור בשחור, זה מזכיר לי שענת גיגר כתבה כאן איפשהו, אם אני לא טועה, משהו כמו: "אם נפסיק לבקר את עצמנו ונפסיק לשפוט את סביבתנו, מה נעשה עם כל השעות הפנויות?"

וגם איניגו מונטויה התמודד עם דילמה דומה:

Is very strange. I have been in the revenge business so long, now that it's over, I don't know what to do with the rest of my life.

ועל כך הוא נענה ע"י ווסטלי בהצעה הרולוונטית לכולנו:

Have you ever considered piracy?

אני מודה לך שוב, על כך שאת מזכירה לי עד כמה הבחירה בחשיבה בשחור היא הרגל.

מיה - תודה.

קוואנטית,
לענין המטפלת - אל תדאגי. אנ ילא עוזבת בדרמטיות או משהו כזה. הכוונה היא שאני חשה שזה מיצה את עצמו והייתי עושה זאת ממילא. חלק גדול מהעבודה שלי איתה היה גם אל מול הקשיים עם בעלי. וזה כבר לא רלבנטי.
לא את גרמת לי לחשוב על זה. ובכלל - אני לא נוטה לקבל החלטות רק כי מישהו אמר. בדרך כלל מדובר בהבשלה של זמן רב וכאשר מישהו אומר משהו שמתאים לזה ונכון לי - אז "האסימון נופל". נאמרו עוד דברים כאן [ובכלל, לא רק כאן] שלא אומצו.
ותודה על ה - ח"ח.

קפצתי לכאן לרגע, אין לי הרבה זמן אז בקצרה... :-)

[u]השבוע אפסיק את העבודה עם המטפלת שאיתה אני עובדת כרגע. זה חיזק אותי במקומות מסוימים ועכשיו אני רוצה משהו אחר.[/u]
תקוה, משהו הטריד אותי במשפט הזה.
איכשהו, דווקא בתקופה הזו של חייך שבה השחור כל כך נוכח בחייך (עם הפוגות קלות, לשמחתי!) אני לא חושבת שזה רעיון טוב לעזוב מטפלת [b]לפני[/b] שתמצאי מטפל/ת אחרים.
אני קצת מרגישה שזה היה חוסר אחריות מצדי לשלוח אותך להחליף מטפל/ת כשאת בתקופה כל כך כל כך שבירה.
ככה שאם יש לי הזדמנות לתקן את דבריי, אז אני מציעה לחפש במרץ מטפל/ת שיתאימו לך יותר - וכשתמצאי, ורק אז, להיפרד מהמטפלת הנוכחית.

זו דעתי שנכתבה מתוך אכפתיות ודאגה גדולה לך.

[hr]

_מכירה את התחושה כאשר את צוללת, נניח בבריכה, וצריכה לשאוף אויר ויוצאת אל פני המים ב"ווווש" גדול כשהמים ניתזים סביבך והשמש בוהקת ורסיסי המים באויר ואת שואפת אויר מלוא הריאות בתחושת הקלה ורווחה?
ככה אני מרגישה עכשיו.
זה נעים._
|Y| |Y|
כל הכבוד לך.

וכל הכבוד לך גם על זה:
[u]אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה לשמור על האותנטיות של הסרבנות שלי.[/u]
תמשיכי להיות נאמנה לעצמך.
@}

שולחת לך הרבה אור חום ואהבה, בקרוב תאהבי את עצמך בעצמך

קוראת,
אכן, קלעת למטרה. אני באמת לא רוצה שיתאכזבו ממני אחרי שכל כך ניסו לעזור.
אבל בדיוק בגלל זה אני מנסה לשמור על האותנטיות של הסרבנות שלי.
בכל אופן - תודה על האמירה המשחררת...

תקוה, נורא כיף לקרוא אותך. רק שתדעי.
זכרי שאת לא חייבת לנו דיווחים על הרגשה יותר טובה. ז"א זה לא איזה מס שאת חייבת בו. (אני מכירה את זה מעצמי, כל כך רוצה לרצות את המטפל- מכל סוג שלא יהיה- אפילו יועצת הנקה- שמעמידה פנים שהכל בזכותה סבבה רק שתלך הביתה מרוצה)
(לא התכוונתי חס וחלילה שאת נשמעת מזייפת, סתם דאגתי לך לרגע שאולי את דואגת לנו במקום לעצמך...)

מיכל,
תודה.

תנסי פה

http://www.sahar.org.il/
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=63

קוואנטית,
תודה לך על דברייך ועל כך שאת חוזרת על עצמך. זה רק עוזר.
כן, חשבתי על כך שבעבר נעזרתי במטפלת בפרחי בך ועוד שכן עזרה לי. עד כה נראה לי שהעדפתי לבחור בשחור ולא המשכתי לעבוד איתה, למרות ההקלה הברורה שהיתה. עכשיו אני רוצה לעבוד איתה ומשום מה המחשבה מצד אחד מעודדת ומצד שני -שוב מרתיעה. מענין מדוע קשה לי לבחור באור.
השבוע אפסיק את העבודה עם המטפלת שאיתה אני עובדת כרגע. זה חיזק אותי במקומות מסוימים ועכשיו אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה לספר לך איך אנ יחשה לפרקים: מכירה את התחושה כאשר את צוללת, נניח בבריכה, וצריכה לשאוף אויר ויוצאת אל פני המים ב"ווווש" גדול כשהמים ניתזים סביבך והשמש בוהקת ורסיסי המים באויר ואת שואפת אויר מלוא הריאות בתחושת הקלה ורווחה?
ככה אני מרגישה עכשיו.
זה נעים. [אנדרסטייטמנט זהיר].

תמימה,
אני מאד מודה לך על דברייך החמים והמנסים לעזור. מה פתאום הזקת?! להיפך.
[u]אולי אפילו תסעי "לחפש את עצמך " שזה לכאורה נראה קיצוני לסביבה - אבל בטח פחות קיצוני מהתאבדות.(אני בטוחה שעם זה הילדים שלך יחיו טוב יותר)[/u]
והמשפט הזה -מה זה חכם! כלומר - אם את רוצה משהו אחר, הקלה כלשהיא, אז אפילו אם תעשי משהו איום ונורא, הוא עדיין פחות נורא מאשר להתאבד.
וואלה, אין ספק שזו זווית ראייה חדשה ומאפשרת ומשחררת!

אני קוראת מה שכתוב ומאוד מזדהה. גם לי היתה (ועדיין קיימת עמוק בפנים ) תחושה של - בשביל מה ? מה הטעם בכל זה ? וזה בלי קשר לסבל - כי למעשה אי אפשר להגיד שאני סובלת - אין לי שום דבר "חריג" או קיצוני בחיים ובכל זאת לא ברור לי מה פה הקטע של החיים האלה.
אז תקופה ארוכה חיפשתי תשובה לשאלת משמעות החיים. וגם אותי עצבנו כל התשובות ה"יפות" וה"רוחניות" כמו הבחירה בידיים שלך ואת תבחרי איך החיים שלך יראו. זה נראה לי יפה כתאוריה אבל לא ממש ישים.
בסוף הבנתי ( מה שבטח גם את הבנת ) שאין תשובה אחת וכל אחד מוצא (או יותר נכון - ממציא ) לעצמו את התשובה שאיתה הוא יכול לחיות ואני גם מתארת לעצמי שהיא משתנה במשך הזמן בהתאם לנסיבות החיים.
כרגע אני משקיעה את רוב האנרגיות שלי בילדות שלי ונהנית מהן. אני נהנית לראות אותן גדלות ומוצאות משמעות בתפקידי להכין אותן לעולם ול"הפוך" אותן להיות מה שהן.
אני יודעת שזה לא פתרון לכל החיים כי הן יגדלו ואז אצטרך שוב להתעסק עם עצמי - אבל כרגע מצאתי לי "משימה" שממלאת אותי וכמו שאמרתי זה משתנה ובעתיד אמצא יעוד אחר.
דרך טובה היא לחלום ולפנטז. בזמן שחיפשתי "משמעות" טיילתי קצת בעולם ומאוד נהניתי מהתקופה הזאת. אז כשהשגרה אוכלת אותי אני מפנטזת על היום שאני אעשה את זה שוב.
תנסי למצוא דברים שבכל זאת עושים לך טובים ותעשי אותם - ואם הם לא ברי מימוש - לחלום עליהם זה גם דרך לשרוד - כי יש למה לצפות.
ודבר אחרון ואני מקווה שאני יכולה להגיד אותו - מוות זה פתרון מאוד קיצוני. נראה לי שאם כבר את פה אולי תנסי לעשות שינויים קצת פחות קיצוניים אולי הפרידה מבעלך זה כבר שינוי לטובה. אולי שינוי עבודה. אולי שינוי סגנון חיים. אולי אפילו תסעי "לחפש את עצמך " שזה לכאורה נראה קיצוני לסביבה - אבל בטח פחות קיצוני מהתאבדות.(אני בטוחה שעם זה הילדים שלך יחיו טוב יותר)
מקווה שלא הזקתי ואולי גם קצת עזרתי.

[u]מפחיד מדי.[/u]

תקווה,
אני קצת חוזרת על עצמי, אבל זה נראה לי חשוב.
נראה לי חשוב שתמצאי מטפל/ת שמתאימים לך - עכשיו. את עוברת משהו מטלטל, בין אם יש שינוי ממש, או קצה של שינוי - כך או כך, קשה לעבור דבר כזה לבד. את מתמודדת גם עם שינוי חיצוני (המערכת המשפחתית משתנה) וגם עם משהו מבפנים. הקושי הגדול יותר הוא כמובן השינוי הפנימי - קשה לצאת מדפוסי התנהלות שמזינים את עצמם. כפי שכתבת: יותר קל להיות בשחור - זה מוכר, את כבר יודעת מה עושים שם. להיות בטוב מצד שני - זה באמת מפחידלמי שכל כך מורגל בשחור.

אני יכולה רק לומר שאני מבינה אותך, ולכן ממליצה להיעזר במישהו מקצועי - לצערי אנחנו כאן במישור הווירטואלי די מוגבלים... :-)

בקיצור, עזבי אותך מקרדיט. אל תבהלי - הכל כרגיל. רק תשאבי כוח מהמעט שהזיז אצלך משהו, כדי לקחת את עצמך למקום טוב יותר עם עזרה.

אגב, מה דעתך על [po]פרחי באך[/po] בתור התחלה?

ענת וקוואנטית,
תודה תודה תודה.
אבל אני לא לוקחת את כל הקרדיט. לא בטוחה שמדובר ב"שינוי" או בהתגלות החלקים היותר בריאים שלי.
אולי אני לא ממהרת להגיד "שינוי" כדי שזה לא יהיה מחייב, אה?
תארו לעצמכם, מעכשיו - אסתובב בעולמנו "שונה".
בעייתי משהו, לא?
לא, יותר קל לי להמשיך לזעוף ולרטון ולבעוט ו"ליפול" לתוך הבורות שלי מדי פעם. לא מכירה את עצמי בתור "בוחרת מציאות טובה יותר". זה מאד מחייב, דורש כוחות חדשים. זה למרות שאני כן מיומנת מאד ב [b]לחשוב[/b] שאני כן אופטימית, רואה את חצי הכוס המלאה וכו'. מסתבר שזה רק חיצוני, שהאמונות הפנימיות שלי שחורות משחור.
אולי עם קצת קצת התבהרות עכשיו...
מפחיד מדי.

[u]משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.[/u]
|Y| |Y| |Y|

אני עייפה
אבל הלב מתרחב לראות את השינוי מול העיניים
(())

[u]חמור חיה חכמה, יודע לסחוב מסעות כבדים אבל גם מאוד הולם אותו לרעות באחו וללכך עשב רענן[/u]

ויודע לקבל את הדברים כמו שהם?
ולא לקחת ללב מה שלא צריך?
ולהתנגד מאד למה שלא מתאים לו?!
אחלה! מתאים לי!
וגם מטפח כרס ושערות על הרגליים בלי להיות מוטרד מזה!

:-]

[u]משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.[/u]
(())

[u]חמור[/u] חיה חכמה, יודע לסחוב מסעות כבדים אבל גם מאוד הולם אותו לרעות באחו וללכך עשב רענן @}

[po]מיכל מ[/po],

[u]אני מרגישה גם, שהחלקים המתבוננים, הרגישים והנעימים שבך, נוכחים מאוד בדף הזה[/u]
כן, במיוחד כשאני בועטת..... :-/
טוב, נו, זאת אני, לכאן או לכאן.

תודה בכל אופן, על שאת מצליחה לראות מעבר..... וגם מספרת לי מה את רואה.

מה שכן, קיבלתי הדגמה מרשימה של אהבה ונתינה ללא תנאי, למרת בעיטותי, למרות בוטותי [יענו -הבוטות שלי], למרות סרבנותי החמורית ולמרות שטחו עיני - מ כ ו ל כ ם .

תודה ענקית
ו (()) גדול גדול לכל מי שטרח ונכנס וקרא והתעצבן וענה וחייך והתעצב וכמו שאמרתי - בעיקר נתן לי ללא תנאי.
כנראה שלזה הייתי זקוקה יותר מכל.

שזה לא יישמע פלצני מדי - אבל משהו בי התרכך ומתחיל להאמין.

נו, ימות המשיח מגיעים, כנראה [חמור(ה) כבר יש... :-) ]

תקוה, תודה לך על ההתייחסות.

כל מיני מחשבות מתרוצצות לי בתגובה לדברייך, אבל אולי אפשר לסכם אותן בתחושת... תקוה @}

אני מרגישה גם, שהחלקים המתבוננים, הרגישים והנעימים שבך, נוכחים מאוד בדף הזה. זה מרשים מאוד, כי את כותבת בתקופה של קושי ומתוך קושי, אבל בתוך הדברים שאת כותבת יש נימה מעודנת, בוטחת אפילו. ומלאת אהבה.

(())

צפריר,
תודה על דבריך. היכולת שלך לראות את הדברים בהיבט שונה מדהימה אותי בכל פעם מחדש.
רציתי לאמר לך שאני חשה זיע של התרגשות בתוכי. זיע של תקווה - יחד עם היגון שבפרידה הצפויה. עוד רבה הדרך.

מאירה,
דברייך מחממים את הלב. כן, גם בנסיוני ישנן חויות של מצבים שלא האמנתי שניתן לראות אותם מזוית אחרת ולאחר שנים הגעתי לנקודה בה לא הבנתי כלל איך יכולתי בכלל להיות במצב ההוא, הקודם [קורבן להתעללות רגשית = שיתוף פעולה מלא...].
אני בטוחה שמה שאתם אומרים נכון, ושאני לא רואה משהו שכולכם רואים. מקווה שאצליח עם הזמן.

כל אות,
תודה על דברייך. אני לא בטוחה לגמרי שהבנתי אותם - האם התכוונת שהאחריות למקום בו אני נמצאת קשורה למצב עצמו בו אני נמצאת וששווה לי לשנות מצב זה? אואולי שגם בעלי אחראי באיזה שהוא אופן על מצבי המדודכך, ולו "מצאתי" מישהו אחר - הדברים היו נראים אחרת?
אשמח אם תבהירי את כוונתך.
ובכל אופן- הנימה שעלתה מדברייך היתה חמה ונעימה. תודה.

מיכל מ,
לא עניתי לך על הציטוט של עמוס עוז כי הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: " נו, מה רע, תראי איזה יפוי של סופר יצא ממנו... על מה הוא היה כותב אחרת? ואיך היו מתחדדים חושיו אחרת?" ואני רוצה לאמר לך, שמאורעות ומוראות חיי גפ חידדו אצלי את החלקים המתבוננים והרגישים והנעימים שבי צד בצד עם החלקים הפחות נחמדים הפרושים פה לראווה......
ועכשיו אני יכולה לאמר :"אני עדיין חושבת שמה שקרה לעמוס עוז הפך אותו למה שהוא. אבל תודה. זה כן הראה לי את הפן של הילדים...".

איך ניתן לנוע בעולם הזה כאשר מי שאיתך [בעלך] מעמיד מולך מראה של 'לא בסדר תמידית' ?
ונכון שצריך למצוא את 'האור הפנימי' ונכון שהיופי קיים בך בתוכך וצריך רק לנער אותו החוצה.
אבל בפני מי להאיר ובעבור מה לנפנף יופי?
בשביל עצמך?
את עצמך את כבר מכירה. מכירה טוב, תודה.
.
מי שידע לכוון מולך מראה אמיתית יוציא ממך גם את האור.

מאירה,
ברוכה הבאה :-)
תיקנתי את שרצית לתקן.
את יכולה להבא לעשות את זה גם בעצמך על ידי לחיצה "עריכת כל הדף" שמופיע בצד שמאל למעלה של המסגרת הצהובה היכן שמוסיפים תגובות.

תקווה,
שנים לא מעטות חייתי בעלטה דומה מאוד לזו שאת מתארת. ונכון - שום דבר, שום אדם ושום אמירה אינם יכולים לעזור לך לראות את האור בקצה המנהרה, ולעזור לך לחוות אך המשמעות העמוקה לחייך פה, כשאת נמצאת בתחושה של חוסר מוצא מוחלט. הייתי שם, ואני מבינה זאת היטב. איך זה שאני כבר לא שם? איך זה שהיום אי אדם שאוהב את עצמו ואת חייו, ומוצא טעם רב לחיים?
אין לי תשובה ברורה לכך. כל שאני יכולה לומר לך הוא, (וזאת רק בדיעבד, לא ראיתי את הדברים בזמן התרחשותם) שבשיא היאוש, איזשהו כח נשגב ממני החל לשאוב אותי אל מחוץ לתהומות בהן חייתי. ומה קרה כשהגיע הכוח הזה?
התחלתי, טיפין - טיפין, להיות מסוגלת לראות את הדברים מזוויות קצת אחרות. לא, לא הפכתי בן יום לאדם מאושר. זה היה תהליך ארוך ולעיתים כואב, בו נגלו לי בדרכי יותר ויותר דברים. כנראה שלא הייתי האדם שאני היום, מבלי לעבור את התהליך שעברתי, ואני שמחה להיות האדם שהנני כיום.
כמישהי שחוותה את שני צדי המטבע, אני חוזרת לדברים שכתב לך צפריר _שפרון. כשאנחנו נמצאים כ"כ שקועים בדיכאון, מאוד קשה לנו לראות שיש בידינו אפשרות ליצור לעצמנו "סרט" אחר. קשה לתפוס שאלה אנחנו, מתוך חוויות מוקדמות בחיינו (ולאמונתי - גם חוויות שקדמו לחיים אלו) בונים את המציאות שלנו שתתאים למה שאנחנו מכירים.
כיום אני חייה בסרט אחר לגמרי. אין לי נוסחאת פלאים שתוכל ללמד כיצד עושים זאת, אך יש לי הניסיון לומר לך - זה אפשרי!!! מאחלת לך בכל ליבי שתצליחי להפוך את "הדרך ללא מוצא" לאוטוסטרדה!

תקוה,
אינך בוטה כלפי. זעמך מרהיב את חיותך אל המרקע.
כאן, מתוך חוסר הברירה בה היית לכאורה, עלתה הודעה זו של בעלך והיא נמצאת מממשת את רצונותייך, נפתחת הברירה. עולה האפשרות.

ראי,
ראי זה שהוצב מולך דווקא בעת שהייתך באותו מקום של הסתר פנים, של יאוש ושל בריחה או הצצה אל אפשרות המוות, מאפשר לך לא להבהל כל כך מהמראה הזה.
על פני להמשיך ולסקול את עצמך, עולה מאליה תנועה של צמיחה, התפתחות חדשה הנבנית על תולדות חייך ומתוכם.

הצורך בתשומת לב עולה גם כלפי אותם מקומות של תחתית הבור. אותם מקומות שנדמה שאין בהם אור. הנחת תשומת הלב אל השחור או אל אפשרויות המוות משחררת אותם למקומם הטבעי. קיימים אבל לא רלוונטיים בהכרח.

התבוננות מחודשת זו או התפתחות זו עולה מאליה. שכן היסכנת והיסכמת להכיל את רוב פנייך. ועדיין ממתינות שם פנים לגילויין.
יצירה, קבלת הנסיבות והודייה על הנסיבות, המקום בו את מברכת על תולדות חייך, ובריאה מחודשת של המובן מאליו, יניחו לך את כוח החיים אותו את מחפשת.

הנך משולה לגרגיר אבק, הנך משולה לפאר יצירת הבריאה. ערכך אינו יכול להמדד, אין כלי מדידה לנפש. אין אדם שהוא יותר אדם ופחות חתול מרעהו, שעור קומת האדם נמדדת לעתים קרובות בכלים אנושיים בלבד, עם זאת, כלים אלה מוגבלים במרחב, בזמן ואינם אמיתיים אלא בהיבטים צרים של בחינה.

במעשייך את יכולה לפאר את הבריאה, לפאר את ההתקיימות בחומר, לפאר את התקיימות ילדייך, את התקיימותך, את אירועי חייך.
במעשייך את יכולה לפאר את מי שאת, שכן את יצירת פאר של הבריאה.
במילותייך, במחשבותייך את יכולה לסקול עצמך למוות. פשוטו כמשמעו.

קראי שוב את מה שהעלה את זעמך, מתוך החלטה של קריאת הדברים לחיוב, לא לשלילה, מתוך הסכמה להכניס גם חסד לסיטואציה.

את יודעת, אהבה.

_אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?_
:-)
כפי שכבר נכתב כאן, גם על ידך, קצת קשה לתקשר בנושא כזה בווירטואליה.
אין את הטון, המבט, החיוך...

_בעדינות,
אאמץ את שתי עצותייך._
|Y|
נשמע טוב!

[u]אני צריכה להמתין עד שמעט מהאנרגיות שלי יחזרו אלי כדי ליזום את הפניה. זה יקרה. מנסיון, כשאני מתאוששת מעט- אני עושה כמיטב יכולתי לצאת מהבור.[/u]
אולי יש מישהו בחייך שקרוב אלייך (חברה / מישהו מהמשפחה) שיוכל לעזור לך באופן קצת יותר ממשי?

"עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד,כול נבקש לו יהי....

בעדינות,
אאמץ את שתי עצותייך. אכן, בעבר כבר ניסיתי לפחות את הראשונה וזה עבד לא רע. אני צריכה להמתין עד שמעט מהאנרגיות שלי יחזרו אלי כדי ליזום את הפניה. זה יקרה. מנסיון, כשאני מתאוששת מעט- אני עושה כמיטב יכולתי לצאת מהבור.

נכון, את כנראה באמת צודקת. וזה בדיוק מה שאני אומרת: שיש בי משהו שכנראה אינו בעל אפשרות בחירה.
לא זעזעת אותי כלל. זה בדיוק מה שאני חושבת.
זהו בדיוק המצב שבו אני נמצאת כאשר השחור מכסה. בלי אפשרול בחירה [כן עם זכות, אך לא ממומשת...]
ועוד - כאן, אני מציגה את החלקים הכי בוטים והכי קיצוניים. לא רוצה להיות "בסדר" כאן. לא רוצה להיות "נחמדה" ולהבין. אלא דווקא ללכת למקומות הכי לא בסדר שלי.
ולא חייבים בכלל לשתף עם זה פעולה.
לא חייבים בכלל לנסות ולעזור. גם אני לא עוזרת לדפים כאלה ואחרים המבקשים עזרה. אני מאמינה לך שכוונתך טובה ולא חושבת שאת צריכה לחוש לא בנוח עם משהו.
אולי באמת וירטואליות אינה הדרך.
אני כן עושה המון מהלכים אקטיביים לתמורה. והם גם עוזרים והמון. ואם זה לא עוזר או לא מתאים - אני הולכת הלאה ומחפשת משהו שכן יעזור. ומוצאת.
הדף הזה מייצג זמנים שבהם השחור שולט. ואולי באמת אני צריכה לאשפז את עצמי בזמנים כאלה או משהו דומה. אבל האם אין זה גורם נזק עצום? האשפוז, התרופות, ה"סטיגמה" של מאושפזת? לילדים? למקום העבודה?
הענין הוא, שלאורך כל הדרך אני מתנהלת "בסדר". אני כן מתפקדת, כן עובדת, כן אמא טובה [עכשיו חזרנו מסרט ביחד עם ילדי ונהנינו]. מי שאני לא אומרת לו - לא מרגיש בכלל. לא רואים מבחוץ. אני נורא "בסדר" כל הזמן.
יש משהו שמקנן, ממתין.
או שאולי באמת, אני לא חשה שמחת חיים וצריכה לקבל את זה שככה אני. לפעמים נעים לי ונחמד, אבל לא משמעותי, לא די בשביל לחוש את טעם החיים. ואולי ככה הם חיי, כמו שהם כרגע. ואולי זה בסדר ככה.
אז תודה בכל אופן.

רוצה להציע לך שתי אפשרויות טיפוליות יעילות :

האחת , טיפול הומיאופטי קלאסי , זהו טיפול אנרגטי שלוקח בחשבון מכלול של גורמים , גופני , ריגשי , הסטוריה וכו '. מניסיוני , יעיל גם במצבים "פסיכיאטריים " , וייחודו שאינו חומר שנכנס למוח אלא שינוי אנרגטי שעובד גם אם האדם אינו מאמין בהומיאופטיה . האדם רק צריך לקחת את התרופה ...

.והשניה , להחליף מטפלת שכעת אולי מיצתה או שמיציתן שתיכן , למישהי חמה ומקבלת , שגם תעבד איתך את המצב החדש שמרגיש לי כשינוי לטובה , הכוונה להודעה של בעלך .

מקווה שתראי בחיוב את הצעותי שנשלחות אליך מתוך איכפתיות רבה.

קצת קשה לי להמשיך להשתתף בדף הזה.
אני משערת שזו הפעם האחרונה שאני כותבת בו, כיוון שמשהו באופן בו את מתנסחת (כוונתי לתקוה) מעורר בי רתיעה גדולה.
_מה את רוצה מעצמך? לא ענית
האם את רוצה שיבינ ו את הקושי שלך או רוצה להפסיק צורך להתאבד?
האם את נוטלת תרופות?_
אני מנסה לנסח בעדינות.
תקווה, אני במסגרת עבודתי והתמחותי פגשתי לא מעט אנשים המדברים באופן בו את מדברת. סלחי לי, אבל אלו אנשים שבשלב בו התנסחו באופן שאת מתנסחת היו לא בריאים ונזקקו בהחלט לטיפול תרופתי+פסיכולוגי+לעיתים אף אשפוז.
הקונפליקט המדבר מגרונך, מצביע (לעניות דעתי) על מצוקה קשה שאין לה פיתרון במילים וירטואליות.
פשוט אין.
נכון שמאד קשה לך, אני לחלוטין מבינה, אך כשפונים אליך אנשים שונים בדף זה ומנסים להציע דרכים אלטרנטיביות להתבונן על המתרחש, אין לך יכולת להשתמש בכלים שמציעים לך.
אדם בריא הוא אדם בעל זכות בחירה.
לא נשמע לי שכעת את מסוגלת לממש זכות זו. יותר נדמית כמתנהלת באופן אוטומטי העלול להוביל לתוצאות מסוכנות.
במקום בו אין יכולת לבצע שינוי, לפי הכשרתי זהו המקום בו אדם זקוק לזולת שיחליט עבורו. (שימי לב שזה דומה למהלך הדברים עם בעלך).
חובה עליך לעזור לעצמך, ובמידה ואינך יכולה חובה עליך לפנות לעזרה.
באמת המון המון המון בהצלחה, אך כל דיון נוסף יגרום לי להרגיש שאני שותפה לדף חסר יכולת מימוש ובעצם, אולי שותפה גם למהלך חיים הרסני של אדם.
אישית, אני לא מסוגלת לעמוד בזאת, על כן נפרדת ממך בשלב זה ואשמח עד מאד לשמוע שביצעת מהלך אקטיבי לתמורה ולא רק התבוססות מנטאלית.
סליחה על הנימה, אבל לפעמים גם טלטלה וזעזוע יכולים להועיל.
כולי תקווה שתאמיני לי שכוונתי היא אכן טובה

קוואנטית-
יכול מאד להיות שהטיפולים לא היו אפקטיביים. אבל אנ יחושבת משהו אחר: שהמקום שבו הייתי היה כל כך נמוך שכל טיפול עזר קצת, לעלות שלב אחד בסולם. ובכל פעם - נחלצתי מג'יפה אחרת. עכשיו הגעתי למקום שבו כל מה ש"נותר" לי הוא ללמוד לאהוב את עצמי.
נכון, המטפלת דהיום אינה שופעת חום. היא כן ישירה וענינית וזה משהו שהייתי מאד צריכה, דוקא משום נטייתי להתבחבשות- יתר. אולי באמת הגיע הזמן לתחושה של אהבה ללא תנאי.
אבל תראי - צפריר מנסה לתת לי את זה ותראי איך אני בועטת בו.
מה את אומרת על זה?

שמים -
תודה. רבה, אפילו.

[u]יש לי הרגשה שהשינוי שאת עוברת כעת, בפרט עם הודעה של בעלך, יביא אותך למקום טוב יותר.[/u]
(())

הי תקוה :-)
יש לי הרגשה שהשינוי שאת עוברת כעת, בפרט עם הודעה של בעלך, יביא אותך למקום טוב יותר.

[u]לא יודעת איך לאהוב את עצמי![/u]
קשה לי לתת עצות כלליות, אני יכולה לספר לך שאני התחלתי לאהוב את עצמי במהלך טיפול [b]פסיכולוגי[/b]. אני מדגישה פסיכולוגי, כי זה לא טיפול תרופתי. אני מאמינה שתרופות יכולות להקל על סימפטומים של דיכאון, אבל בטח לא ללמד אותך להתחיל לאהוב את עצמך.
הרבה דברים שכתבת גורמים לי לחוש שאת מבינה דברים בשכל - הבנה אינטלקטואלית - אבל לא מבינה את זה חוויתית. אני יכולה לומר שבטיפול שלי, המטפלת לא רק עברה איתי על חוויות ילדות והראתה לי את הקשיים שהתמודדתי איתם כתינוקת וילדה קטנה. היא לא רק הצביעה על מהי התנהלות הורית תקינה - בניגוד למה שאני חוויתי - ומה הייתי צריכה לקבל כילדה באופן תקין.
היתה תקופה בטיפול שבה היא סיפקה לי חוויות מתקנות - באמצעות מה שאת וודאי מכירה מעולמך המקצועי - העברה נגדית (ואני מקווה שאני לא טועה במינוח, אני לא אשת מקצוע). בעצם, דרכה חוויתי מחדש לרגע מהי אהבה וקבלה ללא תנאי.
אחרי שחוויתי זאת ממנה (כתיקון למה שלא קיבלתי מהוריי) לאט לאט היא לימדה אותי לספק את זה לעצמי. בסופו של דבר סיימתי את הטיפול כשיש לי את היכולת להרגיע את עצמי, לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי רוב הזמן.

מה שאני בעצם מנסה לומר:
אולי הטיפול שעד כה היית בו לא כל כך אפקטיבי?