על ידי ילדה_יחפה* » 24 ספטמבר 2007, 14:25
אמא יקרה ונפלאה שכמוך,
אני תוהה אם הרצון שלנו שתשני את הניק לא נובע בעיקר מהעובדה שאנחנו קוראות את דברייך וחושבות "זאת אני! אני כתבתי את זה.. אבל מתי? מתי הספקתי?" - קטע כזה של אימהות: קצת מקנאות ורכושניות, אבל תמיד נהנות מסימפטיה...
כל כך הרבה כתבו כבר לפניי (מצטערת, רק עכשיו מצאתי את הזמן לקרוא כמו שצריך), וכתבו כל כך הרבה דברים טובים ונכונים.
אני חשבתי לעשות קצת סדר (אוי, היוהרה) אבל בצורת סיפור אמיתי.
אני רוצה לספר לך את הסיפור של האחיינית האהובה שלי, שמתקשר לי מאוד למה שאת כותבת.
אחייניתי האהובה, שנקרא לה פה "המתולתלת" היא ילדה שניה, שנולדה בהפרש של שנתיים וחצי מאחותה הגדולה והמקסימה.
אני מאוד מאוד אוהבת את האחייניות שלי, שזה תוצר של זה שאני מאוד מאוד אוהבת את אחותי הגדולה (האמא), אבל כל כך מתקשה להסכים עם בחירותיה בחיים (וואו, אני אהיה חייבת לפתוח על זה דף מתישהו). הביקורת העיקרית על אחותי והאימהות שלה בשנה שעברה נסבה סביב העובדה ששלחה את בתה המתולתלת לגן.
בספטמבר שעבר חגגה אחייניתי המתולתלת והמתוקה את יומולדת שנתיים, והחלה ללכת כל יום לגן/מעון (זה משנה?) כל יום מ-8 בבוקר ועד רבע לארבע. לפני כן היא היתה עם אימה בבית, אך יש לציין שמאז שהיא בת 3 חודשים אימה מטפלת בילדים נוספים בבית שלה, כך שמעולם לא נשארה אחייניתי לבד עם אימה בבית לאחר "חופשת הלידה". אחותי אינה דוגלת או מאמינה בחינוך ביתי, ההחלטות הנוגעות לחינוך ילדותיה נובעות בעיקר משיקולים כספיים. גם הגדולה נשארה עם אימה בבית כשנה וחצי, כי אחותי לא מצאה עבודה ש"תממן" את המשפחתון. טוב, זה לא כל כך רלוונטי, רק רציתי לתת קצת רקע לדברים.
ועכשיו לעיקר: השנה הזו שחלפה על אחייניתי היתה איומה. ממתולתלת שובבה בת שנתיים, היא הפכה לילדה חמת מזג ורגזנית. כמובן שמדובר בחלקים באופייה שרק הוקצנו, אני יודעת שהיא היתה יכולה להיות כזו גם ללא הגן הספציפי הזה או בכלל, אבל חשוב לי לכתוב את זה. לאחר שלושה חודשים בגן באתי יום אחד אני לאסוף אותה עם אימה (אנחנו לא גרות קרוב אחת לשניה - חבל) והייתי מזועזעת. אחייניתי ישבה על הכיסא, הבעה אפאתית ומנותקת על פניה, היא לא שמחה לראות אותנו, לא קפצה אלינו, פשוט אפאתית. באותו יום אמרתי לאחותי (בזהירות, בלי לפגוע או להעליב מדי) - תוציאי אותה משם. הילדה מסכנה.
במשך כחודשיים דנו מדי פעם בנושא, והיא סיפרה לי שחיפשה דברים אחרים, אבל או שזה יקר מדי או רחוק מדי. הגן של המתולתלת נמצא ליד הגן של אחותה הגדולה, ושניהם במרחק הליכה מהבית. לי ולבנזוגי היה מאוד קשה עם ההחלטות הללו והשיקולים הללו, אבל לא יכולנו לעשות דבר מלבד לדון בכך בינינו ולהחליט, כמה שאפשר, שלעולם לא נעשה את זה בעצמנו. מגוחך, אבל נחמד ותמים.
מעולם לא שמעתי את אחייניתי המתולתלת מספרת שהיא נהנית בגן. היא לא סיפרה סיפורים, לא שרה שירים, לא הראתה עבודות או ציורים, כלום. היא נהנתה לפעמים ללכת למסיבות בגן של אחותה הגדולה, אבל מעולם לא הראתה רצון או התלהבות לגבי הגן שלה עצמה. היא לא יצרה חברויות ולא נפגשה עם אף אחד לאחר שעות הגן. הקשרים היחידים שיצרה היו עם בן השכנים שקרוב לגילה ועם האחים הקטנים של חבריה של אחותה הגדולה. הקשר החברי הקרוב והמשמעותי ביותר של אחייניתי המתולתלת, מלבד אחותה הגדולה, הוא עם בת דודתה שהיא בתי, הקטנה ממנה כמעט בשנה. הן אוהבות אחת את השניה עד מאוד, ושמחות להיפגש ולשחק יחד - מה שקורה פעם בשבוע בערך.
כל הסיפור הזה הוביל אותנו (אני ובנזוגי) למסקנה ברורה - הגן רע, אפשר והיה רצוי למצוא לה גן טוב יותר, אפילו תמורת מחיר שיש לשלם (יש לציין שהגדולה נהנתה מגן פרטי, מושקע, מקסים ורחוק מהבית. אבל היא היתה אז בת יחידה ולאמא שלה היה יותר כוח ומוטיבציה...)
אבל... האמת שזה לא נכון. לא נכון בכלל. זה לא העניין האם הגן היה רע או לא, מה שהיה לא בסדר היה ההתנהגות של אחותי כלפי כל העניין הזה.
מאחר שנעשתה ההחלטה לגבי הגן אליו היא תישלח, ולא היה ניתן לשנות את ההחלטה הזו באמת, אני חושבת שאחותי היתה צריכה לעבוד בצורה יותר טובה עם מה שהיה, לשנות ולהתאים. ולמה הכוונה? ממש כפי שהציעו לך, לקחת מדי פעם "ימי חופש" מהגן, להשקיע בה יותר בשעות אחר הצהריים, להסביר ולעזור לה להיקלט בגן בצורה טובה יותר... לחזק את הקשר עם בתה הקטנה, במקום להתנתק ממנה יותר...
אני יודעת, זה נשמע מאוד ביקרותי ונוקשה, ועוד כלפי אחותי. זו סוגיה שאני צריכה לעבוד עליה עם עצמי - למה אני כל כך קשוחה איתה, עד כדי שנראה לי לפעמים שאחרים חושבים, וגם היא, שאני מתנשאת מעליה. נכון שחיינו אינם דומים, אבל אחותי יכלה גם היא לעשות החלטות מסוימות שהיו מקלות עליה את החיים, אולי להיות קצת יותר אקטיבית... זה לא שאחותי חשבה שהגן טוב, פשוט לא היה לה כוח להשקיע באמת במחשבה של "מה אפשר לשנות". היא העדיפה להמשיך לשלוח את המתולתלת כל יום לגן הזה, במקום לחשוב על אלטרנטיבות, במקום לפתור את הבעיה בהתחלה ולא להמשיך "להיסחב" עם זה..
לקראת סוף השנה התוודתה אחותי שהשנה הזו היתה קשה למתולתלת בגן. היא הודתה שיכלה להיות בקשר טוב יותר עם הגננות/מטפלות ולנסות לעזור לבתה כבר בהתחלה. היא הודתה גם שהיא הביעה לא פעם בפני הבנות את חוסר שביעות רצונה מהגן, מה שבהחלט הוריד למתולתלת הקטנה את המוטיבציה להמשיך וללכת ל"מקום הנורא ההוא".
כן, אמא מקסימה שכמוך, אני קוראת את דברייך וחושבת "למה זו לא אחותי?". למה אחותי לא פנתה אז לעזרה או לתמיכה (לאו דווקא ממני, כפי שנראה כאן אני כנראה לא באמת עוזרת לה..). אם היתה לה המודעות שלך, חוסר השקט הזה, אולי כל השנה הזו היתה נראית אחרת.
אני כותבת את כל הדברים הללו בצער רב. הצער הזה נובע מסופו של הסיפור הזה, והוא מצבה של המתולתלת המתוקה שלי היום. הנזק נעשה. הילדה סגורה, ביישנית, עצבנית ואינה רגועה. כל התקדמות שהיתה השנה לוותה גם ברגרסיה קשה, וכל זה השפיע על התקשורת איתה, על הגמילה שלה שהיא בעייתית ואיומה, על הסבלנות שלה ובעיקר על יכולת החיבור שלה עם ילדים אחרים. גם עם בתי היחסים הם אמנם טובים, אך לעתים יש להרחיק ביניהן, ממש כשם שיש להרחיק בין המתולתלת לאחותה הגדולה לפעמים. ברור, זה לא קשור רק לגן. היא בת 3 וזה מביא עימו הרבה דברים, וישנם כמובן יחסי קנאה ורכושנות עם אחותה ובת-דודתה, אבל ישנו גם עוד משהו - היא אלימה. לא בצורה נוראית, אבל בפירוש משהו שאפשר היה למנוע. מבחינתה, זו הדרך הטובה ביותר להשיג דברים. בין אלימות פיזית לאלימות מילולית, והתקפי זעם... בסיטואציה המשפחתית זה כמובן מאוד בעייתי, וככל שזה קורה ליד יותר אנשים, ככה אחותי מאבדת יותר ויותר מסבלנותה אליה... אני חוששת שזה גם לא ישתפר כל כך בקרוב לאור העובדה שתינוק קטן יצטרף בקרוב למשפחה וייקח מן המתולתלת את המעט שעוד נותר לה עם אימה ובביתה בכלל.
אני לא יודעת אם זה בכלל עוזר שככה שיתפתי בכל הסיפור הזה. אני מקווה שכן.
אני בעיקר רוצה לקחת את זה ולחזק אותך - הייסורים שלך עם עצמך הם הוכחה מופלאה לאהבתך הגדולה לבתך. רק בקשה לי אלייך - באמת תעשי עם זה משהו. תהיי אקטיבית. תיקחי מן העצות והנסיונות, משלל הרעיונות...
אולי כדאי למצוא, בקירבתכם, אמהות נוספות עם ילדים בגיל הזה ולהיפגש איתם מדי פעם. יעזור לך לפרוק את תלאות הגן, לילדה להכיר ולפגוש עוד ילדים, וגם יוציא אתכם מהבית... זה מאוד מאוד חשוב. זה נשמע טוב "על הנייר", קצת יותר קשה לביצוע - אני יודעת, אבל תנסי...
ולסיום: מתי את כבר לא "אחרי לידה"? ברוב הארץ בשלב הזה את אוטוטו חוזרת לעבוד
את לא עובדת קשה גם ככה? נשמע לי שאת דווקא צריכה יותר זמן לנוח, לא לעבוד. לא יודעת, אני כבר שנתיים ומשהו "אחרי לידה, ועוד לא התאוששתי...
לא הייתי מצפה ממך ליותר, להיפך. ואם אוכל איכשהו לעזור לך עוד - אשמח! שיהיה המון בהצלחה, והרבה אושר ואהבה...
אמא יקרה ונפלאה שכמוך,
אני תוהה אם הרצון שלנו שתשני את הניק לא נובע בעיקר מהעובדה שאנחנו קוראות את דברייך וחושבות "זאת אני! אני כתבתי את זה.. אבל מתי? מתי הספקתי?" - קטע כזה של אימהות: קצת מקנאות ורכושניות, אבל תמיד נהנות מסימפטיה...
כל כך הרבה כתבו כבר לפניי (מצטערת, רק עכשיו מצאתי את הזמן לקרוא כמו שצריך), וכתבו כל כך הרבה דברים טובים ונכונים.
אני חשבתי לעשות קצת סדר (אוי, היוהרה) אבל בצורת סיפור אמיתי.
אני רוצה לספר לך את הסיפור של האחיינית האהובה שלי, שמתקשר לי מאוד למה שאת כותבת.
אחייניתי האהובה, שנקרא לה פה "המתולתלת" היא ילדה שניה, שנולדה בהפרש של שנתיים וחצי מאחותה הגדולה והמקסימה.
אני מאוד מאוד אוהבת את האחייניות שלי, שזה תוצר של זה שאני מאוד מאוד אוהבת את אחותי הגדולה (האמא), אבל כל כך מתקשה להסכים עם בחירותיה בחיים (וואו, אני אהיה חייבת לפתוח על זה דף מתישהו). הביקורת העיקרית על אחותי והאימהות שלה בשנה שעברה נסבה סביב העובדה ששלחה את בתה המתולתלת לגן.
בספטמבר שעבר חגגה אחייניתי המתולתלת והמתוקה את יומולדת שנתיים, והחלה ללכת כל יום לגן/מעון (זה משנה?) כל יום מ-8 בבוקר ועד רבע לארבע. לפני כן היא היתה עם אימה בבית, אך יש לציין שמאז שהיא בת 3 חודשים אימה מטפלת בילדים נוספים בבית שלה, כך שמעולם לא נשארה אחייניתי לבד עם אימה בבית לאחר "חופשת הלידה". אחותי אינה דוגלת או מאמינה בחינוך ביתי, ההחלטות הנוגעות לחינוך ילדותיה נובעות בעיקר משיקולים כספיים. גם הגדולה נשארה עם אימה בבית כשנה וחצי, כי אחותי לא מצאה עבודה ש"תממן" את המשפחתון. טוב, זה לא כל כך רלוונטי, רק רציתי לתת קצת רקע לדברים.
ועכשיו לעיקר: השנה הזו שחלפה על אחייניתי היתה איומה. ממתולתלת שובבה בת שנתיים, היא הפכה לילדה חמת מזג ורגזנית. כמובן שמדובר בחלקים באופייה שרק הוקצנו, אני יודעת שהיא היתה יכולה להיות כזו גם ללא הגן הספציפי הזה או בכלל, אבל חשוב לי לכתוב את זה. לאחר שלושה חודשים בגן באתי יום אחד אני לאסוף אותה עם אימה (אנחנו לא גרות קרוב אחת לשניה - חבל) והייתי מזועזעת. אחייניתי ישבה על הכיסא, הבעה אפאתית ומנותקת על פניה, היא לא שמחה לראות אותנו, לא קפצה אלינו, פשוט אפאתית. באותו יום אמרתי לאחותי (בזהירות, בלי לפגוע או להעליב מדי) - תוציאי אותה משם. הילדה מסכנה.
במשך כחודשיים דנו מדי פעם בנושא, והיא סיפרה לי שחיפשה דברים אחרים, אבל או שזה יקר מדי או רחוק מדי. הגן של המתולתלת נמצא ליד הגן של אחותה הגדולה, ושניהם במרחק הליכה מהבית. לי ולבנזוגי היה מאוד קשה עם ההחלטות הללו והשיקולים הללו, אבל לא יכולנו לעשות דבר מלבד לדון בכך בינינו ולהחליט, כמה שאפשר, שלעולם לא נעשה את זה בעצמנו. מגוחך, אבל נחמד ותמים.
מעולם לא שמעתי את אחייניתי המתולתלת מספרת שהיא נהנית בגן. היא לא סיפרה סיפורים, לא שרה שירים, לא הראתה עבודות או ציורים, כלום. היא נהנתה לפעמים ללכת למסיבות בגן של אחותה הגדולה, אבל מעולם לא הראתה רצון או התלהבות לגבי הגן שלה עצמה. היא לא יצרה חברויות ולא נפגשה עם אף אחד לאחר שעות הגן. הקשרים היחידים שיצרה היו עם בן השכנים שקרוב לגילה ועם האחים הקטנים של חבריה של אחותה הגדולה. הקשר החברי הקרוב והמשמעותי ביותר של אחייניתי המתולתלת, מלבד אחותה הגדולה, הוא עם בת דודתה שהיא בתי, הקטנה ממנה כמעט בשנה. הן אוהבות אחת את השניה עד מאוד, ושמחות להיפגש ולשחק יחד - מה שקורה פעם בשבוע בערך.
כל הסיפור הזה הוביל אותנו (אני ובנזוגי) למסקנה ברורה - הגן רע, אפשר והיה רצוי למצוא לה גן טוב יותר, אפילו תמורת מחיר שיש לשלם (יש לציין שהגדולה נהנתה מגן פרטי, מושקע, מקסים ורחוק מהבית. אבל היא היתה אז בת יחידה ולאמא שלה היה יותר כוח ומוטיבציה...)
אבל... האמת שזה לא נכון. לא נכון בכלל. זה לא העניין האם הגן היה רע או לא, מה שהיה לא בסדר היה ההתנהגות של אחותי כלפי כל העניין הזה.
מאחר שנעשתה ההחלטה לגבי הגן אליו היא תישלח, ולא היה ניתן לשנות את ההחלטה הזו באמת, אני חושבת שאחותי היתה צריכה לעבוד בצורה יותר טובה עם מה שהיה, לשנות ולהתאים. ולמה הכוונה? ממש כפי שהציעו לך, לקחת מדי פעם "ימי חופש" מהגן, להשקיע בה יותר בשעות אחר הצהריים, להסביר ולעזור לה להיקלט בגן בצורה טובה יותר... לחזק את הקשר עם בתה הקטנה, במקום להתנתק ממנה יותר...
אני יודעת, זה נשמע מאוד ביקרותי ונוקשה, ועוד כלפי אחותי. זו סוגיה שאני צריכה לעבוד עליה עם עצמי - למה אני כל כך קשוחה איתה, עד כדי שנראה לי לפעמים שאחרים חושבים, וגם היא, שאני מתנשאת מעליה. נכון שחיינו אינם דומים, אבל אחותי יכלה גם היא לעשות החלטות מסוימות שהיו מקלות עליה את החיים, אולי להיות קצת יותר אקטיבית... זה לא שאחותי חשבה שהגן טוב, פשוט לא היה לה כוח להשקיע באמת במחשבה של "מה אפשר לשנות". היא העדיפה להמשיך לשלוח את המתולתלת כל יום לגן הזה, במקום לחשוב על אלטרנטיבות, במקום לפתור את הבעיה בהתחלה ולא להמשיך "להיסחב" עם זה..
לקראת סוף השנה התוודתה אחותי שהשנה הזו היתה קשה למתולתלת בגן. היא הודתה שיכלה להיות בקשר טוב יותר עם הגננות/מטפלות ולנסות לעזור לבתה כבר בהתחלה. היא הודתה גם שהיא הביעה לא פעם בפני הבנות את חוסר שביעות רצונה מהגן, מה שבהחלט הוריד למתולתלת הקטנה את המוטיבציה להמשיך וללכת ל"מקום הנורא ההוא".
כן, אמא מקסימה שכמוך, אני קוראת את דברייך וחושבת "למה זו לא אחותי?". למה אחותי לא פנתה אז לעזרה או לתמיכה (לאו דווקא ממני, כפי שנראה כאן אני כנראה לא באמת עוזרת לה..). אם היתה לה המודעות שלך, חוסר השקט הזה, אולי כל השנה הזו היתה נראית אחרת.
אני כותבת את כל הדברים הללו בצער רב. הצער הזה נובע מסופו של הסיפור הזה, והוא מצבה של המתולתלת המתוקה שלי היום. הנזק נעשה. הילדה סגורה, ביישנית, עצבנית ואינה רגועה. כל התקדמות שהיתה השנה לוותה גם ברגרסיה קשה, וכל זה השפיע על התקשורת איתה, על הגמילה שלה שהיא בעייתית ואיומה, על הסבלנות שלה ובעיקר על יכולת החיבור שלה עם ילדים אחרים. גם עם בתי היחסים הם אמנם טובים, אך לעתים יש להרחיק ביניהן, ממש כשם שיש להרחיק בין המתולתלת לאחותה הגדולה לפעמים. ברור, זה לא קשור רק לגן. היא בת 3 וזה מביא עימו הרבה דברים, וישנם כמובן יחסי קנאה ורכושנות עם אחותה ובת-דודתה, אבל ישנו גם עוד משהו - היא אלימה. לא בצורה נוראית, אבל בפירוש משהו שאפשר היה למנוע. מבחינתה, [b]זו[/b] הדרך הטובה ביותר להשיג דברים. בין אלימות פיזית לאלימות מילולית, והתקפי זעם... בסיטואציה המשפחתית זה כמובן מאוד בעייתי, וככל שזה קורה ליד יותר אנשים, ככה אחותי מאבדת יותר ויותר מסבלנותה אליה... אני חוששת שזה גם לא ישתפר כל כך בקרוב לאור העובדה שתינוק קטן יצטרף בקרוב למשפחה וייקח מן המתולתלת את המעט שעוד נותר לה עם אימה ובביתה בכלל.
אני לא יודעת אם זה בכלל עוזר שככה שיתפתי בכל הסיפור הזה. אני מקווה שכן.
אני בעיקר רוצה לקחת את זה ולחזק אותך - הייסורים שלך עם עצמך הם הוכחה מופלאה לאהבתך הגדולה לבתך. רק בקשה לי אלייך - באמת תעשי עם זה משהו. תהיי אקטיבית. תיקחי מן העצות והנסיונות, משלל הרעיונות...
אולי כדאי למצוא, בקירבתכם, אמהות נוספות עם ילדים בגיל הזה ולהיפגש איתם מדי פעם. יעזור לך לפרוק את תלאות הגן, לילדה להכיר ולפגוש עוד ילדים, וגם יוציא אתכם מהבית... זה מאוד מאוד חשוב. זה נשמע טוב "על הנייר", קצת יותר קשה לביצוע - אני יודעת, אבל תנסי...
ולסיום: [u]מתי את כבר לא "אחרי לידה"? ברוב הארץ בשלב הזה את אוטוטו חוזרת לעבוד[/u]
את לא עובדת קשה גם ככה? נשמע לי שאת דווקא צריכה יותר זמן לנוח, לא לעבוד. לא יודעת, אני כבר שנתיים ומשהו "אחרי לידה, ועוד לא התאוששתי...
לא הייתי מצפה ממך ליותר, להיפך. ואם אוכל איכשהו לעזור לך עוד - אשמח! שיהיה המון בהצלחה, והרבה אושר ואהבה...