תודה תפוח אדמה על תגובתך. אכשהו זה מעודד שמישהו קורא.יודע.מגיב

יש לנו חברה, אבל המפגשים עם חברים דורשים התארגנות ויציאה ונסיעה זה לא "מעבר לדלת".אז זה קורה במקרה הטוב פעמיים בשבוע כשכוחותיי במותניי ואם אין לי עבודה באותו יום.שאר הזמן זה אנחנו בבית, לפעמים ביקורים של משפחה(לא תדיר) וכן יש לנו עסקים שקרובים לליבינו ומספקים לנו פרנסה.

אני ממש לא יודעת איך אנשים אחרים מסתדרים עם פעוטות בבית ומצליחים לעבוד, להתפרנס, להחזיק בית ומשק בית על עבודותיו, לשמור על זוגיות ועל עצמיות ועל שפיות-ממש לא נהיר לי.

אני מרגישה בודדה איתה הרבה פעמים, מרגישה שמשעם לה ולי, מרגישה שלא מעניין אותי לשחק איתה ולשרת אותה כל הזמן.
הנה הבנזוג ביטל פגישותיו, סגר המחשב והוא איתנו עכשיו-זו הקלה גדולה. אבל זה לא יכול להיות כל הזמן כך כי צריך לעבוד. ואני מותשת ועוד מעט יהיה כאן עוד תינוק.

אני מאד שמחה שהגענו לגיל הזה והיא עוד בבית-ייתכן והגיע זמן לשינו. להניח את הדגל ולעשות מה שהמצב כרגע דורש.
תודה

אם גן כל כך קשה, ומאידך החיים כל כך קשים גם כן, אולי אתם יכולים להתחיל בינתיים עם ביביסיטר לכמה פעמים בשבוע?
מאד מבינה את הקושי. אני הוצאתי ילד ממסגרת לפני לידה של ילד אחר, אבל היתה לי ולילד חברה, לא כל כך עזרה פיסית אבל הרבה מאד תמיכה נפשית, ולא היה לי עסק על הראש....
תשמחי שאיפשרת לבת שלך שנתיים+ בבית, זו התקופה שהכי חשוב להיות ליד אמא. ככל שגדלים, הגן הוא פחות נורא ממה שנוטים לחשוב. אני אפילו מכירה (רחמנא ליצלן) ילדים שממש נהנים בגן שלהם. ורוצים ללכת כל בוקר, גם בשבתות. ככה שהכל אפשרי.

קראתי כעת את כל הדף הזה ואני לא מפסיקה לבכות
חשבתי שאני היחידה בעולם שחושבת ומרגישה כך.
כאילו המאוכזבת זו אני. מילה במילה.
אני שלושה חודשים לפני לידה. עם בת שנתיים+שבבית, חשבתי לפתוח לעצמי דף תמיכה אבל הדף הזה כבר עשה את כל העבודה כמעט.
אז מה נשאר לי עכשיו?
האם אני באמת הולכת לעשות את זה ולשלוח את הילדה לגן הילדים?
אני כבר שלושה ימים בוכה והבת שלי קולטת כמה קשה לי, לפי מה שהבנתי כאן אחרי הלידה זו ממש טירונות. אני צריכה להיות מוכנה, לא להגיע למצב שאני לא רוצה להיות איתה ולצערי זה כבר קורה לי לפעמים עכשיו.
כן ,אני מרגישה שאני נכשלת באימהות שלי אם אני שולחת אותה לגן. אבל ברור לי שאנחנו, כל המשפחה לא יכולים להמשיך כך.
שנינו עצמאיים, מחזיקים את העסקים בשיניים. הילדה כל הזמן כל הזמן איתנו. אין לנו חברה בישוב ואין עזרה כמעט בכלל ממשפחה מורחבת.
תמכו בי פה הרבה משפטים בדף בנושא ההחזקה באידיאולוגיות, שיחרור ההתנגדויות שלי, האהבה שהבת שלי זקוקה אליה והצורך לשים את תשומת הלב גם אליי, לכוחותיי ולהריוני המתקדם.
מה שכן אני כבר מדברת על זה עם בן הזוג, עם חברות, עם אחות ואם. וזה בסר. הודתי בפניהם בקשיים שלי (וזה היה לי מאד קשה)
שולחת את תודתי למאוכזבת, לכל המגיבים/ות בדף זה ולאתר שכשאני קוראת בו אז לפעמים אני יכולה להיכנס לאיזון ולפורפורציות.
אמנם שמו של הדף זה "למה שלחתי לגן" אני בכלל לא יודעת אם הגן יקבל אותנו עכשיו ואם זה יקרה.אבל הדף הזה הוא בהחלט התשובה שלי לשאלה שלי את עצמי "למה אשלח לגן"

@} @} @} תבורכי בכל דרך שתלכי

קראתי שוב את הדף מתחילתו.
תודה לכולכם. מעומק הלב

שלום
זה זמן רב שלא הייתי כאן.
והנה אני שוב מוכרחה (אחרי החגים) לשלוח למסגרת את הקטון כי אני חייבת השנה לסיים את התואר שלי אחרת פג תוקפו (או משהו כזה- בכל אופן- כל השנים ירדו לטמיון).
איכשהו, למרות שמאוד קשה לי עם זה, אני לא מרגישה אשמה או אכזבה מעצמי. אולי קצת חרטה על כך שלא סיימתי את התואר לפני הילדים, כדי להתפנות אליהם לגמרי.
יש לי תחושה חזקה שהגן קלקל הרבה דברים בבת שלי ובקשר שלי איתה, אבל...
א. הוא עזר לי להיות קצת לבד (עם התינוק, הרי בלי ילד עלי זה כאילו אני ערומה)
ב. אני יודעת שזה בר תיקון. אני מקוה באמת ובתמים לחזור לחינוך הביתי אחרי התואר (אם כי יש מי שלוחץ שאצא לעבודה).
אני יודעת שאני נפרדת מהילדים שלי בשלב בו הם זקוקים לי מאוד, אבל מקוה שבצד המחיר הכבד לילדים, יש גם רווח בסך הכולל לכל המשפחה.
תודה לכל מי שהגיב ולמי שקרא, הייתם לי לעזר רב.

מרגישה חובה לשוב ולעדכן. מעין הכרת טובה למי שענתה לי
אז עכשיו הרבה יותר טוב לה בגן, אבל אני לא יודעת מה זה אומר, הרי גם אסיר בסוף מזדהה עם שוביו וזה לא אומר שטוב לו בשבי... (דוגמא קיצונית, מודה).
לא מצליחה ליצור שגרה של גן באופן חלקי, כי בתפיסה שלה כל דבר הוא פרס או עונש והיא לא בדיוק מבינה אם זה פרס או עונש להשאר בבית, אז אם אני מציעה לה להשאר בבית היא בעיקר לא מבינה למה?? אז הפשרה שלי עם עצמי זה להוציא אותה מוקדם מדי פעם.
מי שנראה לי מאוד מפסיד מהסידור הזה הוא אחיה הקטן שכל כך אוהב אותה ופוגש אותה מעט מדי.
אני לא מתה על הגן, אבל בשלב זה לא יכולה לחזור אחורה. אולי בעתיד
תודה למי שביקר!

[u]אני נזהרת מלומר על הגן דברים טובים שבעבר הייתי מגחכת כשהיתי שומעת אותם מפי אמהות ונזהרת מלגחך על משפטים שאולי עוד ארצה לומר בעצמי.[/u]
מאוכזבת, את כזאת פרפקציוניסטית!

רציתי להודות לך על שפתחת את הדף הזה {@
אני בסוף הריוני השני, שותה בצמא את כל מה שנכתב כאן ומקשיבה כדי ללמוד.
אין לי ספק שכפי שרגשותייך וקשייך אינם זרים לכל האמהות כאן, כך גם אני יכולה ללמוד המון ממך, מההתמודדות שלך ומן הכותבות האחרות.
תודה תודה ותודה! {@

{@ חג שמח {@

היי מאוכזבת, אני מקווה שיהיה לכם כיף עכשיו בארבעה ימים בבית של החג...
ואח"כ אולי תתחילי קצת לדאוג לעצמך, לבוא למפגשים, להפגש עם חברות, לעשות קצת בשביל עצמך...
לדוגמא אצלנו נפתחת קבוצה של יוגה לאמהות אחרי לידה.. באים עם התינוק ועושים יוגה..
והיתרון הכי גדול בלהיות אישה זה שמותר לנו לשנות את דעתנו בלי להתנצל:-) אז אם מצאת משהו חיובי במצב החדש ובגן של הילדה פרגני לעצמך ותגידי אותו. זה לא כזה שחור ולבן...
והמון חיבוקים וחוזק ושמחה..@}

שיהיה לכם חג שמח @}

תודה לכן מגיבות.
נכנסנו לגן מהתחלה, לאט לאט.
ההתנגדות נחלשת, ואין לי כח להכנס לפרשנויות הסותרות של זה, אני מודעת להן.
בתקופת החגים אני מודה על כל יום חופש שחוסך מעצמי את ההתחבטות, וגם משאיר את בעלי בבית.

אני נזהרת מלומר על הגן דברים טובים שבעבר הייתי מגחכת כשהיתי שומעת אותם מפי אמהות ונזהרת מלגחך על משפטים שאולי עוד ארצה לומר בעצמי.
עם זאת ההבאה והחזרה של ביתי לגן מאפשרות לי דבר שהתגלה כמאוד חסר לי- שיחה עם מבוגרות! (ועוד בנושא האהוב עלי- הבת שלי!)

אמא יקרה ונפלאה שכמוך,
אני תוהה אם הרצון שלנו שתשני את הניק לא נובע בעיקר מהעובדה שאנחנו קוראות את דברייך וחושבות "זאת אני! אני כתבתי את זה.. אבל מתי? מתי הספקתי?" - קטע כזה של אימהות: קצת מקנאות ורכושניות, אבל תמיד נהנות מסימפטיה...
כל כך הרבה כתבו כבר לפניי (מצטערת, רק עכשיו מצאתי את הזמן לקרוא כמו שצריך), וכתבו כל כך הרבה דברים טובים ונכונים.
אני חשבתי לעשות קצת סדר (אוי, היוהרה) אבל בצורת סיפור אמיתי.
אני רוצה לספר לך את הסיפור של האחיינית האהובה שלי, שמתקשר לי מאוד למה שאת כותבת.
אחייניתי האהובה, שנקרא לה פה "המתולתלת" היא ילדה שניה, שנולדה בהפרש של שנתיים וחצי מאחותה הגדולה והמקסימה.
אני מאוד מאוד אוהבת את האחייניות שלי, שזה תוצר של זה שאני מאוד מאוד אוהבת את אחותי הגדולה (האמא), אבל כל כך מתקשה להסכים עם בחירותיה בחיים (וואו, אני אהיה חייבת לפתוח על זה דף מתישהו). הביקורת העיקרית על אחותי והאימהות שלה בשנה שעברה נסבה סביב העובדה ששלחה את בתה המתולתלת לגן.
בספטמבר שעבר חגגה אחייניתי המתולתלת והמתוקה את יומולדת שנתיים, והחלה ללכת כל יום לגן/מעון (זה משנה?) כל יום מ-8 בבוקר ועד רבע לארבע. לפני כן היא היתה עם אימה בבית, אך יש לציין שמאז שהיא בת 3 חודשים אימה מטפלת בילדים נוספים בבית שלה, כך שמעולם לא נשארה אחייניתי לבד עם אימה בבית לאחר "חופשת הלידה". אחותי אינה דוגלת או מאמינה בחינוך ביתי, ההחלטות הנוגעות לחינוך ילדותיה נובעות בעיקר משיקולים כספיים. גם הגדולה נשארה עם אימה בבית כשנה וחצי, כי אחותי לא מצאה עבודה ש"תממן" את המשפחתון. טוב, זה לא כל כך רלוונטי, רק רציתי לתת קצת רקע לדברים.
ועכשיו לעיקר: השנה הזו שחלפה על אחייניתי היתה איומה. ממתולתלת שובבה בת שנתיים, היא הפכה לילדה חמת מזג ורגזנית. כמובן שמדובר בחלקים באופייה שרק הוקצנו, אני יודעת שהיא היתה יכולה להיות כזו גם ללא הגן הספציפי הזה או בכלל, אבל חשוב לי לכתוב את זה. לאחר שלושה חודשים בגן באתי יום אחד אני לאסוף אותה עם אימה (אנחנו לא גרות קרוב אחת לשניה - חבל) והייתי מזועזעת. אחייניתי ישבה על הכיסא, הבעה אפאתית ומנותקת על פניה, היא לא שמחה לראות אותנו, לא קפצה אלינו, פשוט אפאתית. באותו יום אמרתי לאחותי (בזהירות, בלי לפגוע או להעליב מדי) - תוציאי אותה משם. הילדה מסכנה.
במשך כחודשיים דנו מדי פעם בנושא, והיא סיפרה לי שחיפשה דברים אחרים, אבל או שזה יקר מדי או רחוק מדי. הגן של המתולתלת נמצא ליד הגן של אחותה הגדולה, ושניהם במרחק הליכה מהבית. לי ולבנזוגי היה מאוד קשה עם ההחלטות הללו והשיקולים הללו, אבל לא יכולנו לעשות דבר מלבד לדון בכך בינינו ולהחליט, כמה שאפשר, שלעולם לא נעשה את זה בעצמנו. מגוחך, אבל נחמד ותמים.
מעולם לא שמעתי את אחייניתי המתולתלת מספרת שהיא נהנית בגן. היא לא סיפרה סיפורים, לא שרה שירים, לא הראתה עבודות או ציורים, כלום. היא נהנתה לפעמים ללכת למסיבות בגן של אחותה הגדולה, אבל מעולם לא הראתה רצון או התלהבות לגבי הגן שלה עצמה. היא לא יצרה חברויות ולא נפגשה עם אף אחד לאחר שעות הגן. הקשרים היחידים שיצרה היו עם בן השכנים שקרוב לגילה ועם האחים הקטנים של חבריה של אחותה הגדולה. הקשר החברי הקרוב והמשמעותי ביותר של אחייניתי המתולתלת, מלבד אחותה הגדולה, הוא עם בת דודתה שהיא בתי, הקטנה ממנה כמעט בשנה. הן אוהבות אחת את השניה עד מאוד, ושמחות להיפגש ולשחק יחד - מה שקורה פעם בשבוע בערך.
כל הסיפור הזה הוביל אותנו (אני ובנזוגי) למסקנה ברורה - הגן רע, אפשר והיה רצוי למצוא לה גן טוב יותר, אפילו תמורת מחיר שיש לשלם (יש לציין שהגדולה נהנתה מגן פרטי, מושקע, מקסים ורחוק מהבית. אבל היא היתה אז בת יחידה ולאמא שלה היה יותר כוח ומוטיבציה...)
אבל... האמת שזה לא נכון. לא נכון בכלל. זה לא העניין האם הגן היה רע או לא, מה שהיה לא בסדר היה ההתנהגות של אחותי כלפי כל העניין הזה.
מאחר שנעשתה ההחלטה לגבי הגן אליו היא תישלח, ולא היה ניתן לשנות את ההחלטה הזו באמת, אני חושבת שאחותי היתה צריכה לעבוד בצורה יותר טובה עם מה שהיה, לשנות ולהתאים. ולמה הכוונה? ממש כפי שהציעו לך, לקחת מדי פעם "ימי חופש" מהגן, להשקיע בה יותר בשעות אחר הצהריים, להסביר ולעזור לה להיקלט בגן בצורה טובה יותר... לחזק את הקשר עם בתה הקטנה, במקום להתנתק ממנה יותר...
אני יודעת, זה נשמע מאוד ביקרותי ונוקשה, ועוד כלפי אחותי. זו סוגיה שאני צריכה לעבוד עליה עם עצמי - למה אני כל כך קשוחה איתה, עד כדי שנראה לי לפעמים שאחרים חושבים, וגם היא, שאני מתנשאת מעליה. נכון שחיינו אינם דומים, אבל אחותי יכלה גם היא לעשות החלטות מסוימות שהיו מקלות עליה את החיים, אולי להיות קצת יותר אקטיבית... זה לא שאחותי חשבה שהגן טוב, פשוט לא היה לה כוח להשקיע באמת במחשבה של "מה אפשר לשנות". היא העדיפה להמשיך לשלוח את המתולתלת כל יום לגן הזה, במקום לחשוב על אלטרנטיבות, במקום לפתור את הבעיה בהתחלה ולא להמשיך "להיסחב" עם זה..
לקראת סוף השנה התוודתה אחותי שהשנה הזו היתה קשה למתולתלת בגן. היא הודתה שיכלה להיות בקשר טוב יותר עם הגננות/מטפלות ולנסות לעזור לבתה כבר בהתחלה. היא הודתה גם שהיא הביעה לא פעם בפני הבנות את חוסר שביעות רצונה מהגן, מה שבהחלט הוריד למתולתלת הקטנה את המוטיבציה להמשיך וללכת ל"מקום הנורא ההוא".
כן, אמא מקסימה שכמוך, אני קוראת את דברייך וחושבת "למה זו לא אחותי?". למה אחותי לא פנתה אז לעזרה או לתמיכה (לאו דווקא ממני, כפי שנראה כאן אני כנראה לא באמת עוזרת לה..). אם היתה לה המודעות שלך, חוסר השקט הזה, אולי כל השנה הזו היתה נראית אחרת.
אני כותבת את כל הדברים הללו בצער רב. הצער הזה נובע מסופו של הסיפור הזה, והוא מצבה של המתולתלת המתוקה שלי היום. הנזק נעשה. הילדה סגורה, ביישנית, עצבנית ואינה רגועה. כל התקדמות שהיתה השנה לוותה גם ברגרסיה קשה, וכל זה השפיע על התקשורת איתה, על הגמילה שלה שהיא בעייתית ואיומה, על הסבלנות שלה ובעיקר על יכולת החיבור שלה עם ילדים אחרים. גם עם בתי היחסים הם אמנם טובים, אך לעתים יש להרחיק ביניהן, ממש כשם שיש להרחיק בין המתולתלת לאחותה הגדולה לפעמים. ברור, זה לא קשור רק לגן. היא בת 3 וזה מביא עימו הרבה דברים, וישנם כמובן יחסי קנאה ורכושנות עם אחותה ובת-דודתה, אבל ישנו גם עוד משהו - היא אלימה. לא בצורה נוראית, אבל בפירוש משהו שאפשר היה למנוע. מבחינתה, [b]זו[/b] הדרך הטובה ביותר להשיג דברים. בין אלימות פיזית לאלימות מילולית, והתקפי זעם... בסיטואציה המשפחתית זה כמובן מאוד בעייתי, וככל שזה קורה ליד יותר אנשים, ככה אחותי מאבדת יותר ויותר מסבלנותה אליה... אני חוששת שזה גם לא ישתפר כל כך בקרוב לאור העובדה שתינוק קטן יצטרף בקרוב למשפחה וייקח מן המתולתלת את המעט שעוד נותר לה עם אימה ובביתה בכלל.
אני לא יודעת אם זה בכלל עוזר שככה שיתפתי בכל הסיפור הזה. אני מקווה שכן.
אני בעיקר רוצה לקחת את זה ולחזק אותך - הייסורים שלך עם עצמך הם הוכחה מופלאה לאהבתך הגדולה לבתך. רק בקשה לי אלייך - באמת תעשי עם זה משהו. תהיי אקטיבית. תיקחי מן העצות והנסיונות, משלל הרעיונות...
אולי כדאי למצוא, בקירבתכם, אמהות נוספות עם ילדים בגיל הזה ולהיפגש איתם מדי פעם. יעזור לך לפרוק את תלאות הגן, לילדה להכיר ולפגוש עוד ילדים, וגם יוציא אתכם מהבית... זה מאוד מאוד חשוב. זה נשמע טוב "על הנייר", קצת יותר קשה לביצוע - אני יודעת, אבל תנסי...
ולסיום: [u]מתי את כבר לא "אחרי לידה"? ברוב הארץ בשלב הזה את אוטוטו חוזרת לעבוד[/u]
את לא עובדת קשה גם ככה? נשמע לי שאת דווקא צריכה יותר זמן לנוח, לא לעבוד. לא יודעת, אני כבר שנתיים ומשהו "אחרי לידה, ועוד לא התאוששתי...
לא הייתי מצפה ממך ליותר, להיפך. ואם אוכל איכשהו לעזור לך עוד - אשמח! שיהיה המון בהצלחה, והרבה אושר ואהבה...

תודה מקסימות [-:

מאוכזבת יקרה,אנחנו מכירות ושתינו במצב דומה מבחינת השליחה לגן(רק שאצלי אני עוד לפני הלידה)
אז אני מרשה לעצמי לספר שאצלנו מה שמאד עזר לי היה שיחה שקטה עם הגננת ,לא בשעות הפעילות בגן, שלהפתעתי דווקא היתה פתוחה לרעיונות חדשיחם.חלק מהדברים שחשובים לנו פשוט זרים לגננות שרגילות להורים שרוצים מה שיותר שעות גן כי הם בעבודה.
האופציה לימי גן וימי בית יכולה להיות קשה לעיכול לגננת אבל היא קודם כל החלטה שלך ולא שלה וגם את זה ניתן להסביר.
יש בזה אפילו משהו בעד הגן.
את רוצה שהיא תפיק ממנו את הטוב שהיא יכולה להפיק ולא נאלצת להשתמש בו רק כמקום אשפוז יום.
יום טוב!

שפע טל- תודה, פשוט מתנה מה שכתבת, בטוחה שלרבות מאיתנו,...

(רוצים עוד רוצים עוד.....)

[po]שפע טל[/po], איזה כיף ומרענן לקרוא אותך.

אהובה, יקרה
איזה כיף לך שיש לך ילדה מקסימה ותינוקי קטן וחמוד ומתוקי!
ושניהם בריאים ואת גרה ביישוב נחמד עם גן שהוא "די בסדר" ואת יכולה לבחור לעצמך את הדרך להתאושש. :-) :-) :-)
אחרי לידה יש הורמונים ואין שינה והנטייה לראות את החיים באפור כהה קצת משתלטת על הלבן והאור.
אצלי זה היה כמו עננה שרבצה עלי בכל מה שעשיתי והייתי צריכה ממש לשנן את ה"אני אוהבת את התינוקות שלי המקסימות שהגיעו לעולם מתוך בחירה ואהבה ". ואז יום אחד, אני ממש זוכרת את זה, נסעתי עם אהובי בנוף של הרי ירושלים והילדות ישנו מאחורה והשמש הנעימה של שעות אחר הצהריים ליטפה את הנוף, ופתאום שמתי לב שאני שמה לב לשמש ולנוף ושאני לא בתוך ענן. אני חושבת שרק אחר כך הצלחתי באמת לאהוב את הקטנה שלי ולא לתפקד על ניוטרל..
את בדרך לאור מתוקה, ועד אז תנסי רק לשמור על הכוחות שלך ולא לשקוע, ולחושך יש דרכים משלו להשתלט על הנשמה (יסורי מצפון, תחושה של "חוסר אהבה" , אפילו חמלה) אבל הוא עובר והאור מבקיע, ויאללה שתהייה בגן (אצלי הן בגן ואני לוקחת אותן בשעות מגוונות לפי רצוני וכולם התרגלו )או שתהייה בבית (מכל גן חוזרים בסוף לבית) ורק תשמרי על עצמך.
אה, ורציתי גם לשאול שאלה קצת לא נעימה - איפה אהובך בכל העסק? ברור שזה הזמן שלו להפציע ולמלא את מה שכרגע (ורק כרגע!) את לא מסוגלת לתת, בעיקר בתחום הרגשי כלפי הגדולה המתוקה והאהובה שלך... שתפי אותו , תני לו את האפשרות להשתתף במציאות החדשה והנפלאה , אך קשה הזו. אתם ביחד.
תומכת מאוד מאוד מאוד ומאחלת לך חתימה טובה, שנה של העצמה וגדילה כמשפחה , כאם , כאשה וכאדם. שנה בה תשמחי בבחירות שלך והסובבים אותך ישמחו בך..

אני לא מחפשת להתווכח...
חבל שלא הצלחתי לפתוח את התפישה ונקודת המבט שלך...
שיהיה בהצלחה ורק טוב...

.
שורש המחלוקת בינינו מובן לי- אנחנו תופסים אחרת מהו מקומם של ילדים (ושל לידות).
אי ההסכמה הזו לא מאפשרת לנו לדון באותו תדר, כי בשביל להתווכח יש צורך בבסיס הסכמות משותף. בואי נסגור את הדיון.

[u]ביתה של מאוכזבת לא בגן כזה (קראת?)[/u]
ברור, בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי. אני מביעה את דעתי בדיוק בקשר לזה... פשוט התגובה הקודמת שכתבתי נמחקה, אז נראה שלדברי אין קונטקסט. בכל מקרה, נראה לי שהובנתי על ידי המאוכזבת. לפחות כך אני מקווה...
חשוב לזכור, שהמציאות לא חייבת להיות בהכרח מה שמוצג בפנינו. כמעט את הכל אפשר לשנות, וליצור מציאות חדשה. כשאדם מרגיש חוסר אונים במקום מסויים, כמעט תמיד יש אופציה שלישית, שמצריכה קצת התפשרות.
אני חושבת שאופציה כזו במקרה של המאוכזבת תהייה גן אחר ממה שמוכר לה. אולי היא פשוט לא מודעת לכך שיש גנים אחרים. רק ביקור לא מחייב בגן כזה, בעיניי, תתן לה את תחושת הביטחון שכל כך חסרה לה.
אני כותבת את כל זה מנסיון אישי, כמובן.

[u]מדברים פה על גנים אינטימיים וקטנים, הדוגלים בהתפתחות אינדבידואלית של הילד ללא כפיה[/u]
ביתה של מאוכזבת לא בגן כזה (קראת?).
אני מבינה שמאוכזבת כנראה נאלצת להסתדר עם מה שיש מסיבותיה האישיות.

המוחקת היא לא אני.
אבל זה באמת לא חשוב. כי אני כותבת בשבילך, ואת קראת את הכתוב.

מאוכזבת
הסכמנו כאן כולנו שאת נמצאת בשלב קשה באופן טבעי [וברוך השם שהסכמנו כאן על משהו(-:]
עכשיו אני רוצה להוסיף שאני רחוקה מלהיות אמא מושלמת ואני מאמינה שהילדים שלי לאט לאט לומדים להבין ולקבל שאני בן אדם, עם הרבה יופי והרבה פאשלות,
ורגשות מעורבים וירקות מוקפצים וגם הילדים שלך יבינו שאת בן אדם ויסלחו לך על הכל אם תדעי לסלוח לעצמך ולהם, תלמדי אותם להיות סלחנים.

עד שעניתי ל. היא נמחקה, לא חשוב.

[u]כל מה שתבחרי בקשר לבתך הוא טוב. הוא הכי טוב שאת יכולה בנקודת הזמן הזה בחייך.[/u]
תודה. חשוב לי להרגיש שזו לא דרך "אין חזור".

[u]בתנאי שתשחררי[/u]
איך, לעזאזל?? אני מתה להשתחרר (במובנים רבים)

[u]מאוכזבת, קיבלתי צמרמורת..... 11 שבועות זה אפילו לא שלושה חודשים[/u]
מתי את כבר לא "אחרי לידה"? ברוב הארץ בשלב הזה את אוטוטו חוזרת לעבוד.

אוקיי, את זה הבנתי, אבל אני מתקשה להבין למה לפסוק דבר כזה, כשגן יכול להיות כל כך הרבה דברים מכל כך הרבה סוגים שכל כך שונים אחד מהשני?
מה רע באופן כללי בגן? זה שהילד נמצא כמה שעות ביום עם אדם אחר שיכול לספק לו חום ואהבה? זה שהוא נמצא עם ילדים אחרים ולא רק אם האחים והאחיות שלו, במקרה שיש כאלו?
הרי אנחנו לא מדברים פה על מסגרת רקובה של בית ספר, מדברים פה על גנים אינטימיים וקטנים, הדוגלים בהתפתחות אינדבידואלית של הילד ללא כפיה. קשה לי להבין למה גן כזה נתפס בעיניך בצורה שלילית.

הדוגמא של הבית חולים היתה מצויינת. יש נשים שבמהלך הלידה שלהן בבית עוברות לבית חולים, ולכן, מראש הן צריכות להחליט לאיזה בית חולים יפנו, וכמובן במקרים שהן יודעות שיש איזה שהו סיבוך שיגרום ללידה קשה.
אם את היית בוחרת בבית חולים הקרוב לביתך למרות ששם ישר היו נותנים לך אפידורל ומכריכים אותך לשכב, במקום לנסוע אולי קצת יותר רחוק לבית חולים שהיה מתחשב בך ומתקדם בקצב שלך, בצורה שגם את וגם התינוק הנולד תרגישו רגועים ושלמים, מאפשר לך להניק אחרי הלידה, ולא מנתק אותך מהתינוק לתינוקיה ששם דוחפים לו יש בקבוק לפה,
אז,
באמת קשה לי מאוד להבין אותך.

טוב, קראו לי אז באתי.
קודם כל, התעלפתי מהוויכוח המיותר על "מי נחשב יותר". גרם לי חשק להסתובב ולא לכתוב אף מלה.

אבל לעניין:
קראתי את הדף הזה ברגע שנפתח.
למה לא כתבתי כלום עד עכשיו?
כי לא הרגשתי שיש לי מה לתרום.
כותבת אמא טרייה-טרייה, סחוטה ומותשת ועברה כבר מזמן את גבול הכוחות שלה, אחרי לידה שנייה, וכל מי שעברה את זה היתה בדיוק בסרט הזה וכתבו לה כבר על זה מאוד יפה.
והאמא [b]החליטה[/b] לשלוח לגן. היא רק לא אוהבת את זה.
היא לא ביקשה עצות "איך בכל זאת לא לשלוח את הילדה", כי אז אולי הייתי נותנת לה. מצד שני, האתר מלא דפים עם העצות האלה בדיוק אז אפשר ללכת ולקרוא.
זה [po]דף תמיכה[/po], לאמא במצוקה.
אני בכלל לא מתפלאת שהיו כאן רק מעט תגובות "מלאות טקט" בנוסח "את גורמת נזק לילדתך, תוציאי אותה מהגן מייד ותתאפסי" (כן, זאת ממש תגובה מעודדת וממלאה מוטיבציה לאמא שגם ככה מלאה ברגשי אשמה, ריקה מכוחות ונטולת עזרה). כי בשביל מה להגיד את זה בכלל?
חוץ מזה, שהחיים הם לא שחור-לבן, נו, באמת. גן ילדים הוא עדיין לא בית סוהר. יש לו גם יתרונות, יש בו גם דברים נחמדים, לשחק, לשיר, לרקוד, לפגוש חברים, לשמוע סיפורים, זה לא כל כך רע כשאמא כרגע עוד לא התאוששה מהלידה ולא יכולה לספק את הדברים האלה כי היא לבד עם תינוק.
זה לא אמור להיות ככה, אבל בתוך המציאות הזאת אנחנו תקועות וצריכות להסתדר.
יש אמהות שבוחרות לשלוח לגן, יש אמהות שבוחרות במסגרת המשפחתית בלבד, מה שקובע הוא מה האמא בחרה בכל רגע נתון.

אז אני קודם כל בעד להבין את האמא, לתמוך באמא (()) ולהזהר בביקורת.

במקום השני, אני מסכימה לגמרי עם
[u]את אומרת אין פתרון אפור (לשלוח לחצי שבוע לגן) אבל יש - את רק צריכה להחליט שהאפשרות הזו כן נמצאת שם (מה הגננת תעשה? תשלח אתכן הביתה?[/u]
תבדקי בינך לבין עצמך אם את רוצה "פתרון אפור".
אם כן, תדעי שאת זכאית ויכולה פשוט להודיע על זה לגננת, לפי מה שאת רוצה.
כל סידור שבא לך. למשל, "בימי שלישי וחמישי אני לוקחת אותה כבר ב-12". מה, אם יש טיפולי שיניים לא עושים את זה? עושים.
"בימי שני היא לא תבוא".
מה שאת רוצה.
גם פשוט להשאיר בבית ביום שיש לך כוח, להודיע לגננת (בכל זאת, נימוס אלמנטארי) שהיום הילדה לא תגיע לגן, וזהו. זה במקרה שאת לא יודעת אם יתאים לך יום קבוע, או שאולי לא ייצא בדיוק כל שבוע.
עוד לא שמעתי על גננת שתענה לך "לא, אני לא מרשה, תביאי אותה לגן בכל זאת"... (-;
מקסימום היא תדאג: "אוי, היא חולה?" ואת תעני "לא, היא פשוט צריכה יום גידול" או משהו כזה. {@
במלים אחרות, אני רוצה לחזק אותך בידיעה שאת יכולה לעשות שילובים שמתאימים לכם, כי את האמא והילדה היא [b]שלך[/b] ולא של הגן.

ולבסוף, אני מצטרפת לכל מה שכתבו לך על השנה הראשונה אחרי לידת הילד השני (השנה הקשה בחיים, נראה לי... ) ומעודדת אותך שאף מניאק לא יכול לעצור את הזמן וגם הדברים האלה יסתדרו ויתאזנו (())

.
הסברתי ואסביר לך שוב, מה שניסיתי להדגיש הוא לא שבכוונה הכנסתי לגן גרוע, אלא שסוג הגן אינו הבעיה. בעיני טראומה (משאילה מילה שלך שלא הייתי חושבת להשתמש בה היא פסקנית וידענית מדי) מהגן נגרמת פשוט מפני שזה גן ולא בגלל דרגת ה"תמיכה" שלו.
[u]את היית חייבת ללדת בבית חולים, היית בוחרת בבית חולים שישר יתן לך אפידורל ויכריח אותך לשכב כל הלידה, או בבית חולים שיתן לך את האופציה להחליט ולעשות דברים בקצב שלך?[/u]
עזרת לי להסביר את עניין הגן (בלי שהתכוונת)- ילדתי בבית בלי להשות בין בתי חולים.
ואילו הייתי יולדת בבי"ח גם כאן לא הייתי עורכת השוואות כי זה נבלה וזה טריפה. הייתי יולדת בברזילי, מה שהכי קרוב לבית.

באופן לייט- אהבתי.....

לווכחניות- מיצאו מקום אחר בבקשה, מתנהל פה דיון- תמיכה, אין לוויכוח שלכן כח חיובי כאן,(איך עוד לא נפתח דף- "בא לי להתווכח- מי משתתף???.....")

מאוכזבת אהובה- יאללה שני כבר את הניק!!

גם אני כמו השאר הצטמררתי- 11 שבועות??????????????????????????????? זה התזמון האידיאלי לכל
בלגאן אפשרי- וזה פשוט מתרכז כרגע בבת שלך, לי זה היה על אמא שלי, לאחרת על בעלה....

ברור שיש כאן יותר וזה אכן מהותי לך כלכך- אבל בחייך, תעזבי- כל מה שתחליטי יהיה בסוף לטובה- בתנאי שתשחררי,

לכי תתפנקי איפשהו, סופשבוע משפחתי/לא משפחתי, מה שישמח אותך,
הזמן ב א מ ת יעשה את שלו....

הצעה יקרה.
אני רוצה להודות לך. (בלי ציניות)
אני קוראת את דברייך ועולים בי רגשות די מביכים כי אני לא אוהבת להודות שאני מרגישה שעוד פעם אף אחד לא שם לב אלי ושרק מקשיבים למלכות הכיתה....

כמו שאמרת וצדקת! זה שלי. זה מגיע מעולמי, מזכרונותיי ממני.

ואת, בלי כוונה, מאפשרת לי לראות שזה עדיין כואב לי (לא בגלל הדף כאן, בגלל ילדותי) ואז יש לי אפשרות להתמודד עם זה.

ולמאוכזבת:
אני חוזרת להצעתי מתחילת הדף- חפשי עזרה לא ווירטואלית.
מאחות, מקרובה, ממישהו שפשוט נמצא במקום פחות סוער מהמקום שאת נמצאת.
שיזכיר לך את חוזקך ועוצמתך ויחזיר הכל לפרופורציות.

כל מה שתבחרי בקשר לבתך הוא טוב. הוא הכי טוב שאת יכולה בנקודת הזמן הזה בחייך.

ול [po]באופן לייט[/po] @}

תיקנתי קצת את ההודעה שלי. שולחת אור, אהבה וקבלה עצמית - [b]לכולן[/b].
שלום.
@}

באופן לייט היקרה,
צר לי שגם את חשה נפגעת, וצר לי שגם את קוראת בדבריי דברים שלא כתבתי.

בואי נחזור למה שכתבתי, ואנא קראי שוב ותראי איך שום דבר ממה שכתבת כנגדי - לא מופיע בדבריי.

_מעניין לקרוא כאן באתר באופן בדף שבו אמא אומרת שהיא הכי מאמינה בחינוך ביתי, בדף שבו הבת מביעה מצוקה כל כך גדולה והתנגדות כל כך גדולה לגן - דווקא בנסיבות המיוחדות האלה, מעניין לראות כל כך הרבה דעות בעד גן, וכל כך מעט דעות המציעות עזרה ותמיכה ביישום חנ"ב תוך שיפור המצב הקיים. זה לא שהדעות בעד הגן הן לא בסדר. הכל לגיטימי כמובן. זה מיעוטן של דעות בעד חנ"ב שמתמיה.
הלוואי והיתה לי דרך לעזור לך לבדוק, איך ניתן להגשים את מה שאת מאמינה בו, לצד זה שהיישום ילך יותר חלק ויותר בטוב.
את צריכה עזרה ותמיכה._

ואם לחדד:

לא כתבתי נגד הדעות שתומכות בגן. לא כתבתי על כך מילה. נהפוך הוא, כתבתי שהן לגיטימיות.
כן כתבתי על חסרונן של דעות שמראות איך אפשר להצליח לעשות חנ"ב [b]למי שזה חשוב לה, ולמי שאינה שלמה עם גן, ולמי שלבת שלה קשה עם גן[/b].

הדעה הזו לא מתאימה [b]לך[/b] ? דלגי עליה. ולכל הפחות אל תתקפי אותה. היא לגיטימית באותה מידה שדעות בעד גן נשמעו כאן, ורק לקרוא את הדיון בינינו כרגע באתר שמהווה [b]בית לרעיון החינוך הביתי[/b] - מקומם.

[u]ואולי עיצות הגן הן במקום פה משום שפותחת הדף החליטה ומבצעת - הבת שלה הולכת לגן ועיצות מסוג "אז תשאירי אותה בבית" יחלישו ולא יחזקו?[/u]
אולי. ואולי ההיפך.
כך או כך, אין זה מתפקידי להחליט מראש ובפטרונות אילו דעות יחלישו ואילו יחזקו את פותחת הדף. גם אין זה מתפקידך. כתבת על ניסיונך ותובנותייך - אחלה! תשאירי מקום גם לאלה שחושבות אחרת ממך, או שהיתה להם התנסות שונה משלך. [b]הכל לגיטימי[/b].
ותשאירי לפותחת הדף (מצטערת, מאוכזבת, שאני כותבת עליך בגוף שלישי) להחליט בעצמה מה מתאים לה לקחת מהדף ומה לא.

[u]אולי אנחנו מניחות שהיא כבר שקלה אותן, ניסתה מכירה את הפתרונות במסגרת החנ"ב ובכ"ז בחרה !! לשלוח לגן.[/u]
ואולי ההנחה שלך אינה נכונה?
ואולי יש משהו שמישהו יכול לתרום לה כדי כן להצליח ליישם חנ"ב [b]כמו שהיא רוצה ומאמינה בו[/b]?
למה את מנסה למנוע מדעות אחרות להישמע כאן?
ואולי דעות בעד גן הן דווקא אלה שמחלישות? (אני לא טוענת כך, רק מסובבת את טיעונייך. זו מאוכזבת שתחליט מה מתאים לה לקחת מהדף, ומה מחזק אותה).

[u]וכן, היה מנומס יותר לבקש ממי שנראות לך רלונטיות להזמינן לדיון בדף בית שלהן[/u]
חולקת עליך.
וכל האובר-רגישות הזו היא בעיניים של מי שרגישה, וחבל. תנו לעצמכן קצת קרדיט וכשמישהו מחמיא למישהו אחר, כדאי לא לעבור להסקה מיידית - אה, אז מה זה אומר עלי. אף אחד לא אמר עליכן דבר.
תאהבו את עצמכן. אתן ראויות לכך. וזה כמובן ממש לא קשור אלי או לשום דבר שאני אומרת. בחיי. אתן נהדרות ונפלאות ואף מחמאה למישהו אחר לא תקח את זה מכן.

[u]ורק בשוליים ומבלי לפגוע בתרומה ובתובנות של אורנה שפרון - אורנה למיטב הבנתי לא היתה בבית עם פעוט + תינוק החנ"ב נולד אצלם אח"כ וילדים מדברים הם עולם אחר ....[/u]
וגם לג'ין לידלוף אין ילדים ועדיין מצאת את עצמך נתרמת ממחשבותיה. SO?
מה זה משנה?
משנה שיש [b]עוד[/b] אנשים שיכולים לתרום לדף (בנוסף לכל הנשים הנפלאות שתרמו ותורמות לו עד כה - בכללן את @}) וחבל שאותם אנשים לא יתנו משהו מזווית הראייה שלהן.

[hr]
מאוכזבת,
מתנצלת על כל זה, כוונתי (כמו כוונותיהן של [b]כל[/b] הכותבות כאן) טובה, ואין לי עוד עניין לעסוק בזה. כתבתי את שלי, מכאן ואילך אני פורשת, לא חשוב מה עוד ייכתב בנושא.

אני מאחלת לך שתתחזקי, תתאוששי, ותקבלי את כל התמיכה והעזרה כדי לבחור בדרך שהכי מתאימה לך ולמשפחתך.
(())

מאוכזבת, קיבלתי צמרמורת..... 11 שבועות זה אפילו לא שלושה חודשים!!!!!!!! את ממש אחרי לידה!!!!!!!! אנא וותרי לעצמך על כעסים אכזבות מעצמך ורגשות אשם במיידי!
לפי ההודעות האחרונות שלך נראה לי שאת מתחילה להתאפס קצת על המצב ולצאת מהרגשת האין אונים שהיית בה בהתחלה. האם את מרגישה את זה גם?
נשמע שאת פשוט חייבת קצת עזרה עם הילדים. ניסית לדבר עם הגננת ברצינות על העניין של גן חלקי? או אולי לגייס איזושהי בייביסיטר שתהיה איתכם?

מאוכזבת אני כותבת בהזדהות - את נשמעת כמוני בהרבה מהמשפטים שלך ורק כשאת אומרת אותם אני שומעת כמה הם שגויים :-S [למרות שלא פעם אומרים לי את זה]
את אומרת אין פתרון אפור (לשלוח לחצי שבוע לגן) אבל יש - את רק צריכה להחליט שהאפשרות הזו כן נמצאת שם (מה הגננת תעשה? תשלח אתכן הביתה? :-D)
[u]בכל זאת אם הולכים לגן מבחירה, צריך לקבל את תנאי המקום.[/u]
אפשר לעשות מו"מ זיכרי - את הלקוחה
גם אצלי היתה התנגדות כשהוצאתי אותה מהגן מידי פעם אבל אז עשיתי יום קבוע שאנחנו בבית וזה הסתדר והיה "נורמאלי" לכולם ולא היה בכלל מו"מ פשות הבת שלי היתה בגן רק חלק מהשבוע.
ההתנגדות של הגננת היא בד"כ תוצאה של "ככה אני רגילה" וגם חשש כי ילדים הרבה פעמים מתקשים לחזור לגן אחרי חופשות אבל מנסיוני הדל - אם היום הזה הוא יום קבוע בשבוע זה לא יוצר קושי מיוחד.

את מאוד מאוד מאוד קרובה ללידה!! את אולי כבר לא זוכרת אבל גם אחרי הלידה הראשונה היה קשה בשבל הזה :-) - אח"כ (ואח"כ מגיע די מהר) מתאזנים בבית והכל יהיה יותר בהיר וקל
קראת את [po]להסתדר עם שני ילדים[/po] ?

את אומרת שאת לא אידיאולוגית אבל מתקשה לשלוח אותה לגן, כל גן, בגלל אידיאולוגיה (וזה כמוני לגמרי)

מאחלת לך כוחות, וסליחה לעצמך, וקבלה עצמית הצעה לניק חדש: [po]לומדת לקבל [/po] את_ עצמי :-)

בעדך,
אני 11 שבועות אחרי לידה.
פתאום נראה לי שאולי כל העניין הוא לא עקרוני, אלא רק מינונים.
אם היה לי ליד הבית גן לשלושה ימים בשבוע, זה היה מניח את דעתי.
אז אפשר לומר שאני לא אשלח אותה כל יום? אבל הגננת מתנגדת לרעיון. בכל זאת אם הולכים לגן מבחירה, צריך לקבל את תנאי המקום.

[u]ולא עושה אבחנה שהיא[/u]
אני לא עושה אבחנות. הצבעתי על חסרונן של כמה אמהות שהן אמהות מנוסות ובוגרות והתמודדו עם לא מעט אתגרים בחינוך ביתי. יש הרבה מה ללמוד מהן ואני מרגישה נתרמת מאוד כשהן כותבות.
אין בזה כדי לומר שאינני נתרמת ממה שנשים נוספות כותבות. לכל אחת יש מה לתרום.
יש בזה כדי לומר שתרומתן הספציפית של אלו, חסרה לי כעת בדף הזה, ברגע הזה בחייה של [po]מאוכזבת מעצמי[/po].

אם את רואה בכל זה משהו מעליב - שוב צר לי על כך - אך אני רוצה להציע לך להחליף משקפיים, לכאלה שיותר מחמיאים לך, ורואים את ערכך ותרומתך כאן ובכל מקום, ללא קשר למה שפלונית אחת שכמותי כותבת.

שנה נפלאה, אור ואהבה לך ולכל מי שקוראת כאן.

הרהרתי בך ארוכות היום- בכל מה שכתבת,
מעבר לעצות מעשיות רציתי לשאול כמה זמן את אחרי הלידה??? לי לקחו לפחות 4 חודשים להתאזן שוב בתוכי ולמצוא שמחה חדשה מהעולם סביבי, לא היתה לי עזרה משפחתית או חברית בכלל, והכל נפל על כתפינו, והדינמיקה התוך משפחתית משתנה כל פעם-
כל אחד מבני המשפחה צריך למצוא ולהמציא את מקומו שוב,

תהיי רכה עם עצמך, תשמחי את עצמך בדברים שיקלו ויחזקו אותך, תעזי לבקש עזרה-גם בתשלום- זו עדין עזרה....

זה זמן טוב לקבל את עצמך בדיוק כמו שאת, בלי הרבה אידיאלים, ועם מלא אומץ........

ותרי על הציניות שמונעת מאיתנו לשחרר, לשמוח, לאהוב, להיות בטוב...
ותמשיכי לעדכן- בטוחה שנראה ביחד כמה טוב תגלי בתוך כל זה....

_מה בעצם מבקשת פותחת הדף?
תמיכה? חיזוק? עצות מעשיות? סיעור מוחות? תוכחה?_
תמיכה, עצות מעשיות.
תודה.
קיבלתי המון.

[u]כשמישהי כותבת דברים בצורה יפה ומעודדת, ומקבלת תגובה קרה-עד-לא-נעימה[/u]
אם התכוונת אלי אז מתנצלת, לא שמתי לב, באמת כל תגובה קראתי בהתרגשות, למרות שלפעמים לא היה לי מה להגיב, פשוט קיבלתי.
או שהתכוונת באופן כללי לאתר? בכל מקרה לא מזיק להתנצל בעשרת ימי תשובה

מה בעצם מבקשת פותחת הדף?
תמיכה? חיזוק? עצות מעשיות? סיעור מוחות? תוכחה?

[u]כנראה אני מהאנשים שהבחירות שלהם אף פעם לא נותנות להם מנוחה. זה קשה לי.[/u] (())

המרגיעון: החסרונות הם יתרונות. S-:
כן, מכל דבר לומדים.
יום טוב.

תודה לכל המגיבות. כל תגובה נקראת בהערכה רבה.
כדי לעשות לעצמי קצת סדר החלטתי:
א. להפסיק לשתף את ביתי בדילמות שגדולות ממידתה. להציג לה את הבחירה שלי בלבד, עם אופציה להשפעה קטנה בלבד מצידה, תוך התחשבות ברגשותיה.
ב. להתחיל מחדש תהליך קליטה בגן באופן הדרגתי, ולתת צ'אנס עד אחרי החגים. אם עדיין לא תרצה ללכת לגן, נאסוף את חלקי הגופות שלנו (קרוב לודאי שחודש כזה יהיה קשה מאוד עבורנו) ונעשה מאמצים לחזור הביתה.

עכשיו כשאני קוראת אני רואה עד כמה אני קשת החלטה ולכל בחירה אני מוסיפה בילט-אין הסתייגות.
כנראה אני מהאנשים שהבחירות שלהם אף פעם לא נותנות להם מנוחה. זה קשה לי.

גם אני רוצה מאוד להציע עזרה ותמיכה.
יש לי שלושה ילדים בחינוך ביתי,אבל פעם שלחתי את בתי בכורתי לגן בדיוק כשהגיע אחיה התינוק,אחרי שנתיים שהיינו איתה בבית.אולי יש לי מה לתת .את מוזמנת בחום להתקשר אליי-04-9800165

_לכן, אני סבורה שנכון יהיה אם ביתך תישאר איתך בבית ויחד לאט, לאט תחזירו אהבה ויציבות לביתכם.
כאן באתר תוכלי לקבל תמיכה, הכוונה וחיזוק , אם תירצי בכך (הכי מומלץ לפגוש אנשים טובים ויש כאן הרבה )._
יש לך אפשרות להיות איתה בבית אז למה לא? זו גם התמודדות אבל תחשבי מה זה יעשה לך אם תצליחי בה..אולי סדר יום יותר ברור לך ולה כל יום בבית, אולי חלק מהימים לא להיות בבית בבוקר, אולי גם עזרה מסבתא, אפשר אפשר .חבל לפספס את זה בשביל איזה גן שהיא תתרגל אליו בלית ברירה

_לכן, אני סבורה שנכון יהיה אם ביתך תישאר איתך בבית ויחד לאט, לאט תחזירו אהבה ויציבות לביתכם.
כאן באתר תוכלי לקבל תמיכה, הכוונה וחיזוק , אם תירצי בכך (הכי מומלץ לפגוש אנשים טובים ויש כאן הרבה )._

ל - [po]מאוכזבת מעצמי[/po], תומכת ברעיון לשנות את הניק ( למילים כוח רב!).
אני מגדלת את שלושת ילדיי בחינוך ביתי, ואני מאוד מבינה אותך (בלי קשר לעניין החינוך הביתי).
תמכתי ברעיון של "גן טוב" אם מחליטים שבזה רוצים, אינני תומכת בגן שבו האמא סבורה שהוא לא טוב או שאינה בטוחה בהחלטתה.
אני חשה שאת וביתך נמצאות במצוקה ריגשית. לדעתי, ביתך מרגישה דחויה וההרגשה שלך היא שאת דוחה אותה ממך (כך הבנתי מראשית דברייך).
לכן, אני סבורה שנכון יהיה אם ביתך תישאר איתך בבית ויחד לאט, לאט תחזירו אהבה ויציבות לביתכם.
כאן באתר תוכלי לקבל תמיכה, הכוונה וחיזוק , אם תירצי בכך (הכי מומלץ לפגוש אנשים טובים ויש כאן הרבה (-: ).

[u]איך להתמודד עם הקושי הכה רב בקליטה שלה?[/u]
לדעתי, מצב הכי טוב הוא שהולכים לגן כשבשלים לכך ולאחר הכנה וביטחון עצמי של שני הצדדים,
אם מצב זה לא מתאפשר אפשר להקל בדרכים יצירתיות והרבה סבלנות.

[u]יש לי כל כך מעט אידיאולוגיה בחיים[/u]
ככה יותר קל (-: (ואולי לא, הכל יחסי).
@}

לא מצליחה לערוך - [po]אורנה שפרון[/po] כמובן.

מסכימה מאוד עם אהבה טהורה.

וחוצמזה,
מעניין לקרוא כאן באתר באופן בדף שבו אמא אומרת שהיא הכי מאמינה בחינוך ביתי, בדף שבו הבת מביעה מצוקה כל כך גדולה והתנגדות כל כך גדולה לגן - דווקא בנסיבות המיוחדות האלה, מעניין לראות כל כך הרבה דעות בעד גן, וכל כך מעט דעות המציעות עזרה ותמיכה ביישום חנ"ב תוך שיפור המצב הקיים. זה לא שהדעות בעד הגן הן לא בסדר. הכל לגיטימי כמובן. זה מיעוטן של דעות בעד חנ"ב שמתמיה.

הלוואי והיתה לי דרך לעזור לך לבדוק, איך ניתן להגשים את מה שאת מאמינה בו, לצד זה שהיישום ילך יותר חלק ויותר בטוב.
את צריכה עזרה ותמיכה.

הייתי מבקשת מ-[po]בשמת א[/po] [po]ומארונה שפרון[/po] שייכנסו לכאן. וגם מ-[po]יונת שרון[/po].

(())

הוי מאוכזבת יקרה,
כואב לי הלב כשאני קוראת שבכית כל הבוקר,
כל הזמן הלב שלי אומר לי שהבעיה האמיתית,
היא לא הגן, או חינוך ביתי, נראה שההתעסקות
עם זה היא התעסקות חיצונית בסימפטומים
ושהבעיה האמיתית היא, מתוקה שלי, שאת אחרי לידה של ילד שני
וכמו כולנו נאכלת ברגשות אשמה כלפי הגדולה,
גן העדן האישי הפרטי והאוהב שלכן התנפץ,
לפני רגע הפייה הקטנה והאהובה שלך, מילאה
את כל ליבך וראית רק אותה, הייתן מתקיימות
בחיבוק בטוח של אהבה,
העולם שלכן היה מוכר חמים וטוב,
זהו מן מצב מושלם, האידיאל של ההורות,
ואז נולד התינוק המתוק [ברוך בואו אל עולמנו]
והעולם שלכן עבר זעזוע והתערער,
אינסופ גוונים של רגשות חדשים מציפים,
ואתם תחושה נוקבת של אשמה כלפי שניהם,
רגש אשמה כלפי הגדולה וגן העדן האבוד,
וכאן אני אציין שזה טבעי ובסדר להתאבל על מותו של המצב הישן,
ורגשות אשמה כלפי התינוק החדש שלו לעולם לא יהיה גן עדן אינטימי,
זוגי ומושקע כמו שזכתה לו הראשונה.
וכולנו מאוכזבת יקרה, כולנו הרגשנו ככה
עם הוולדו של הילד השני וזה כואב מאוד,
כולנו התאכזבנו מעצמנו מתי שהוא בתהליך הזה,
אני רק אספר לך שאתם בידיוק בתקופת הבייניים,
בין מה שהייתם לבין מה שתהיו כשהכל יחזור לאיזון,
וכשהדברים יתאזנו אני מבטיחה לך שתיוולדו בתור משפחה לגן עדן חדש
שונה מכל מגן העדן הקודם אבל מבורך לא פחות.
אז הרבה חיבוקים ונשיקות ומקום אוהב לדמעות.

הי מאוכזבת. אני עכשיו בבית. לבד. נחה.
כל מי שמכיר אותי לא היה מאמין.
ניצול כזה של הזמן- במנוחה???????????!!!!!!!
כן.
זה מתאפשר לי כי בתי, בכורתי, אהובתי, נמצאת במשפחתון, אמנם היא שם רק שלושה ימים בשבוע- אבל בשבילי זה המון.
הייתי בבוקר בבדיקות דם (הריון), בסופר, ובכל יום רגיל הייתי עכשיו עם מטופלי (אני הומיאופטית) או שהייתי מבשלת ותולה כביסה.
אבל כמו שאמרתי, אני בהריון, בהתחלה, ואין לי כוח לכלום.
ואני שמחה שהיא שם, כי אני יודעת שהם עושים כיף. ושכל היום מפעילים אותה- והיא צריכה את זה.
למרות שחשבתי לי שאת ילדי אגדל בבית בנחת והם יעזרו לי בעבודות הבית, בכיסות ובבישולים והכל נעשה יחד ובשמחה.
זה לא הלך לנו. פשוט לא הצלחתי.
גם אני הייתי, ועדיין [po]מאוכזבת מעצמי[/po], אבל לאט לאט האכזבה מתפוגגת, ואני משתלבת לי בין גווני האפור שיש בין השחור ללבן.
אני מקווה שבתך תהנה מהמסגרת, ומהחברה, שאת תהני ממנה כשתחזור- ושאם לא יסתדר, תמצאו פתרונות אחרים.
חוצמזה, אנחנו בינתיים עם אחת, היא בת שנה ושלושה, וכשנהיה עם שניים- הדברים יראו אחרת.

מורידה בפנייך את הכובע. את אימא טובה. את יודעת בפנים מה טוב בשביל המשפחה שלך, תתחברי, תנוחי- והכל יבוא על מקומו בשלום.

היי מאוכזבת, הלב שלי יוצא אליך... כתבת ממש עכשיו אז אני עונה לך כמעט ישר ומרגישה כמעט שאנחנו מדברות....
למה שלא תתקשרי למטפלת? דברי איתה תשתפי אותה בהרגשה שלך, תבקשי תשומת לב מיוחדת לעניין. מותר לך.

איך הבת שלך הגיבה לפספוס?

אני קוראת אותך ומרגישה התנגדות כל כך קשה לגן, אבל גם ממש נראה לי שחלק מזה זה בגלל האידיאולוגיה שלך שמעצימה את הקושי הזה.
את נאחזת באידיאולוגיה גם כאילו היא בלתי הפיכה ואת לא באמת נותנת צ'אנס לנסיון הזה. אולי תגדירי שהגן הוא רק שלושה ימים? זה אפשרי?
(בסוף לוקח לי חצי שעה לכתוב את ההודעה ואת כבר כתבת מזמן.. התחלתי ב11:00 ) טוב שולחת למרות שיש לי המון מה להגיד.....

אני אפילו לא יודעת מה לענות לה על מחר.
כל הזמן כותבת ובוכה.
יש לי כל כך מעט אידיאולוגיה בחיים. באמת מעט, קשה לי לוותר גם עליה

אני כל כך מבולבלת.
כל התגובות נראות לי נכונות.
לגבי בחירת הגן, אני קצת מצטערת שהעליתי את הנושא, כי זו לא הדילמה וגם לא אופציה. בחרתי את הגן הזה לאחר שקילת האפשרויות המעטות שיש לי ואני לא רוצה להוסיף עוד התלבטויות לבלאגן. רק להבהיר- הבעיה עם הגן אינה האיכות שלו, אלא שהוא פשוט גן, ולכן הוא בלי אמא. זה הרעיון וזה החסרון של גן.
נותרה ההתחבטות, האם בכלל גן? אם כן איך להתמודד עם הקושי הכה רב בקליטה שלה? אם לא איך להתמודד עם הקושי הכה רב באינטנסיביות שלי?
[u]בינתיים אני מעדיפה כן לשלוח אותה כל יום, ולא להתחיל לפתוח במשא ומתן[/u]
מה קרה שהיום נשארנו בבית?
אתמול היא פיספסה. הילדה גמולה כמעט שנה ולא פיספסה לפחות חצי שנה. היא לא הצליחה לעלות על האסלה, קראה למטפלת שלא שמעה ופספסה. בא לי לבכות כשאני כותבת את זה. בעיני זו עלית מדרגה שדורשת פסק זמן וחשיבה מחדש. בנוסף ברגע שחזרה מהגן ועד שנרדמה רק בכתה ואמרה שלא רוצה ללכת לגן. (חוץ משעתיים שהיינו אצל סבא סבתא)
נכון שהייתי צריכה להכין אותה לכך ערב קודם, אבל רציתי קודם לדבר על זה עם בעלי ולא הספקתי לפני ההרדמה.
אני רוצה להתקשר למטפלת ולדבר איתה, אבל לא כ"כ יודעת מה לומר. מבחינתם היא בסדר- צייתנית, לא בוכה. רק בבית הכל יוצא, ואני, מתלבטת שכמותי אין לי תשובות מחזקות או מחייבות לכאן או לכאן.

_זאת תקופת התמודדות וצמיחה לא קלה להורים ולראשון,
אבל מתוכה נולדת משפחה, משפחה שעברה תקופה קשה התמודדה וצמחה יחד, משפחה חזקה יותר._

מאד מאד יפה ונוגע

ליבי ליבי איתך.......

קודם כל- חייבת להמליץ לך לא להתקבע על "מאוכזבת" אולי- שואלת????

כל פעם מדהים אותי כמה האידיאולוגיה שלנו ממתיה אותנו במקום להחיות אותנו!!!!

אז בואי נעזוב את האידיאל, ונפנה אליך- את אחרי לידה, אורנה שפרון אומרת שהילד השני הוא- "מותה של האם המושלמת"- אז ברוכה הבאה למועדון........

נסי אולי ליצור לכן מערכת תומכת יותר- יום בשבוע קבוע שהיא בבית- אולי אפילו עם שכנה או מטפלת, ככה שהיא לא "עליך" אבל בבית בנוחכותך,

היית מצפה שבאתר כזה כולם ינסו לתמרן ולשכנע בעד חינוך ביתי- והנה כנראה שאת במסלול שמוכר לכולנו,
אל תהיי קשה עם עצמך- וזה נראה לי מעל הכל, במהות של ביתך [b]היא תהיה בטוב- אם את בטוב[/b],
מנסיון- היא מרגישה אותך- תעשי הכל ואני מתכוונת ל ה כ ל שיהיה לך טוב, ומימלא זה יעבור אליה, היא כרגע רק מנסה להרגיש טוב- אבל לא מצליחה כי אמא בבלגן!!!! אם תהיי שקטה שהיא בגן- היא תאהב את הגן עד מאד, ואולי בחנוכה כבר תתפני להחזיר אותה ליומיים בבית, מי יודע?? ומה זה משנה??? היא צריכה אותך שמחה ורגועה!!
היא לא צריכה אותך באידיאולוגיה ממיתה!!!

וכ מ ה שאת אוהבת אותה!!!!!! אחרת לא היית מאוכזבת......
תמשיכי לדווח- זה תרפיה לכולנו, אנחנו כאן.... בסירה אחת....

[u]בינתיים אני מעדיפה כן לשלוח אותה כל יום, ולא להתחיל לפתוח במשא ומתן[/u]

הי אמא, מה שלומך?
לפני יומיים כתבת את מה שצוטטתי לעיל, מן הסתם ילדתך קמה עם הידיעה שהיא הולכת ופתאום לא. לא יודעת איך אצלך, אבל אצלי הילדים מבקשים בכל ערב פירוט למה הם עומדים לקום בבוקר, ואם יש שינוי בתכנית שקמו אליה זה ממש מערער אותם לאיזה זמן - וכמובן מכניס להם מחשבות של מה-עשיתי-שזה-קרה (לטוב ולרע - אם טוב, ישבו אלו ויתכננו איך לעשות זאת שוב ביום אחר, והאכזבה בוא תבוא). וגם, מתוך אותו נסיון צנוע שלי, אפשר לגוון בין הימים מבלי לפתוח במשא ומתן, אלא פשוט - עובדה. הלו מותק, תתכונני, ביום חמישי אנחנו הולכים לבריכה ולא לגן. ונעשה חיים!
יום טוב :-)

היום אמרתי לה שלא נלך לגן. אני אשתדל לא לנצל את זה נגדה בתור איום.
מיד היא שאלה מה עם מחר ולמה מחר כן. לא גילתה התלהבות, יותר חשדנות.
אולי אני משגעת אותה, והיא בעצם רצתה ששוב אביא אותה לגן חרף מחאותיה?

מאוכזבת יקרה,
רציתי להוסיף, מהניסיון שלי ומשיחות עם אמהות מרובות ילדים,
שההתאקלמות עם לידת הילד השני היא הקשה ביותר,
אני מתארת את זה ככה:
הילד הראשון הוא המזטים [נישנושים קלילים וטעימים]
הילד השני הוא המנה העיקרית [בשר סלט, אורז עם ירקות, מנה כבדה וקצת קשה לעיכול]
הילד השלישי והלאה הם הקינוח [ויש כאלה שאוהבים הרבה קינוחים]
בכל אופן לידת הילד השני הופכת את החיים כמו שבדרך כלל אף ילד בהמשך לא יהפוך לך,
ויש לזה סיבות טובות, אם תרצי אני אספר לך למה, זאת תקופת התמודדות וצמיחה לא קלה להורים ולראשון,
אבל מתוכה נולדת משפחה, משפחה שעברה תקופה קשה התמודדה וצמחה יחד, משפחה חזקה יותר.
לי לקח שנה מלידת הילד השני להבין שכל התהליך הארוך והקשה שאנחנו עוברים, הוא באמת תהליך יפיפה של צמיחה, ועכשיו, אני כבר מנשנשת את הקינוח הראשון, לא יאומן כמה שהשלישי הוא פיס אוף קייק, תרתי משמע.
שולחת לך חיבוק אמיץ.

אני ממליצה לך להיכנס ל - [po]התמרה בזוגיות[/po] (כן, לא התבלבלתי) שכותבת חני בונה,
לדעתי, יש שם משפטי מפתח שיעזרו לך בקשר שלך עם עצמך ועם ביתך.

[u]עזרתן לי להבין שהבעיה העיקרית היא הרגשות שלי כלפי ביתי[/u]
לדעתי ברגע שהרגשות שלך ישתנו ותחושי אהבה אל ביתך,
דברים יתבהרו.

יש לך תמונות של עצמך בגיל שלוש? יש לך זכרונות מגיל צעיר?
תתבונני היטב בתמונות אילו, כמה קטנה את שם וזקוקה לאהבה.

כשאני מדפדפת באלבום תמונות ורואה את ילדיי שהיו קטנים, תמיד מדהימה אותי התחושה של כמה קטנים הם היו כשבאותו זמן הרגשתי שהם גדולים.
כשאני מתבוננת בתמונות מסויימות (בפרקי זמן שונים), אני מבינה עד כמה מנעתי מעצמי הנאה שלמה מילדיי בעקבות קשיים ובעיות שהיו באותו זמן.
במשך הזמן למדתי לעשות הפרדה בין תחושות לא טובות בקשר לנושאים שונים שמטרידים אותי, לבין התחושות שלי כלפי ילדי,
אני מתבוננת בהם, לומדת מהם, מחבקת ומתחזקת.

(())
נשמע שמאוד קשה לך
מנסיוני אני יכולה לספר שחלק מהתהליך של קליטה בגן נורא קשור לבשלות של הילד ולא רק לפרמטרים חיצוניים כמו המסר של ההורים או הטיב של הגן.
אני הייתי מאוד אמביוולנטית לפני ששלחתי את בן הכמעט 3 שלי לגן את הגן עצמו בחרתי די כלאחר יד בגלל הכרות מוקדמת עם הגננת
הקליטה שלו היא הצלחה מסחררת, עוד לא היה לי כזה בין ארבעת ילדי, הוא פשוט היה בשל לגן והוא מאושר להיות שם יחד עם עוד 20 ומשהו ילדים ועם צוות שלא תמיד פנוי אליו הוא פשוט אוהב את הגן.
לעומת זאת לגדול יותר שעכשיו התחיל כתה א' היה תמיד קשה עם שינויים, הוא היה בבית עד גיל 3 וחצי והקליטה בגן הקטן החם והאוהב שבחרתי בקפידה היתה קשה מאוד, הוא נהנה בגן אבל לא אהב להפרד בבוקר והתקשה להפרד מהגן בצהריים, גם לו נולד אח קטן תוך כדי השהות בגן אבל זה לא שינה הרבה מבחינתו אולי בגלל שיש לו עוד 2 אחיות גדולות.
אצלו תמיד הכל היה מלווה בבכי ובמתח, אח"כ הוא הלך לגן עירוני והיתה שנה קשה מאוד, רק בגן חובה הוא סופסוף מצא את מקומו למרות שגם שם בהתחלה היו כמה בקרים עם בכי, ורק השנה סופסוף הוא נקלט בקלות ואוהב את כתה א' באמת.
כך ששני ילדים עם שני נסיונות שונים לגמרי, בדיעבד עם הגדול היתי משאירה אותו בבית עד גיל 5 יחד עם אחיו הקטן למרות שלפי עוצמת המריבות ביניהם היום אני לא יודעת אם לא הייתי מתיאשת מתישהו.

שיהיה בהצלחה בכל מה שתחליטי

עבדתי בגני ילדים, זמן ההסתגלות הוא ארוך, במיוחד למי שעובר באותה תקופה שינויים נוספים (למשל, לידה של אח/ות , אבא במילואים, מעבר בית וכ'ו).

תודה לכל מי שהגיבה!
אני אנסה להגיב.
ראשית אני רוצה להבהיר שהבעיה היא לא בגן עצמו. הוא לא גן מיוחד במינו (אין כאלה באיזור שלנו) אבל הוא בסדר. הבעיה של הבת שלי היא הריחוק מאמא וגן תומך יותר היה אולי מרפד את הפרידה, אבל לא מקל משמעותית את הקשיים.
עזרתן לי להבין שהבעיה העיקרית היא הרגשות שלי כלפי ביתי ולא ברור לי האם הגן הוא תוצאה שלהם/ מחמיר אותם/ משפר אותם.
גם קשה לי לומר האם הגן עושה גם משהו טוב לבת שלי באופן ישיר מעבר לרווח העקיף בכך שהוא מקל עלי.
2 העניינים האלה ביחד עם המשבר של זה שרציתי חינוך ביתי יוצרים אצלי הרבה בלבול ולכן גם אצל ביתי.
[b]נתתי לה להרגיש שהסיבה שאני שולחת אותה לגן היא ש"את כל הזמן אמרת שאת רוצה גן" כאילו זו דרך אין חזור מעין נקמה על כך שהביעה חוסר שביעות רצון מלהיות איתי בבית. והבעיה עם השקר הזה היתה שהיא מטילה על כתפה הדלה את האחריות למה יהיה איתה, וזו אחריות כבדה מדי לבת שלוש[/b]
אני אשתדל מעכשיו לא להעלות את השיקול הזה וגם לא לנסות לשכנע אותה שזה כיף לה בגן (היא מכחישה), אלא לומר שאולי עכשיו קשה, אבל היא תתרגל לגן ובהמשך יהיה לה כיף.
בנוסף אני אשמור לי את האפשרות לחזור הביתה, אבל לא אשתף אותה באפשרות (אמרתי לה שננסה עד סוכות, אבל שוב, זה גדול עליה).
נכנסת ל
[u][po]להשלים עם הבחירות שלי[/po][/u] נראה לי שיש כאן חלק גדול בקונפליקט.

וואי..קצת מוזר לי לקרוא את כל התגובות.
כולם עודדו את עניין הגן. מעניין.
אני דווקא חושבת שיכול להיות שעם חיזוק שלך (תזונה, ויטמינים, עזרה, בני משפחה, מפגשים ועוד)
אולי תרגישי שאת כן יכולה להכיל את שניהם ביחד.
גם לי היא קשה בשבועיים הראשונים.
גם לי היה קשה מאוד להרדים את הקטנה וגם לי הגדולה
הקשתה את כל העניין, אבל זה רק זמני.
הייתי חלושה, עייפה, מדולדלת לגמרי עם ברזל 8.5
לאט לאט זה הסתדר והיום אני גם מכה על חטא שהייתי קשה
איתה בזמן ההוא.
אני מאמינה שאם האידיאל שלך הוא חינוך ביתי
יכול להיות שיש עוד סיכוי.
מצד שני - אם את שלמה עם החלטתך, אני בטוחה שאת יכולה
למצוא לבת שלך מסגרת יותר מחבקת.
בהצלחה ואם תרצי לדבר - אני מוכנה.

אני פונה אלייך מתוך דאגה אמיתית לך ולביתך.

הילדה שלך חשה בקשיים שלך (הריון, לידה, הרהורים והתלבטויות ...),
את, מקום מבטחה, משתנה לנגד עיניה (פיזית ונפשית),
ונולד אח.
קשה מאוד להכיל את כל השינוי הזה, וחוסר היכולת להתמודד עם המצב גורם לה לעצבנות, כעס, בכי.

והמצב הזה גורם לך להרגיש כך -
[u]בחודשים האחרונים הרגשות שלי כלפיה הם די שליליים, במקרה הטוב- חמלה.[/u]
נוצר לופ של תחושות שליליות וריחוק של שתיכן.

אני מסכימה מאוד להיעזר בגן טוב, כפי שכתבו לך.
יחד עם זאת, אני פונה אלייך בבקשה,
להחזיר אהבה לליבך.
ויש לי רעיון - ברגע של שקט (למשל, לאחר ארוחה טובה, מנוחה..)
קחי אלבום תמונות שבה ילדתך תינוקת, פעוטה (אם יש, גם צילומי ווידאו),
וספרי לה דברים נעימים הקשורים בינקותה (ורק בה, בלי לעשות איזשהוא קשר לאחיה),
תזכרי בכל ליבך באותם רגעי האהבה שלך אליה ושתפי אותה בתחושותייך.
(למשל, אהבתי לרחוץ אותך באמבטיה, אהבתי לשמוע אותך צוחקת, אהבתי לטייל איתך בעגלה/מנשא וכ'ו).
ספרי לה מה את אוהבת בה כעת (הדברים הכי הכי קטנים).

אני מבינה שמאוד קשה לך לטפל בה ובתינוק (בך, בבן זוגך ובבית),
תקרבי אותה אל עולמך, שתפי אותה בטיפול בתינוק בלי להעיר/לשפוט/לבקר.
תודי לה מהלב על כל פעולה.
תאפשרי לה להיות גם קטנה, עם הצורך שלה לעצמאות.
פני אליה גם בטון רך, בהומור,תלטפי, תחבקי מתוך אחריות ודאגה לשלומה.

אני חשה שכרגע את במצב נפשי קשה ( לאחר לידה, אולי בודדה?),
וכל שינוי קטן בגישה שלך יהיה מבורך עבורך.
הלופ בו את וביתך נמצאות לא מאפשר לך לראות כמה בת מזל את,
כמה קטנה ביתך וזקוקה לחום גופך ולרכות קולך,
וכמה את זקוקה לאהבתה.

בהצלחה מכל הלב.

[u]אם את שולחת אותה לגן ובו בזמן שולחת מסרים שגן זה דבר מעפן הילדה לא יכולה להשתלב שם בכייף ובבטחה[/u]
זאת לדעתי הנקודה. אם את מרגישה שאת, כרגע, לא יכולה להתמודד איתה בבית, שלחי אותה למקום שאת סומכת עליו, שהיא תאהב. ברגע שתביני מדוע את שולחת אותה לשם ותזכרי שההחלטה באה כדי לעשות טוב לשתיכן, היא תקבל את זה אחרת.
בינתיים את יכולה לעבוד על אותן נקודות בהן את מרגישה שקשה לך איתה, ולא חייבים להחליט עכשיו לתמיד.

הוי זה היה יפה.

אני רוצה לומר לך משהו שאולי יקומם עלי חלק מהקוראות כאן.
גם אני הייתי במצבך ושלחתי את הבכור לגן לאחר שנולד אחיו וגם אני האמנתי שבעצם אני עושה לו עוול ושאם הייתי אם טובה יותר הייתי יכולה להשאיר אותו איתי בבית ולא להתענג על השקט והשלווה שמשתררים עם היעדרו ולחוש על כך רגשות אשם קשים.
אבל אז הבנתי משהו חשוב מאד - יכול להיות גן שהוא טוב, אפילו טוב מאד בשביל הילד (בוא נגיד מגיל שלוש ומעלה). לפעמים אני חושבת שיתכן שמי שאינו שולח את ילדו לגן יוצר בפועל מצב של צמידות מתמדת, מצב שבו ההורה הוא כל הזמן כל עולמו של הילד, מצב שגם אם נוסעים למפגשים קבוצתיים לא כל כך מצליחות להתפתח חברויות אמיצות והדוקות וקרובות כמו בין ילדים שמשחקים ביחד בגן. הבן שלי הלך (וממשיך ללכת, למרות מאמץ כלכלי ותחבורתי קשה מצידי) לגן אנתרופוסופי מהבוקר ועד הצהריים וממש טוב לו שם. יש לו קבוצת חברים קרובים שהם חלק מאד משמעותי מעולמו והם נפגשים גם אחה"צ. יש לו גננים שבאמת אכפת להם ממנו ובאמת אוהבים אותו. זה מאפשר לו לחוות גם סיטואציות והתנהגויות אחרות מאלו שהוא נוהג לפיהן בבית (בתקופות הקשות שלי איתו, למשל, עזר מאד לו ולי לראות כמה הגננים חושבים שהוא "דווקא" ילד טוב ומדהים ומיוחד ולא "מעצבן" ו"מטריד" ו"מפריע")
החשיבה שלך לפיה כל מה שהוא "גן" הוא ממילא גרוע היא קצת דיכוטומית ופרפקציוניסטית (כל מה שהוא לא ה"מושלם", קרי חינוך ביתי, שייך לתחום השחור והאפל)
כפי שנאמר לך כאן בדף, יש כל מיני גנים, חלקם קרובים מאד גם להשקפת עולמך. אולי שווה לחפש אותם כדי שלכולכם יהיה יותר טוב.

[u]יש גנים שהם ממש חלב שאוב או לינוק מאם אחרת. באמת.[/u]
אשכרה
שלום מאוכזבת, גן יכול להיות מקום מדהים,
תסלחי לי אני אדם נתול אידיאולוגיות, אי לכך ובהתאם לזאת,
הבת שלי בבית, הבן שלי בגן,
היא הגדולה ביקשה להיות בבית, קנינו בית במקום חדש,
היא טוענת שהגן משעמם, את הגן הקודם היא אהבה מאוד והייתי צריכה להתחנן לפניה שתסכים להעביר איתי יום בבית, אגב את הגן הקודם אני לא אהבתי,
ודווקא הגן החדש שכל כך מדבר אלי, משעמם אותה והיא בבית,
בכל מקרה, הבן הקטן יותר בגן כן, כן, בחירה שלו, בחירה שלנו, יכול להשתנות כל רגע, מה שרציתי להגיד אני לא מאמינה שבבית הכי טוב או שגן זה חשוב להתפתחות מהבחינה החברותית וכו אני מאמינה שצריך להיות רגישים לצרכים המשפחתיים בכל רגע נתון ולזרום ולהשתנות עם הצרכים האלו, אדיאולוגיות חוסמות את היכולת הזאת,
אפילו אם רק בגלל שאת עכשיו לא מסוגלת להתמודד איתה את שולחת אותה, זה הדבר הנכון למשפחה השלמה שלכם.
_היה לי נורא קשה עם שניהם והיא הפסיקה לישון, בכתה המון, הפריעה לתינוק להרדם, השתעממה המון, ביקשה גן...
התחלתי לחשוב שלטובתי, כדאי שתלך לגן._
אם קשה לך ואת לא מרוצה מהמצב תהיי סמוכה ובטוחה שאף אחד במשפחה שלך לא יהיה שמח מהמצב, לכן אם את מרגישה שרע לכן בבית, ואת רוצה לשלוח אותה לגן רצוי מאוד שתהיי שלמה עם ההחלטה הזאת ושתמצאי לה גן שיתפס בעינייך כגן מצויין,
אם את שולחת אותה לגן ובו בזמן שולחת מסרים שגן זה דבר מעפן הילדה לא יכולה להשתלב שם בכייף ובבטחה.
ולסיום שחררי את הרעיונות שבי קצת בשקט עם עצמך ותנסי להרגיש מה באמת הכי נכון לך היום, אני מציעה שתתחילי בעצמך ומתוך זה תקריני על שאר בני משפחתך.
אני מאחלת לך הרבה אהבה, והצלחה, ובבקשה אל תשפטי את עצמך לחומרה, זה לא תורם לך ולמשפחתך, החיים כל הזמן בתנועה ושינוי, וזה בסדר.

קודם כל נשמע שקשה לך, אז קבלי חיבוק גדול.

שנית, אני מזדהה עם חלק מהדברים וחלק לא.
אני חושבת שיש יתרונות בגן קרוב, יתרונות רבים מאד, אבל בעייני גן טוב הוא לא גן שנכנסים לילד לקישקע ולא מניחים לו. אני יודעת, בתי כבר שנה שניה בגן טוב, נפלא, מעט ילדים ובכל זאת מניחים לה ולהם ולא נכנסים לקישקעס, לא עסוקים בללמד אותם, להפעיל אותם, בראש השנה היתה פעם ראשונה מאז שהיא שם (שנה שניה כאמור) שהגננת עשתה איזה מעגל וסיפרה להם משהו על החג הקרב, אחר כך הילדה שרה משהו מזה בבית, לא טחנה בשכל. פעילות אצלם זה לשחק בבובות או ללכת לטיול (בעיקר בגשם) ולשחק בארגז חול, לעזור לשתול בגינה.

זה לא עוזר בתקופות שקשה לי במובן הזה שאם קשה בבית אז קשה בבית, אבל זה כן עוזר לי במובן הזה שזה מאוורר קצת את היחסים, נותן מרחב מחיה, נותן לי ולה קצת שקט וקצת פרספקטיבה לחוד.
אני רוצה לספר לך שאני עוברת שינוי מאד גדול בעניין הזה.
בשנה שעברה הייתי עוד בדעה, בתחילת השנה, שאני שולחת לגן יומיים בשבוע כי אין לי ברירה, אני צריכה להתפרנס, יש לי מקום עבודה והנה מצאתי סידור (טוב, חשוב לי שיהיה טוב ואני מסיעה). היום אני יודעת שלא רק שלילדה שלי טוב שם, אלא שגם טוב לה לעיתים להתרחק מאמא.
זה לא נכון בעייני לכל ילד וכל מערכת יחסים ואני לא שופטת בזה את החיננוך הביתי, מעריכה מאד את מי שמצליחים לגדול ביחסים האלה, עם זאת במקרה שלנו אני מרגישה שזה נכון, מתאים והיום אני לא רואה בזה אין ברירה אלא שלמה לגמרי ורואה היכן הרווח.
אבל וזה אבל ענק- הבת שלי נמצאת עם אנשים שאוהבים אותה מאד ובכלל אוהבים ילדים. הבת שלי נמצאת עם אנשים שאני סומכת עליהם. יש דברים בהם אני יכולה לומר שהיא קיבלה טיפול פחות טוב מאשר בבית איתי, אבל אני יכולה לומר שבדברים מסויימים שהם משמעותיים בעייני היא צומחת ומתפתחת לכיוונים טובים יותר שלא בטוח שהייתי יכולה לתת לה בבית. היא שמחה כשאני לוקחת אותה, הרבה פעמים גם בתקופות קשות בבית דווקא אחרי שהיתה חוזרת מהגן היה יותר רוגע.
לכן, בעיני, זה כן משמעותי איזה גן וגן טוב זה לא גן עם ג'ימבורי וחוגים.

עוד דבר משמעותי זה מתי נולד התינוק. האם בכלל כמשפחה התאפשר לכם להתרגל ולהתייצב על המצב החדש?
אני משוכנעת שקשה עד בלתי אפשרי. עם זאת, כרגע נראה שלשלוח אותה לגן, אם התינוק בן מספר שבועות בלבד, זה סוג של נטישה ואמירה שיש מישהו טוב יותר שמחליף אותה בבית.
אז כן, אני בעד גן וזה פיתרון לא רע בעייני, אבל רצוי למצוא דרך נכונה ומתאימה ועיתוי מתאים לעשות זאת.
וגם- להתמודד עם מה שיש, כולל שיעמום וקושי (קל להגיד, רוקדת כמעט מטפסת על הקירות בימים שהילדה לא בגן, היא הולכת כרגע רק ל 3 ימים).

אבל אולי זה פתרון זמני. עד שיהיו כוחות לפתרון משותף של שתיכן. וגן שיהיה לה טוב ללכת אליו יקל על התהליך.

מה שכתבתי על הגן בא להביע (וסליחה אם זה היה קיצוני...) שהבעיה היא לא הגן, ולכן הפתרון לא יהיה גן אחר, הלואי שזה היה הפתרון.
הילדה רוצה ללכת לגן, אבל היא רוצה שאני אשאר איתה שם. הבעיה הזו (שלה) תהיה בכל גן, כך נראה לי.

אוי מה שכתבת על הגנים נשמע לי ממש לא נכון. הגן לא אמור להחליף אותך אבל זה או את או הגהינום? זה נראה לך הגיוני?
מתוקה את באמת נשמעת במצוקה ובמין מסע הענשה של עצמך. גן יכול להיות גם טוב. אמא שמרגישה טוב זאת מתנה לילדה. זה לא על חשבונה כי היא תרוויח מזה.
את מתחברת למי שאומר לך צריך לפתור את הבעיות בבית, אז נהדר קחי לך את המרחב בשביל להיות מסוגלת לעשות את זה, וממקום שפוי תפתרי את הבעיות. כרגע באמת נשמע שאת במצב לא כל כך טוב. כמה זמן את אחרי לידה? בכלל התאוששת כבר?

אפשר לשאול מהיכן אתם בארץ?
לא מסכימה ש [u]השוואה בין גנים היא כמו השואה בין מטרנה וסימילאק[/u]
יש גנים שהם ממש חלב שאוב או לינוק מאם אחרת. באמת.

[po]אינדי אנית[/po]
תודה, הבנת אותי מאוד. הייתי רוצה להיות שלמה עם מה שאני מחליטה. או להיות בחינוך ביתי או לשלוח לגן, אבל להרגיש שזה טוב (כמו שנראה שזהבית מרגישה) אני צריכה לשכנע את עצמי ורק אז לשכנע אותה (כנראה שגם בבית לא הייתי משוכנעת אחרת הייתי בקלות מורידה אותה מהרעיון ללכת לגן, אבל רציתי את האופציה הזאת.)
הדף בזה הוא קצת טיפול בהתנגדות שלי.

[u]אני מאמינה במה שאמרתי לה[/u]
זהבית, תודה על תגובתך. הבעיה היא שאני לא מאמינה ברוב הדברים שכתבת.

[u]ואם שליחת הבת שלך לגן מקלה עלייך זה טוב עבורך ולכן גם עבורה[/u]
עם זה אני מסכימה חלקית. אין סיבה להתעלם מהצרכים שלי, אבל זה טוב עבורה? אני מצליחה להאמין שזה טוב עבורה רק כשהיא לא מולי. כשאני רואה את ההתנגדות שלה אני מבינה שזה לא טוב לה, ואז עולה לנגד עיני משפט אחר: "זה לא טוב עבורה ולכן גם לא טוב עבורי" ובכלל בשורה התחתונה אני חושבת על טובתי בעצם ולא על טובתה. בחודשים האחרונים הרגשות שלי כלפיה הם די שליליים, במקרה הטוב- חמלה.

נזכרתי בעוד סיבה למה שלחתי לגן:
יומולדת 3 הקרב. פחדתי מלחגוג לה יומולדת בלי חברים כמעט. ואח"כ נסתכל בתמונות ונשווה עם ילדים אחרים ונראה שאצלם ליומולדת לא באו בני דודים ודודים, אלא חברים מהגן וזה נראה הרבה יותר חגיגי.

מאוכזבת למה את מאוכזבת מעצמך? באמת שלחת אותה כעונש? אולי פשוט לא יכולת יותר והיית עסוקה כל היום בלכעוס עליה והיית חייבת את המרחב? יש אידיאולוגיה, יש את הדבר שאנחנו מאמינים שהוא הכי נכון לילדים שלנו ואנחנו מנסים להמשיך בדרך הזאת בכל מחיר, ולפעמים הדבר הזה הוא פשוט לא נכון לנו!!!!!
אז אל תענישי את עצמך ואותה, ותביני שלא יכולת יותר. אמא כועסת ו"שונאת" (במרכאות כי ברור שאת לא שונאת אותה) לא נותנת לילדה דברים טובים. טפלי בעצמך, טפלי בהתנגדות שלך, תביני שיש דברים שאת- אפילו את- לא יכולה לעשות, גם אם תמיד חשבת שהם הכי נכונים.

אולי היא לא רצה לקראתך בגלל סיבות אחרות? הילדה שלי מאוד אוהבת אותי ואת המטפלות וגם לא רצה לקראתי כשאני מגיעה לגן לקחת אותה (היא שם שבוע).אולי את מפרשנת פירושים שהם שלך ולא שלה?
ולגבי בגן אסור לבכות. מה זאת אומרת? זה משהו שאמרו לה? אולי אפשר לדבר עם הצוות שלא יעבירו את ההרגשה הזאת. ואולי לשקול למצוא גן יותר מתאים? (()))

למה לא חיפשתי גן "טוב"
כי בעיני השוואה בין גנים היא כמו השואה בין מטרנה וסימילאק. הרי זה כל כך רחוק מהאידיאל שגם אם יש לאחד יתרון על פני השני הוא זניח.
כי אני שולחת לגן בשביל עצמי אז למה להתמם ולחפש כביכול את הטוב ביותר עבורה (ולשלם יותר) , לא בא לי להשקיט את המצפון!
כי אני מעדיפה לראות בגן דבר שולי בחיים שלה ולכן לא רוצה שהגן יקנה לה ערכים כאלה או אחרים או יעניק לה חום ואהבה. זה התפקיד שלי.
כי היתרון בגנים הפחות טובים הוא שמחוסר בכוח אדם מניחים לילדים ולא: מתיחסים אליהם יותר מדי ואז מנתחים את האישיות שלהם ונכנסים לקישקעס שלהם ושל הוריהם ועוד מעשים טובים...

הי לך.
הבת שלי הולכת למסגרת (היום כבר גנון) מגיל 7 חודשים.
היום בבוקר, אחרי בילוי של ארבעה ימים רצוף איתי ועם אביה, היא ממש לא רצתה ללכת.
ממש לא. היא סרבה להתעורר, בכתה, נהייתה עסוקה מאד בכל מיני משימות.
והשורה התחתונה- לא רוצה ללכת לגן.
בסוף ישבתי לידה וליטפתי את גבה ואמרתי לה שלכל אחד יש דברים שהוא יותר אוהב ודברים שפחות אוהב.
ושיש לה המון מה ללמוד בגן. שהיא ילדה חזקה והיא תראה שלמרות שזה לא קל כי יש שם הרבה ילדים ואין אמא ואבא, היא יכולה ללמוד להנות שם וללמוד הרבה דברים.
שמאד חשוב להיות גם במקום שלא כל כך נעים וללמוד להנות גם שם.
הזכרתי לה שאני תמיד בלב שלה. כל היום.
אני מאמינה במה שאמרתי לה.
אני מתבוננת על חיי ורואה שמכל חוויה שקרתה לי למדתי וצמחתי.
ואם היו שואלים אותי מה היה הכי חסר לי בילדותי, הייתי אומרת- מישהו מבוגר, אוהב ובוטח שיאמר לי שאני יכולה לעמוד בכל דבר. שיש לי כוח, שאני חזקה ושבכל מצב אפשר למצוא אהבה והנאה.
בשביל זה היא לא חייבת אותך שם כל היום.
את נשמעת במצוקה.
זה טוב לכתוב כאן אבל הייתי ממליצה לך לקבל עזרה גם פחות וירטואלית.
לפי מה שנשמע, מאד איכפת לך מבתך ואת נמצאת במצב שברירי מבחינה ריגשית שבו הכל נראה מאד דרמאטי.
כמה שיחות עם מישהו שמבין, שיכול לעזור- מקצועי או פשוט חברה טובה, בעל, אמא, דודה, יכולות מאד לעזור במצב כזה.
ונשמע שטוב שאיפשרת לך את הזמן לעצמך- כשנמצאים במצוקה, הכי חשוב זה פשוט להקל ואם שליחת הבת שלך לגן מקלה עלייך זה טוב עבורך ולכן גם עבורה.
בהצלחה.

בובי _ואסטון
צודקת (צודק?), ואני יודעת את זה. אבל הרגע כל כך חזק

מאז כל ערב לפני וכל בוקר היה מלווה בבכי רב ובשיחות ארוכות איתה. היא לא מבינה למה גן זה כל יום? ולמה אסור לבכות שם?
בינתיים אני מעדיפה כן לשלוח אותה כל יום, ולא להתחיל לפתוח במשא ומתן כי היא מאוד מפולפלת ולא נראה שכתפיה יכולות לשאת משא של עמידה בהבטחה שהבטיחה רק כדי להשיג משהו עכשיו.
ההתנהגות שלה בגן מאוד מאופקת- היא לא בוכה, כך שמבחינת המטפלות מצבה מצויין!! אבל גם לא משתתפת. כשאני באה היא לא רצה לקראתי, כאילו מפחדת לעשות משהו בלי הוראה של המטפלות.
בבית היא מספרת שלא כיף לה. לאחרים שמתעניינים אומרת שלפעמים כיף ולפעמים לא כיף

אני מקווה שזה בסדר מצידך שאני כותבת לך את זה, את יכולה למחוק אם לא:
קשה לך להתמודד עם ההתנהגות של ביתך- הגן לא יכול להיות פתרון לכך. הוא יכול לעזור לך לדחות את ההתמודדות איתה, כל יום לכמה שעות, אבל לא להביא לשיפור ביחסים ביניכן. במיוחד כשהיא כבר לא רוצה ללכת לגן. ההתמודדות היום יומית איתה בבית נראית קשה יותר, אך היא תכריח אותך להתמודד איתה ולשאול את עצמך מה מפריע לך בהתנהגות שלה, איך זה גורם לך להרגיש.. ומתוך כך תוכלי לשפר את המצב.
בכל מקרה, בהצלחה

אז רשמתי, ובליבי קיוויתי שעד הראשון בספט' המצב ישתנה ואני לא אשלח לגן.
אבל המצב רק החמיר.
ניסיתי להסביר לילדה שבגן אין אמהות ובמקום זה יש מטפלות, אחרי ששאלה למה איזה אלף פעמים היא הבינה ואמרה שאח"כ היא תחזור הביתה לאמא.
בראשון לחודש הלכנו יחד, עדיין בשמחה לגן. אחרי כשעה הסבתי את תשומת ליבה לכך שאין אמהות בגן, אז היא אמרה לי ללכת והלכתי (לא רציתי לערער את הבטחון שלה)
כעבור שעה וחצי כשחזרתי היא בכתה כצפוי.
למחרת עדיין הלכה בשמחה לגן, ורצתה לחזור איתי (בעצם רצתה שאשאר איתה אבל אני רציתי ללכת) וכך היה.
למחרת כבר היתה יום שלם בגן.
או אז הגיע היום הרביעי שלווה בבכי רב כבר בערב קודם (חלקו מעושה). כנראה שהיא הבינה את היומיומיות של הגן והאסימון נפל. אבל אני כבר התחלתי להנות מהזמן בלעדיה, מהשקט, וכבר לא יכולתי לחזור לימים המעצבנים איתה שכל דבר מלווה בריב או שידול או סתם קוצר רוח. האחרי צהריים איתה היה מספיק.

ואז נולד לה אח קטן שטלטל את חייה ואת חיי.
היא הפכה לבלתי נסבלת. הפסקתי לאהוב אותה. היא נראתה לי מגושמת ומניפולטיבית גם יחד- 2 תכונות כל כך נפוצות אצל מבוגרים וכל כך דוחות אצל ילדים.
היה לי נורא קשה עם שניהם והיא הפסיקה לישון, בכתה המון, הפריעה לתינוק להרדם, השתעממה המון, ביקשה גן...
התחלתי לחשוב שלטובתי, כדאי שתלך לגן.
בהמשך אסביר למה לא חיפשתי גן "טוב" אלא רשמתי לברירת מחדל שבישוב שלנו

תמיד חשבתי שאגדל את ילדי בחינוך ביתי לפחות עד שיתבגרו ויעמדו על דעתם. אני מאמינה שזה הדבר הטוב ביותר עבור ילדים גם אם לפעמים יש תקופות קשות ומשעממות- עדיף לעבור אותן עם אמא.
אז למה בת הכמעט שלוש שלי משולחת לגן?
הכל התחיל איפה שהו בשלהי הקיץ, אנשים התחילו לשאול אותי אם אני רושמת אותה לגן בשנה הבאה, ואני כהרגלי עניתי שאני לא יודעת ולא צריכה להחליט עכשיו. ואז הנשמות הטובות שהבחינו שכרסי בין שיני החלו להזהיר אותי על הקשיים הצפויים לי עם שניים בבית 24X7 ובמקביל החלו לשכנע את ביתי כמה כיף יהיה לה בגן, יהיו לה הרבה חברים (מי צריך הרבה חברים?) ומשחקים וכו'...
דוקא כאן הם נגעו בנק' רגישה- חוסר החברה והשעמום הגדול שנפל עלינו בתקופה האחרונה בייחוד לאור העובדה שלא היה לי כ"כ כוח לטייל, לצאת וכו'
לאט לאט הילדה התחילה להגיד שהיא רוצה גן. כל פעם שכעסתי עליה היא בכתה ואמרה שרוצה גן, ואני חשבתי בליבי, אחלה עונש- לשלוח לגן.

גם בלי לדעת שום פרט, ברור לי שאין סיכוי ש"הפסקת לאהוב את בתך". אם יש משהו שנראה ברור לגמרי בדף הזה, שעוד אין בו כלום, הרי זו אהבתך לביתך

התלבטתי איך לקרוא לדף. חשבתי לקרוא לו [po]איך הפסקתי לאהוב את הבת שלי[/po] אבל החלטתי לתת לדף יותר תקוה.
אני מקוה שבסופו כבר ארגיש אחרת, אם כי אני לא בטוחה מה אני רוצה שיקרה בסופו.