על ידי אישה_במסע* » 09 יולי 2013, 21:19
אני עונה בשם עצמי בלבד, כי הדף מעניין והשאלות המקוריות שלו לדעתי עדיין לא זכו למענה ראוי.
ויש לי כמה טעיונים מרכזיין.
- שאמאנים מתבודדים היו חלק מהמין האנושי מאז ומעולם. כפי שאמרה אהבת עולם:
"אדם אחד שגר בכפר אחד, טען שהוא לא צריך חברת בני אדם והלך לגור לבד במרחק 2 קילומטר מהכפר.
יום אחד הכפר נשרף, ואנשי הכפר הלכו ובנו כפר חדש במקום אחר. אז הוא הלך לגור 2 ק"מ מהכפר החדש ."
אז אני רוצה שתהיה קהילה. מפנטזת עליה. וגם על המקום שלי, בתור באבא יגה ביער הקרוב עליה, כדי שאוכל לחיות שם, להיות הנושא של סיפורי אימה והפחדות, לעזור במקרה שמישהו צריך מאוד עזרה ואין מישהו באזור שיעזור לו, רוצה מספיק כדי לצאת למסע קשה, וגם אז - רק אם ליבו טהור.
בעולם שלנו אין מקום לנזירים ושאמאנים, לוולחוי ומכשפות, לכל אלו שהיו מאז ומעולם, ויהיו כל עוד יתקיים המין האנושי.
זה בנוגע עליי אישית.
- יש סוגים שונים של חברותיות. למשל, לקרוא מה שמקובל להגדיר כחברותיות בבתי הספר חברותיות זה כמו לקרוא לאחראיות - אשמה, או לרחמים - חמלה. זה מעיד על בעיה עמוקה בהבנה של מושג. כי מה שאני רואה הוא אנשים עם הרבה קשרים רדודים וללא קשרי עומק, שמשום מה נחשבים חברותיים. איך אפשר להיחשב לחברותי מבלי שיש לך ולו חבר אחד?
אני מעדיפה ממש קצת חברים קרובים. קבוצות לא ממש מעניינות אותי. אני צריכה להתאמץ כדי להבין קודים חברתיים, אבל אני לא רואה את זה כקושי חברתי. גם ככה גם אחרי שאני לומדת אותם אני מפרה אותם. אז בשביל מה לטרוח?
אבל אם יש אנשים שרוצים רק חבר אחד טוב או שניים, למה הם לא חברותיים? אין לזה קשר אפילו ל"חברותיות". אפילו אם הקהילה האוטופית שלי תקקים ואני אחייה בה במשך זמן מה, זה לא קשור ל"חברותיות". כי בקהילה האוטופית שלי ילדים משחקים ביחד כשהם רוצים, וכמו שאני עוד זכיתי בילדותי, משחקים תופסת ומחבואים, מטפסים על עצים ואפילו זורקים זה על זה חצץ, אבל זה לא חברות. זו ידידות. בעברית ההבדל בין המילים כבר כמעט ולא קיים, ברוסית ההבדל משמעותי ממש. הבדל בין אדם שהוא חבר אמת, לבין כזה שנחמד לבלות איתו, ותו לא.
לדעתי לשבת לשיחה ארוכה של כמה שעות עם חבר שלי, או ידיד שלי, או חברה שלי - זו חברות. וארוחת בוקר צוותית בה כולם יושבים ומפטפטים - זה לא חברות.
וגם ההנחה שחברתיות קשורה להבנה של קודים חברותיים היא שגויה מיסודה. לא סתם מופיעה בדף רשימה של כמה מהנשים המופלאות ביותר בישראל, בתור נשיםע םע בעיה כלשהי בקודים חברתיים. כי הקודים האלו מעוותים! ולדעתי מי שמצליחה לנהוג על פיהן בקלות נמצאת בבעיה מוסרית ואישית חמורה. אלא אם כן היא נמצאת בקהילה קטנה יותר, בה יש קודים שונים. אבל אז אולי שוב יקרוא לה לא חברותית.
- בנוגע לילדים - אני לא רוצה שילדיי יהיו "חברותיים". אני אתעצב על כך, ואנסה להשפיע עליהם לכיווני. אצור להם מצבי בדידות ושיעמום מכוון. במצבים כאלו למדתי להכיר את עצמי, למדתי להקשיב לעצמי ולעולם. לדעתי מצבים כאלו הכרחיים לבני אנוש, ויש מעט מידי מהם בחברה המודרנית. כמו שרשמתי פעם לגוגוס, שסיפרה על בית ספר שבו יש ילדים שתפקידים להציע לילדים בודדים לשחק איתם, לדעתי מה שחסר הוא שיציעו לילדים ולאנשים מבוגרים להתבודד קצת, ואולי להתבודד הרבה. אולי קצת יותר אנשים היו לומדים להקשיב לעצמם בילדותם, ואחר כך גם להקשיב לאחרים. זה לא אומר שלא אנסה לספק את צורך הילדים בחברה, אבל אדאג שזה לא יפגע בצורך שלי בבדידות. הצורך הזה הוא מהותי מבחינתי, אני לא מוכנה לוותר עליו. אני אקבל את זה בתור אופי שיש לילדים מסויימים <גם אם הסיכויי לזה אצלי הוא די נמוך. אני חושבת שזה במידה לא קטנה גנטי>, אבל אזכור היטב את הצדדים השליליים של המתת הזו, ואנסה לדאוג לכך שילדיי לא יפגעו מהם.
אני אשמח אם יהיו לילדי מכרים/ידידים כמו שהיו לי, לטפס איתם על עצים ולזרוק עליהם חול וחצץ\ לברוח מפניהם ולבנות מחנה. בגילאים צעירים זה חשוב. אבל אם אני אגלה שבתי לא רוצה להיפגש אם יותר מחברה אחת, או אפילו לא רוצה להיפגש אם ילדים מחוץ למסגרות כלשהן <אם היא תהיה בחוגים, או מסגרת חינוכית כלשהי> זה ממש לא יראה לי רע.
וכשאספר להם על כל הנשים הנפלאות שיש כאן, לא אשכח לספר על הקורולציה הברורה בין הקשבה, הבנה עצמית התפתחות רוחנית ותובנות מעמיקות, לאי "חברותיות". ואדאג לקרוא להם ספרים ברוסית. שם אין האדרה כזו של "האדם החברותי". האידיאל הוא לרוב אדם עם קבוצה קטנה של חברים. יש בן או בת זוג, יש חבר אחד או שניים. לפעמים יותר, אבל קבוצה של שש תהיה גדולה בצורה יוצאת דופן. החברים לאו דווקא יחיו זה ליד זה ויפגשו לעיתים קרובות. היפרדות לכמה שנים ופגישה מחודשת בעת מצוקה וצרה, כאשר אחד החברים מבקש עזרה - גם כן מצב נורמלי בהחלט.
והאדם ה"חברותי"? יש לו את המקום שלו. אבל הדרך שלו היא אחת מיני רבות, המתת שלו היא אחת מיני רבות, והוא לא טוב יותר או רע יותר מאלו שמעדיפים לדבר עם חבר אחד, או קבוצה קטנה. לאלו ולאלו מקומם בעולם, ואין האחד עדיף על האחר.
אני עונה בשם עצמי בלבד, כי הדף מעניין והשאלות המקוריות שלו לדעתי עדיין לא זכו למענה ראוי.
ויש לי כמה טעיונים מרכזיין.
[list=1]
[*] שאמאנים מתבודדים היו חלק מהמין האנושי מאז ומעולם. כפי שאמרה [po]אהבת עולם[/po]:
[/list]
"אדם אחד שגר בכפר אחד, טען שהוא לא צריך חברת בני אדם והלך לגור לבד במרחק 2 קילומטר מהכפר.
יום אחד הכפר נשרף, ואנשי הכפר הלכו ובנו כפר חדש במקום אחר. אז הוא הלך לגור 2 ק"מ מהכפר החדש ."
אז אני רוצה שתהיה קהילה. מפנטזת עליה. וגם על המקום שלי, בתור באבא יגה ביער הקרוב עליה, כדי שאוכל לחיות שם, להיות הנושא של סיפורי אימה והפחדות, לעזור במקרה שמישהו צריך מאוד עזרה ואין מישהו באזור שיעזור לו, רוצה מספיק כדי לצאת למסע קשה, וגם אז - רק אם ליבו טהור.
בעולם שלנו אין מקום לנזירים ושאמאנים, לוולחוי ומכשפות, לכל אלו שהיו מאז ומעולם, ויהיו כל עוד יתקיים המין האנושי.
זה בנוגע עליי אישית.
[list=1]
[*] יש סוגים שונים של חברותיות. למשל, לקרוא מה שמקובל להגדיר כחברותיות בבתי הספר חברותיות זה כמו לקרוא לאחראיות - אשמה, או לרחמים - חמלה. זה מעיד על בעיה עמוקה בהבנה של מושג. כי מה שאני רואה הוא אנשים עם הרבה קשרים רדודים וללא קשרי עומק, שמשום מה נחשבים חברותיים. איך אפשר להיחשב לחברותי מבלי שיש לך ולו חבר אחד?
[/list]
אני מעדיפה ממש קצת חברים קרובים. קבוצות לא ממש מעניינות אותי. אני צריכה להתאמץ כדי להבין קודים חברתיים, אבל אני לא רואה את זה כקושי חברתי. גם ככה גם אחרי שאני לומדת אותם אני מפרה אותם. אז בשביל מה לטרוח?
אבל אם יש אנשים שרוצים רק חבר אחד טוב או שניים, למה הם לא חברותיים? אין לזה קשר אפילו ל"חברותיות". אפילו אם הקהילה האוטופית שלי תקקים ואני אחייה בה במשך זמן מה, זה לא קשור ל"חברותיות". כי בקהילה האוטופית שלי ילדים משחקים ביחד כשהם רוצים, וכמו שאני עוד זכיתי בילדותי, משחקים תופסת ומחבואים, מטפסים על עצים ואפילו זורקים זה על זה חצץ, אבל זה לא חברות. זו ידידות. בעברית ההבדל בין המילים כבר כמעט ולא קיים, ברוסית ההבדל משמעותי ממש. הבדל בין אדם שהוא חבר אמת, לבין כזה שנחמד לבלות איתו, ותו לא.
לדעתי לשבת לשיחה ארוכה של כמה שעות עם חבר שלי, או ידיד שלי, או חברה שלי - זו חברות. וארוחת בוקר צוותית בה כולם יושבים ומפטפטים - זה לא חברות.
וגם ההנחה שחברתיות קשורה להבנה של קודים חברותיים היא שגויה מיסודה. לא סתם מופיעה בדף רשימה של כמה מהנשים המופלאות ביותר בישראל, בתור נשיםע םע בעיה כלשהי בקודים חברתיים. כי הקודים האלו מעוותים! ולדעתי מי שמצליחה לנהוג על פיהן בקלות נמצאת בבעיה מוסרית ואישית חמורה. אלא אם כן היא נמצאת בקהילה קטנה יותר, בה יש קודים שונים. אבל אז אולי שוב יקרוא לה לא חברותית.
[list]
[*] בנוגע לילדים - אני לא רוצה שילדיי יהיו "חברותיים". אני אתעצב על כך, ואנסה להשפיע עליהם לכיווני. אצור להם מצבי בדידות ושיעמום מכוון. במצבים כאלו למדתי להכיר את עצמי, למדתי להקשיב לעצמי ולעולם. לדעתי מצבים כאלו הכרחיים לבני אנוש, ויש מעט מידי מהם בחברה המודרנית. כמו שרשמתי פעם לגוגוס, שסיפרה על בית ספר שבו יש ילדים שתפקידים להציע לילדים בודדים לשחק איתם, לדעתי מה שחסר הוא שיציעו לילדים ולאנשים מבוגרים להתבודד קצת, ואולי להתבודד הרבה. אולי קצת יותר אנשים היו לומדים להקשיב לעצמם בילדותם, ואחר כך גם להקשיב לאחרים. זה לא אומר שלא אנסה לספק את צורך הילדים בחברה, אבל אדאג שזה לא יפגע בצורך שלי בבדידות. הצורך הזה הוא מהותי מבחינתי, אני לא מוכנה לוותר עליו. אני אקבל את זה בתור אופי שיש לילדים מסויימים <גם אם הסיכויי לזה אצלי הוא די נמוך. אני חושבת שזה במידה לא קטנה גנטי>, אבל אזכור היטב את הצדדים השליליים של המתת הזו, ואנסה לדאוג לכך שילדיי לא יפגעו מהם.
[/list]
אני אשמח אם יהיו לילדי מכרים/ידידים כמו שהיו לי, לטפס איתם על עצים ולזרוק עליהם חול וחצץ\ לברוח מפניהם ולבנות מחנה. בגילאים צעירים זה חשוב. אבל אם אני אגלה שבתי לא רוצה להיפגש אם יותר מחברה אחת, או אפילו לא רוצה להיפגש אם ילדים מחוץ למסגרות כלשהן <אם היא תהיה בחוגים, או מסגרת חינוכית כלשהי> זה ממש לא יראה לי רע.
וכשאספר להם על כל הנשים הנפלאות שיש כאן, לא אשכח לספר על הקורולציה הברורה בין הקשבה, הבנה עצמית התפתחות רוחנית ותובנות מעמיקות, לאי "חברותיות". ואדאג לקרוא להם ספרים ברוסית. שם אין האדרה כזו של "האדם החברותי". האידיאל הוא לרוב אדם עם קבוצה קטנה של חברים. יש בן או בת זוג, יש חבר אחד או שניים. לפעמים יותר, אבל קבוצה של שש תהיה גדולה בצורה יוצאת דופן. החברים לאו דווקא יחיו זה ליד זה ויפגשו לעיתים קרובות. היפרדות לכמה שנים ופגישה מחודשת בעת מצוקה וצרה, כאשר אחד החברים מבקש עזרה - גם כן מצב נורמלי בהחלט.
והאדם ה"חברותי"? יש לו את המקום שלו. אבל הדרך שלו היא אחת מיני רבות, המתת שלו היא אחת מיני רבות, והוא לא טוב יותר או רע יותר מאלו שמעדיפים לדבר עם חבר אחד, או קבוצה קטנה. לאלו ולאלו מקומם בעולם, ואין האחד עדיף על האחר.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.