על ידי אמאלה* » 25 יוני 2016, 07:44
לאמא לתאומים היקרה,
אני כותבת מלבי בלבד וסליחה אם זה פוגע במישהו.
אני גידלתי ועדיין מגדלת תאומים בבית. שלי כבר גדולים (בני 6) ואני גם עם בן זוג, אז זה לא דומה, אבל בכל זאת יש לי כמה דברים שאולי יהיו בעלי ערך עבורך.
קודם כל לגבי גן:
קחי בחשבון שחופש לא יהיה לך. הילדים יהיו חולים מהר מאוד, ובגלל שהם אחים זה יכול להיות מצב של "לסירוגין"- את עם אחד חולה בבית ואחרי שהוא מבריא השני מתחיל וזה לא נגמר. ואם זה לא מחלות זה כינים ונגעים אחרים, אולי אחרי שנה של "התחסנות טבעית" כמו שאומרים מצדדי הגנים, אבל אני לא בעד, ולא מסכימה עם הטענה הזו. המצב בגנים בארץ הוא די בלתי נסבל, מבחינת נקיון, והגיינה, והיכולת של הצוות להתמודד עם העומס הרב. לפני שילדיי נולדו עבדתי בגנים כולל באלו שנחשבים הטובים ביותר, ומה שראיתי מהצד של הגננות ומה שעובר על הילדים הרכים האלו במהלך היום, זה מה שהביא אותי בראש ובראשונה לכך שלא הייתי מסוגלת לוותר עליהם לא בגיל שנה ולא אחר כך. וגם כשהם לא יהיו חולים- ההתעסקות המיותרת של לקום מוקדם בבוקר (ולהעיר אותם גם כשעבר עליהם לילה קשה או גם כשסתם לא נעים לצאת מהבית לקור/לחום שבחוץ וכו'), להתארגן על תיקים, אוכל, חיתולים, בקבוקים וכו', תחת משטר מיותר של מסגרת בגיל שבו ילד צריך את הנינוחות של הבית, ואחר כך למהר לגן, להיפרד, והדאגה של מה יקרה כשהם בגן, ואם הגננת תתקשר ולא תהיי זמינה במקרה, וכו'... זה שיעבוד מסוג אחר לדעתי, הרבה פחות בריא וטוב לך ולהם.
הם שמחים וידידותיים וזוחלים לאחרים וכו', וזה נהדר, אבל הם יודעים שאת איתם שם בסביבה ומכאן הבטחון שלהם. זה ידוע שילדים שגדלים בבית הם בעלי בטחון ונינוחות הרבה יותר מילדי גן שנמצאים במצב די תמידי של תחרותיות, משאבים מוגבלים (תשומת לב, משחקים, אפילו אוכל, חיבוק, מקום משלהם וכו'), ויש להם הרבה יותר רוגע, פנאי ורצון להתמקד במה שהכי חשוב לילדים- ללמוד, לגלות, לחקור את העולם, לבנות לעצמם את המקום שלהם. לא לנסות לשרוד בג'ונגל של הגן ולהיות "מותאמים" לנוקשות של המסגרת. כל ילד הוא שונה וההתפתחות הטבעית תיפגע ברגע שיצפו מהם וידרשו מהם להיות משהו שאולי הם עוד לא מוכנים לו. למשל, יש שעת סיפור בגן ואחד הילדים עדיין לא בשלב של להקשיב כמו כולם ולשבת במעגל יפה בלי לזוז, או שאולי זה פשוט לא מעניין אותו באותו רגע. בראייה של הגננת- היא פשוט תכריח אותו לשבת יפה, תאיים אם זה לא יקרה, תצמיד לו מטפלת אחרת שתשמור עליו, או תשלח אותו לחדר אחר לבד במקרה אחר. אף פתרון כאן הוא לא נעים ולא סימפטי מהצד של הילד, שבסך הכל רצה משהו אחר באותו רגע ולא רוצה לשבת כמו כולם במסדר, וזו דוגמה חיובית יחסית. יש מיליון דוגמאות אחרות מהנסיון שלי כגננת שלא הייתי יכולה לראות את ילדיי הפרטיים נחשפים אליהן. היה לי קשה מאוד כגננת לראות את זה אז בוודאי שכאמא.
ולגבי המצב בבית:
יהיה יותר קל עם הזמן. מנסיון. הם יהיו החברים הכי טובים, עם תאומים זה הולך ונהיה קל כי ברגע שמתחיל גיל החברויות לכם כמשפחה קטנה יש יתרון עצום, תמיד יש חבר ותמיד יש עם מי לשחק. למעשה ברגע שייכנסו לגן באיזשהו מובן "תישבר" התאומות שלהם והם יהיו כמו אחים רגילים. לילדים שלי יש את התאומות הזו כי הם גדלים בבית ורוב הזמן הם בינהם ביחד וזה כוח גדול מאוד. זה גם גורם לכך שהמון ילדים רוצים להיות בחברתם כשאנחנו בחוץ, במפגשים, או בכל מסגרת חיצונית אחרת. הם מושכים אליהם ילדים אחרים בגלל שהביחד שלהם כל כך בריא ומסקרן, הם מפגינים בטחון ושובבות טבעית. הם תמיד שמחים ומוצאים מה לגלות ובמה לשחק וילדים אחרים נמשכים לזה. ככה נוצרות לנו חבורות קטנות בכל מקום כך שאנחנו נהנים משני העולמות, מהתאומות ומחברת הילדים.
לגבי סידורים- גם אצלי זה נערם בשנים הראשונות והיה מאוד קשה. בן הזוג שלי לא יכול היה לקחת את זה על עצמו ואני בעצן ניהלתי בית שלם עם שלושה ילדים. זה לא היה פשוט והיו המון טעויות שעשיתי בגלל עייפות מצטברת, חוסר זמן ולחץ. אבל למדתי והסתדרתי איכשהו, גם אם באיחור וגם אם פספסתי דברים, ובאיזשהו שלב גיליתי שפתאום יש לי קצת יותר זמן. הם כבר ישנים לילה שלם (סביבות גיל שנתיים), יש לי זמן לעבוד בערב, הם משחקים בינהם שעות במהלך היום ויש לי רגע לעצמי, אפילו בלי טלויזיה, וכן הלאה. זה מגיע, וכשזה הגיע אצלי סגרתי מעגל, והודיתי על כך שהקשבתי לאינטואיציות שלי ולא לקושי היומיומי, כי גם אני התלבטתי אם לשלוח לגן או לא והתייסרתי על כך המון זמן, והייתי מצטערת על זה כל חיי אם הייתי שולחת אותם כשהיה קשה.
ויש אולי גם פתרונות ביניים- למשל קרובי משפחה שאת סומכת עליהם ויכולים לעזור נגיד יום בשבוע ולפנות לך את היום לסידורים. למשל תיכוניסטית או סטודנטית שתהיה איתך בזמן שהילדים משחקים, תענה לצרכיהם ותשחק ותכיל אותם כשאת מתמודדת עם ניהול הבית. את אומרת שלפעמים מתפספסות ארוחות או דברים כאלה בגלל עומס במשך היום ועייפות. תאמיני לי שזה עדיף פי כמה על פני מה שקורה בגן. ובגן את חושבת שהילד אוכל כמו שצריך או בכלל מקבל את מה שהוא זקוק לו? כל כך הרבה פעמים ילדים הולכים לאיבוד וההורים לא רואים ולא תמיד יכולים לראות את זה בסוף היום כשהם באים. אין להם מושג עם מה הילד התמודד וראיתי הכל כגננת, באמת.
ומילה אחרונה לסיום- כשיש שגרה טובה אפשר להגיע להכל. זה מה שלמדתי עם ילדיי בבית. גידול בבית אומר קודם כל לבנות לכם כמשפחה את השגרה הנכונה והטובה לכולם, ואז הכל יסתדר. את תראי שתצליחי למצוא גם את המעט זמן הזה לעצמך, ועבורם זה יהיה הכי טבעי.
לאמא לתאומים היקרה,
אני כותבת מלבי בלבד וסליחה אם זה פוגע במישהו.
אני גידלתי ועדיין מגדלת תאומים בבית. שלי כבר גדולים (בני 6) ואני גם עם בן זוג, אז זה לא דומה, אבל בכל זאת יש לי כמה דברים שאולי יהיו בעלי ערך עבורך.
קודם כל לגבי גן:
קחי בחשבון שחופש לא יהיה לך. הילדים יהיו חולים מהר מאוד, ובגלל שהם אחים זה יכול להיות מצב של "לסירוגין"- את עם אחד חולה בבית ואחרי שהוא מבריא השני מתחיל וזה לא נגמר. ואם זה לא מחלות זה כינים ונגעים אחרים, אולי אחרי שנה של "התחסנות טבעית" כמו שאומרים מצדדי הגנים, אבל אני לא בעד, ולא מסכימה עם הטענה הזו. המצב בגנים בארץ הוא די בלתי נסבל, מבחינת נקיון, והגיינה, והיכולת של הצוות להתמודד עם העומס הרב. לפני שילדיי נולדו עבדתי בגנים כולל באלו שנחשבים הטובים ביותר, ומה שראיתי מהצד של הגננות ומה שעובר על הילדים הרכים האלו במהלך היום, זה מה שהביא אותי בראש ובראשונה לכך שלא הייתי מסוגלת לוותר עליהם לא בגיל שנה ולא אחר כך. וגם כשהם לא יהיו חולים- ההתעסקות המיותרת של לקום מוקדם בבוקר (ולהעיר אותם גם כשעבר עליהם לילה קשה או גם כשסתם לא נעים לצאת מהבית לקור/לחום שבחוץ וכו'), להתארגן על תיקים, אוכל, חיתולים, בקבוקים וכו', תחת משטר מיותר של מסגרת בגיל שבו ילד צריך את הנינוחות של הבית, ואחר כך למהר לגן, להיפרד, והדאגה של מה יקרה כשהם בגן, ואם הגננת תתקשר ולא תהיי זמינה במקרה, וכו'... זה שיעבוד מסוג אחר לדעתי, הרבה פחות בריא וטוב לך ולהם.
הם שמחים וידידותיים וזוחלים לאחרים וכו', וזה נהדר, אבל הם יודעים שאת איתם שם בסביבה ומכאן הבטחון שלהם. זה ידוע שילדים שגדלים בבית הם בעלי בטחון ונינוחות הרבה יותר מילדי גן שנמצאים במצב די תמידי של תחרותיות, משאבים מוגבלים (תשומת לב, משחקים, אפילו אוכל, חיבוק, מקום משלהם וכו'), ויש להם הרבה יותר רוגע, פנאי ורצון להתמקד במה שהכי חשוב לילדים- ללמוד, לגלות, לחקור את העולם, לבנות לעצמם את המקום שלהם. לא לנסות לשרוד בג'ונגל של הגן ולהיות "מותאמים" לנוקשות של המסגרת. כל ילד הוא שונה וההתפתחות הטבעית תיפגע ברגע שיצפו מהם וידרשו מהם להיות משהו שאולי הם עוד לא מוכנים לו. למשל, יש שעת סיפור בגן ואחד הילדים עדיין לא בשלב של להקשיב כמו כולם ולשבת במעגל יפה בלי לזוז, או שאולי זה פשוט לא מעניין אותו באותו רגע. בראייה של הגננת- היא פשוט תכריח אותו לשבת יפה, תאיים אם זה לא יקרה, תצמיד לו מטפלת אחרת שתשמור עליו, או תשלח אותו לחדר אחר לבד במקרה אחר. אף פתרון כאן הוא לא נעים ולא סימפטי מהצד של הילד, שבסך הכל רצה משהו אחר באותו רגע ולא רוצה לשבת כמו כולם במסדר, וזו דוגמה חיובית יחסית. יש מיליון דוגמאות אחרות מהנסיון שלי כגננת שלא הייתי יכולה לראות את ילדיי הפרטיים נחשפים אליהן. היה לי קשה מאוד כגננת לראות את זה אז בוודאי שכאמא.
ולגבי המצב בבית:
יהיה יותר קל עם הזמן. מנסיון. הם יהיו החברים הכי טובים, עם תאומים זה הולך ונהיה קל כי ברגע שמתחיל גיל החברויות לכם כמשפחה קטנה יש יתרון עצום, תמיד יש חבר ותמיד יש עם מי לשחק. למעשה ברגע שייכנסו לגן באיזשהו מובן "תישבר" התאומות שלהם והם יהיו כמו אחים רגילים. לילדים שלי יש את התאומות הזו כי הם גדלים בבית ורוב הזמן הם בינהם ביחד וזה כוח גדול מאוד. זה גם גורם לכך שהמון ילדים רוצים להיות בחברתם כשאנחנו בחוץ, במפגשים, או בכל מסגרת חיצונית אחרת. הם מושכים אליהם ילדים אחרים בגלל שהביחד שלהם כל כך בריא ומסקרן, הם מפגינים בטחון ושובבות טבעית. הם תמיד שמחים ומוצאים מה לגלות ובמה לשחק וילדים אחרים נמשכים לזה. ככה נוצרות לנו חבורות קטנות בכל מקום כך שאנחנו נהנים משני העולמות, מהתאומות ומחברת הילדים.
לגבי סידורים- גם אצלי זה נערם בשנים הראשונות והיה מאוד קשה. בן הזוג שלי לא יכול היה לקחת את זה על עצמו ואני בעצן ניהלתי בית שלם עם שלושה ילדים. זה לא היה פשוט והיו המון טעויות שעשיתי בגלל עייפות מצטברת, חוסר זמן ולחץ. אבל למדתי והסתדרתי איכשהו, גם אם באיחור וגם אם פספסתי דברים, ובאיזשהו שלב גיליתי שפתאום יש לי קצת יותר זמן. הם כבר ישנים לילה שלם (סביבות גיל שנתיים), יש לי זמן לעבוד בערב, הם משחקים בינהם שעות במהלך היום ויש לי רגע לעצמי, אפילו בלי טלויזיה, וכן הלאה. זה מגיע, וכשזה הגיע אצלי סגרתי מעגל, והודיתי על כך שהקשבתי לאינטואיציות שלי ולא לקושי היומיומי, כי גם אני התלבטתי אם לשלוח לגן או לא והתייסרתי על כך המון זמן, והייתי מצטערת על זה כל חיי אם הייתי שולחת אותם כשהיה קשה.
ויש אולי גם פתרונות ביניים- למשל קרובי משפחה שאת סומכת עליהם ויכולים לעזור נגיד יום בשבוע ולפנות לך את היום לסידורים. למשל תיכוניסטית או סטודנטית שתהיה איתך בזמן שהילדים משחקים, תענה לצרכיהם ותשחק ותכיל אותם כשאת מתמודדת עם ניהול הבית. את אומרת שלפעמים מתפספסות ארוחות או דברים כאלה בגלל עומס במשך היום ועייפות. תאמיני לי שזה עדיף פי כמה על פני מה שקורה בגן. ובגן את חושבת שהילד אוכל כמו שצריך או בכלל מקבל את מה שהוא זקוק לו? כל כך הרבה פעמים ילדים הולכים לאיבוד וההורים לא רואים ולא תמיד יכולים לראות את זה בסוף היום כשהם באים. אין להם מושג עם מה הילד התמודד וראיתי הכל כגננת, באמת.
ומילה אחרונה לסיום- כשיש שגרה טובה אפשר להגיע להכל. זה מה שלמדתי עם ילדיי בבית. גידול בבית אומר קודם כל לבנות לכם כמשפחה את השגרה הנכונה והטובה לכולם, ואז הכל יסתדר. את תראי שתצליחי למצוא גם את המעט זמן הזה לעצמך, ועבורם זה יהיה הכי טבעי.