בראבו גם ליאיר. מושג העמימות באמת היה חסר לי בהסבר.
אני אנסה לחדד את מה שנאמר ע"י
אם פי 3 בעניין כתמי רורשאך:
כתמי רורשאך נועדו מלכתחילה לעשות אקטיבציה של אסוציאציות פרטיות לגמרי. לכן, במסגרת התייחסות לכתמי רורשאך "לגיטימי" להתייחס רק לחלק מהכתם המוצג, לפרק את הכתם לגורמים ולסדר אותם בסדר אחר, ועוד כל אופרציה שאפשר להעלות על הדעת. כנ"ל לגבי עננים. אין שם יוצר שהתכוון ליצור תקשורת כלשהי.
למעשה, אותה בחורה שהזכרתי קודם התייחסה לשיר כאילו היה כתם רורשאך. היא העמיסה עליו אסוציאציות פרטיות, והתעלמה ממה שלא התאים לתיאוריה שלה (אגב א. בכך הכניסה את חברתי ואותי למצב כפית מביך למדי באותו שיעור. אגב ב. באופן לא מפתיע ניתן היה לחוש באותו סוג התייחסות גם באינטראקציה שלה עם אנשים
חיים). במלים אחרות, היא הזניחה לחלוטין את מה שאנו מכנים בדף הזה "כוונת המשורר".
כאן אני מגיעה לנקודה שאתה העלית, עודד. אמרת
עד כמה ההתרשמות היא מה שהכניס לשם היוצר, ועד כמה היא מה שהביא איתו המתבונן.
ובכן, ההתרשמות היא
גם מה שהכניס לשם היוצר
וגם מה שהביא איתו/הוציא משם המתבונן. האמנות מתרחשת בדיוק במרחב המפגש בין השניים, וכל אחד מהם הוא הכרחי לקיום היצירה כ"אמנות". זה מנוגד לעננים או לרורשאך בכך ששם ההתרשמות היא
רק מה שמביא המתבונן.
אמא של יונת,
אני אוסיף, בהסתייגות מה, עמדה שלישית לוויכוח שלך עם ענת בנוגע ל"הי טירילי". הסתייגות, משום שלא כל הטקסט עומד לי מול העיניים. עם זאת, אני מוכנה להסתכן כאן בהימור...
נראה לי שהעמדה הרגשית שהדוברת בשיר מציגה כלפי מה שעובר על השיר עם צאתו מרשותה היא מורכבת, ומכילה - איך לא -
גם את מה שעולה מהפרשנות של ענת,
וגם את מה שעולה מהפרשנות שלך.
את השורה שענת מצטטת "ושירי דבק בצלצולי כדיו" ניתן לקרוא כהבעת שמחה והתפעמות מכך שהשיר מצליח להנכיח כך את עצמו בעולם החיצון. יש לשים לב לכך שהשיר הוא שיצר שינוי בצלצולי הכד, ולא להיפך. זו התחושה שכל יוצר מצפה לה, והיא אחת המוטיבציות העיקריות ליצירה.
אלא שבהמשך מתגלה שלא רק "השיר" פועל על "העולם" ומתערב בו, אלא גם "העולם" יכול לפעול על "השיר" ולהתערב בו. מבחינת היוצר, זו חוויה שעשוייה להיות כואבת. קשה לראות שנתת משהו משלך והוא "לא נשמר" כיאות, אלא "שונה ללא הכר", אחרים עשו בו כבתוך שלהם, הוא נוצל, שומש ואכן חזר חבול, צולע ומוכה.
אבל השורה האחרונה של השיר מראה דבר מעניין נוסף: "אך בכנורי עונה מיתר אחר". כלומר, כעת גם ביוצרת
עצמה התחולל שינוי בעקבות השינוי שהעולם חולל בשיר. כעת "עונה" לשיר מיתר אחר - לא זה שחולל אותו בהתחלה. עדיין יש לה קשר וזיקה לשיר שלה (לו העמדה המובעת היתה
רק של כאב על השינוי שהשיר עובר, היינו יכולים לצפות לתגובה אחרת: למשל, העלמת השיר מעין רואה עד סוף כל הדורות, או משהו בסגנון), אבל זה כבר קשר אחר. כלומר, מדובר בפעולה הדדית, למעשה בלתי נגמרת, בין היוצרת, השיר והעולם. וזה
גם מהנה
וגם כואב. השניות בעמדה הרגשית מבוטאת בשורות הראשונות של הבית.
גם "לילי ירד אפל וקר" מצד אחד,
וגם "הסהר לי חייך" מצד שני. מעניין להשוות זאת לתיאור בבית הראשון, שבו למזג האויר יש מצב רוח הרבה יותר קוהרנטי: "יומי עלה בהיר וקר, השחר לי האיר".
ובהקשר של הדיון הנוכחי, נראה לי שגם השיר תומך בכך שבחוויית היצירה יש מקום
גם ליוצר
וגם לקורא. בכלל, אמנות היא עניין של
גם וגם.
>קוראי הדף מוזמנים
גם לקרוא את דבריה של סמדר,
וגם לספור כמה פעמים השתמשה בתבנית
גם.... וגם.....<
בראבו גם ליאיר. מושג העמימות באמת היה חסר לי בהסבר.
אני אנסה לחדד את מה שנאמר ע"י [po]אם פי 3[/po] בעניין כתמי רורשאך:
כתמי רורשאך נועדו מלכתחילה לעשות אקטיבציה של אסוציאציות פרטיות לגמרי. לכן, במסגרת התייחסות לכתמי רורשאך "לגיטימי" להתייחס רק לחלק מהכתם המוצג, לפרק את הכתם לגורמים ולסדר אותם בסדר אחר, ועוד כל אופרציה שאפשר להעלות על הדעת. כנ"ל לגבי עננים. אין שם יוצר שהתכוון ליצור תקשורת כלשהי.
למעשה, אותה בחורה שהזכרתי קודם התייחסה לשיר כאילו היה כתם רורשאך. היא העמיסה עליו אסוציאציות פרטיות, והתעלמה ממה שלא התאים לתיאוריה שלה (אגב א. בכך הכניסה את חברתי ואותי למצב כפית מביך למדי באותו שיעור. אגב ב. באופן לא מפתיע ניתן היה לחוש באותו סוג התייחסות גם באינטראקציה שלה עם אנשים [b]חיים[/b]). במלים אחרות, היא הזניחה לחלוטין את מה שאנו מכנים בדף הזה "כוונת המשורר".
כאן אני מגיעה לנקודה שאתה העלית, עודד. אמרת
[u]עד כמה ההתרשמות היא מה שהכניס לשם היוצר, ועד כמה היא מה שהביא איתו המתבונן.[/u]
ובכן, ההתרשמות היא [b]גם[/b] מה שהכניס לשם היוצר [b]וגם[/b] מה שהביא איתו/הוציא משם המתבונן. האמנות מתרחשת בדיוק במרחב המפגש בין השניים, וכל אחד מהם הוא הכרחי לקיום היצירה כ"אמנות". זה מנוגד לעננים או לרורשאך בכך ששם ההתרשמות היא [b]רק[/b] מה שמביא המתבונן.
[hr]
[po]אמא של יונת[/po],
אני אוסיף, בהסתייגות מה, עמדה שלישית לוויכוח שלך עם ענת בנוגע ל"הי טירילי". הסתייגות, משום שלא כל הטקסט עומד לי מול העיניים. עם זאת, אני מוכנה להסתכן כאן בהימור...
נראה לי שהעמדה הרגשית שהדוברת בשיר מציגה כלפי מה שעובר על השיר עם צאתו מרשותה היא מורכבת, ומכילה - איך לא - [b]גם[/b] את מה שעולה מהפרשנות של ענת, [b]וגם[/b] את מה שעולה מהפרשנות שלך.
את השורה שענת מצטטת "ושירי דבק בצלצולי כדיו" ניתן לקרוא כהבעת שמחה והתפעמות מכך שהשיר מצליח להנכיח כך את עצמו בעולם החיצון. יש לשים לב לכך שהשיר הוא שיצר שינוי בצלצולי הכד, ולא להיפך. זו התחושה שכל יוצר מצפה לה, והיא אחת המוטיבציות העיקריות ליצירה.
אלא שבהמשך מתגלה שלא רק "השיר" פועל על "העולם" ומתערב בו, אלא גם "העולם" יכול לפעול על "השיר" ולהתערב בו. מבחינת היוצר, זו חוויה שעשוייה להיות כואבת. קשה לראות שנתת משהו משלך והוא "לא נשמר" כיאות, אלא "שונה ללא הכר", אחרים עשו בו כבתוך שלהם, הוא נוצל, שומש ואכן חזר חבול, צולע ומוכה.
אבל השורה האחרונה של השיר מראה דבר מעניין נוסף: "אך בכנורי עונה מיתר אחר". כלומר, כעת גם ביוצרת [b]עצמה[/b] התחולל שינוי בעקבות השינוי שהעולם חולל בשיר. כעת "עונה" לשיר מיתר אחר - לא זה שחולל אותו בהתחלה. עדיין יש לה קשר וזיקה לשיר שלה (לו העמדה המובעת היתה [b]רק[/b] של כאב על השינוי שהשיר עובר, היינו יכולים לצפות לתגובה אחרת: למשל, העלמת השיר מעין רואה עד סוף כל הדורות, או משהו בסגנון), אבל זה כבר קשר אחר. כלומר, מדובר בפעולה הדדית, למעשה בלתי נגמרת, בין היוצרת, השיר והעולם. וזה [b]גם[/b] מהנה [b]וגם[/b] כואב. השניות בעמדה הרגשית מבוטאת בשורות הראשונות של הבית. [b]גם[/b] "לילי ירד אפל וקר" מצד אחד, [b]וגם[/b] "הסהר לי חייך" מצד שני. מעניין להשוות זאת לתיאור בבית הראשון, שבו למזג האויר יש מצב רוח הרבה יותר קוהרנטי: "יומי עלה בהיר וקר, השחר לי האיר".
ובהקשר של הדיון הנוכחי, נראה לי שגם השיר תומך בכך שבחוויית היצירה יש מקום [b]גם[/b] ליוצר [b]וגם[/b] לקורא. בכלל, אמנות היא עניין של [b]גם וגם[/b].
>קוראי הדף מוזמנים [b]גם[/b] לקרוא את דבריה של סמדר, [b]וגם[/b] לספור כמה פעמים השתמשה בתבנית [b]גם.... וגם....[/b].<