על ידי צפריר_שפרון* » 01 אוגוסט 2008, 21:22
מאיפה התעוזה לקחת את החופש של יצורים אחרים?
בדיוק מאותו מקום בו עולה הזדון לקחת את החופש של אנשים אחרים.
זה, הזדון, הוא אם כל חטאת, ברמה הזו של יחסי אנוש.
זוהי היהירות של הצדקנות, ההתחסדות ושאר מיני ירקות שמאפשרים לזדון, להתרחש אל מול התמים, הסקרן.
כך היא כל מלכודת.
ובמובן הזה, מדובר בכוונת הזדון, בתמציתה, זו העולה בין האדם לבין עצמו.
שזה עיקר העיקרים ביחסים של האדם אצל עצמו, יהירותו מעל עצמו, שכחת עצם היותו יצור חי, ברוא האל הטוב, גם אם האל הטוב הוא הוריו לצורך העניין, אל מול חשיבותו העצמית, הצורך הזה להוכיח את היותו מעל, טוב יותר, חשוב יותר, ובעיקר חשוב יותר מעצמו כשהוא יודע את עצמו. האדרה עצמית.
מה ערך יכול להינתן בבוא האדם להניח משמעות לקיומו?
מהו קנה המידה שיכול למדוד נפש? למדוד אדם?
ומתוך כך שאין כל ערך לנפש, או לאדם, בד בבד שערכו לא ניתן למדידה, ומכאן, מידות הזדון מאפשרות את האשלייה הזו של יותר מ.. האשלייה שהאדם נפרד מסביבתו, מעליה או מתבדל ממנה, בעודו מוקף בסביבה תדיר, וזו - חלק בלתי נפרד ממנו.
ומכך, שנמצא האדם עבד לחשיבותו העצמית, שזו מאפשרת את וודאות קיומו, נמצא אם כך פונה אל סבל בכל הרמות.
ומתוך כך שסובל, מוצא נחמה בהתבוננות בברואים, בריות חיות שזיק חיותם כבה, וחירותם כמו בויתה - לצרכי האדם.
אם בונה אדם את ביתו, במחיר סלוק חיים אחרים, באופן הזה המינימלי, על מנת שיוכל להתקיים, נמצאת האדמה סובלנית שם.
אם צד אדם את מזונו, אם מגדל על האדמה את מזונו, ונמצא מתחשב בקיים, במובן הזה של הסכמה עם הסביבה וצרכיה, באופן ההדדי הזה, לא נגרם כל נזק, בתמימותו שייך אל סביבתו.
כאשר בהתרבותו המוגזמת, נמצא מחסל צורות חיים, מקטין ומשנה צורות חיים, מזהם את האדמה, את המים, את האוויר ואף את תפישתו, אל "כל העולם לשירותיו נועד", נמצא אז, כמו מחבר את נבדלותו, ייחודו, אל כוונת הזדון, ומכאן, גם אם לא מודע לכך, משתף פעולה עם הזדון, עד כדי כך, שבא להתנחם אצל סבלם של חסרי הישע, שטרח לכלוא בכלוביו.
אז, כשמסכים אל כך שהאדם מעל סביבתו, ויכול אף להיות מעל אדם אחר, נמצא גם מסכים להיותו נחות מאדם אחר, או מסביבתו.
ומכך, מסכימים רבים לשעבד את תפישתם, את חייהם, את ילדיהם ואת סביבתם, מתוך היותם משתפים פעולה עם כוונות הזדון, תוך התעלמות ממנה, בד בבד עם הערצתם, והשאיפה להגיע שמה.
עם זאת, כל אלה מתרחשים כגלי אירועים החוזרים על עצמם, ללמידת המידה הראויה, והכל גם אם בסבל, בחסד שלם.
ומכאן, שיכול כל אחד ויכולה כל אחת, להתבונן פנימה, ולזהות את כוונות הזדון המפעפעת שם, כלפי העצמי.
כלפי כל אחד ואחת, כתהליך פנימי של גריעה, הקטנה וגינוי עצמי.
ומכאן, אל נא לנו לכלוא את דמויותינו בגן החיות הפנימי.
אלא, להניח את החָיוּת, להיות חופשיה לגמרי, בתוך גן העדן הזה, שמתקיים חרף היותנו בו.
תודה רבה.
<שלם>
[u]מאיפה התעוזה לקחת את החופש של יצורים אחרים?[/u]
בדיוק מאותו מקום בו עולה הזדון לקחת את החופש של אנשים אחרים.
זה, הזדון, הוא אם כל חטאת, ברמה הזו של יחסי אנוש.
זוהי היהירות של הצדקנות, ההתחסדות ושאר מיני ירקות שמאפשרים לזדון, להתרחש אל מול התמים, הסקרן.
כך היא כל מלכודת.
ובמובן הזה, מדובר בכוונת הזדון, בתמציתה, זו העולה בין האדם לבין עצמו.
שזה עיקר העיקרים ביחסים של האדם אצל עצמו, יהירותו מעל עצמו, שכחת עצם היותו יצור חי, ברוא האל הטוב, גם אם האל הטוב הוא הוריו לצורך העניין, אל מול חשיבותו העצמית, הצורך הזה להוכיח את היותו מעל, טוב יותר, חשוב יותר, ובעיקר חשוב יותר מעצמו כשהוא יודע את עצמו. האדרה עצמית.
מה ערך יכול להינתן בבוא האדם להניח משמעות לקיומו?
מהו קנה המידה שיכול למדוד נפש? למדוד אדם?
ומתוך כך שאין כל ערך לנפש, או לאדם, בד בבד שערכו לא ניתן למדידה, ומכאן, מידות הזדון מאפשרות את האשלייה הזו של יותר מ.. האשלייה שהאדם נפרד מסביבתו, מעליה או מתבדל ממנה, בעודו מוקף בסביבה תדיר, וזו - חלק בלתי נפרד ממנו.
ומכך, שנמצא האדם עבד לחשיבותו העצמית, שזו מאפשרת את וודאות קיומו, נמצא אם כך פונה אל סבל בכל הרמות.
ומתוך כך שסובל, מוצא נחמה בהתבוננות בברואים, בריות חיות שזיק חיותם כבה, וחירותם כמו בויתה - לצרכי האדם.
אם בונה אדם את ביתו, במחיר סלוק חיים אחרים, באופן הזה המינימלי, על מנת שיוכל להתקיים, נמצאת האדמה סובלנית שם.
אם צד אדם את מזונו, אם מגדל על האדמה את מזונו, ונמצא מתחשב בקיים, במובן הזה של הסכמה עם הסביבה וצרכיה, באופן ההדדי הזה, לא נגרם כל נזק, בתמימותו שייך אל סביבתו.
כאשר בהתרבותו המוגזמת, נמצא מחסל צורות חיים, מקטין ומשנה צורות חיים, מזהם את האדמה, את המים, את האוויר ואף את תפישתו, אל "כל העולם לשירותיו נועד", נמצא אז, כמו מחבר את נבדלותו, ייחודו, אל כוונת הזדון, ומכאן, גם אם לא מודע לכך, משתף פעולה עם הזדון, עד כדי כך, שבא להתנחם אצל סבלם של חסרי הישע, שטרח לכלוא בכלוביו.
אז, כשמסכים אל כך שהאדם מעל סביבתו, ויכול אף להיות מעל אדם אחר, נמצא גם מסכים להיותו נחות מאדם אחר, או מסביבתו.
ומכך, מסכימים רבים לשעבד את תפישתם, את חייהם, את ילדיהם ואת סביבתם, מתוך היותם משתפים פעולה עם כוונות הזדון, תוך התעלמות ממנה, בד בבד עם הערצתם, והשאיפה להגיע שמה.
עם זאת, כל אלה מתרחשים כגלי אירועים החוזרים על עצמם, ללמידת המידה הראויה, והכל גם אם בסבל, בחסד שלם.
ומכאן, שיכול כל אחד ויכולה כל אחת, להתבונן פנימה, ולזהות את כוונות הזדון המפעפעת שם, כלפי העצמי.
כלפי כל אחד ואחת, כתהליך פנימי של גריעה, הקטנה וגינוי עצמי.
ומכאן, אל נא לנו לכלוא את דמויותינו בגן החיות הפנימי.
אלא, להניח את החָיוּת, להיות חופשיה לגמרי, בתוך גן העדן הזה, שמתקיים חרף היותנו בו.
תודה רבה.
<שלם>