:-)

בשמחה ובהנאה

[po]תמרוש רוש[/po] יקרה,
קיבלתי תיקונך המלומד. (-; תודה רבה על התוספת.

אורה גבריאלי, שכחת בציטוט את החלק הכי חשוב בסיפור:

"אנחנו זקוקים למישהו שיוכל ללמד את ג'רי ויעודד אותו לעסוק בדברים המעניינים אותו."
[b]"הדבר היחיד המעניין אותו זה למלא את הבית ביצורים המבחילים ביותר... הוא נמצא בשלב הזה מגיל שנתיים, ועד היום אין שום סימן לכך שהוא יוצא ממנו"[/b]
(והסוף: דארל המשיך לעבוד כל חייו בלמלא את סביבתו הקרובה ביצורים, מבחילים יותר או מבחילים פחות, ולא היתה לו שום סיבה לצאת מזה)

פירוש רש"י: מוטיבציה פנימית חשובה יותר מכל הדירוגים החיצוניים של "מה חשוב לילד כדי שיגדל משכיל".

בענין ג'ראלד דארל ז"ל - גדול! זה בדיוק כך. גם אני נתתי דעתי לכך בקוראי את ספריו הנוגעים לילדותו. הוא אחד האנשים מגשימי - עצמם הגדולים והמיוחדים שאני מכירה [לא אישית, לצערי].

חיפשתי מקום מתאים לציטוט החביב הזה מתוך "משפחתי וחיות אחרות" של ג'ראלד דארל, ספריית פועלים בתרגום עופרה ישועה (עמ' 44-45) ואם מישהו מכיר מקום הולם יותר - אפשר להעביר:

ג'ראלד בן השמונה (?) ובני משפחתו חיים בקורפו של בין המלחמות לשם נמלטו מאימת החורף הבריטי. אמו (המדליקה, דא"ג) בכל זאת דואגת לעתידו אם לא ילמד משהו בצורה מסודרת. והנה חלק מהדיאלוג בין האם לאחיו הגדולים של ג'ראלד:

"יש לו עוד די זמן כדי ללמוד," אמר לזלי. "אחרי הכל, לקרוא הוא יודע, לא? אני יכול ללמדו לירות, ואם נקנה סירה, אלמד אותו גם לחתור."
"כן, יקירי, אך מכל זה לא תצמח לו באמת תועלת, מאוחר יותר," ציינה אמא, והוסיפה, מהורהרת: "אלא אם יצטרף לצי הסוחר, או משהו כזה."
"לדעתי, הוא מוכרח ללמוד לרקוד," אמרה מרגו, "אחרת יגדל כמו אחד מאותם השלומיאלים המגמגמים האיומים האלה."
"כן, יקירה, אבל הדבר הזה יכול לבוא יותר מאוחר. עליו לקבל קצת יסודות בדברים כמו מתמטיקה וצרפתית... והכתיב שלו נורא ואיום. [....] אנחנו זקוקים למישהו שיוכל ללמד את ג'רי ויעודד אותו לעסוק בדברים המעניינים אותו."
[.....]
"טוב, אם את עומדת על כך שידחסו בו אינפורמציה חסרת תועלת, אני חושב שג'ורג' יכול לנסות ללמד אותו," אמר לארי.
[לארי הוא הסופר לורנס דארל]
"זה רעיון גאוני," אמרה אמא בשמחה. "האם תלך לראות אותו? אני חושבת שמוטב שיתחיל מוקדם ככל האפשר."
תחת החלון הפתוח, בין הערביים, ישבתי, זרועי כרוכה סביב צווארו המתולתל של רוג'ר [הכלב], והקשבתי בעניין, לא בלתי מעורב בזעם, לדיון המשפחתי על גורלי. עתה, כשהעניין סודר, תהיתי במעורפל מיהו ג'ורג', ומדוע כל כך חיוני לסדר לי שיעורים. אולם החשיכה התעבתה כניחוחי הפרחים, וחורשות הזיתים היו אפלות, מסתוריות ומרתקות. שכחתי את סכנת החינוך התלויה ועומדת עלי, והלכתי עם רוג'ר לצוד גחליליות בסבך החוחים."

כואב הלב....

קישור לסיפורה של אם כואבת במערכת החינוך.
לקרוא ולבכות
http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/m/object&id=6895232

נאוה, אני חושב שאת ממעיטה בחשיבות בית הספר כשמרטף עבור רוב ההורים.

ההורים לא שולחים את הילדים לביה"ס כדי שיהיה להם זמן לבד, רובם עובדים בשעות הבוקר. רוב ההורים חושבים ש [b]צריך[/b] ללכת לביה"ס כי [b]צריך[/b] (להיות כמו כולם, לדעת מינימום של דברים כדי שאפשר יהיה לעבוד בעבודה סבירה) יש הורים שחושבים שאם ילד לא הולך לביה"ס לא יהיו לו חברים.

רוב ההורים מונעים על ידי הצורך שהילד לא יהיה שונה מסביבתו, שישתלב בחברה שבאיזור וכאלו. אין להם בכלל אופציה של הישארות הילד בבית, "הרי יש חוק חינוך חובה".

היי ענת והיי נאווה!

(()) יש משהו בדברים שלכם-אבל לדעתי אם לילד יש רצון הוא צריך לעמוד על כך.... (())

סבתא שלי סיפרה לי על אבא שלי ( [po]רן מלמוד[/po] ), אחרי שכתבתי את המכתב הזה.
[b]היא[/b] סיפרה לי שהוא הלך לבית-ספר רק בשביל החברה.
[b]הוא[/b] סיפר לי שזה היה בשביל ללמוד-למרות שהוא לא כל-כך למד שם (הוא טוען שאת כל הדברים שלמדו שם הוא כבר ידע:-) ).
אז חברה-אפשר למצוא בהרבה מקומות אחרים, והוא מספר שהוא "שיקר" לסבתא, כשהוא אמר לה שכואב לו הראש.
למה שיגיד שכואב לו הראש? סבתא היא אישה נפלאה, למה שיום, יומיים היא לא תשאיר אותו בבית?
אז אולי ההורים רוצים את הזמן והפרטיות שלהם, אבל את זה הם יכולים לשבת על הספה ולראות איזה סרט, אחרי שהילדים הולכים לישון....

|L| ודרך אגב נאווה-תודה רבה, זה מאוד משמח אותי |L| ......

היי עמית,
אני הייתי ילדה שרוצה להישאר בבית, ונשארתי המון בלי רשות. ביה"ס דרש אישורים (אותם נהגתי להשיג ולזייף :-/) והוריי נדרשו לא פעם להסביר את העדרותי :-P.
סגן המנהל בתיכון פיקח עלי אישית, (לא בהצלחה מרובה :-)) לאורך 3 שנים
ובכל זאת הצלחתי לסיים את התיכון וגם יש לי תעודת בגרות |N|

בשנה שעברה, הייתי מהצד השני, הבן שלי היה בגן חובה והוא לא רצה ללכת
די לחצתי, מצד אחד, (שהרי אני צריכה גם זמן לעצמי :-S)
וחיפשתי מה הבעיה ואיך אפשר לעזור לו, מצד שני
כשהבנתי שאני רוצה להשאיר אותו בבית, נסעתי להוריי, אבל בשיחה עם עורכת דין מהמחלקה המשפטית של משרד החינוך בירושלים, נאמר לי, ששבוע חיסור יעבור בשלום אבל מעבר לזה, סביר להניח שיופעל [b]קצין ביקור סדיר[/b] - זה מי שמדווחים לו כשאת מחסירה בי"ס ללא סיבה ידועה או מוצדקת בעיני המערכת. העונש בחוק שהוריך יכולים לקבל הוא מאסר (אבל... יש הרבה חינוך ביתי לא חוקי, וההורים בכל זאת לא מאחורי סורג ובריח)

רק ניסיתי להראות לך, שרצון לא מספיק, שאת לא יכולה להיות לא תלויה בהורייך (בינתיים)
ושהחלטה על חינוך ביתי היא אחריות גדולה מכדי שתילקח ללא הסכמת ההורים

(()) ואני חושבת שאת נפלאה {@

עקרונית אני מסכימה איתך, אבל מעשית אם את רוצה לא ללכת לבי"ס זה עשוי לחייב גם את ההורים שלך - לדאוג שיהיה לך מקום בטוח לשהות בו, שהצרכים שלך יסופקו (אם כי בגילך את בטח כבר יכולה לדאוג לזה בעצמך), שבי"ס לא ירדוף אחריך (ואחריהם). בקיצור, מעשית זו החלטה שמשפיעה גם עליהם, כמו הרבה מאוד החלטות בחיים משותפים. נראה לי שהחלטות כאלה ראוי לקחת ביחד.

שלום לכולם!

הייתי רוצה להביע את דעתי בנושא שמבוגרים מחליטים לילדים אם ללכת לבית-ספר או לא.
אני לא ילדה ביתית, וטוב לי שכך, אבל אני רוצה לטעום גם מדברים אחרים.
אני לא חושבת שאמא ואבא שלי לא היו מסכימים לי להפוך להיות ילדה ביתית.
אחרי הכל-זו החלטה שלי בלבד.
למה שההורים יקבעו לי מתי ללכת, ובכלל, [b]אם ללכת?[/b]
זו החלטה שלי [b]בלבד[/b] אם ללכת ומתי.
אם אני ארצה שבוע להשאר בבית-למה לא?

שגית,
נדמה לי שאת הילדים ששולחים לבית הספר יום יום אף אחד לא שואל מה דעתם בעניין, זה בסדר?
עדיין יש דברים שההורים מחליטים כי אין לילדים את כל הכלים לשפוט את [b]כל[/b] המצבים... בעיקר את אלה שהם לא כל כך יודעים עליהם.
ראי דוגמא אצל גוני [po]חינוך ביתי[/po] ששם ההחלטה לא היתה מקובלת עליה והיום היא מודה על כל רגע.
אני חושבת שזה לא נכון לחשוב שילד יכול להחליט בכל מצב ויותר מזה אני חושבת שאסור לתת לילדים להחליט או להפיל עליהם את האחריות של החלטה במקרים מסויימים.

ובעניין הלבחור ולבדוק לבד - כתוב כל כך יפה ברשימתו של אור עד כמה ילד יודע אם הוא אוהב את בית הספר או סתם הולך עם הזרם הכל כך מוכר...}

רציתי להגיד שפעם שמעתי הורה שילדיו נשארים בבית, שאמר שאם בתו תרצה ללכת לבית הספר, הוא לא יתן לה.
אז למה? האם המילה של ההורים שווה יותר מהמילה של הילד? אולי צריך כן לתת לילד ללכת לבית הספר כדי שיוכל לבחור במדויק? נראה לי שבמשפט כזה מתבטלים רבים מהאידיאלים שאליהם מתכוונים ההורים שמשאירים את ילדיהם בבית.

אז, מה ההבדל בין "חינוך" בבית-ספר דמוקרטי לבין "חינוך" בבית?

כפי שאני רואה זאת, בסביבה הלימודית, אחריות משמעותה שעל כל בן-אדם לשאת את הכדור בעצמו. עליך, ועליך בלבד לקבל את החלטותיך, ועליך לחיות איתן. איש לא צריך לחשוב במקומך ואיש לא צריך להגן עליך מתוצאות מעשיך. זה, אני מרגיש, הוא דבר חיוני אם ברצונך להיות עצמאי, מוכוון מעצמך, ואדון לגורלך.

באחריות האישית טמון גם שוויון בסיסי בין כל האנשים.

מושגים רבים מעורבים ברעיון של להיות אדם אחראי, וכולם קשורים עם לימוד האמנות להיות אדם חופשי ועצמאי. הסביבה הלימודית צריכה להיות מושרשת ברעיון זה. אין להסתפק בפחות מאחריות אישית מלאה ומתן דין וחשבון על-ידי כל בן-אדם, ללא הבדל גיל, ידע, או הישגים. אני ער לעובדה שאנשים יעשו טעויות בדרך זו -- אולם הם ידעו שהטעויות שהם יעשו תהיינה טעויותיהם, ולכן סביר יותר שילמדו מהן. אנשים בריאים תמיד ימצאו דרכים להפיק תועלת מכשלונותיהם כמו מהצלחותיהם. אני מאמין שזה דבר טוב לאפשר לאנשים לנסות כל מה שברצונם לנסות, אם יהיו בטוחים בהצלחתם באם לאו, כדי שיהיו מוכנים נפשית לפגוש אתגר בלתי צפוי, או לתפוש הזדמנות בלתי צפויה.

תכונות האופי שיש להצמיח צריכות להיות חלק מהאווירה הכללית. יותר מכל, יש לחפש סביבה פתוחה, אמינה, וחופשית מפחד. המטרה היא שתהיה סביבה לימודית בה איש לא יפחד, לפחות לא בגלל משהו שהוא עשה.

פחד מפני כוח או סמכות הוא דבר נוסף שרצוי להביא לקצו. אינני חושב שלאנשים צריכה להיות סמכות בחינוך. סמכות בפני עצמה יכולה להיות טובה או רעה, תלוי בהרבה דברים. במצבים מסוימים נחוצים אנשים בתפקידי סמכות -- מצב של למידה כשוליה, למשל, או עסק כלשהו.

השאלה העיקרית היא כיצד אנשים מקבלים את הסמכות שלהם וכיצד מפעילים את השליטה ברגע שמקבלים אותה. אתה אינך חושש מבן-אדם בעמדת כוח אם הנך מבין מדוע הוא נמצא שם, אם הייתה לך יד בלהציבו שם, ובמידה והנך יכול לשים עין על כל מה שהוא עושה. ממה שהנך חושש הוא מסמכות שרירותית, סמכות אשר מונעת ממך להשתתף, סמכות עליה אין לך שליטה. אני בדעה שלאיש בסביבה הלימודית, יהיה מי שיהיה, לא תהיה לו סיבה כלשהי לחשוש מסמכותו של מישהו הקשור עם אותה סביבה לימודית. זה, יותר מכל, מאפשר לכל אדם להביט הישר בעיניו של מישהו אחר ללא הבדל גיל או מין או עמדה או ידע או רקע.

[b]"האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית"[/b]

ג'ון גטו (John Gatto)
מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991

[מצוטט ב: "'אתיקה' היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד", חינוך באמריקה -- מבט מסדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג.]

[b]למה אהבתי את בית הספר ולמה זה עבר לי?[/b]
_[po]אור שליט [/po]
(מתוך "[po]באופן 36[/po]" - אוגוסט-ספטמבר 2001)

מאז שנולדה בתי הראשונה, לפני כשנתיים וחצי, אני יודע שילדי לא ילכו לבית הספר. לרוב ההורים המחנכים את ילדיהם בבית ישנם הסברים די עמוקים מדוע הם עושים זאת, ויש להם הרבה דברים רעים לומר על בית-הספר. אצלי זה לא היה כך. האמת היא שבית-הספר היה נראה לי תמיד כהמצאה לא רעה, אלא שאשתי פשוט החליטה שהילדים שלנו לא ילכו.
מתוך אמונה באשתי ובילדי, השלמתי עם העובדה הזאת, (לא היתה לי ממש התנגדות לחינוךביתי. פשוט הייתי בעד בית-הספר. אשתי, לעומת זאת, פשוט התחלחלה מהרעיון שילדיה יצטרכו ללכת לבית-הספר. לכן היה כל כך טבעי שאני אוותר בנושא זה), אך בלבי פנימה תמיד קיוויתי שמשהו יקרה - אשתי תשנה את דעתה, הילדים יתעקשו ללכת לבית-הספר - ושילדיי, בסופו של דבר, ילכו כמו כולם לבית-ספר.
אבל למה רציתי כל כך שילדיי ילכו לבית-הספר?
בכל שנותיי כתלמיד בית-ספר לא היה רגע אחד שבו חשבתי או רציתי לעזוב את המסגרת. היה לי טוב. בכל המובנים שבהם המערכת מסוגלת למדוד הצלחה, הייתי תלמיד מוצלח. הצלחה זו סיפקה לי כמה אשליות שגרמו לי להיות מרוצה מעצמי, ולכן גם מהמערכת:
א. האשליה שאני חכם - זוהי כמובן האשליה הכי חשובה, כיוון שהיא באה לידי ביטוי במדד הכי רשמי של בית-הספר: הציונים. כיוון שהצלחתי להוציא ציונים טובים, ולפעמים אף לקבל יחס מיוחד (פטורים משיעורים, נושאי העשרה שהייתי צריך ללמוד לבד), הסקתי מיד שתי מסקנות שמאשרות אחת את השנייה:
1) אני חכם, 2) הציונים שמקבלים על עבודות, במבחנים, ובעיקר בתעודה, הם בעלי משמעות רבה, והם מדד די מדויק כדי למיין את התלמידים לפי יכולתם.
היום אני חושב כי המחשבה, שהציונים מלמדים משהו על "חכמה", היא תוצאה של טמטום. צריך להיות טיפש כדי למלא אחר ההוראות שכל מיני עוברי אורח בחייך נותנים לך במשך 12 שנה.
ב. האשליה שאני חברותי ואהוב - בכיתות הנמוכות יותר, הכיתה ממלאת חלק מרכזי בחיי החברה של הילד. ילד שלא מוצא חברים בכיתתו הוא ילד אומלל, כיוון שחלק נכבד מזמנו הוא מבלה בחברת אנשים שהוא אינו אוהב ואשר אינם אוהבים אותו. לי תמיד היו חברים בכיתה, והרגשתי "מקובל".
מכאן הסקתי שאני יצור חברתי מפותח.
כשהשתחררתי מהצבא, בגיל 23, גיליתי פתאום שבעצם קיימת אפשרות להכיר חברים שלא באמצעות מסגרת פורמלית, אך זהו דבר שמעולם לא התנסיתי בו.
מעולם, בעצם, לא מצאתי חברים בכוחות עצמי. תמיד היה את בית-הספר/התנועה שסידרו לי חברה סביבי.
לפעמים בויכוחים על כן/לא חינוך-ביתי, כאשר נגמרים לצד שתומך בבית-הספר (או יותר מדויק לומר: מתנגד לחינוך-ביתי), כל הטיעונים, הוא שולף, כנימוק אחרון וחשוב מכל, את הנימוק החברתי: "מה עם חברים? תגדלו את ילדכם בבידוד?".
אני מאמין שלילד הגדל בבית יהיו כישורים חברתיים שלא היו לו אילו היה הולך לבית-הספר.
ג. האשליה שאני בועט במוסכמות ומשנה סדרים - כדי לא להרגיש אהבל גמור, וכדי לזכות במעט נקודות חברתיות, היה לי חשוב מדי פעם להתכסח עם המורים על שטויות. מצאתי לי את שביל הזהב ביחסי עם המערכת כך שלא נחשבתי למופרע בעיני המורים, אך מצד שני לא נחשבתי לחנון, ואף זכיתי מצד חברי להערכה על ה"אומץ" שגיליתי.
איזה אומץ ואיזה נעליים.
השביל בו הלכתי היה שביל הפחדנות הטוטאלית, לא פה ולא שם, שביל של המורים והחברים אבל לא שלי.

פעם, כשהייתי מנהל ויכוחים ביני לבין עצמי בנושא חינוך-ביתי, הצד שתמך בחינוך-ביתי היה נותן נימוקים טובים מאוד, והתבסס על מקרים אמיתיים שקורים יום יום בבתי-הספר ברחבי הארץ: ילדים שסובלים מאלימות, ילדים המאבדים את ביטחונם העצמי עקב שיטת התיוג של המערכת, ילדים שהחומר אינו מענייו אותם, ילדים שהמורה צורחת עליהם ואומרת להם שהם מטומטים, ילדים שאינם מוצאים את עצמם חברתית, ילדים שלא מסתדרים עם המערכת, ועוד כל מיני ילדים שלא הייתי רוצה שילדיי יהיו במקומם בבית-הספר הנורא הזה.
נימוקים אלו לא שכנעו אותי, כיוון שהאמנתי שילדיי, אם יגיעו לבית-ספר, יהיו עוד יותר "מוצלחים" ממני. האמנתי שילד ש"מצליח" בבית-ספר גם יכול ליהנות ממנו, לכן עד לא מזמן עדיין רציתי שילדיי ילכו לבית-ספר.
כיום, עם מעט פרספקטיבה, אני רואה שבית-הספר הוא לא פחות נורא עבור אלה שמתאימים למערכת מאשר עבור אלה שלא. בית-הספר מנסה )ומצליח( לחנך את האדם להיות עצל מבחינה חברתית, מבחינה שכלית ומבחינה רוחנית.
בית-הספר מחנך את הילד לכופף את הראש ולקבל תכתיבים. הבעיה של ילד שמתאים למערכת היא, שהוא אפילו לא מרגיש שהוא מכופף את הראש.
תלמיד בבית-ספר, שהאתגרים המוצבים בפניו אינם רציניים, רואה 98 בתעודה ומציב לעצמו אתגר חדש: לקבל 100.
בחינוך-הביתי כפי שאני רואה אותו, אין ציונים, לכן אי אפשר להתבלבל בין האתגר עצמו למספר, יפה ככל שיהיה.
תלמיד בית-ספר, שתמיד מוצא את מקומו החברתי בכיתה, לא יצטרך לחפש לעצמו חברה בכל ימי ילדותו.
בחינוך הביתי, מגיל מסוים, הילד עצמו יהיה אחראי לחיי החברה שלו. תלמיד הלומד בבית-ספר מפסיד בהרבה מובנים, כיון שעד גיל מאוחר מאוד אין עליו מספיק אחריות לגבי התפתחותו שלו.
בגיל 23גיליתי שכאשר שאלו אותי מה אני אוהב לעשות, או מה מעניין אותי, לא היה לי אפילו קצה חוט לתשובה. רק אז הבנתי שאינני רוצה בשום פנים ואופן לשלוח את ילדיי לבית-הספר. אינני רוצה שיגישו להם על מגש ששה "מקצועות" )למה קוראים לזה "מקצוע"?( שכל אחד חייב לדעת ועוד שניים שניתן לבחור.
הייתי רוצה שתהייה להם היכולת לחפש ולמצוא לבד מה מעניין אותם. אינני רוצה שיגידו לבתי שהיא מצוינת, הייתי רוצה שהיא תוכל להעריך את עצמה בעצמה.
אני לא רוצה שהילדים שלי יתרגלו לכופף את הראש.
אני רוצה שהם יתרגלו לעשות מה שהם אוהבים.