זה כמו להתחיל לקרוא לפני שיודעים לדבר
כמה נכון...
באמת מגיעה לדף החייאה.
_האם ללמוד לנגן פירושו ללמוד לקרוא תווים בעיקר, או ללמוד לשמוע ולהבחין בהבדלים שבין הצלילים?
האם בשביל לאלתר ולהלחין צריך ידע נרחב בתיאוריה או שקודם כל צריך ללמוד להעיז ולנסות?
באיזה גיל אפשר להתחיל ללמוד?
איך לדעת אם זה מתאים לי או לילד שלי?
איך לבחור מורה?
האם לרכוש כלי או לחכות קודם לראות איך זה הולך?_
בעיני, ללמוד מוסיקה זה להיכנס פנימה ולהתחיל לקפץ. או לזרום.
זה להקשיב
לשיר
לרקוד
לתופף על הגוף
(ועל סירים וקופסאות)
לנסות להפיק צלילים מכל דבר שזז
להמציא מילים למנגינות
ומנגינות למילים.
ולשיר שוב. כי הקול שלנו הוא הכלי הכי בסיסי, והוא נפלא, והוא תמיד שם.
תוים זה כלי טכני שימושי למדי, או שלא. בכל מקרה זה טכני. לא מהותי. תוים אינם מוסיקה. זה כלי אחסון לידע, כמו ספר או פנקס. פעם זו היתה האופציה היחידה לשמר מוסיקה. אבל היום אפשר להקליט, וללמוד משמיעה בלבד.
גם רישום אקורדים הוא כלי שימושי למדי.
וגם הרישום הזה של איפה-לשים-את-האצבעות-על-הגיטרה.
אבל אפשר לחשוב על כל העניין מחדש, ולהמציא שיטה אחרת לתיעוד ורישום של צלילים (למה, להמציא כתב סתרים חדש זה בסדר, משחק ילדים מוכר ומקובל, וכתב תוים חדש - לא? הרי זה יכול להיות אחלה כיף)
בשביל לאלתר ולהלחין צריך לרצות לאלתר ולהלחין, ואז פשוט לעשות זאת.
כמובן, שעוזר מאוד להקשיב לסוגי מוסיקה שונים ומשונים ולשיר ולרקוד אתם ביחד. זה נותן רעיונות.
. אבל הרעיונות באים גם מבפנים. הכל רצוי, והרשות נתונה.
ביצירה, אין חוקים, אין גבולות, וההתנסות והכיף הם העיקר.
לאחר מעשה, תמיד אפש לבחון את השיר מחדש, אולי לשפר, אולי לשכוח, ואולי להמציא עוד אחד, על אותו בסיס.
לעשות מוסיקה ולחיות מוסיקה ולהשתתף במוסיקה אפשר בכל גיל. ללמוד כלי מסוים אפשר ברגע שיש לך שליטה בסיסית על האצבעות... התשובה השכלתנית אומרת "ברגע שהילד יכול להחזיק את הכלי כמו שצריך". אבל מאיפה זה בא, ולמה למהר? גם פעוט יכול ללמוד לנגן על גיטרה באצבע אחת בלבד. וללמוד לא לשבור ולא חזק מדי. ואין שום חובה לעודד אותו להשתמש גם באצבע השניה, גם כשהוא מגיע לגיל חמש או עשרים. שיחליט לבד מתי להוסיף אותה.
כשהייתי קטנה ניגנתי פסנתר. אחר כך עברתי לקרן יער. כלי מקסים, אהבתי לשמוע אותו, אבל לא ממש אהבתי לנגן. והיה צריך להתאמן, כי אחרת לא מתקדמים, וזה משעמם ונמאס.
אחרי מנוחה ארוכה התחלתי לשיר, והתענגתי על העובדה שלא צריך ללמוד לנגן כלום. ברגע שאני מכירה את המנגינה, משמיעה - כבר אני יכולה לשיר אותה. בלי להתבלבל עם האצבעות. בלי להתאמן ובלי להשתעמם. באותה תקופה מכרתי (סוף סוף!) את הקרן שלי. אבא שלי שאל אותי אם אני לא ארצה לחזור אליה. אמרתי לו: למה לי תותבת כשאני יכולה להפיק מוסיקה עם הגוף עצמו?
אבל בלי לנגן אי אפשר, אז התחלתי ללמוד נבל אירי. מצאתי מורה. מצאתי כלי. ועכשיו אני צריכה להתחיל ללמוד. השיעור הכי חשוב:
אסור להתאמן. אני מנגנת, או שלא. תמיד מתוך שמחה, תמיד מתוך הנאה. אם אני רוצה לנגן שורה של אקורדים כדי לגלות איך זה - אפשר. אם אני רוצה לנגן את אותו קטע קטן בפעם החמישית, כדי ללמוד, כדי שיהיה לאצבעות שלי קל יותר - מותר. אם אני רוצה לנגן צליל אחד ויחיד במשך רבע שעה, ולהתענג עליו לבדו לבדו, ולגלות מה קורה כשאני משנה את תנוחת האצבע בחצי מילימטר ואיך זה משפיע על התהודה - מותר. אבל להתאמן אסור בשום אופן. כי ה"צריך" יהרוג לי לא רק את ההנאה, אלא גם את ההתמדה.
כי בימים אלה אני לומדת ללמוד, ודווקא מהשחייה: אני שוחה ושוחה ושוחה, וכשהגוף שלי מרגיש מוכן, הוא פשוט מלמד אותי, מעצמו, את השלב הבא. את הטכניקה הבאה. אתמול למדתי פתאום לשנות את תנוחת כפות הידיים כשאני מושיטה אותן קדימה, כדי ליצור תנועה חזקה יותר שתגרוף יותר מים. מעצמי. הגוף שלי יודע הכל, ואני יכולה לסמוך עליו ולתת לו ללמד אותי בקצב שמתאים לנו, בלי מורה שינסה להפיל עלי טכניקה לפני שאני מוכנה לה, או למנוע ממני שיעורים "מתקדמים", רק כי יש לו קונספציה בראש. או רק כי הוא פשוט לא יודע, איך הגוף שלי מגיש מבפנים. ומה דרוש לו בכל רגע נתון.
וגם במוסיקה: המורה שלי אמרה לי שעם אנשים מבוגרים, כל שיעור אנחנו קובעות מתי יהיה השיעור הבא. לפעמים זה פעם בשבועיים, או פעם בחודש, או בלתי סדיר כלל. אני מובילה, אני מבקשת, אני שואלת, והיא הדולה. אפילו "מיילדת" זה אקטיבי מדי.
ולמה זה כל כך חשוב? כי מכל האמנויות שבעולם המערבי, המוסיקה הכי ממושטרת. הכי משועבדת ללימוד הטכניקה. אנשים לא מעיזים להשתתף, לפני שהם למדו כבר כמה שנים.
אני מורדת. תזרקו את הטכניקה-כשלעצמה לעזאזל, היא תבוא כשתזדקקו לה. אתם תדעו מתי לבקש, ואיפה לחפש את הטיפ הטכני הבא. אל תבחרו מורה שילמד אתכם. תבחרו מורה שאפשר לחיות אתו מוסיקה, לשיר או לנגן אתו, לחלוק אתו את החווייה, להלחליף דיסקים. תבחרו מורה שיהיה דולה מוסיקלית, לא מנתח-ומרדים.
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}