כן אנחנו נוסעים בעונה הגשומה. לפי מה שאני יודעת (שהרי ניסיון אישי אין לי) יורד גשם כל השנה אך בכל זאת יש חלוקה לעונה יבשה ועונה גשומה שאז הגשמים באמת עזים וארוכים. ביולי יש מה שנקרא "הקיץ הקטן" כי יש הפוגה בגשם לחודש בערך, לפעמים קצת יותר.
אנחנו פחות מוטרדים מזה מכיוון שאנחנו נוסעים מתוך כוונה לראות איך זה לגור שם ולא לטיול בלבד.
זה המייל שלי, תשמרי לך אותו ואם תרצי נוכל להיות בקשר כשתגיעו orly.roie בגימייל נקודה קום

גם אנחנו מתכננים להגיע לאזור, אבל בחורף.
התוכנית השאפתנית היא לקנות רכב בארצות הברית וליסוע משם דרך מקסיקו ושאר המדינות שבדרך עד לקוסטה ריקה, להשאר כמה זמן בקוסטה ריקה, ואז לחזור בקיץ לטיול בארצות הברית.
התוכנית הפחות שאפתנית (אם נשתפן... או אם לא יהיה לנו מספיק זמן) זה להגיע לקוסטה ריקה / ניקרוגאה ולהיות שם כמה חודשים, ואז לעבור לארצות הברית ולהמשיך שם

אתם נוסעים בעוד חודש לקוסטה ריקה? זו לא עונת המונסונים?

בשמחה! @@@@. בסוף קום
(תמחקי אחרי שאת רואה)

הילדים בני 7, 4.5 ו2.5
סיימתי את ההכשרה.
אני עכשיו בסטאג' שאני יכולה לעשות בכל מקום
מלבד זה, הליווי שאני מציעה הוא און ליין, צופים בד"ר ניופלד ולאחר מכן נפגשים איתי להעמקה.
בארץ עוד לא רגילים כל כך ללמוד בשיטה הזו, אני מאמינה שבקרוב יתרגלו.
מעבר לזה אני יכולה ללוות גם באנגלית ואולי אוכל בעתיד גם בספרדית
תכתבתי לי את המייל שלך אני אשמח לספר לך עוד

ועוד שאלה בלי קשר, כתבת שאת במהלך הכשרה בגישה של ניופלד- זה לא קוטע אותה אם את נוסעת?
(לא שזה שיקול אם לסוע או לא...)
בכלל, אם בא לך אני אשמח לשמוע על הלימודים האלה
אנחנו עכשיו עושים קורס שני מטעם לייףסנטר, ומאד נהנים
(קורס למען עצמנו, לא הכשרה או משהו)

הי
פספסתי את ההודעה האחרונה שלך, סליחה
(אני לא נכנסת באופן קבוע לאתר)
אנסה ליצור קשר עם האשה שאני מכירה, כדי לשדך ביניכן

כל מה שאת מתארת כל כך מלהיב בעיניי!
אנחנו הרבה משחקים ברעיון של נסיעה כזו, כפי שכבר כתבתי
יש איזשהו סיכוי שהזמן הנכון הוא בקרוב
אבל זה לא בטוח

מה הגילאים של הילדים שלכם?

דדדייייייי!!!!!!!!!!
עוד פחות מחודש ואני מתחילה להרגיש את הדיגדוגים, לא קונה דברים חדשים כי ממילא לא אוכל לקחת איתי כלום, במשפחה כבר מדברים על זה חופשי, אווירת סוף מסלול

מלא סידורים כל יום, פינות לסגור, רופא שיניים - בחיי מזל שאני נוסעת אחרת לא הייתי בכלל מטריחה את עצמי לטפל! ועכשיו יש לי שני תורים כל שבוע! שיננית פה וסתימה כאן ואפילו טיפול שורש (פוי!) שלא הרגשתי בכלל שיש בו צורך (איפה הייתה הסיבולת הזו או יותר נכון חוסר הנוכחות הזו של כאב כשילדתי שלושה ילדים הא?! איפה?!!!)

סיפרנו לילדים לפני שבוע על הנסיעה, בעלי טס לגרמניה לכמה ימים מהעבודה ונשארנו בבית לבד אני והילדים לראשונה בחיינו. לפני זה מעולם, מעולם לא נפרדנו ללילה אחד אפילו. זו הייתה חוויה לא כייפית, לא ידעתי אפילו כמה אני צריכה להיות לידו כל הזמן. אני מקווה שלעולם זה לא יקרה שוב. אפיתי לו עוגיות וטמנתי לו פתק בג'קט... הכל כדי להשאיר עוד קצת ממני איתו כשהוא רחוק כל כך. אבל הוא היה חייב לנסוע לפני שאנחנו עוזבים כאן, לסדר כמה דברים ובסך הכל יצאו מזה הרבה דברים טובים.
בזמן הזה אני המשכתי לדבר עם הילדים ועניתי על שאלות כך שמה שהתחיל כטיול קיץ מגניב לאט לאט הפך לטיול ארוך שיכול להיות שימשך ממש המון זמן ואולי נישאר לגור שם קצת אם נרצה.
הבכור שלי קלט מיד מה אני אומרת ולמחרת אמר שהוא לא רוצה לגור שם כי זה אומר ש"לא נוכל לראות את המשפחה האחרת שלנו יותר בחיים!" הבנתי שהוא מתכוון למשפחה המורחבת והרגעתי אותו שנישאר כמה שיהיה לנו כייף ושתמיד אפשר לבקר ויבואו גם אלינו. לא נראה לי שממש מצא חן בעיניו הרעיון תאמת לא קנה את זה. אני מבינה אותו, זה מרתיע. בגלל זה לא סיפרתי יותר מידי זמן מראש.
רק שיהיה באמת מספיק זמן לעכל ולהיפרד לבינתיים כמו שצריך.

מה שכן, הייתי שמחה לאיזה סופ"ש לבד עם בעלי (לא יעזור אני לנצח אקרא לו בעלי ולא בשום כינוי אחר פשוט בגלל שהוא הכי לא "בעלים" שלי שיכול להיות אבל לדעתי יש לו לגמרי בעלות על ההרגשה שלי והשמחה שלי ואני גם נותנת לו את זה בכייף)
משהו קצת לבד ככה בלי הילדים. אולי נצליח לסדר שההורים שלו יקחו אותם לפני הנסיעה אליהם כי אני לא מצליחה לראות איך בזמן הקרוב נוכל להיפרד מהם אפילו לזמן קצר היות ואין לנו אנשים קרובים בקוסטה ריקה.
ועכשיו אני אלך לישון!
עוד מעט ארבע בבוקר ואם אני אמשיך לחשוב על כל הדברים האלו אני לא אלך לישון לעולם. אז עכשיו למיטה וזהו.
זהו. הולכת. בי.

הי ר ו ת ה אני אשמח

איזה כיף!
נשמעת החלטה אמיצה ונהדרת מאד!
מכירה זוג שמסובבים כבר קרוב לשנה עם 2 ילדים בדרום אמריקה
והתחילו בקוסטה ריקה אם אני זוכרת נכון.
אם תרצי, אוכל לבדוק אפשרות לשידוך אינטרנטי ביניכם

אני לא יודעת כלום על נסיעות עם בעלי חיים, חשבתי שטיסה כל כך ארוכה עד קוסטה ריקה יכולה להיות נורא קשה לכלבה, לא? ומה קורה עם הסגר? יש חובה בקוסטה ריקה? מן הבחינות האלה זה נראה לי יותר מסובך מאשר ילדים

נראה לי מאד טבעי שתרגישי טלטלות ותנודות ברגשות שלך לקראת הנסיעה. זה מהלך משמעותי. מצד שני, אם יקרה מה שיקרה, ותחזרו - אז מה? העיקר שניסיתם, שלא ויתרתם על החלום ועל הרצון שלכם מראש, בלי לנסות. ואני מאד מאמינה שיהיה לכם כיף, ותהנו, ותלמדו הרבה.

מבחינת כספים - ישראל היא אחד המקומות היקרים ביותר לחיות בהם. מצד ההוצאות - להוציא את הטיסות, סביר שההוצאות החודשיות השוטפות שלכם יצטמצמו. השאלה היא צד ההכנסות (אם מתוכננות להיות כאלה), או החסכונות.

הי נוודית, כן עם הכלבה. מבחינתי לאיפה שאני יכולה לקחת שלשיית זאטוטים אני אסתדר גם עם כלב (והיא מתוקקקקקקההההההה מאין כמוה. ונבונה. ומלאת אהבה. ואני כל כך אוהבת אותה) ועכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אפילו היא תוכל לתרום לנו מעט לתחושת הביטחון במקום חדש וזר.
אני מצפה בקוצר רוח לנסיעה.
אני מרגישה המון טלטלות, פעם אחת מתרגשת ושמחה, פעם אחת כבר משתוקקת להגיע לנתב"ג, פעם אחת בטוחה שאגיע ומאיזושהי סיבה משהו לא יצלח ונחזור צ'יק צ'ק הביתה.
תמיד הכסף מהווה אתגר. בעלי פחות נלחץ מזה, למעשה הוא לא נלחץ מזה בכלל. אני כל הזמן במחשבות, גם על זה.

בקוסטה ריקה היינו כחודשיים, לפני כמעט חמש שנים. אני לא מומחית לקוסטה ריקה, ולא מעודכנת כל כך. טיילנו ועברנו די הרבה מקומות, בחוף המזרחי ובחוף המערבי וגם קצת בהרים במרכז. יש לכם כיוון לגבי איפה אתם רוצים להיות, לגור? אהבתי את תמרינדו ואת מונטזומה, אבל גם את רוב המקומות האחרים בהם היינו. הזכרון הכי חזק מקוסטה ריקה זה הירוק. צמחיה משוגעת, עצים, שיחים, מטפסים, פרחים. גדרות עץ (מקורות מנוסרות ומעובדות) שמצמיחות ענפים. כמויות המים - נחלים ונהרות ומפלים. וגשם שיכול לרדת שעות בכמויות בלתי נתפסות, ושטפונות.
ההשפעה האמריקנית די מורגשת, וזה עוד לפני חמש שנים. הרבה השתנה בעולם בשנים האלה, מבחינת תיירות (לפחות בעיניים שלי).

דרכון אירופאי זה בהחלט יתרון גדול, ברכות! ואוסטרליה נהדרת.

אתם נוסעים עם הכלבה?

וואוו נוודית שלושים מדינות!!!!!!!!!!
זה מטורף!
טוב אני לא חושבת שבזמו הקרוב אנדוד כל כך בעיקר כי אני צמודה לשלושה ילדים קטנים וכלבה, אבל אין ספק שזה נשמע מאוד מעניין. מאוד. וכיף.
מה שכן....לפני שבועיים קיבלנו סוף סוף את האזרחות האירופאית שעמלנו עליה בשלוש שנים האחרונות (בהפתעה! איזה עיתוי הא?!) ואוסטרליה נראית לי פתאום קרובה מתמיד...
תודה שכתבת לי, תספרי לי עוד מתי שבא לך ובהחלט ספרי קצת על קוסטה ריקה!

הי אורלי,

איזה כיף לך, לכם. החלטה אמיצה ונהדרת! משתפת אותך קצת בסיפור שלי, אולי זה מעניין לך.

אנחנו (בנזוגי ואני) נודדים בעולם כבר כמעט חמש שנים. פיזרנו (וזרקנו) את רוב חפצינו, ארזנו ואיכסנו את המעט, ונסענו. באופן מקרי (או שלא?) התחלנו בקוסטה ריקה
מאז היינו כבר בשלושים ארצות. בינתיים אין לנו שום כוונה או רצון לעצור.

חיי הנדודים האלה נתנו לי כל כך הרבה, בכל כך הרבה רבדים. למדתי המון על העולם, ובמיוחד על עצמי. מעניין מאד ומרגש מאד. לא תמיד זה קל, יש רגעים יותר מאתגרים, אבל בסה"כ לא נתקלתי בקשיים אמיתיים, ועכשיו הנדודים כבר ממש בטבע שלי, מאד קל וזורם. לפני כן הייתי מאד מאד בייתית דווקא, לא מהמטיילים וההרפתקנים. היום תחושת הבית שלי לא קשורה לקירות, כתובת או חפצים. היא פנימית לגמרי.

משהו קטן לגבי החלום. החלום שלי המון שנים היה דווקא ניו זילנד. כבר הייתי משוכנעת שזו פנטסיה שלעולם לא תוגשם. די מהר במסע שלנו, הגענו לניו זילנד. היינו שם שלושה חודשים נפלאים. ניו זילנד ארץ מקסימה, יפהפיה בצורה יוצאת דופן, שלווה מאד. המון דברים טובים. מאד נהניתי ואהבתי. אח"כ המשכנו בדרכנו, והגענו למקומות אחרים, שונים וקסומים, ואז הבנתי ש"ניו זילנד" שלי, זו מהחלום, לא בהכרח שוכנת באי שנקרא ניו זילנד. היה מאד מרגש לפגוש את מקום החלום. אבל המסע שלנו הוא לא באמת בעקבות חלום או פנטסיה כלשהיא. הוא מסע של חופש.

פורה וידה @}

יוצאים עם כרטיס הלוך ושוב, אבל בלי תאריך לחזור.
נראה מה יהיה.
נוצר מצב כזה, שאם עכשיו לא אז באמת מתי כן.
אחותי אמרה לי לפני כמה זמן שמאז שהתחתנו, למעלה מעשר שנים אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו רוצים לנסוע. לא שמתי לב.
קיבלתי פה צהוב "מה את רוצה?"
ענק לא?
אני רוצה לנסוע. לנסות. לבדוק. להריח. להחליט אחר כך, בלי ניחושים ובלי חרטות ובלי תחושת פיספוס.

וואו, איזה כיף!
נשמע כל כך נכון וטוב
(וכל כך מזדהה עם היומן ההארד קופי- אני בדיוק ככה )
סקרנית, לכמה זמן תסעו? האם אתם יוצאים עם כרטיס הלוך ושוב, או פתוח?

אנחנו כבר המון זמן חושבים על נסיעה כזו
האיש שאיתי בעיקר יודע שזה מה שהוא רוצה
אני יותר מתלבטת...
מצד אחד זה ברור לי שזה מדהים ויעשה לנו טוב
ומצד שני יש כל מיני חששות...
ובינתיים הזמן עובר וזה נדחה ונדחה...

בינתיים הזמן חולף ואני הופכת עסוקה. בחיי שזה כייף!
אני מסתובבת עם יומן עכשיו (בתיק של הגדולות) ויש לי בו מלא סידורים ופגישות.
אני כזו ניאנדרטלית זה לא יאמן, לא מסוגלת להריץ את הקטע הזה של היומן בטלפון, חייבת לכתוב בעט. לא זה הזוי. הנה בטח זה משהו שהילדים שלי לא יבינו לעולם ויצחקו על אימא שהיא לא טכנולוגית (ואני אחלה טכנולוגית בחיי)

אז בינתיים אני סוגרת פינות, הולכת עם כולם לעשות בדיקות דם כלליות, בדיקות אצל רופא שיניים, אני אפילו עושה כמה טיפולים. (באמת מזל)
מתחילה לחשוב על ארגזים.
חלק מהדברים אני מוסרת, חלק אמכור.
מה עושים עם האוטו.

הילדים עדיין לא יודעים על הנסיעה. איכשהו אנחנו מצליחים להשאיר את זה מתחת לרדאר.
ביקשתי מבעלי להתאפק רק עוד קצת, עד סוף החודש כדי שישארו רגועים עד כמה שאפשר.
נראה לי שיותר מחודש להתכונן לנסיעה זה יותר מידי זמן לילדים קטנים. הרבה זמן להתכונן לפרידה.
ככה יהיה להם חודש להתרגש, להתכונן, לספר לכולם, להיפרד לבינתיים.

התחלתי ליישם את העצה הטובה של בשמת א ללכת לישון מוקדם. לפחות זה הצליח לי בשבוע החולף, חוצמאתמול והיום.
די, אני חייבת ללכת לישון.
חייבת. אני הולכת לישון.

שלשום אחותי קיבלה תואר. אחותי המהממת הקטנה האלופה היפהפיה הזו, הנסיכה הזו שהייתה מה זה מעצבנת בתור אחות קטנה כשהייתי נערה אבל תמיד תמיד אני אוהבת אותה כל כך קיבלה תואר ראשון בפסיכולוגיה!!
אני פשוט לא מסוגלת לכתוב את זה בלי לגעות בבכי, ואני מתכוונת לכך מילולית.
הלכנו לטקס ואני כל כך כל כך התרגשתי
לראות אותה ככה, עם הגלימה והכובע...אחרי שנאבקה לסיים מבחנים בזמן שאימא שלנו מחוסרת הכרה ונפוחה מנוזלים...לאורך כל זמן המחלה של אימא טיפלה בה, התרוצצה בין רופאים ובתי מרקחת כמו שיה קטנה...
ואימא, אני כל כךךךךךך מתגעגעת אליך
זה בא בגלים
לפעמים אסור לחשוב על זה
כדי להעביר יומיים עם חיוך

יום לפני הטקס הלכתי לבית העלמין, והסתלבטתי על אימא!
כמו שהייתי עושה, מתקרבת לקבר וקוראת לה בקול "מאמא"! (בסגנון אנגלי עתיק כזה, ככה הייתי מתעסקת איתה כשהיה לי מצברוח)
וסיפרתי לה שוב שאני נוסעת ומה אני מרגישה ומה היא אומרת...ועניתי בשמה! "יאלה גם כן את, תסעי כבר! את רוצה לנסוע תיסעי! ממה את מפחדת? מה הסיפור שלך? מה כבר יקרה? תטיילי קצת? לא יבוא לך תחזרי, מה העניין שאת עושה מכל זה?!"
והיה לי כיף כל כך
אימא מדברת איתי

בוקר טוב
לפני כחודש לא הייתי מסוגלת לכתוב את המילים האלו.
הרגשתי שאני מוצפת בחומר כזה חשוך מכל הכיוונים.
יום אחד היה מתחבר ליום הנוראי שלפניו וליום הדהוי שאחריו. חוץ מבבקרים. בבקרים הייתי מבינה שיש יום שלם חדש לפני והייתי אומללה. שנאתי שהייתי חייבת לקום ולהעביר לאוטומט. גם לא הצלחתי למען האמת. שמרתי על הילדים, טיפלתי בהם וזה, כן, אבל לא מעבר.
רגשות האשם אכלו אותי על איך שהתנהגתי איתם. לא שזה שינה משהו.
אבל בשבועות האחרונים יש לי יותר תאבון פתאום. פתאום אני רעבה, כמעט שום דבר לא מצליח להשביע אותי.
בהתחלה הייתי אוכלת כמויות אדירות של שוקולדים ומתוקים בלילות.
עכשיו זה נרגע לי ופשוט בא לי לאכול.
הרגשה נפלאה, תיאבון בריא.
אני שמחה

תתחזקי, תיהני, תרגישי טוב.
זה מותר וחשוב להתאבל.

נכון.
משחק ידוע מראש.
והפחדים פתאום מוצאים אותי לראשונה בחיי, פתאום אני לא מוכנה יותר שהילדים יטפסו גבוה על איזה מתקן, או יתנדנדו חזק מידי, כי ראיתי מה זה חבלות ראש במחלקה לא סימפטית בכלל.
ואני לא יכולה לראות חולים במחלות קשות כי אני רואה בעיני רוחי איך תלוי עליהם שעון ענק טיק טק טיק טק
וזה כל מה שאני רואה.
ונסיעות ברכב....
הכל, הכל.
ואין היגיון ולא משנה לי בכלל שככה זה ושמסוכן בכלל לחיות ושאני יודעת ומבינה את כל זה.
פשוט מפחיד. מפחיד ומייסר.

ואז, זה נרגע. בלי סיבה ברורה, בלי איזו הארה גדולה.

ופעם ראשונעה שאני מבינה מה זו חרדה. שאין בה היגיון ולא יעזור להבין אותה או לנתח אותה או לפרק אותה לגורמים.

כל כך מוכר...מישהו מת ומשום מה העולם החליט שהוא יכול חהמשיך כרגיל. איזה דיסוננס מטורף...והעצב שואב כמו ביצה חמימה וטובענית וכולם מסביב בכזה הלם מחוסר ההדחקה הרגשי הזה שהתגובות הן נושא לשיחה בפני עצמו. והכל חסר טעם, סוג של משחק מחשב חסר תוחלת שאנשים לוקחים ברצינות תהומית מוזרה...
תהנו מקוסטה ריקה. הנאה שקטה וחמדנית...

אי אפשר לתאר. הנה, שוב הדמעות בגיל 36
גיל מצוין לבכות בו. כל גיל. תודה על התזכורת, בכיתי איתך עוד קצת על אמא שלי, על טומי הכלב הטמבל החביב ועל סבתא אומה.
תודה גם על התזכורת שחשוב ללכת על החלום .
שנה של גדילה.
קוסטה-ריקה, הידד. חוף השפע.

צוויל

תודה אהבת עולם, תודה אשכוליה.
לא התכוונתי להכנס לפרטים האלו, אבל זה קרה איכשהו.

הנה, כתוב לי "כולנו זקוקים לחיבוק"
אבל אני לא נתתי.
נכון לפעמים אנחנו יודעות מה צריך להיות ואיך צריך להתנהג ושמותר לבקש עזרה ומותר להיות חלשים.... אז חשבתי שאני יודעת. וחשבתי שאני מסוגלת. וגיליתי שאני לא סופר כלום ולא חזקה ולא חסינה כמו שחשבתי.
המוות של אימא שלי גמר אותי. מוטט אותי לחלוטין, השאיר אותי חסרת חיים ואנמית ומופתעת.
בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שאגיב כל כך קשה.
הימים הפכו לסיוט.
בהתחלה הרגשתי מן קור כזה בלב, עם כאב עמום ללא כתובת. סתם מן רדימות כזו, תחושה לא נוחה שמשהו לא מסתדר בתוכי.
רגשות האשמה הציפו אותי.
כעסתי עליה.
אימא שלי, אימא שהלכה ואין עוד ולא תחזור ומה זה בכלל אומר לא תחזור?!?!?!?
היא הייתה גם רעה!
היא לא אהבה אותי כמו שאני, היא תמיד ביקרה ותמיד שפטה ותמיד, תמיד החברים שלי היו צודקים אם הייתי מספרת לה על מריבה שהתרחשה.
תמיד הרגשתי שאני צריכה להתאמץ, שהרגש ממנה לא יגיע אלי ללא עבודה. לא יפול עלי סתם ככה כי אני הבת שלה.

אחרי כמה זמן הפסקתי לכעוס והרגשתי אשמה. ממש ממש אשמה.
מה אני כועסת עליה בכלל? מה היא עשתה? היא מתה. מתה. מתה. אין אימא. מתה. הפסיקה לנשום והפכה לצהובה ושמנו אותה באדמה. איזה מין אנשים מכניסים מישהו אדמה? ומה קורה שם בכלל? ומי זה הרב הזה שמברך ברוך דיין האמת? איזו אמת?!?!!!!!!! היא סבלה! היא סבלה כשהיא חיה והיא סבלה כשהיא חלתה וגם המוות שלה היה מזעזע. למה היא? למה לא אבא שלי, ההוא שאחרי שבגד בה במשך שנים עזב את הבית עם אישה אחרת ועזב לכולנו את החיים. אבא שעד גיל 16 אהב לבלות איתי והיה לוקח אותי למקומות ואז יום אחד הגזים כל כך בפרץ האכזריות שיצא ממנו, שלא רציתי לדבר איתו יותר לעולם. הוא השאיר אותי בבית בערב חג, בראש השנה, עמדתי לבושה ומוכנה באמבטיה מתבוננת במראה, מתרגשת, אולי עוד סומק, אולי השיער אחרת, נערה. והוא התעצבן, וצעק שתמיד לוקח לי שעות ונמאס לו מזה והם הולכים! ולא עזר שרצתי אחריהם, ולא עזר שעמדתי בדלת התחננתי לבוא איתם הנה אני פה, אני מוכנה למה?? אני רוצה לבוא, סליחה, לא ידעתי שהתעכבתי כל כך ולא עזר לי.
כמו כלבה השאירו אותי. שאלמד.
לבושה ונקיה ומתרגשת לפגוש את כל הדודים ובני הדודים ולחגוג את ראש השנה.
זה היה ראש השנה שלי.
ואימא לא עזרה לי. הלכה אחריו עם אחותי הקטנה.
בחיים אני לא אהיה אכזרית כלפי הילדים שלי. בחיים. לא אזרוק להם צעצוע ולא אפגע איפה שרגיש. לעולם.

אבל עכשיו, כשאימא מתה, פתאום אני לא יכולה לראות אותם. לא יכולה להיות איתם רגע, עם הדרישות הבלתי פוסקות, עם הטירטור, אימא אימא אימא...
אני מתעוררת בבוקר במיטה ובא לי למות, לא רוצה לקום, לא רוצה להתחיל את היום הזה, איך אני אגיע לערב. הכל אפור. אין טעם לשום דבר ואין פיסה של שקט. הילדים מדברים איתי ואני צועקת. צורחת. תלכו ממני, תעזבו אותי, תנו לי שקט! לא רוצה לעשות, לא רוצה לקלף עוד תפוז, לא רוצה ללכת לפארק לא רוצה לפגוש אף אחד אני נראית בת מאתיים, אפורה וגם נהייתי כזו רזה, וכולם מסביבי מחמיאים לי על השלדון החדש כאלו סתומים. מי חושב שאישה בת 36, אימא לשלושה ילדים כל כך רזה זה יפה? או רצוי? או בריא?
הייתי הולכת לבית העלמין, ולא יודעת מה לעשות. אז שתלתי. שתלתי מלא, קניתי אדניות ומילאתי אותן בשתילים מלאי פרחים יפהפיים, בכל הצבעים ושמתי כאלו בובות, ופרפרים קטנים וצפרדעים חמודות וכל הפיצפקעס שאימא שלי הייתה אוהבת. הקפתי את כל הקבר בפרחים, זה הקבר הכי יפה שראיתי מימי. ובאתי להשקות. פרחים צריך לגדל, אחרת הם ימותו.
ככה עברו חודשים. לא רוצה לראות אף אחד, גם אף אחד לא ממש בדק מה איתי, כל אחת מהאחיות שלי בסרט משלה, הרגשתי ניכור. חמי וחמותי סתומים, אדישים או נכים רגשית האמת, לא אכפת לי בכלל. בעלי הלך לאיבוד. אני לא חושבת שאף אחד באמת הבין מה קורה איתי, למרות שאני ידעתי.
אף פעם לא הייתי טיפוס דיכאוני, לא חשבתי שאני מסוגלת לדיכאון בכלל. ופתאום אני שבורה, מרוסקת, חלשה, כועסת על כולם, בוכה בוכה בוכה....כל הזמן בוכה.

לפחות דבר טוב יצא מזה, באמת התבגרתי. אימא צודקת. האופי הנוח, הוותרני שלי התמתן. עכשיו אם לא בא לי ללכת לארוחה שתקועה לי כמו קוץ ב....אני לא הולכת. אם חמותי ממשיכה להלביש חיתול לתינוק שלי שגדל בלי חיתולים כשהיא לוקחת אותו לכמה שעות נדירות, היא לא לוקחת אותו יותר. כאלו.

בחודש שעבר הייתה לאימא יומולדת.
הדלקתי לה נר נשמה במקום נר לשנה הבאה.
הבאתי בלונים לבית העלמין וקשרתי לה לקבר.
אימא, אני כל כך, כל כך, כל כך מתגעגעת אליך. אין לי למי להתקשר כל יום, אין לי למי לבוא כל יום, אין לי למי להציק עם הבדיחות המוזרות שלי.

ולפני כמה שבועות, משהו קרה. לא יודעת מה, היינו עם הילדים בשבת באיזה יריד, הם שיחקו ואנחנו שתינו בירה.
שבועיים לפני זה קניתי גורת כלבים, כלבת החלומות שלי מהסוג שכל החיים שלי חלמתי שתהיה לי. ואני ממש אוהבת אותה.
הייתה שמש, והיה נעים ופתאום אמרתי לבעלי, בוא ניסע. בוא ניסע לקוסטה ריקה. למה אנחנו מחכים?
והוא מסתכל עלי ככה, ואומר לי, את יודעת מה? נוסעים. אבל ברצינות, תלחצי יד. אז לחצתי. והוא אמר, מחר את קונה כרטיסים, כי אם אין כרטיסים זה לא יקרה.
אז הלכתי וקניתי. אימא השאירה לנו קצת כסף, סכום שמספיק לנסיעה של כמה חודשים והחלטנו להשתמש בו כמתנה להגשמת חלום.
להשתמש בו כדי לחיות, כדי ליהנות כדי לבחור בטוב, בחיובי.
בלי להיות מחושבים וצודקים.

ואני מרגישה יותר טוב. לא כל יום הוא קרנבל, אבל אני מרגישה את הניצוץ הזה, את נקודת האור שם רחוק בהמשך שאומרת שיש בשביל מה לחכות. שזה כנראה יסתדר. לפחות יש מן הרגשה כזו בלב של אופטימיות. אני אהיה בסדר.
ואני כבר לא צועקת על הילדים, בכלל.
והדבקתי חלק גדול מחומר הלימודים שהפסדתי כי פשוט לא הייתי מסוגלת להבין מה רוצים ממני.

חודש אחרי מועד הטיסה שלנו, תחלוף שנה למותה של אימא.
ואני לא אהיה פה.
לא אהיה פה לעלות אל הקבר, לא אהיה עם כולם לידה, סביבה, קרובה.
זה קשה לי.
אני חושבת על זה כל הזמן.
בקרוב אחליף את הפרחים באדניות, אני מכירה משתלה שיש בה אוסף ענק של קקטוסים, יפים יפים, אמלא את הכל מסביב בצמחים שלא חייבים טיפול אינטנסיבי ועוד בקיץ שלנו.

וניסע.

וניססססעעעעעע!!!!!!!!!

נדדתי לפה ממקום אחר וממחשבות אחרות לגמרי. אבל קראתי הכל, בזיגזג, ורציתי להגיד שאני שולחת חיבוק על הכל.

אני קוראת אותך.
זוכרת שכתבת על הבכור שהיה אצל סבתא חודש, ומאוד אהבתי.
שולחת חיבוק...

מתברר שהרגשתי אותה, למרות האדישות והכהות הרגשית שהייתה לי כלפיה לעיתים.
המצב שלה היה כרוני וחמור, אבל פתאום התדרדר.
פתאום היא לא הכינה לנו עוגיות, כבר אי אפשר היה להניח לה לטפל בילדים, כמו שעשיתי עד אותו הרגע.
אפילו הייתה תקופה שהבכור שלי עבר לגור אצלה למעלה מחודש, ואני אפשרתי את זה.
פתאום זה השתנה.
לאימא שלי היה מבט כזה, מן מבט של אמת אני קוראת לו, מבט מעולמות אחרים. עיניים צלולות, שקופות, עמוקות מאוד, רגישות.
היא הייתה על משככים מטורפים, וצלולה. אין כמוה, באמת.
אפילו עישנו ביחד רפואי, איזה צחוקים זה היה. קיבלה מאנצ'ס ולא קלטה בכלל. זה היה מבורך בתקופה שלא רצתה לאכול כלום שבועות שלמים.
ואני ידעתי. הרגשתי.
ערב שבת אחד, אמרתי לבעלי שאני חייבת ללכת אליה, הייתי אצלה כל הבוקר אבל הרגשתי שאני חייבת להיות אצלה. בבית שלה גרו אחותי הצעירה, בעלה ומטפלת צמודה ובכל זאת. הייתי חייבת.
בחיים לא הלכתי לישון אצלה ככה בעבר.
ישנתי לידה על הספה. היא לא התנגדה.
הבינה אותי כנראה.
ביום ראשון לקחנו אותה לבית החולים לקבל טיפול כי הרגישה לא טוב. זה קרה עשרות פעמים בעבר.
גם הפעם כמו תמיד, כל אחת מהאחיות באה לישון איתה לילה אחד.
אני באתי ברביעי, ובחמישי בצהריים שיחררו אותה הביתה. היא לא רצתה ללכת. מה לא עשיתי, הפעלתי את כל המחלקה, פרופסורים, רופאים בכירים, מחלקות אחרות שמכירים אותה מטיפולים, כלום לא עזר. בסוף הגיע מכתב השיחרור לחדר.
אחותי שבאה לאסוף אותנו גם ניסתה להתעקש. לא עזר.
יצאנו לכיוון הבית. בחניה כבר כאב לה מאוד הראש. הרגענו אותה שיהיה בסדר, לא נשארים בבית החולים וזהו. לפעמים חולים מעדיפים להיות מאושפזים, הם חשים בטוחים יותר.
מטומטמות.
שתי מטומטמות אחותי ואני.
לקראת הירידה מירושליים אמרתי לאחותי לעצור רגע בצד, בטרמפיאדה הגדולה. הסתובבתי וראיתי את אימא מיוסרת, הראש מתפוצץ לה והיא עייפה, מביטה בי. שאלתי אותה אימא מה קורה? והיא ענתה לי ביידיש.
אימא?!?!?!?!?
מה יידיש?!?!?!?
יצאתי מהאוטו ועצרתי את כל התנועה שיורדת לכביש 1.
אחותי ואני הבנו כל כך מהר מה קורה שזה היה מפחיד.
עלינו חזרה נגד התנועה וטסנו לבית החולים. לאימא היה אירוע מוחי. לא יודעת, מפרצת או משהו. כוס אמק כזה שזה כבר לא משנה מה זה בדיוק היה. דימום מסיבי.
ניתוח בהול של ארבע שעות השאיר אותנו עם אימא בתרדמת.
חודש.
כל יום כל יום לירושלים, לפעמים פעם ביומיים. אנחנו ארבע אחיות. אימא לא הייתה לבד אף פעם.
טוב, נחסוך את זה, היא נפטרה.
בא לי להקיא על העולם אבל היא מתה.

ביום חמישי ההוא, כששיחררו אותנו מבית החולים לקחת אותה הביתה הלכתי לאכול צהריים בקניון של בית החולים. ככה זה כשאתה מרגיש שבית החולים הוא בית שני שלך. חזרתי עם תיק. תיק של אישה. כזה עם תאים וכיסים וידיות לתלות על הכתף. לראשונה בחיי.
הראיתי לה אותו והיא אהבה אותו מאוד. אמרתי לה אימא, יש לי תיק של גדולות. והייתי מבסוטית לאללה.
אחרי שעתיים היא כבר לא הייתה איתנו.

*** כשהבכור שלי היה בן שנה ככה, שאלתי אותה פעם, אימא, מתי אני ארגיש גדולה? אני אימא ואני לא מרגישה גדולה.
היא ענתה לי בדרכה הכה מתחשבת, בן מתבגר כשאבא שלו מת, בת מתבגרת כשאימא שלה מתה.

ואני קניתי תיק. תיק של אימא, תיק של גדולות, בעיתוי כה מושלם.
אם חסרה לי ציניות בחיים, אז זו יופי של תזכורת.

הנה, איך נפתח הסכר.... לא חשבתי שאכתוב על זה בשלב הזה וזה פשוט יוצא ממני
קיבלתי צהוב
קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים
יאללה, ישר לבטן.

כשאימא חלתה, הבכור שלי היה בן שנתיים בערך.
בהתחלה זה היה קשה מנשוא, פחד, בלבול ואדישות מעורבבים.
באיזשהו מקום חשתי שאני לא ממש מרגישה את גודל הטרגדיה.
מן נתק כזה. לא יודעת להסביר.
ההרגשה הזו ליוותה אותי כל תקופת המחלה שלה.
לפעמים היא אפילו השתנתה וכאילו ממש חיכיתי לאימא שתמות.
אף פעם לא האמנתי שהיא תחלים.
מבחינתי סרטן, כימותרפיה ואלפי כדורים לעולם לא יגמרו בתוצאה טובה.
אבל אימא שלי הייתה חייתית.
באמת.
כמו שהיא הייתה פשוט חיה בזמנים רגילים ככה היא התמודדה עם מחלתה.
היא לא ויתרה. טיפלה בעצמה נכון והכי טוב שיכלה. קצרה היריעה מלספר, באמת, וגם מיותר.
אני הייתי שם כל הזמן, נדחפתי לה לחיים והבאתי את הילדים שלי, שבינתיים הפכו לשלושה.
אני עברתי כאלו תהליכים, שאת השלישי כבר גידלתי ללא חיתולים וצמוד לציצי וכולם בבית בהנאה. ממש לא קורבן. בחירה טהורה.
כמה חודשים לפני שנפטרה, אימא שלי אמרה לי, "אני לא יודעת איך לך ולו (בעלי) יצאו כאלו ילדים, אבל אתם צריכים לעשות עוד. זה את יודעת לעשות. את יודעת לגדל ילדים".
ועכשיו אני בוכה שוב. בחפץ לב שיחררתי את העלבון המתובל בהומור ונהניתי מהמחמאה.
מחמאה אמיתית וטהורה, כי אימא שלי, כמו תמיד, פשוט אומרת מה שהיא חושבת, אז היא בטוח התכוונה.

לפני תשעה חודשים אימא שלי נפטרה.
היא הייתה חולה בלוקמיה ארבע שנים.
ארבע שנים שהייתה לי ההזדמנות להיצמד אליה ולהיות לידה, לעזור לה ואחר כך גם לטפל בה, תקופה מאוד ארוכה.
לאימא שלי חמישה ילדים. שלושה גדולים ממני, צמודים בגילאים בניהם, הפסקה מאוד ארוכה, אני, הפסקה מאוד ארוכה ואז אחותי הקטנה.
הרגשתי שאני חייבת לנצל את זה.
אף פעם לא הייתי מיוחדת בעיני אימי, או שכך הרגשתי.
ההוא היה כזה, וההיא הייתה כזו, ואני לא היה בי משהו מיוחד ראוי לציון.
כשילדתי לראשונה, ספגתי גם קצת ביקורת, לא משהו חריף או שונה ממה שהייתה מבקרת את האחיות שלי. מה לעשות, אימא שלי הייתה רכלנית. הייתה מרכלת על כולנו.
אבל זה פגע בי מאוד מאוד.
הבכור שלי היה תינוק מבלבל, ואני הייתי רחוקה שנות אור מהאימהות.
אצלנו בבית, אבא ניהל כמה רומנים, ולא בצורה דיסקרטית ומכובדת במיוחד.
היה לי חשוב, לא להפוך לאישה "מסורתית" שמגדלת ילדים ומחכה בבית לבעלה שישוב מהעולם הגדול לאוכל חם על השולחן.
ככה זה היה אצלנו.
אימא אשכנזיה, ממשפחה דתית מאוד, שהתחתנה עם מזרחי חילוני, וניתקה כמעט כל קשר עם המשפחה שלה בשביל לגדל חמישה ילדים בזמן שהוא היחיד שיצא לעבודה. וזו לא הייתה תמיד הבחירה שלה. לעיתים כן, היא פעם אמרה לי כששאלתי אותה למה ילדה חמישה ילדים אם החיים לא היו כאלו דבש וקינמון, שמאוד אהבה ללדת תינוקות כי עד גיל שלוש ככה, הם מאוד מאוד תלויים בה ומאוד צמודים והיא הייתה מכורה להרגשה הזו.

ההנקה הראשונה שלי לא צלחה מעבר לחודש הראשון, לא הבנתי ולא חלמתי בכלל שיש דבר כזה הנקה לפי דרישה, הילד לא הפסיק לרצות לאכול ואני הרגשתי כמו פרה. זה הרתיע אותי. לא הצלחתי לראות בזה משהו טבעי ויפה. לא היה לזה מקום בכלל, היו לי פחדים ומחשבות שניתקו אותי מהרגש.
באיזשהו מקום, ידעתי שהילד, הילד צריך להישאר בגיל רך בבית. לא הסתדר לי שום דבר אחר וכך יצא שבעלי היה כמה חודשים בחופשת לידה ואני הלכתי לעבוד. די מהר התחלתי להרגיש. האינסטינקטים שלי התעוררו והתחלתי להסתכל על הילד כמו על גור. משהו שם קצת הטריד אותי, וזה גרם לי ללמוד. המון.
אימא שלי לא הבינה "מה אני רוצה מהילד" ולא פירגנה.
פה כבר חטפתי וזכיתי לחוסר תמיכה מדהים.
היו לנו הרבה מריבות על הרקע הזה. בכלל, אני ואימא שלי (בעצם אימא שלי וכל האחיות שלי) התפוצצנו המון.
היא הייתה מעצבנת.
היא הייתה מן יצור כזה, שפשוט חי.
בלי לעשות סיפור משום דבר, לא דפקה חשבון הרבה פעמים לאף אחד ודאגה למה שנראה לה נכון וחשוב. והיא הייתה דואגת לנו מאוד. הייתה אימא טובה. אימא מאכילה, מסודרת, נקייה. אוהבת, דואגת, מטפלת אבסולוטית אם נפצענו או חלינו, אבל אותי לא חיבקה ממש ולא נישקה הרבה. נראה לי שרק עם הקטנה נפל לה האסימון והיא נמסה.
אבל זה לא האציל עלי.

טוב.
אז באמת שמלא מלא דברים קרו בשנה האחרונה, חלקם זוועתיים, כואבים ואכזריים והלוואי והייתי מוצאת את האומץ לחשוף איך אני מרגישה בכל זה אבל אני עדיין מתקשה.

מה שכן, נוצרה הזדמנות, או יצרנו הזדמנות לעצמנו (למשפחה שלנו, אני בעלי ושלושת הילדים) להגשים חלום.
החלום הזה, מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. לא תמיד היה לו שם, לא תמיד הייתה לו כתובת ברורה. אבל כבר כמה שנים שיש לו.
קוראים לו קוסטה ריקה.
ולמה קוסטה ריקה?
כשהייתי ילדה, נשמתי את עיילה מ"שבט דוב המערות" סביב השעון.
רציתי להיות כמוה.
אני מניחה שמה שמשך אותי במיוחד הייתה האינטואיציה החזקה שלה, העוצמה הזו שהיא הפגינה מול העולם.
ואחר כך, בספרי ההמשך תמיד רציתי לעשות סקס כמוה.
זה היה כשעוד הייתי בתולה.
כיוונתי את עצמי להיות אישה מינית, לאהוב לעשות אהבה, להיות זמינה ומעוניינת עבור בן זוגי בכל זמן.
עיילה כבשה אותי.

בכל הספרים בסדרה ישנם תיאורים מרתקים על הטבע מסביב ועל אורח החיים הקדום והפרימיטיבי של החברה שבה עיילה חיה. איך התלבשו (ואיך הכינו את הבגדים), מה אכלו, איך ליקטו מזון, הכינו כלים, פרטים מטריפים על צמחים ושימושים שונים אם למאכל ואם לתרופות....מי שקראה בטוח מאוהבת כמוני.

זה דיבר אלי כי נולדתי אוהבת חיות. מאלו. כל היום הייתי בחדרי האשפה של הבניינים בשכונה, מנסה ללכוד חתולים ובעיקר מפחידה אותם וחוטפת נשיכות ושריטות. אין לי מושג איך אימא שלי נתנה לי להיפצע ככה. הייתי מבלה שעות במארב ולכידה של גורים בשכונה, וברגע שהייתי תופסת, כלום לא היה עוזר לחתול. נשיכות וחורים בידיים, יריקות, חפירות עם הרגליים האחוריות, מה לא עשו לי. אבל אני הייתי מרחמת עליהם שהם חתולי רחוב, וידעתי שאם אתפוס אותם צעירים אוכל להרגיל אותם בקלות לטיפול שלי וכך להציל אותם. היו לי עשרות חתולים בחיי.
גם כלבים היו לי מלא. פעם אפילו גידלתי כלב במפעל של אבא שלי, סוג של רועה, אני חושבת כנעני או מילינואר, גור מעורב שגדל להיות כלב עוצמתי ונחוש. בהתחלה בנינו לו מלונה בחצר. אבא שלי לא חשב שחיות צריכות לחיות בבית. שנא את הלכלוך והריח. הייתה לו מלונת עץ שעמדה על מן קרשים כאלו כך שמתחת לריצפה שלה היה רווח של 20 ס"מ בערך. בחורף הייתי מרתיחה מים ומניחה בקערה מתחת לריצפה במלונה, כדי שהאדים יחממו אותו. אני זוכרת שבחורף ההוא הייתה קרה. אבא שלי היה חקלאי/גנן חובב מילדות ותמיד שמנו לב לדברים האלו. הוא היה אומר הלכו הגידולים של החקלאים השנה ואני הייתי מחליפה בדאגה את המים בקערה כל שעה.
הוא היה כלב נהדר.
קראתי לו הורסו (על שם אורסוס, רוח הדוב הגדולה) והוא נהיה סוג של דוב בשבילי.
הורסו היה הכלב שלי כשהייתי בכיתה ה או ו. אז כבר גרנו בעיר אחרת בבית פרטי.
הבית שלנו היה בקצה הרחוב, בסוף הירידה של רחוב הולנדי ארוך וישר.
כשהייתי חוזרת מבית הספר, הייתי רואה מלמעלה את הורסו ליד הבית. הוא היה ממתין. לא יודעת אם ידע מתי אני באה או שתמיד הסתובב שם, אבל הייתי צועקת לו בכל הכוח מרחוק, והוא היה רץ!
הוא היה רץ אלי בכל הכוח ואני הייתי מאושרת. היה לי כלב, מדהים. מה עוד צריך מכלב?
אבא שלי לקח את הורסו למפעל שלו כשהוא גדל. הוא אמר שהוא גדול מידי לבית שלנו.
הייתי הולכת איתו כל סוף שבוע, מנקה מקרציות, רוחצת טוב טוב, מאכילה, משחקת. כולם פחדו ממנו, הוא הפך לכלב שמירה מרתיע. היה לו כבל ארוך מאוד מאוד אליו הוא היה קשור. אי אפשר היה להתקרב למפעל.
יום אחד גנבו אותו.
אבא שלי אמר שמישהו כנראה האכיל אותו הרבה זמן מעבר לגדר.
הלך הורסו.
אני לא מאמינה שאני בוכה עליו עכשיו, אני זוכרת אותו כל כך בבירור.

פעם גם היה לי חתול שחור מקסים, בודהה, שגידלתי בחדר. כן, בחדר. יום אחד אבא שלי לקח אותו בבוקר וזרק אותו איפשהו בדרך לעבודה. אמר לי שחתולים מסתדרים.

פעם בכיתה ח, בטיול שנתי מצאתי גורת כלבים מתוקה אש, והסלקתי אותה באוטובוס כל היומיים.
קראתי לה טושי.
היא הייתה אצלנו כמה חודשים עד שמסרנו אותה לצער בעלי חיים בתל אביב.
אחרי חודש של סבל נוראי, שהכלבה שלי בכלוב, ואולי ימיתו אותה אימא שלי הסכימה ללכת לבדוק אם היא עוד שם. היא הבטיחה שאם נמצא אותה ניקח אותה חזרה. הלכנו ומצאתי אותה! איזה אושר, אי אפשר לתאר. הנה, שוב הדמעות בגיל 36.
לא יכולנו לקחת אותה הביתה כי התנו את השחרור שלה בעיקור. שילמנו חבילת אימוץ והלכנו. כשחזרנו אחרי כמה ימים, אמרו לנו שהיא מתה. לא יודעת למה. אולי מהניתוח, אולי היא נשברה סופית כשהלכתי ממנה שוב.
כשאני כותבת את זה, אני מתחילה לעכל כמה דברים.
לא פלא שאין לי קשר עם אבא שלי היום.