על ידי בשמת_א* » 25 פברואר 2002, 13:45
א. אין דימיון בין בית הספר לאוניברסיטה. הסטודנטים שלי המסכנים (כן נטע) למדו שם רק את מה שאסור לעשות: להעתיק מהספר במקום להבין, לכתוב סיכום על הנושא במקום לענות על שאלה, לכתוב מה שנדמה להם שהמרצה רוצה לקרוא (דגש על "נדמה להם") במקום לענות על מה שנדרש מהם, ולעשות השוואה הם לא יודעים בכלל.
ב. לא חסרים גם באוניברסיטה מרצים מפגרים ששואלים כדי להכשיל או שאוהבים לקרוא את דברי עצמם בשיעורים. וגם כאלה שלא יודעים לחבר מבחנים, וגם כאלה שלא בודקים עבודות וסתם נותנים ציונים. ואני לא רוצה להתחיל לדבר על אלה שלא נותנים 100 כי הם מתבלבלים בין "מצויין" ל"מושלם".
אני אישית לא נותנת בחינות, רק עבודות, כי אני נגד סיטואציית הבחינה ומה שהיא גורמת. האוניברסיטה דורשת ציונים, כי כל השיטה מבוססת על זה, לצערי, אז אני נדרשת למדוד את הסטודנטים. אני אישית מאפשרת להגיש טיוטות, כי אני מאמינה שהלימוד האמיתי מתרחש ע"י תירגול: התלמיד עובד, אני מתקנת לו, הוא משפץ, ואז מגיש נוסח מתוקן לצורך הציון. בסמסטר הנוכחי שיכללתי את העניין: נתתי להגיש תרגילים במהלך הסמסטר, שבהם התלמידים יכלו לעבוד כבר על החומר וגם לקבל ממני משוב על הכתיבה שלהם, כשהכשלונות לא נחשבו, והציונים הטובים ישמשו כציון מגן לעבודה. ככה הרבה תלמידים שנכשלו בעבודות הראשונות (בגלל הבעיות שציינתי), השתפרו ולמדו והצליחו, ואני מקווה שבעבודת הסיום הם כבר יפגינו יכולת לענות על השאלה (במקום להעתיק או לסכם באופן מקרי וחסר רלבנטיות מהספר) ולנתח את החומר בהתאם.
למעשה, הייתי רוצה ללמד בלי עבודות וציונים.
נכון, שכשבודקים את העבודות אפשר לראות איפה אי ההבנות של סטודנטים, מה הם לא קלטו (יש הרבה בעיות של הבנת הנקרא, וגם יש סטודנטים שלא רושמים לעצמם הערות בשיעורים, ואחר כך כמובן שוכחים מה נאמר והכל מתבלבל להם בראש...) וכולי, אבל ממילא בסוף הלימודים, הטובים ייצאו עם ההבנה שלהם, והבינוניים ומטה ייצאו (ויישארו) עם הבלגן שיש להם בראש, ושום בחינות ועבודות לא ימנעו את זה. לעומת זאת, שיטת הציונים מלמדת אותם כבר מימי בית הספר ללמוד לשם הציון במקום לשם הלמידה, ומכאן ההשקעה המינימלית שלהם בשיעורים.
ועוד דבר: כל שיטת הלימודים מטומטמת. כשרצים משיעור לשיעור במערכת עמוסה וצפופה, גם בבית הספר וגם באוניברסיטה, לא לומדים בעצם כלום, ואין זמן להשקיע בלימוד אמיתי. בלימוד אמיתי הכי פחות חשוב לשבת בשיעורים שבהם מישהו מדבר ואתה שותק שם.
יותר חשוב לקבל הדרכה אישית ממנחה, ששולח אותך לקרוא 20 ספרים ראשונים בנושא שמעניין אותך, אחרי שקראת אותם - עוזר לך לגבש את ה שאלה שמעניינת אותך (למשל, "עד כמה בטוח ללדת בבית?", "האם הנדסה גנטית עלולה להביא לשואה עולמית?", "האם העובדה שאנשי העליה הראשונה הם שהקימו את בתי הספר העבריים הראשונים בארץ ישראל היא שקבעה את החינוך העברי, או שצדקו אנשי העלייה השנייה שייחסו לעצמם את ההצלחה והשכיחו את קודמיהם?", "האם יש דרך בטוחה למנוע עקיצות יתושים בלי לרסס בכימיקלים מזיקים?" וכן הלאה), ואז עוזר לך ללמוד איך מחפשים את התשובה לשאלתך, הן עזרה טכנית - היכרות עם הספריות, מכוני המחקר, הארכיונים וכו', והן עזרה מדעית - מה צריך ללמוד כדי לענות על השאלה? למשל, יש שאלות שצריך ללמוד בשבילם קודם ביולוגיה כללית, זואולוגיה, גנטיקה, כימיה מולקולרית ועוד, ואחרי 5 שנים של לימוד לימוד לימוד אפשר להתחיל לבדוק את השאלה שלנו ...
א. אין דימיון בין בית הספר לאוניברסיטה. הסטודנטים שלי המסכנים (כן נטע) למדו שם רק את מה שאסור לעשות: להעתיק מהספר במקום להבין, לכתוב סיכום על הנושא במקום לענות על שאלה, לכתוב מה שנדמה להם שהמרצה רוצה לקרוא (דגש על "נדמה להם") במקום לענות על מה שנדרש מהם, ולעשות השוואה הם לא יודעים בכלל.
ב. לא חסרים גם באוניברסיטה מרצים מפגרים ששואלים כדי להכשיל או שאוהבים לקרוא את דברי עצמם בשיעורים. וגם כאלה שלא יודעים לחבר מבחנים, וגם כאלה שלא בודקים עבודות וסתם נותנים ציונים. ואני לא רוצה להתחיל לדבר על אלה שלא נותנים 100 כי הם מתבלבלים בין "מצויין" ל"מושלם".
אני אישית לא נותנת בחינות, רק עבודות, כי אני נגד סיטואציית הבחינה ומה שהיא גורמת. האוניברסיטה דורשת ציונים, כי כל השיטה מבוססת על זה, לצערי, אז אני נדרשת למדוד את הסטודנטים. אני אישית מאפשרת להגיש טיוטות, כי אני מאמינה שהלימוד האמיתי מתרחש ע"י תירגול: התלמיד עובד, אני מתקנת לו, הוא משפץ, ואז מגיש נוסח מתוקן לצורך הציון. בסמסטר הנוכחי שיכללתי את העניין: נתתי להגיש תרגילים במהלך הסמסטר, שבהם התלמידים יכלו לעבוד כבר על החומר וגם לקבל ממני משוב על הכתיבה שלהם, כשהכשלונות לא נחשבו, והציונים הטובים ישמשו כציון מגן לעבודה. ככה הרבה תלמידים שנכשלו בעבודות הראשונות (בגלל הבעיות שציינתי), השתפרו ולמדו והצליחו, ואני מקווה שבעבודת הסיום הם כבר יפגינו יכולת לענות על השאלה (במקום להעתיק או לסכם באופן מקרי וחסר רלבנטיות מהספר) ולנתח את החומר בהתאם.
למעשה, הייתי רוצה ללמד בלי עבודות וציונים.
נכון, שכשבודקים את העבודות אפשר לראות איפה אי ההבנות של סטודנטים, מה הם לא קלטו (יש הרבה בעיות של הבנת הנקרא, וגם יש סטודנטים שלא רושמים לעצמם הערות בשיעורים, ואחר כך כמובן שוכחים מה נאמר והכל מתבלבל להם בראש...) וכולי, אבל ממילא בסוף הלימודים, הטובים ייצאו עם ההבנה שלהם, והבינוניים ומטה ייצאו (ויישארו) עם הבלגן שיש להם בראש, ושום בחינות ועבודות לא ימנעו את זה. לעומת זאת, שיטת הציונים מלמדת אותם כבר מימי בית הספר ללמוד לשם הציון במקום לשם הלמידה, ומכאן ההשקעה המינימלית שלהם בשיעורים.
ועוד דבר: כל שיטת הלימודים מטומטמת. כשרצים משיעור לשיעור במערכת עמוסה וצפופה, גם בבית הספר וגם באוניברסיטה, לא לומדים בעצם כלום, ואין זמן להשקיע בלימוד אמיתי. בלימוד אמיתי הכי פחות חשוב לשבת בשיעורים שבהם מישהו מדבר ואתה שותק שם.
יותר חשוב לקבל הדרכה אישית ממנחה, ששולח אותך לקרוא 20 ספרים ראשונים בנושא שמעניין אותך, אחרי שקראת אותם - עוזר לך לגבש את ה [b]שאלה[/b] שמעניינת אותך (למשל, "עד כמה בטוח ללדת בבית?", "האם הנדסה גנטית עלולה להביא לשואה עולמית?", "האם העובדה שאנשי העליה הראשונה הם שהקימו את בתי הספר העבריים הראשונים בארץ ישראל היא שקבעה את החינוך העברי, או שצדקו אנשי העלייה השנייה שייחסו לעצמם את ההצלחה והשכיחו את קודמיהם?", "האם יש דרך בטוחה למנוע עקיצות יתושים בלי לרסס בכימיקלים מזיקים?" וכן הלאה), ואז עוזר לך ללמוד איך מחפשים את התשובה לשאלתך, הן עזרה טכנית - היכרות עם הספריות, מכוני המחקר, הארכיונים וכו', והן עזרה מדעית - מה צריך ללמוד כדי לענות על השאלה? למשל, יש שאלות שצריך ללמוד בשבילם קודם ביולוגיה כללית, זואולוגיה, גנטיקה, כימיה מולקולרית ועוד, ואחרי 5 שנים של לימוד לימוד לימוד אפשר להתחיל לבדוק את השאלה שלנו ...