על ידי הגמד_חיוכון* » 26 יולי 2005, 01:12
התעוררנו אחרי כשעה. השעה כעת היא בערך 17:00 עדיין גשום קצת והצירים עוד רגועים.. אני מרגישה יותר, אך עדיין זה לא ממש זה.. הלכנו לחדר אוכל של המחלקה כי האיש רעב..ןגם אני קצת, המליצו לאכול משו קטן, אכלתי פרוסה קטנה עם גבנצ.. אוײ... טעות איומה שתחזור כבומרנג בקרוב.. הסבתא מציעה לי לעשות אמבט שמנים שבו שמן מרגיע ואם ארצה גם שמן שפותח קצת... חשבתי על זה שעה.. בא לי שיתערבו? מצד שני זה הרי טבעי השמן... אוקיי!
טבלתי באמבט ריחני ונעים ואישי לידי מתרגשים מחייכים ומדברים על מלא נושאים ביחד.. הביאו לנו מים, מגבות, הצירים מגיעים בזה אחר זה יותר ויותר חזק עד שנראה לי שזה ממש עכשיו, וגם נמאס קצת מהאמבט. נכנסנו לחדר לידה גדול עם אמבטיה בו אם ארצה ללדת במים. כן אני רוצה, אבל זה לא יתאפשר .. ברגע שנכנסים לחדר אני מקיאה ברוב דרמה את הארוחה הקלה.. תוקפת אותי בחילה חזקה. לא הספקתי לומר והכל על הרצפה, מחייכים אליי, תעברי חדר וננקה פה.. העיסה על הרצפה מזכירה לי משהו שראיתי של ואן גוך, אני לא מאמינה שאני חושבת עכשיו על ואן גוך...!
בנתיים עברו כבר 12 שעות מתחילת הצירים והמשמרת מתחלפת, ביי ביי לסבתא הלבבית מהגרילה, שלום למילדת אפרו נחמדה אחרת.. אני מבינה שענין האמבט קצת היה דפוק כי אני כולי תשושה מהשמן "המרגיע" ומצד שני צריכה להתמודד עם צירים חזקים כשבא לי רק לישון! האפרו מציעה לעשות דיקור סיני, כן! בהחלט, אני באשליות שזה מה שיעזור ושמחה שאני כאן באוירה כזאת טבעית. מכאן והלאה בחמש שעות הקרובות יש המון צירים בלי הפסקה של ממש ביניהם, הקאות תכופות, והמון קולות נמוכים. אני בעולם אחר לגמרי.. בין ציר לציר חצי דקה אני מספיקה להרדם. אני בעיניים עצומות. האחות מתקרבת עם המוניטור. אני לא מסכימה והאיש אומר שחייבים לבדוק אמרו לו. אני חושבת לקצת זמן אבל איכשהוא זה כל הזמן עלי.. אני שוכבת על הצד אבל אז אובד הדופק וצריך להתחיל מהתחלה 20 דק רצופות הם רוצים. זונות נאצים אני מקללת בעיברית צחה. מזל שהם לא שמעו בנזוגי צוחק ומחליף צבעים. מצלם אותי, אני לא מתבלבלת ודופקת חיוך קלוש למצלמה- שלא יתפסו אותי לא מוכנה..הוא ממשיך לעסות את הגב.. אבל אחכ אני שוב בעולם אחר שוב קולות נמוכים ונשימות, אפרו מודיעה שהלידה לא מתקדמת ושאני סוגרת. "אבל אני עושה קולות נמוכים ומשתדלת ככ"! אני חושבת לעצמי בעצב..הציר הבא לא משאיר לי זמן לנשום אני מקיאה עוד ואן גוך נוסף... אני נבהלת קצת מדברי המיילדת אפרו- מזתומרת הלידה לא מתקדמת? אני מותשת לגמרי, אולי נשקול אפידורל?
הם לא נותנים לי לזוז עם הצירים...לעבוד איתם כמו שככ התאמנתי לי.. הזריקה מגיעה אחרי כשעה נוספת שבה אני ממלמלת בעברית שטויות מהעולם החיצון. והנה ההקלה, אני צופה בציר על המוניטור ונדהמת מהעוצמה. כולי שמחה וצחוק והקלה, אני פוקחת עיניים תוקעת בדיחות ומפטפטת עם אפרו על מיילדות וכמה זמן היא עובדת בזה וגם אני רוצה ללמוד וכו, עד שהאיש חושב ששמו לי סמים באינפוזיה. הוא עמד עכשיו 5 שעות ומתיישב לרגע, אני שואלת אותו אם הוא צריך מסג לקול צחוקם של האפרו והרופא המזריק.
אני מצליחה להרגע ולנשום סופסוף (אני אסמטית) אני מקבלת את זה שלקחתי אלחוש ונושמת, נרגעת
התעוררנו אחרי כשעה. השעה כעת היא בערך 17:00 עדיין גשום קצת והצירים עוד רגועים.. אני מרגישה יותר, אך עדיין זה לא ממש זה.. הלכנו לחדר אוכל של המחלקה כי האיש רעב..ןגם אני קצת, המליצו לאכול משו קטן, אכלתי פרוסה קטנה עם גבנצ.. אוײ... טעות איומה שתחזור כבומרנג בקרוב.. הסבתא מציעה לי לעשות אמבט שמנים שבו שמן מרגיע ואם ארצה גם שמן שפותח קצת... חשבתי על זה שעה.. בא לי שיתערבו? מצד שני זה הרי טבעי השמן... אוקיי!
טבלתי באמבט ריחני ונעים ואישי לידי מתרגשים מחייכים ומדברים על מלא נושאים ביחד.. הביאו לנו מים, מגבות, הצירים מגיעים בזה אחר זה יותר ויותר חזק עד שנראה לי שזה ממש עכשיו, וגם נמאס קצת מהאמבט. נכנסנו לחדר לידה גדול עם אמבטיה בו אם ארצה ללדת במים. כן אני רוצה, אבל זה לא יתאפשר .. ברגע שנכנסים לחדר אני מקיאה ברוב דרמה את הארוחה הקלה.. תוקפת אותי בחילה חזקה. לא הספקתי לומר והכל על הרצפה, מחייכים אליי, תעברי חדר וננקה פה.. העיסה על הרצפה מזכירה לי משהו שראיתי של ואן גוך, אני לא מאמינה שאני חושבת עכשיו על ואן גוך...!
בנתיים עברו כבר 12 שעות מתחילת הצירים והמשמרת מתחלפת, ביי ביי לסבתא הלבבית מהגרילה, שלום למילדת אפרו נחמדה אחרת.. אני מבינה שענין האמבט קצת היה דפוק כי אני כולי תשושה מהשמן "המרגיע" ומצד שני צריכה להתמודד עם צירים חזקים כשבא לי רק לישון! האפרו מציעה לעשות דיקור סיני, כן! בהחלט, אני באשליות שזה מה שיעזור ושמחה שאני כאן באוירה כזאת טבעית. מכאן והלאה בחמש שעות הקרובות יש המון צירים בלי הפסקה של ממש ביניהם, הקאות תכופות, והמון קולות נמוכים. אני בעולם אחר לגמרי.. בין ציר לציר חצי דקה אני מספיקה להרדם. אני בעיניים עצומות. האחות מתקרבת עם המוניטור. אני לא מסכימה והאיש אומר שחייבים לבדוק אמרו לו. אני חושבת לקצת זמן אבל איכשהוא זה כל הזמן עלי.. אני שוכבת על הצד אבל אז אובד הדופק וצריך להתחיל מהתחלה 20 דק רצופות הם רוצים. זונות נאצים אני מקללת בעיברית צחה. מזל שהם לא שמעו בנזוגי צוחק ומחליף צבעים. מצלם אותי, אני לא מתבלבלת ודופקת חיוך קלוש למצלמה- שלא יתפסו אותי לא מוכנה..הוא ממשיך לעסות את הגב.. אבל אחכ אני שוב בעולם אחר שוב קולות נמוכים ונשימות, אפרו מודיעה שהלידה לא מתקדמת ושאני סוגרת. "אבל אני עושה קולות נמוכים ומשתדלת ככ"! אני חושבת לעצמי בעצב..הציר הבא לא משאיר לי זמן לנשום אני מקיאה עוד ואן גוך נוסף... אני נבהלת קצת מדברי המיילדת אפרו- מזתומרת הלידה לא מתקדמת? אני מותשת לגמרי, אולי נשקול אפידורל?
הם לא נותנים לי לזוז עם הצירים...לעבוד איתם כמו שככ התאמנתי לי.. הזריקה מגיעה אחרי כשעה נוספת שבה אני ממלמלת בעברית שטויות מהעולם החיצון. והנה ההקלה, אני צופה בציר על המוניטור ונדהמת מהעוצמה. כולי שמחה וצחוק והקלה, אני פוקחת עיניים תוקעת בדיחות ומפטפטת עם אפרו על מיילדות וכמה זמן היא עובדת בזה וגם אני רוצה ללמוד וכו, עד שהאיש חושב ששמו לי סמים באינפוזיה. הוא עמד עכשיו 5 שעות ומתיישב לרגע, אני שואלת אותו אם הוא צריך מסג לקול צחוקם של האפרו והרופא המזריק.
אני מצליחה להרגע ולנשום סופסוף (אני אסמטית) אני מקבלת את זה שלקחתי אלחוש ונושמת, נרגעת