על ידי .מי* » 09 ינואר 2005, 04:07
אין לי חשק לכתוב את כל סיפור הלידה כעת - היתה לידה טובה מאד סך הכל, ונהננו מאד מזה שהיתה בבית, עם שתי מיילדות שהיו טובות מאד בשבילי, לא מדי מתערבניות אבל מאד תומכות, בשקט ובשלווה - רק את הנקודות החשובות.
ובכן, התחילה בשש בערב בקצת ירידת מים, המשיכה באחת וחצי בלילה בצירים, הלכו והתחזקו, בשש בבוקר היו צירים כואבים מאד, עמדתי, נשענת על בעלי, הכאבים היו בבטן התחתונה ואני רקעתי ברגליים, המיילדת שאלה אותי מה אני מרגישה - חשבתי שהיא מבררת אם כבר התחילו צירי הלחץ ולא ידעתי לומר, רק שזה נורא נורא כואב. עמדתי ליד המיטה ופתאום עליתי עליה בעמידת שש והתחלתי לטלטל את עצמי ממש בכח, ואז, אחרי כמה טלטלות, השתכבתי על הצד ובשתי לחיצות (אגב, ניסיתי להיות רפויה לכבוד דף
לחיצות בלידה, ובכן, במקרה שלי - זה היה בלתי אפשרי) הוא יצא. יצא עם יד על הלחי, שלוש קילו שבע מאות, לכן גם נקרעתי (לידה רביעית!) והיו תפרים.
בשיחה אחרי הלידה המיילדת אמרה שכאשר כאב לי ורקעתי ברגל היא חשבה שהתינוק אולי נתקע באגן, ושהטלטלות האינסטנקטיביות שלי על ארבע לדעתה שחררו אותו. (בהקשר זה אני רוצה לומר שמדברים על "להקשיב לגוף" בלידה מה שנשמע לי תמיד נורא מורכב, כאילו הגוף "מדבר" ואנחנו יכולים "להקשיב" ו"לבצע" ותמיד חששתי מזה כי אני לא בנאדם ספורטיבי במיוחד וגם לא טיפוס שנמצא בקשר דיאלוגי במיוחד עם הגוף שלו. אבל אם נניח באמת שהטלטלות האלה שחררו את התינוק, אז מדובר ברובד הרבה יותר בסיסי של פעילות - כי זה פשוט מה שהגוף עשה בלי לתת לעצמי דין וחשבון למה ואיך)
יומיים אחר כך בעלי, שהנו רואה שחורות ידוע, התחיל לראות את השחורות ולטעון, שהיד של הקטנצ'יק לא בסדר. ובאמת כשהשווינו בין שתי הידיים ראינו שהשמאלית לא זזה באותה התלהבות כמו הימנית. בקיצור, המיילדת אמרה שזה יסתדר לבד, עוד רופא חשב שזה בסדר, אבל בעלי חשב שלא, הלכנו לעוד רופא, הוא חשב שהמרפק דיסלוקייטד, כנראה מהלידה, שמו גבס לשבוע.
(אני מדלגת על העצבים והדכאון הכרוכים בלהוציא תינוק בן שלושה ימים שנולד בבית לחדר מיון מלא חיידקים בחוץ לארץ בערב השנה החדשה, לבלות שם שעות ולהתגעגע למערכת הבריאות הנפלאה והאינטיליגנטית שיש לנו בארץ).
אתמול הורידו את הגבס. היה רופא אחר. התבונן בצילומים, אמר מה פתאום דיסלוקייטד, מי שמע על דיסלוקייטד בעקבות לידה, לדעתו זו תופעה המכונה brachial plexus palsy לא היה צריך גבס מלכתחילה, סתם תקעו לו את הגבס, הבעיה היא עצבית. (ובאיזו מהירות אתה מתמשמע בבית חולים! לא עלה בדעתנו להתנגד לגבס. הראו לנו צילום, אמרו לנו כאן וכאן הדיסלוקייטד - באמת ראינו אותו, כמו שהראו, אבל הרופא השני שהוריד את הגבס הסביר לנו למה זה לא דיסלוקייטד - בקיצור רק אמרו צריך גבס וכבר אנחנו מיד מוסרים את הקטנצ'יק לגיבוס. איזה חוסר אונים מטומטם! ובכלל, באותו שלב, עדיין חשבנו על הטכנאי גבס שהוא רופא אורטופד. הוא היה כל כך החלטי ונמרץ ויודע, ואתה לא מעלה בדעתך לברר עם מי שמתחזה בבית חולים כרופא שהוא באמת רופא.)
הורידו את הגבס, טסנו הביתה, התחלנו לקרוא באינטרנט על הבעיה. באמת מאפיינת לידות שבהן התינוק נתקע באגן. שלושה ממקרים מאלף לידות, ברוב המקרים יש ריפוי טבעי עד גיל ארבעה חודשים, אם לא, צריך ניתוח.
עכשיו היד נראית מסכנה יותר מאשר לפני הגבס. בדרך כלל היא נחה קצת על העוקם ליד הגוף, ורק מפעם לפעם הוא מזיז אותה, בכלל לא במרץ וחיוניות כמו לפני הגבס. כאשר ממשמשים אותה, כואב לו. יש תנועות שלא יכול לעשות אתה בכלל. נראית גם רזה יותר מהשניה (אני מדמיינת שזה מפני שהשניה כבר גדלה קצת - אנחנו מניקים בטירוף) והאצבעות מעוכות עדיין (Vגבס מעך אותן).
עכשיו יש לנו הפניה לנוירולוג, וכבר אנחנו מוזמנים למחול הרופאים הנהדר, עם כל האבחנות שלך תדע מי מהן שגויות ומי לא שגויות, וכל החיידקים ששורצים שם בכל מקום.
וענין שולי, כמובן - כבר התחילו החגיגות הצפויות של ה"אלמלא הייתם יולדים בבית". נו, מה היה קורה? הוא לא היה שם יד על הלחי? לא היה נתקע? רופא היה מכניס את היד כשנתקע ודוחף אותו חזרה אחרונית. במקום לידה קלה ולא טראומטית, היינו - אני והוא - נתקעים שעות בשלב הלחיצות. ואולי לא? מי יודע.
אין לי חשק לכתוב את כל סיפור הלידה כעת - היתה לידה טובה מאד סך הכל, ונהננו מאד מזה שהיתה בבית, עם שתי מיילדות שהיו טובות מאד בשבילי, לא מדי מתערבניות אבל מאד תומכות, בשקט ובשלווה - רק את הנקודות החשובות.
ובכן, התחילה בשש בערב בקצת ירידת מים, המשיכה באחת וחצי בלילה בצירים, הלכו והתחזקו, בשש בבוקר היו צירים כואבים מאד, עמדתי, נשענת על בעלי, הכאבים היו בבטן התחתונה ואני רקעתי ברגליים, המיילדת שאלה אותי מה אני מרגישה - חשבתי שהיא מבררת אם כבר התחילו צירי הלחץ ולא ידעתי לומר, רק שזה נורא נורא כואב. עמדתי ליד המיטה ופתאום עליתי עליה בעמידת שש והתחלתי לטלטל את עצמי ממש בכח, ואז, אחרי כמה טלטלות, השתכבתי על הצד ובשתי לחיצות (אגב, ניסיתי להיות רפויה לכבוד דף [po]לחיצות בלידה[/po], ובכן, במקרה שלי - זה היה בלתי אפשרי) הוא יצא. יצא עם יד על הלחי, שלוש קילו שבע מאות, לכן גם נקרעתי (לידה רביעית!) והיו תפרים.
בשיחה אחרי הלידה המיילדת אמרה שכאשר כאב לי ורקעתי ברגל היא חשבה שהתינוק אולי נתקע באגן, ושהטלטלות האינסטנקטיביות שלי על ארבע לדעתה שחררו אותו. (בהקשר זה אני רוצה לומר שמדברים על "להקשיב לגוף" בלידה מה שנשמע לי תמיד נורא מורכב, כאילו הגוף "מדבר" ואנחנו יכולים "להקשיב" ו"לבצע" ותמיד חששתי מזה כי אני לא בנאדם ספורטיבי במיוחד וגם לא טיפוס שנמצא בקשר דיאלוגי במיוחד עם הגוף שלו. אבל אם נניח באמת שהטלטלות האלה שחררו את התינוק, אז מדובר ברובד הרבה יותר בסיסי של פעילות - כי זה פשוט מה שהגוף עשה בלי לתת לעצמי דין וחשבון למה ואיך)
יומיים אחר כך בעלי, שהנו רואה שחורות ידוע, התחיל לראות את השחורות ולטעון, שהיד של הקטנצ'יק לא בסדר. ובאמת כשהשווינו בין שתי הידיים ראינו שהשמאלית לא זזה באותה התלהבות כמו הימנית. בקיצור, המיילדת אמרה שזה יסתדר לבד, עוד רופא חשב שזה בסדר, אבל בעלי חשב שלא, הלכנו לעוד רופא, הוא חשב שהמרפק דיסלוקייטד, כנראה מהלידה, שמו גבס לשבוע.
(אני מדלגת על העצבים והדכאון הכרוכים בלהוציא תינוק בן שלושה ימים שנולד בבית לחדר מיון מלא חיידקים בחוץ לארץ בערב השנה החדשה, לבלות שם שעות ולהתגעגע למערכת הבריאות הנפלאה והאינטיליגנטית שיש לנו בארץ).
אתמול הורידו את הגבס. היה רופא אחר. התבונן בצילומים, אמר מה פתאום דיסלוקייטד, מי שמע על דיסלוקייטד בעקבות לידה, לדעתו זו תופעה המכונה brachial plexus palsy לא היה צריך גבס מלכתחילה, סתם תקעו לו את הגבס, הבעיה היא עצבית. (ובאיזו מהירות אתה מתמשמע בבית חולים! לא עלה בדעתנו להתנגד לגבס. הראו לנו צילום, אמרו לנו כאן וכאן הדיסלוקייטד - באמת ראינו אותו, כמו שהראו, אבל הרופא השני שהוריד את הגבס הסביר לנו למה זה לא דיסלוקייטד - בקיצור רק אמרו צריך גבס וכבר אנחנו מיד מוסרים את הקטנצ'יק לגיבוס. איזה חוסר אונים מטומטם! ובכלל, באותו שלב, עדיין חשבנו על הטכנאי גבס שהוא רופא אורטופד. הוא היה כל כך החלטי ונמרץ ויודע, ואתה לא מעלה בדעתך לברר עם מי שמתחזה בבית חולים כרופא שהוא באמת רופא.)
הורידו את הגבס, טסנו הביתה, התחלנו לקרוא באינטרנט על הבעיה. באמת מאפיינת לידות שבהן התינוק נתקע באגן. שלושה ממקרים מאלף לידות, ברוב המקרים יש ריפוי טבעי עד גיל ארבעה חודשים, אם לא, צריך ניתוח.
עכשיו היד נראית מסכנה יותר מאשר לפני הגבס. בדרך כלל היא נחה קצת על העוקם ליד הגוף, ורק מפעם לפעם הוא מזיז אותה, בכלל לא במרץ וחיוניות כמו לפני הגבס. כאשר ממשמשים אותה, כואב לו. יש תנועות שלא יכול לעשות אתה בכלל. נראית גם רזה יותר מהשניה (אני מדמיינת שזה מפני שהשניה כבר גדלה קצת - אנחנו מניקים בטירוף) והאצבעות מעוכות עדיין (Vגבס מעך אותן).
עכשיו יש לנו הפניה לנוירולוג, וכבר אנחנו מוזמנים למחול הרופאים הנהדר, עם כל האבחנות שלך תדע מי מהן שגויות ומי לא שגויות, וכל החיידקים ששורצים שם בכל מקום.
וענין שולי, כמובן - כבר התחילו החגיגות הצפויות של ה"אלמלא הייתם יולדים בבית". נו, מה היה קורה? הוא לא היה שם יד על הלחי? לא היה נתקע? רופא היה מכניס את היד כשנתקע ודוחף אותו חזרה אחרונית. במקום לידה קלה ולא טראומטית, היינו - אני והוא - נתקעים שעות בשלב הלחיצות. ואולי לא? מי יודע.