איזה כיף, אחרי כל הדילמות והלבטים, החששות וחוסר הוודאות, (
בקרוב יולדת בבית) לשבת ולכתוב סיפור לידה כל כך מדהים... ולדעת שהדרך שעשיתי משובצת בפנינים של בנות השבט הזה שתמכו ותרמו מנסיונן ומחכמתן...
אני לא יכולה ללדת עד שלא יהיה פה איזה גשם טוב, שינקה את האבק מהאוויר, הודעתי לבעלי בשבוע 36. וגם עד שלא נמצא בריכה. וגם עד שלא אגיע לתוצאות טובות באפי נו. וגם...
ביום שני, אחרי חודש שחון ויבש, התחיל גשם זלעפות שנמשך 3 ימים וזיכך את האויר והעולם. ביום שלישי מצאתי בריכה, וביום חמישי ענת המיילדת הסבירה לי שזה ממש לא משנה אם לא כל כך הולך לי עם האפי נו.
בחמישי בערב הייתי אצל בנות דודתי, שלא הפסיקו לדבר לבייבי הקטן בבטן ולספר לו כמה הן אוהבות ומחכות שיבוא.
ביום שישי בבוקר התעוררתי עם ירידת מים... (-:
נכנסתי לחדר העבודה בחיוך מאוזן לאוזן (לא מאמינה איך הייתי כל כך שלווה) והודעתי לבעלי שמתחילים...
התקשרתי לענת לעדכן, ובעלי התחיל לנפח את הבריכה... אחרי חצי שעה של ניפוח שלא מתקדם, קלטנו שמהלחץ הוא מנפח את החור של ריקון המים!!
שעה וחצי אחרי ירידת המים, כשאני כבר מתחילה לחשוב שאולי נצטרך זרוז טבעי (לחוצה שכמותי) התחילו הצירים, ואמא שלי הגיעה. הצירים היו סבירים, הצלחתי להתמודד איתם בקלות. אמרתי לענת- המיילדת המדהימה שלי, שאין צורך שתגיע, אבל חצי שעה אחרי כן הם נעשו תכופים וכואבים יותר . אמא שלי, שמראש אמרתי לה שאני לא רוצה אותה בלידה עקב אישיות לחוצה ודאגנית במיוחד, שאלה אותי אם ללכת. אמרתי לה שזה בסדר, שתישאר.. אבל אחרי עשר דקות של שאלות מיותרות (אני מתחילה להיכנס לאיזה מצב טראנסי כזה. היא שואלת אותי אם יש לי פדים לאחרי הלידה...) אמרתי לה- טוב, אמא, את יכולה ללכת עכשיו..
בעלי הדליק נרות, שם דיסקים נעימים, מילא לי את הבריכה...
כשענת הגיעה הייתי עם פתיחה של 5 אצבעות. הבדיקה כאבה לי יותר מכל הצירים גם יחד, מאוד מאוד מאוד, ואני מחליטה שבלידה הבאה אני לא רוצה בדיקות.
את הצירים אני מעבירה בעמידה על הברכיים, נשענת על קצה המיטה. זאת התנוחה המנצחת שלי, ורוב הלידה אני איתה. כמעט בכל פעם שניסיתי משהו אחר כאב לי אימים.
הצירים החלו להיות אינטנסיביים מאוד, וכואבים נורא. אני נוהמת את הצירים, אבל לא מצליחה להרפות בהם. ענת מציעה לי לעשות שששששש בציר, וזה עוזר כמו קסם. משלב זה הייתי עמוק בעולם אחר. לא ראיתי, לא שמעתי, או שאולי הדברים פשוט לא ממש נקלטו בתודעה. הייתי במקום אחר. לא דיברתי כמעט, אני זוכרת את ההמשך כמו מתוך חלום.
נכנסתי לבריכה, ובצירים עמדתי על הברכיים, הראש על הרגליים של בעלי, הדול העברי הראשון. מפליא ומדהים שהוא הצליח לקחת ממני חצי מהכאב עם ליטופים עדינים וכמעט בלתי מורגשים, הוא שתמיד תמיד היה שובר לי את העצמות במסאז'ים שלו...
לאורך כל הלידה הוא היה שם, שקט ורגוע, שליו ומשרה אווירת בטחון ותמיכה. בקושי שהוריד ממני את הידיים, וציר בלעדיו היה כמעט בלתי אפשרי.
הקאתי שלוש פעמים, ולא יכולתי לשתות כלום. מדי פעם היו לי צירים כל כך חזקים, שלא ידעתי איך אכיל את הכאב. היו לי סטים של צירים, לפעמים שלושה צירים ברצף. גם אלה שלא היו רצופים, היו במרווחים של פחות מדקה והיו ארוכים.
ענת בדקה שוב והייתי בפתיחה של 7. זה היה מייאש מאוד. זה הכל? שאלתי אותה. אני לא יכולה עם הכאבים האלה. את חושבת שאת צריכה עזרה, היא שואלת. ואני מתפלאה- מה פתאום עזרה?...
נכנסתי למקלחת וישבתי שם על כסא, בחושך, לבד. סגרתי את הדלת. (נשמע רע, אבל זה היה לי מצויין.) שמעתי את ענת ובעלי מדברים. זה עיצבן אותי נורא. למה הם מדברים על כל מיני דברים 'ארציים' כאלה במצב שכזה? (הם דיברו על התהליך של הלידה. נורא ממקום של שכל.) D-:
בצירים נעמדתי וכיוונתי את הדוש לבטן ולגב בתנועות סיבוביות. זה היה הדבר הכי טוב בעולם. יצאתי רק כי נגמרו המים, וחזרתי לשם אחר כך לסיבוב נוסף...
בין לבין מצאתי את עצמי הולכת לשירותים, אבל זה היה הראש שלחץ... לא הבנתי את זה אז כמובן..
חזרתי לבריכה. החלטתי שאני משנה גישה. התחלתי לתרגל מדיטציית ויפאסנה. התבוננתי על כל ציר, הזכרתי לעצמי לנסות ולהיות אובייקטיבית ולזכור שהציר חולף.
השלב הזה היה הכי כואב. עברתי אותו בבריכה, על הצד, משעינה את הראש על בעלי אהובי שישב על קצה המיטה. הייתי כל כך שקטה בצירים האלה. לא זזתי. פתאום שמעתי את ענת אומרת לו- איזה הפסקה נהדרת יש לה!
לחשתי לטל (כי לא יכולתי להפיק קול חזק יותר) שאני ממש לא בהפסקה, שהצירים ממש כואבים והם כמעט רצופים.
פתאום הרגשתי לחץ מאוד גדול. הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת לשירותים, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז, אז את שני הצירים הבאים העברתי בעודי מתפתלת ומתכווצת כדי להתנגד ללחץ. הצלחתי ללחוש לבעלי שאני צריכה ללכת לשירותים. ענת אמרה- או קיי, אבל בואי נבדוק קודם שהתינוק לא יצא בשירותים...
מצאנו פתיחה של תשע, וענת אמרה שאפשר ללחוץ. אבל אני צריכה שירותים! (שוב, זה היה הלחץ של הראש)
ענת ובעלי השתוממו ולא הבינו למה אני כל כך לחוצה. אז מקסימום תעשי, מה יקרה? (זה מאוד הרגיע, הידיעה ששני האנשים שאיתי כל כך אדישים לעניין שבגינו הייתי כה היסטרית).
עברתי לכיסא לידה, ובצירים לחצתי. זה היה כל כך נפלא, כי בשני בצירים בהם התנגדתי לדחף הזה, כאב לי בצורה לא אנושית.
שיעור חשוב- תמיד תמיד להקשיב לגוף שלי מסר מוכר וידוע, אבל אני לא אעז לשכוח אותו אחרי הדגמה כה חזקה.
ענת הראתה לי לאן ללחוץ וזה מאוד עזר. בעלי עמד מאחורי, עם מגבת על הכתפיים, ואני אחזתי בשני צידיה. זה היה כל כך נכון, אבל פחדתי שיכאב לו הגב, וענת ממש התפלאה שבאמצע צירי הלחץ אני דואגת לו...
אחרי כמה צירים כאלה שאלתי את ענת ביאוש למה הוא לא יוצא כבר?? וכואב לי, וביקשתי מהתינוק- בוא כבר, בוא, בוא, בוא.....
בכל השלב הזה צווחתי וצרחתי ושאגתי והוצאתי קולות שלא ידעתי שאני מסוגלת להפיק. צרחתי כל ציר החוצה. לא הייתה לי אפשרות אחרת, זה פשוט קרה. ואף אחד לא שמע!! (שבע בערב, כולם בארוחת שבת.. ממש פלא שלא שמעו!)
הרגליים נרדמו לי והייתי כבר מאוד עייפה. ענת הציעה לי לעבור למיטה, שם שכבתי על הצד, יקירי מאחורי ואני שולחת ידיים אחורה ואוחזת בו.
ענת כיוונה אותי לשים על הכתף שלה את הרגל, ואני פחדתי שהיא תעוף מהמיטה...
באחד הצירים, די מיואשת שהוא לא יוצא, ענת נותנת לי להרגיש את הראש שהיה עוד בפנים. אני נבהלת מאוד- אני מרגישה משהו קטן מאוד ורך. למה זה ככה??? ענת מרגיעה שככה זה וזה בסדר...
התחלתי להרגיש שאני הולכת להיקרע. שריפה וצריבה וכאב גדול. רציתי שיצא כבר, לא היה איכפת לי להיקרע עד הגרון, רק שיצא כבר ושלחץ יפסק. צעקתי לענת- 'את מכאיבה לי! די!' והיא אומרת- 'זו לא אני, זה התינוק.' 'זאת את!!' (בסוף לא היה שום קרע, גם תודות למשהו שהיא עשתה שם ככל הנראה)
הייתי מאוד עייפה ולא הקשבתי לענת כשאמרה לי ללחוץ בציר הבא. ענת מוציאה אותי מהאופוריה- קדימה, חמודה, את חייבת ללחוץ. חבל הטבור היה כרוך סביב הראש והיתה ירידה בדופק בציר. אני לא ממש מקשיבה, ופתאום בעלי אומר לי בקול רציני כזה- מאמי, את חייבת ללחוץ. הבנתי שהם רציניים ולחוצים קצת.
אז בציר הבא לחצי בכל הכוח. פתאום הראש שלו היה בחוץ, מתוק ומרגיש לי כמו אפרוח רטוב. אני מלטפת ומלטפת אותו וכמעט (?) בוכה מהתרגשות.
בציר הבא הרגשתי לחץ גדול, ופתאום תוך כמה שניות כל הגוף החליק החוצה והתינוק בכה מיד. זה היה מוזר ומשמח כי ציפינו שיקח לו קצת זמן לבכות (כמו שרואים בכל סרטי הלידה).
ענת ברכה אותו- ברוך הבא לעולם, תינוקי, ואני לעולם אזכור לה חסד על קבלת הפנים הנפלאה הזו. תוך חצי שניה הוא היה עלי, פתאום, ומיד כשנח עלי הפסיק לבכות. הוא היה חם ורטוב ונעים, ואני לא קלטתי. חיבקתי אותו וליטפתי ונישקתי..דיברתי אליו.. עדיין בעולם אחר, הכל היה כל כך לא מציאותי...
ענת אמרה שהשליה צריכה לצאת, אז נעמדתי עם התינוק על הברכיים, וענת השתוממה- כבר את נעמדת על הברכיים? איזה גיבורה. אל תפחדי מהשליה, זה לא יכאב. ובאמת לא כאב. היה אפילו נעים איכשהו.
שבע וחצי שעות מתחילת הצירים, ישבתי שעונה על כריות, התינוק שלי עלי, מכוסה בשמיכות ושקט, עם עיניים פקוחות וחודרות. מלאך קטן, הייתי מאוהבת עד הגג. כל כך כיף היה לי.
ענת לקחה אותו להישקל, והוא פרץ בזעקות שבר היסטריות, שנפסקו באחת ברגע שידי המושטות נגעו בו (זה היה מדהים, חשבתי שירגע רק אחרי שיהיה עלי). כאילו הרגיש שאלה הידיים של אמא...
באמצע הלילה התעוררתי, בבית שלי, בתוך החדר האינטימי שלי, והנה היצור הזעיר הזה סנטימטרים ממני. הנה התכלית של כל מה שעברנו. פתאום הבנתי שאני נפרדת מההריון ומהלידה, ומתחילה את הפרק החדש של האמהות לנסיך הקטן והנפלא שלי..
איזה כיף, אחרי כל הדילמות והלבטים, החששות וחוסר הוודאות, ([po]בקרוב יולדת בבית[/po]) לשבת ולכתוב סיפור לידה כל כך מדהים... ולדעת שהדרך שעשיתי משובצת בפנינים של בנות השבט הזה שתמכו ותרמו מנסיונן ומחכמתן...
אני לא יכולה ללדת עד שלא יהיה פה איזה גשם טוב, שינקה את האבק מהאוויר, הודעתי לבעלי בשבוע 36. וגם עד שלא נמצא בריכה. וגם עד שלא אגיע לתוצאות טובות באפי נו. וגם...
ביום שני, אחרי חודש שחון ויבש, התחיל גשם זלעפות שנמשך 3 ימים וזיכך את האויר והעולם. ביום שלישי מצאתי בריכה, וביום חמישי ענת המיילדת הסבירה לי שזה ממש לא משנה אם לא כל כך הולך לי עם האפי נו.
בחמישי בערב הייתי אצל בנות דודתי, שלא הפסיקו לדבר לבייבי הקטן בבטן ולספר לו כמה הן אוהבות ומחכות שיבוא.
ביום שישי בבוקר התעוררתי עם ירידת מים... (-:
נכנסתי לחדר העבודה בחיוך מאוזן לאוזן (לא מאמינה איך הייתי כל כך שלווה) והודעתי לבעלי שמתחילים...
התקשרתי לענת לעדכן, ובעלי התחיל לנפח את הבריכה... אחרי חצי שעה של ניפוח שלא מתקדם, קלטנו שמהלחץ הוא מנפח את החור של ריקון המים!!
שעה וחצי אחרי ירידת המים, כשאני כבר מתחילה לחשוב שאולי נצטרך זרוז טבעי (לחוצה שכמותי) התחילו הצירים, ואמא שלי הגיעה. הצירים היו סבירים, הצלחתי להתמודד איתם בקלות. אמרתי לענת- המיילדת המדהימה שלי, שאין צורך שתגיע, אבל חצי שעה אחרי כן הם נעשו תכופים וכואבים יותר . אמא שלי, שמראש אמרתי לה שאני לא רוצה אותה בלידה עקב אישיות לחוצה ודאגנית במיוחד, שאלה אותי אם ללכת. אמרתי לה שזה בסדר, שתישאר.. אבל אחרי עשר דקות של שאלות מיותרות (אני מתחילה להיכנס לאיזה מצב טראנסי כזה. היא שואלת אותי אם יש לי פדים לאחרי הלידה...) אמרתי לה- טוב, אמא, את יכולה ללכת עכשיו..
בעלי הדליק נרות, שם דיסקים נעימים, מילא לי את הבריכה...
כשענת הגיעה הייתי עם פתיחה של 5 אצבעות. הבדיקה כאבה לי יותר מכל הצירים גם יחד, מאוד מאוד מאוד, ואני מחליטה שבלידה הבאה אני לא רוצה בדיקות.
את הצירים אני מעבירה בעמידה על הברכיים, נשענת על קצה המיטה. זאת התנוחה המנצחת שלי, ורוב הלידה אני איתה. כמעט בכל פעם שניסיתי משהו אחר כאב לי אימים.
הצירים החלו להיות אינטנסיביים מאוד, וכואבים נורא. אני נוהמת את הצירים, אבל לא מצליחה להרפות בהם. ענת מציעה לי לעשות שששששש בציר, וזה עוזר כמו קסם. משלב זה הייתי עמוק בעולם אחר. לא ראיתי, לא שמעתי, או שאולי הדברים פשוט לא ממש נקלטו בתודעה. הייתי במקום אחר. לא דיברתי כמעט, אני זוכרת את ההמשך כמו מתוך חלום.
נכנסתי לבריכה, ובצירים עמדתי על הברכיים, הראש על הרגליים של בעלי, הדול העברי הראשון. מפליא ומדהים שהוא הצליח לקחת ממני חצי מהכאב עם ליטופים עדינים וכמעט בלתי מורגשים, הוא שתמיד תמיד היה שובר לי את העצמות במסאז'ים שלו...
לאורך כל הלידה הוא היה שם, שקט ורגוע, שליו ומשרה אווירת בטחון ותמיכה. בקושי שהוריד ממני את הידיים, וציר בלעדיו היה כמעט בלתי אפשרי.
הקאתי שלוש פעמים, ולא יכולתי לשתות כלום. מדי פעם היו לי צירים כל כך חזקים, שלא ידעתי איך אכיל את הכאב. היו לי סטים של צירים, לפעמים שלושה צירים ברצף. גם אלה שלא היו רצופים, היו במרווחים של פחות מדקה והיו ארוכים.
ענת בדקה שוב והייתי בפתיחה של 7. זה היה מייאש מאוד. זה הכל? שאלתי אותה. אני לא יכולה עם הכאבים האלה. את חושבת שאת צריכה עזרה, היא שואלת. ואני מתפלאה- מה פתאום עזרה?...
נכנסתי למקלחת וישבתי שם על כסא, בחושך, לבד. סגרתי את הדלת. (נשמע רע, אבל זה היה לי מצויין.) שמעתי את ענת ובעלי מדברים. זה עיצבן אותי נורא. למה הם מדברים על כל מיני דברים 'ארציים' כאלה במצב שכזה? (הם דיברו על התהליך של הלידה. נורא ממקום של שכל.) D-:
בצירים נעמדתי וכיוונתי את הדוש לבטן ולגב בתנועות סיבוביות. זה היה הדבר הכי טוב בעולם. יצאתי רק כי נגמרו המים, וחזרתי לשם אחר כך לסיבוב נוסף...
בין לבין מצאתי את עצמי הולכת לשירותים, אבל זה היה הראש שלחץ... לא הבנתי את זה אז כמובן..
חזרתי לבריכה. החלטתי שאני משנה גישה. התחלתי לתרגל מדיטציית ויפאסנה. התבוננתי על כל ציר, הזכרתי לעצמי לנסות ולהיות אובייקטיבית ולזכור שהציר חולף.
השלב הזה היה הכי כואב. עברתי אותו בבריכה, על הצד, משעינה את הראש על בעלי אהובי שישב על קצה המיטה. הייתי כל כך שקטה בצירים האלה. לא זזתי. פתאום שמעתי את ענת אומרת לו- איזה הפסקה נהדרת יש לה!
לחשתי לטל (כי לא יכולתי להפיק קול חזק יותר) שאני ממש לא בהפסקה, שהצירים ממש כואבים והם כמעט רצופים.
פתאום הרגשתי לחץ מאוד גדול. הייתי בטוחה שאני צריכה ללכת לשירותים, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז, אז את שני הצירים הבאים העברתי בעודי מתפתלת ומתכווצת כדי להתנגד ללחץ. הצלחתי ללחוש לבעלי שאני צריכה ללכת לשירותים. ענת אמרה- או קיי, אבל בואי נבדוק קודם שהתינוק לא יצא בשירותים...
מצאנו פתיחה של תשע, וענת אמרה שאפשר ללחוץ. אבל אני צריכה שירותים! (שוב, זה היה הלחץ של הראש)
ענת ובעלי השתוממו ולא הבינו למה אני כל כך לחוצה. אז מקסימום תעשי, מה יקרה? (זה מאוד הרגיע, הידיעה ששני האנשים שאיתי כל כך אדישים לעניין שבגינו הייתי כה היסטרית).
עברתי לכיסא לידה, ובצירים לחצתי. זה היה כל כך נפלא, כי בשני בצירים בהם התנגדתי לדחף הזה, כאב לי בצורה לא אנושית.
[b]שיעור חשוב- תמיד תמיד להקשיב לגוף שלי[/b] מסר מוכר וידוע, אבל אני לא אעז לשכוח אותו אחרי הדגמה כה חזקה.
ענת הראתה לי לאן ללחוץ וזה מאוד עזר. בעלי עמד מאחורי, עם מגבת על הכתפיים, ואני אחזתי בשני צידיה. זה היה כל כך נכון, אבל פחדתי שיכאב לו הגב, וענת ממש התפלאה שבאמצע צירי הלחץ אני דואגת לו...
אחרי כמה צירים כאלה שאלתי את ענת ביאוש למה הוא לא יוצא כבר?? וכואב לי, וביקשתי מהתינוק- בוא כבר, בוא, בוא, בוא.....
בכל השלב הזה צווחתי וצרחתי ושאגתי והוצאתי קולות שלא ידעתי שאני מסוגלת להפיק. צרחתי כל ציר החוצה. לא הייתה לי אפשרות אחרת, זה פשוט קרה. ואף אחד לא שמע!! (שבע בערב, כולם בארוחת שבת.. ממש פלא שלא שמעו!)
הרגליים נרדמו לי והייתי כבר מאוד עייפה. ענת הציעה לי לעבור למיטה, שם שכבתי על הצד, יקירי מאחורי ואני שולחת ידיים אחורה ואוחזת בו.
ענת כיוונה אותי לשים על הכתף שלה את הרגל, ואני פחדתי שהיא תעוף מהמיטה...
באחד הצירים, די מיואשת שהוא לא יוצא, ענת נותנת לי להרגיש את הראש שהיה עוד בפנים. אני נבהלת מאוד- אני מרגישה משהו קטן מאוד ורך. למה זה ככה??? ענת מרגיעה שככה זה וזה בסדר...
התחלתי להרגיש שאני הולכת להיקרע. שריפה וצריבה וכאב גדול. רציתי שיצא כבר, לא היה איכפת לי להיקרע עד הגרון, רק שיצא כבר ושלחץ יפסק. צעקתי לענת- 'את מכאיבה לי! די!' והיא אומרת- 'זו לא אני, זה התינוק.' 'זאת את!!' (בסוף לא היה שום קרע, גם תודות למשהו שהיא עשתה שם ככל הנראה)
הייתי מאוד עייפה ולא הקשבתי לענת כשאמרה לי ללחוץ בציר הבא. ענת מוציאה אותי מהאופוריה- קדימה, חמודה, את חייבת ללחוץ. חבל הטבור היה כרוך סביב הראש והיתה ירידה בדופק בציר. אני לא ממש מקשיבה, ופתאום בעלי אומר לי בקול רציני כזה- מאמי, את חייבת ללחוץ. הבנתי שהם רציניים ולחוצים קצת.
אז בציר הבא לחצי בכל הכוח. פתאום הראש שלו היה בחוץ, מתוק ומרגיש לי כמו אפרוח רטוב. אני מלטפת ומלטפת אותו וכמעט (?) בוכה מהתרגשות.
בציר הבא הרגשתי לחץ גדול, ופתאום תוך כמה שניות כל הגוף החליק החוצה והתינוק בכה מיד. זה היה מוזר ומשמח כי ציפינו שיקח לו קצת זמן לבכות (כמו שרואים בכל סרטי הלידה).
ענת ברכה אותו- ברוך הבא לעולם, תינוקי, ואני לעולם אזכור לה חסד על קבלת הפנים הנפלאה הזו. תוך חצי שניה הוא היה עלי, פתאום, ומיד כשנח עלי הפסיק לבכות. הוא היה חם ורטוב ונעים, ואני לא קלטתי. חיבקתי אותו וליטפתי ונישקתי..דיברתי אליו.. עדיין בעולם אחר, הכל היה כל כך לא מציאותי...
ענת אמרה שהשליה צריכה לצאת, אז נעמדתי עם התינוק על הברכיים, וענת השתוממה- כבר את נעמדת על הברכיים? איזה גיבורה. אל תפחדי מהשליה, זה לא יכאב. ובאמת לא כאב. היה אפילו נעים איכשהו.
שבע וחצי שעות מתחילת הצירים, ישבתי שעונה על כריות, התינוק שלי עלי, מכוסה בשמיכות ושקט, עם עיניים פקוחות וחודרות. מלאך קטן, הייתי מאוהבת עד הגג. כל כך כיף היה לי.
ענת לקחה אותו להישקל, והוא פרץ בזעקות שבר היסטריות, שנפסקו באחת ברגע שידי המושטות נגעו בו (זה היה מדהים, חשבתי שירגע רק אחרי שיהיה עלי). כאילו הרגיש שאלה הידיים של אמא...
באמצע הלילה התעוררתי, בבית שלי, בתוך החדר האינטימי שלי, והנה היצור הזעיר הזה סנטימטרים ממני. הנה התכלית של כל מה שעברנו. פתאום הבנתי שאני נפרדת מההריון ומהלידה, ומתחילה את הפרק החדש של האמהות לנסיך הקטן והנפלא שלי..