על ידי גל_הנה_אמא* » 24 נובמבר 2008, 19:29
יום ראשון
טלפון מודאג לדבי המיילדת המקסימה מהמרכז הטבעי בתל השומר, "דבי, כולם אומרים שהבטן שלי לא ירדה ואני כבר בשבוע 39+ אני מפחדת שאגיע למצב שאצטרך זירוז ואז במצב כזה אני כבר לא יכולה ללדת במרכז הטבעי". דבי מרגיעה ואומרת שזירוז לא ישקלו בשבועיים הקרובים ולדבר איתם עוד שבועיים אם אין התקדמות. בדיעבד מסתבר שהעובר החמוד שלי כבר היה עם הראש ממש למטה, סתם בגלל שהבטן לא גדולה היא לא נראית נמוכה
יום שני
בוקר טוב חילזון צהוב! הפקק הרירי יצא אני מאושרת, בקרוב תתחיל לידה.
יום שלישי
כל הלילה לחץ אדיר על השלפוחית וצירונים קטנטנים, צורך להתפנות. בבוקר אני מוצאת הפרשה רירית אדמדמה. טלפון למיילדת כוננית במרכז הלידה הטבעי בתה"ש והיא מרגיעה שהפקק יכול לצאת לאורך מספר ימים ואין מה לדאוג. בצהריים ההפרשה לא נפסקת ואני מרגישה עם כל ציר-צירון כמה טיפות יורדות, מנסה להדחיק מחשבה על טפטוף מי שפיר ובטח שלא מתכוונת לספר על זה לאף אחד מצוות רפואי. הצירונים שלי אומנם כואבים בחגורת בטן תחתונה וגב תחתון ואומנם כל 5 דק' אבל הם לא מפריעים לי לנקות את הבית ובערב אני שוב מדברת עם הכוננית, הפעם זו ורד, שמאשרת שאני לא נשמעת בתחילת לידה אבל אם אני מרגישה צירונים סדירים מהבוקר אולי כדאי ללכת לעשות מוניטור. עצת אחיטופל כי כשאני מגיעה למרכז בריאות האשה הגניקולוג שלי נמצא ועושה לי בדיקה וגינלית (לא הייתי צריכה להסכים) מעבר לזה שהוא פוצע אותי ומזהה צוואר אחורי סגור הוא גם חושד בירידת מים, ואחרי בדיקת PH מחליט שזו ירידת מים למרות שכמות מי השפיר תקינה לפי האולטראסאונד. אבחנה: ירידת מי שפיר והמלצה לזירוז. בסדר. אני לא עושה זירוז.
שש בערב טלפון לורד שאומרת לי שאני חייבת להגיע תוך שעתיים לתה"ש, אבל אני לא בלידה ולא אכנס למרכז הטבעי. נכון, אבל אלו הנהלים עם ירידת מים. מה יעשו איתי בתה"ש? יחכו איתך 12 שעות ואם לא תתחיל לידה תקבלי אנטיביוטיקה. אמא שלי איתי והיא רופאה והיא אומרת אז בשביל מה ללכת לשם? אני יכולה לרשום לך אנטיביוטיקה ותישארי לישון בבית. אפשר לעשות מעקב חום גם בבית. אבל לצערי אני שוב מקשיבה לורד שלוחצת עליי. ובסוף באחת בלילה נוסעת לתה"ש. אני מחוברת למוניטור שמראה בצירים ירידה של אלפית שניה מתחת ל120, ובשלוש בבוקר רואים אותי 2 רופאים שבודקים ומחליטים מיעוט מי שפיר, לא סתם ירידת מים אלא חשד למים מקוניאלים ומהחשד הזה אז חשד למצוקה עוברית והנה אני רואה את התסריט הכי גרוע שלי מתרחש: פיטוצין-> ניטור רציף-> אפידורל->חיתוך חיץ-> ואקום. האחיות מנסות לשכנע אותי שפיטוצין זה לא נורא. בשבילי פיטוצין זה אומר לא להכנס למרכז לידה טבעי וליפול לידייהם של צוות בית חולים. זה גם אומר הפרדה מהתינוק אחרי הלידה ל6 שעות, בנזוגי שומע את זה ואומר לי "יאללה הולכים מפה" ואני עדיין לא מוכנה לוותר על האפשרות של לידה במרכז הטבעי אני מרימה טלפון לורד שבשיא הרגישות אומרת לי בעצבים "לידה במרכז הטבעי כבר לא תהיה לך". יושבים אובדי עצות עם אמא ובנזוגי והוא ממליץ להתקשר לדבי שעשתה עלינו רושם אדיר במפגשים לפני לידה. זה אומר להתקשר למיילדת מהמרכז שאיננה כוננית בשלוש בבוקר וגם לעקוף את ורד. אמא נותנת אוקי ואני מתקשרת. דבי ישר מאפסת אותי, לא ברור שזו ירידת מים ואם זו ירידת מים אז לא ברור שהם מקוניאלים ולכן את עושה שוב מוניטור להוכיח שאין מצוקה עוברית ואת מבקשת חוות דעת של רופא בכיר. רופא בכיר יגיע רק בבוקר ואולי עד אז כבר תתחיל לידה טבעית. תבקשי גם אולטראסאונד לקביעת כמות מדוייקת של מי שפיר ועד אז תשתי הרבה. אני עושה כעצתה. ככה עובר לו הלילה בחרדה גדולה.
יום רביעי
האולטראסאונד בבוקר מעיד כמות מי שפיר תקינה. בתוכי אני יודעת שיש ירידת מים וכבר מאתמול אבל גם מאמינה שזה לא מקונאלים ושאין שום מצוקה עוברית. אכן המוניטור שאני עושה הפעם תוך כדי ישיבה זקופה ואכילה נמרצת של שוקולד – תקין. בתשע בבוקר רופאה בכירה בודקת וקובעת יש ירידת מים אבל לא מקוניאלים אין מצוקה עוברית ואני יכולה ללכת לחכות במחלקה להתחלת לידה והבשורות המשמחות באמת: יש לי פתיחה של 2 וחצי והצואר מחוק 80%. בהקלה גדולה אנחנו הולכים למחלקה אני מוסרת אלף תודות לדבי שממליצה על שמן קיק לקידום הפתיחה ואנחנו מעבירים את הזמן על כדור לידה במקלחת, בנזוגי מזרים לי מים חמים על גב תחתון בצירים. בצהריים כבר יש לי פתיחה של שלוש וחצי ואני מחכה לכוננית של המרכז הטבעי. בשלוש מגיעים למרכז לידה טבעי אני מותשת מכל היום הקודם והלילה הנוראי, נכנסת לג'קוזי נרגעת, הצירונים מפסיקים והלידה לא מתקדמת. איריס המיילדת המדהימה שתיילד אותי ממליצה לצאת מהמים, אני מבקשת לנוח קצת וישנה שעה. גם בנזוגי ואימי גמורים ישנים. בשמונה בערב אני מתעוררת הפתיחה עדיין שלוש ואיריס ממליצה פקיעת שק מי השפיר. אני מסכימה ומהרגע הזה באמת מתחילה הלידה. הנה הם הגיעו הצירים האמיתיים והנה שינוי מצב התודעה. אני נמצאת בעולם אחר, אין לי תחושת זמן, הצירים מציפים אותי כמו גלים, אני מחבקת את כדור הלידה ומתנדנדת בצירים. איריס בודקת פתיחה כבר חמש. היא מרשה לי להכנס חזרה לג'קוזי ואני בג'קוזי והצירים הולכים ותעצמים עד לשלב שאני מרגישה שאני טובעת. אני טובעת וחבל ההצלה שלי היא איריס שמצליחה לשמור אותי איכשהו רגועה. אמא שלי ובנזוגי כבר מודאגים מהכאבים העזים שלי ואני גם משתיקה אותם אם הם מנסים לעודד אותי בצירים. השקט, הבטחון והההנחיה של איריס משאירים אותי מעל המים. באיזשהו שלב כנראה בין 8 ל10 אני מרגישה שהקרביים שלי נקרעים מבפנים ואני כבר מתחילה לנשוך את עצמי ולדפוק את הראש בקיר האמבטיה, אני גם אומרת "אני לא יכולה" ומרגישה אכזבה עצומה מעצמי שאני לא עומדת בכאב. אבל איריס מרגיעה ומהר מאד היא אומרת לי משהו מדהים, אם את מרגישה צורך ללחוץ תלחצי. עברו אולי 3 או 4 שעות מאז פקיעת המים ואולי כחצי שעה מתחילת הצירים האיומים באמת. אני לא מאמינה לה. אני מבקשת לצאת מהמים ואיריס עושה לי ניטור אלחוטי, העובר נהדר ואני מקיאה. זה סימן נהדר אומרת איריס ושוב שואלת אותי אם אני רוצה ללחוץ ובודקת אותי ואומרת כן יש פתיחה מלאה. אני מתיישבת על שרפרף לידה נאחזת בחבל, בנזוגי תומך מאחור ואמורה להתחיל ללחוץ אבל אני לא מסוגלת. זה מבלבל אותי. קשה להאמין שבאמת הגיע הרגע. גם הצירים שונים, לא נוראיים ואני לא מצליחה להבין מה זה אומר האם יש לי צורך ללחוץ? המצב התודעתי שלי משתנה אני מצליחה לראות מה קורה סביבי ולאט נכנסת לפוקוס. אמא שלי תופסת פיקוד מתיישבת מאחורי על כדור לידה ושואלת אותי, את מרגישה ציר? כן. אז יאללה תלחצי! 2-3 צירים חולפים עלי עדיין בבלבול, קשה לי לעכל שהרגע הגיע ושאני באמת אמורה לדחוף אותו החוצה. ואז בעידודה אני לוחצת והוא יורד לו כ"כ מהר. איריס אומרת אני מרגישה את הראש! רוצה להרגיש? אני מסרבת. אני מפחדת שאם אגע אדע שזה אמיתי ולא אהיה מסוגלת נפשית להוציא אותו. אני ממשיכה ללחוץ ובנזוגי שכורע לצידי מוזמן להציץ על הראש השעיר. "יש לו שיער כמו שלי!" הוא צוהל. ואני נותנת עוד לחיצה והראש בחוץ! זה מותח את כל הנרתיק וקורע לי את השפתיים החיצוניות והדגדגן אבל הפרינאום שלי גמיש גמיש (אולי בזכות זה שעבדתי עליו היטב לפני?). "עכשו לא ללחוץ" איריס מבקשת ואני נלחצת, הראש הזה תקוע לי שם היא מסדרת את הכתפיים ואני נותנת לחיצה ואל המגבת שעל הריצפה מתגלגל לו עובר שעכשו הוא תינוק.
הוא שוכב לו למרגלותי פוער שתי עינייים ענקיות, ומביט בי. כל הגוף שלי רועד ואני אומרת לבנזוגי בתדהמה "מה זה?" אני לא מאמינה. לא מאמינה שפלא כזה יצא מתוכי, לא מאמינה שזה ממני ושזה שלי. איריס מנגבת אותו ומניחה אותו עליי ואני מחבקת אותו ורועדת ובוכה. האבא הטרי מתכבד לחתוך את חבל הטבור. אני עוד צריכה להוציא ממני את השילייה והנה אנחנו במיטה עם התינוק שלנו. אני אמא!
איזה ברת מזל אני היו לי את המלווים הכי מדהימים, בנזוגי הוא שותף אמיתי ואמא שהיתה נהדרת והכי חשוב - המיילדת איריס.
יום ראשון
טלפון מודאג לדבי המיילדת המקסימה מהמרכז הטבעי בתל השומר, "דבי, כולם אומרים שהבטן שלי לא ירדה ואני כבר בשבוע 39+ אני מפחדת שאגיע למצב שאצטרך זירוז ואז במצב כזה אני כבר לא יכולה ללדת במרכז הטבעי". דבי מרגיעה ואומרת שזירוז לא ישקלו בשבועיים הקרובים ולדבר איתם עוד שבועיים אם אין התקדמות. בדיעבד מסתבר שהעובר החמוד שלי כבר היה עם הראש ממש למטה, סתם בגלל שהבטן לא גדולה היא לא נראית נמוכה
יום שני
בוקר טוב חילזון צהוב! הפקק הרירי יצא אני מאושרת, בקרוב תתחיל לידה.
יום שלישי
כל הלילה לחץ אדיר על השלפוחית וצירונים קטנטנים, צורך להתפנות. בבוקר אני מוצאת הפרשה רירית אדמדמה. טלפון למיילדת כוננית במרכז הלידה הטבעי בתה"ש והיא מרגיעה שהפקק יכול לצאת לאורך מספר ימים ואין מה לדאוג. בצהריים ההפרשה לא נפסקת ואני מרגישה עם כל ציר-צירון כמה טיפות יורדות, מנסה להדחיק מחשבה על טפטוף מי שפיר ובטח שלא מתכוונת לספר על זה לאף אחד מצוות רפואי. הצירונים שלי אומנם כואבים בחגורת בטן תחתונה וגב תחתון ואומנם כל 5 דק' אבל הם לא מפריעים לי לנקות את הבית ובערב אני שוב מדברת עם הכוננית, הפעם זו ורד, שמאשרת שאני לא נשמעת בתחילת לידה אבל אם אני מרגישה צירונים סדירים מהבוקר אולי כדאי ללכת לעשות מוניטור. עצת אחיטופל כי כשאני מגיעה למרכז בריאות האשה הגניקולוג שלי נמצא ועושה לי בדיקה וגינלית (לא הייתי צריכה להסכים) מעבר לזה שהוא פוצע אותי ומזהה צוואר אחורי סגור הוא גם חושד בירידת מים, ואחרי בדיקת PH מחליט שזו ירידת מים למרות שכמות מי השפיר תקינה לפי האולטראסאונד. אבחנה: ירידת מי שפיר והמלצה לזירוז. בסדר. אני לא עושה זירוז.
שש בערב טלפון לורד שאומרת לי שאני חייבת להגיע תוך שעתיים לתה"ש, אבל אני לא בלידה ולא אכנס למרכז הטבעי. נכון, אבל אלו הנהלים עם ירידת מים. מה יעשו איתי בתה"ש? יחכו איתך 12 שעות ואם לא תתחיל לידה תקבלי אנטיביוטיקה. אמא שלי איתי והיא רופאה והיא אומרת אז בשביל מה ללכת לשם? אני יכולה לרשום לך אנטיביוטיקה ותישארי לישון בבית. אפשר לעשות מעקב חום גם בבית. אבל לצערי אני שוב מקשיבה לורד שלוחצת עליי. ובסוף באחת בלילה נוסעת לתה"ש. אני מחוברת למוניטור שמראה בצירים ירידה של אלפית שניה מתחת ל120, ובשלוש בבוקר רואים אותי 2 רופאים שבודקים ומחליטים מיעוט מי שפיר, לא סתם ירידת מים אלא חשד למים מקוניאלים ומהחשד הזה אז חשד למצוקה עוברית והנה אני רואה את התסריט הכי גרוע שלי מתרחש: פיטוצין-> ניטור רציף-> אפידורל->חיתוך חיץ-> ואקום. האחיות מנסות לשכנע אותי שפיטוצין זה לא נורא. בשבילי פיטוצין זה אומר לא להכנס למרכז לידה טבעי וליפול לידייהם של צוות בית חולים. זה גם אומר הפרדה מהתינוק אחרי הלידה ל6 שעות, בנזוגי שומע את זה ואומר לי "יאללה הולכים מפה" ואני עדיין לא מוכנה לוותר על האפשרות של לידה במרכז הטבעי אני מרימה טלפון לורד שבשיא הרגישות אומרת לי בעצבים "לידה במרכז הטבעי כבר לא תהיה לך". יושבים אובדי עצות עם אמא ובנזוגי והוא ממליץ להתקשר לדבי שעשתה עלינו רושם אדיר במפגשים לפני לידה. זה אומר להתקשר למיילדת מהמרכז שאיננה כוננית בשלוש בבוקר וגם לעקוף את ורד. אמא נותנת אוקי ואני מתקשרת. דבי ישר מאפסת אותי, לא ברור שזו ירידת מים ואם זו ירידת מים אז לא ברור שהם מקוניאלים ולכן את עושה שוב מוניטור להוכיח שאין מצוקה עוברית ואת מבקשת חוות דעת של רופא בכיר. רופא בכיר יגיע רק בבוקר ואולי עד אז כבר תתחיל לידה טבעית. תבקשי גם אולטראסאונד לקביעת כמות מדוייקת של מי שפיר ועד אז תשתי הרבה. אני עושה כעצתה. ככה עובר לו הלילה בחרדה גדולה.
יום רביעי
האולטראסאונד בבוקר מעיד כמות מי שפיר תקינה. בתוכי אני יודעת שיש ירידת מים וכבר מאתמול אבל גם מאמינה שזה לא מקונאלים ושאין שום מצוקה עוברית. אכן המוניטור שאני עושה הפעם תוך כדי ישיבה זקופה ואכילה נמרצת של שוקולד – תקין. בתשע בבוקר רופאה בכירה בודקת וקובעת יש ירידת מים אבל לא מקוניאלים אין מצוקה עוברית ואני יכולה ללכת לחכות במחלקה להתחלת לידה והבשורות המשמחות באמת: יש לי פתיחה של 2 וחצי והצואר מחוק 80%. בהקלה גדולה אנחנו הולכים למחלקה אני מוסרת אלף תודות לדבי שממליצה על שמן קיק לקידום הפתיחה ואנחנו מעבירים את הזמן על כדור לידה במקלחת, בנזוגי מזרים לי מים חמים על גב תחתון בצירים. בצהריים כבר יש לי פתיחה של שלוש וחצי ואני מחכה לכוננית של המרכז הטבעי. בשלוש מגיעים למרכז לידה טבעי אני מותשת מכל היום הקודם והלילה הנוראי, נכנסת לג'קוזי נרגעת, הצירונים מפסיקים והלידה לא מתקדמת. איריס המיילדת המדהימה שתיילד אותי ממליצה לצאת מהמים, אני מבקשת לנוח קצת וישנה שעה. גם בנזוגי ואימי גמורים ישנים. בשמונה בערב אני מתעוררת הפתיחה עדיין שלוש ואיריס ממליצה פקיעת שק מי השפיר. אני מסכימה ומהרגע הזה באמת מתחילה הלידה. הנה הם הגיעו הצירים האמיתיים והנה שינוי מצב התודעה. אני נמצאת בעולם אחר, אין לי תחושת זמן, הצירים מציפים אותי כמו גלים, אני מחבקת את כדור הלידה ומתנדנדת בצירים. איריס בודקת פתיחה כבר חמש. היא מרשה לי להכנס חזרה לג'קוזי ואני בג'קוזי והצירים הולכים ותעצמים עד לשלב שאני מרגישה שאני טובעת. אני טובעת וחבל ההצלה שלי היא איריס שמצליחה לשמור אותי איכשהו רגועה. אמא שלי ובנזוגי כבר מודאגים מהכאבים העזים שלי ואני גם משתיקה אותם אם הם מנסים לעודד אותי בצירים. השקט, הבטחון והההנחיה של איריס משאירים אותי מעל המים. באיזשהו שלב כנראה בין 8 ל10 אני מרגישה שהקרביים שלי נקרעים מבפנים ואני כבר מתחילה לנשוך את עצמי ולדפוק את הראש בקיר האמבטיה, אני גם אומרת "אני לא יכולה" ומרגישה אכזבה עצומה מעצמי שאני לא עומדת בכאב. אבל איריס מרגיעה ומהר מאד היא אומרת לי משהו מדהים, אם את מרגישה צורך ללחוץ תלחצי. עברו אולי 3 או 4 שעות מאז פקיעת המים ואולי כחצי שעה מתחילת הצירים האיומים באמת. אני לא מאמינה לה. אני מבקשת לצאת מהמים ואיריס עושה לי ניטור אלחוטי, העובר נהדר ואני מקיאה. זה סימן נהדר אומרת איריס ושוב שואלת אותי אם אני רוצה ללחוץ ובודקת אותי ואומרת כן יש פתיחה מלאה. אני מתיישבת על שרפרף לידה נאחזת בחבל, בנזוגי תומך מאחור ואמורה להתחיל ללחוץ אבל אני לא מסוגלת. זה מבלבל אותי. קשה להאמין שבאמת הגיע הרגע. גם הצירים שונים, לא נוראיים ואני לא מצליחה להבין מה זה אומר האם יש לי צורך ללחוץ? המצב התודעתי שלי משתנה אני מצליחה לראות מה קורה סביבי ולאט נכנסת לפוקוס. אמא שלי תופסת פיקוד מתיישבת מאחורי על כדור לידה ושואלת אותי, את מרגישה ציר? כן. אז יאללה תלחצי! 2-3 צירים חולפים עלי עדיין בבלבול, קשה לי לעכל שהרגע הגיע ושאני באמת אמורה לדחוף אותו החוצה. ואז בעידודה אני לוחצת והוא יורד לו כ"כ מהר. איריס אומרת אני מרגישה את הראש! רוצה להרגיש? אני מסרבת. אני מפחדת שאם אגע אדע שזה אמיתי ולא אהיה מסוגלת נפשית להוציא אותו. אני ממשיכה ללחוץ ובנזוגי שכורע לצידי מוזמן להציץ על הראש השעיר. "יש לו שיער כמו שלי!" הוא צוהל. ואני נותנת עוד לחיצה והראש בחוץ! זה מותח את כל הנרתיק וקורע לי את השפתיים החיצוניות והדגדגן אבל הפרינאום שלי גמיש גמיש (אולי בזכות זה שעבדתי עליו היטב לפני?). "עכשו לא ללחוץ" איריס מבקשת ואני נלחצת, הראש הזה תקוע לי שם היא מסדרת את הכתפיים ואני נותנת לחיצה ואל המגבת שעל הריצפה מתגלגל לו עובר שעכשו הוא תינוק.
הוא שוכב לו למרגלותי פוער שתי עינייים ענקיות, ומביט בי. כל הגוף שלי רועד ואני אומרת לבנזוגי בתדהמה "מה זה?" אני לא מאמינה. לא מאמינה שפלא כזה יצא מתוכי, לא מאמינה שזה ממני ושזה שלי. איריס מנגבת אותו ומניחה אותו עליי ואני מחבקת אותו ורועדת ובוכה. האבא הטרי מתכבד לחתוך את חבל הטבור. אני עוד צריכה להוציא ממני את השילייה והנה אנחנו במיטה עם התינוק שלנו. אני אמא!
איזה ברת מזל אני היו לי את המלווים הכי מדהימים, בנזוגי הוא שותף אמיתי ואמא שהיתה נהדרת והכי חשוב - המיילדת איריס.