פלונית , פתאום חשבתי על מה שאת אומרת ועל הניק שלי ,
אז לא חשבתי בכיוון כשבחרתי אותו, אבל אני מתחברת.

ובא לי לשלוח גם פרח לעצמי, איך שאני משתדלת @}

חפציבה, ליבונת בת 3 @}

מאתמול היו עוד כמה תסכולים ,
הצלחתי להבין מצב רוח עצבני במיוחד כשחזרה מהמעון,
קישרתי אותו למטפלת שהחליפה מטפלת משלימה
ליבונת אמרה שהיא באמת לא אוהבת אותה , וזה היה מאד עצוב כשהקבועה לא באה.
חיבקתי אותה והיא קצת נרגעה,
והיו עוד כמה תסכולים , בינהם פספוס מעצבן של פיפי עלי ,
את רובם לא הבנתי , וממש ממש לא הייתי בהתנהגות אידיאלית...

כמה שליבך ער. ממיס לב.

חמודה הילדה. בת כמה היא? נשמעת ממש חכמה.

_אחר הצהריים נכנסתי שוב לשירותים , ושכחתי, אבל עם הצרחות הראשונות מבחוץ קפצתי, יצאתי החוצה והרגענו ביחד את הפחד
ליבונת דיברה אליו כמו אל תינוק, "אמא כבר באה, אל תדאג..." ועבר בשלום.
וככה עברנו מתסכול להבנה גדולה._

ממש נוגע ללב
התרגשתי

יש איזה מקום שפוקע בי כשהיא נכנסת לעצבים שלה, ויש מקום שפוקע בתוכה כשאני אומרת לה לא.
הפקיעה הזו, יש בה מן הטעינות של פעם,
כאילו שליבונת 'יודעת' שאני לא אכבד אותה, ואני מרגישה דומה,
ואני לא מבינה מאיפה זה, אני ממש ממש משתדלת וחושבת שרוב העימותים נגמרים בהמון התחשבות מצידי ונסיונות הבנה,
אז מאיפה זה, לכל הרוחות?

ובתוך התסכולים של מידי פעם, יש הרבה רגעים טובים של הנאה ביחד.
והנה תסכול אחד שדווקא נגמר טוב :

שבת , נכנסתי לשירותים ונעלתי , ליבונת מתחילה לבכות "אני צריכה פיפי! אני צריכה פיפי!"
אני משתדלת לסיים מהר, פותחת ומציעה לה להכנס ,
ליבונת נשכבת על הרצפה בתסכול שלא מתכוון ללכת , ובתוך הבכי הקטוע אני שומעת יפחות של " אני צריכה פיפי! אני צריכה פיפי מקודם !"
זהו , עכשיו אין ממש מה לעשות , לפחות כל עוד לא גילו את מכונת הזמן האגדית...
ליבונת בוכה, אני מתישבת על הספה , הכי קרוב לאיזור הבכיות שמתאים לי, אני אומרת לה מידי פעם שאני פה והיא יכולה לבוא,
מנסה להבין אותה (נסיונות שלא עובדים כמובן, כשהיא בהתקפת בכי)
אחרי שסאגת הבכי שוככת חלקית , ליבונת מסכימה לבוא אלי ואני מנסה לדבר :
"פחדת שאמא נכנסה לשירותים?" ליבונת בוכה קלות , אני מזהה מהבכי כן חלקי
"את לא אוהבת שאמא נכנסת ? זה מפחיד אותך ?" בוכה עדיין קלות
"איפה הפחד שלך נמצא? כאן בלב? אני שמה את היד שלה על הלב, וליבונת מסכימה, כן , כאן הפחד
"את רואה את הפחד , ליבונת? הנה, הוא פה, בואי נסתכל עליו , הוא מאד מאד מפחד.
הפחד שלך רוצה שאמא תגיד לו לפני שהיא נכנסת לשירותים?"
"כן " עכשיו כבר ממש מזדהה ומובן
"אז בואי נסתכל על הפחד ונעזור לו , מהיום אני אגיד לו לפני ונדאג שהוא לא יהיה לבד"

אחר הצהריים נכנסתי שוב לשירותים , ושכחתי, אבל עם הצרחות הראשונות מבחוץ קפצתי, יצאתי החוצה והרגענו ביחד את הפחד
ליבונת דיברה אליו כמו אל תינוק, "אמא כבר באה, אל תדאג..." ועבר בשלום.
וככה עברנו מתסכול להבנה גדולה.

חודשיים עברו מההודעה הקודמת שלי בדף .
חודשיים של ערעור היחסים ביני לליבונת ובניה מחדש.
אני כבר לא מוותרת על עצמי.
אני משתדלת מאד לזהות מצבים של קריסה פנימית ולתת לה מקום, לפני שזה הופך לכעס.
מהצד השני ליבונת לא מוותרת כל כך בקלות , היא כל כך רגילה לכניעה האוטומטית שלי
היא בוכה בהפגנה מידי פעם , היא לא מוותרת בקלות , ולפעמים אנחנו נכנסות ללופ ארוך של תסכולים נגררים.
אני משתדלת מאד להבין אותה, לעזור לה כשיש לי כח, לשאול ולהציע.
אבל עדיין משהו שם לא חלק, אני מנסה לזהות אותו.

יש איזה מקום שפוקע בי כשהיא נכנסת לעצבים שלה, ויש מקום שפוקע בתוכה כשאני אומרת לה לא.
לא יודעת לקרוא לו בשם , מבחוץ ההתנהלות שלי נראית לי נכונה.
ברור שאם לא מתאים לי אני צריכה לומר לא,
אבל יש איזו טעינות שמתלוית ל'לא' שכנראה מקפיצה אותה.

רוצה לכתוב כאן חלום שחלמתי , עדיין לא ממש מעובד.

אני נמצאת בבית ההורים שלי , מסביב חלק מהאחים והאחיות ואמא שלי , הם מדברים , זזים , מסתובבים , אנשים נכנסים ויוצאים.
ולתוך כל זה נכנסת מ' המטפלת שלי , וממתינה בצד בנימוס.
ואני קולטת במין תפיסה מאוחרת כזו, שהגיע זמן המפגש שלנו, ואנחנו פה, איך שכחנו!
אני מנסה לארגן לנו סביבת מפגש שפויה ושקטה, מבקשת מאחותי לצאת , היא מתארגנת לאיטה, לכיוון היציאה
אני מבקשת ומחכה שכולם יצאו , וכולם יוצאים לאט לאט, אבל יש להם זמן .
לא התבישתי בכלל שהם רואים שאני בטיפול , למרות שכמעט אף אחד לא יודע (אחת יודעת ממש ואחת יודעת על תקופה מסוימת שהייתי)
רק רציתי שיצאו ,כי הגיעה הפגישה שלנו , וכל כך חיכיתי שיהיה שקט...

בסוף יצאו כולם. מ' חיבקה אותי ארוכות , הרגשתי שהיא מבינה אותי ואת התסכול שלי , וממש התרגשתי מההבנה שלה,
אחר כך היו עוד מלא הפרעות , ילדים מכל מיני כיוונים, רעש ואנשים,
לא הצלחנו לדבר,
והגיע הזמן לסיים.
מ' רצתה לחבק אותי שוב, אבל התנגדתי , כעסתי עליה שהיא הולכת ככה, כעסתי שנגמר הזמן והיא לא רואה את התסכול שלי.
היא נסתה שוב והרפתה. והלכה.

קיים גם פחד מאנשים אחרים שלא יראו אותי ויתחשבו
אני, אישית, לא מצפה מאנשים שיראו אותי ויתחשבו. מבחינתי זה סוג של הקשבה יתרה, ניסיון לקריאת מחשבות. זה משהו להעריך כשאנשים אחרים עושים את זה (ומאנשים קרובים אני כן מצפה שיכירו אותי - כי הם קרובים), אבל לא משהו לצפות מהם, ולכן לא משהו לפחד שהם לא יעשו. כי הם לא אמורים לעשות.

זה התפקיד שלי להשמיע את הצרכים שלי ולדאוג להם. וכשקראתי את ההודעה שלי ממש קפץ לי לעין איך את לא דואגת לצרכים שלך, לא מספקת אותם, מוותרת עליהם. בדף איפה הגבול היה דיון מעניין על הנושא. אם אני זוכרת נכון, המסקנה הייתה שגבולות פשוט קיימים. אף אדם לא סופרמן, ואם אמא עוברת את גבולות הכוח שלה, או מאפשרת לאחרים לעבור אותם - יש לזה מחיר.

ובהודעה שלך זה היה ממש ברור - הנה, את מאפשרת לבת שלך לעבור את גבול היכולת שלך:
_אבל היא נעצרה ממש, והרגשתי את התסכול מתפשט בי.
הרמתי אותה, והרגשתי כעס על הכניעה, הנה, לא רציתי להחזיק אותה, אבל זה פשוט לא מענין אותה, היא בכלל לא רואה אותי,
והצרכים והרגשות שלי לא משחקים פה בכלל, לא רציתי ועכשיו אני חייבת .
וביחד עם זה הגיע הפחד מהמחיקה, הפחד שתמיד היא תרצה ממני דברים ואני אהיה חייבת לספק לה אותם גם אם אני ממש לא ארצה...
וזה ממש מפחיד אותי להימחק ככה..._

את הרי בכלל לא חייבת. ואף אחד לא מכריח אותך. ובמקום בו יש שתי אפשרויות, לעולם יש יותר, והבת שלך רק מפסידה מזה שאת מוותרת ככה. לחציית הגבול יש השלכות: לא אמרתי לה מילה, אבל הכעס כבר ממש התחזק כי הכעס מסמן שנחצה פה גבול. כעס זה עוד הגרסא הטובה. רגש שהתערבבה לתוכו קצת קורבנות, או בכלל לא.

אני אישית חושבת שבחיים דווקא יש המון שימוש בכוח. לא בכוח פיזי, אבל בצורות שונות ומגוונות של כוח. והצורה הראשונה מביניהן - הכוח לשלוט במעשים שלי.

אני יודעת כמה פחד יכול להיות מרעיל ומיותר והכל, אבל לי בעיקר קופצת לעין ההתנהלות שלך - זה שאת מוותרת ולא עומדת על שלך. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך שהעמידה על שלך היא גם לתועלת הבת שלך, כי לאי עמידה על שלך יש מחיר. גם בטווח הקרוב - רגשות שליליים שיצאו החוצה באיזשהי דרך. וגם בטווח הרחוק - כי ילדים לומדים מדוגמא אישית, ועדיף שזו לא תהיה דוגמא אישיתש ל הלך רוח כנוע{{}}. ובנוגע לפחד - מותר לפחד. אבל לפעמים כדאי ללכת דרך הפחד, כמו בלחש נגד הפחד של בנות גשרית מחולית - אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף מסביבי ובעדי.

_הפחד שליבונת לא רואה אותי ולא מתחשבת בצרכים שלי
אני הייתי מנסחת את זה אחרת. הפחד שאת לא רואה את עצמך ולא מתחשבת בצרכים שלך._

אישה, את ממש צודקת, אבל כן קיים גם פחד מאנשים אחרים שלא יראו אותי ויתחשבו , וזה לא יושב על בסיס כלום,
ולכן אני מדייקת את עצמי: הפחד שאנשים מבחוץ לא יראו אותי, ולי לא יהיה כח לעמוד על הצרכים שלי ולספק אותם בעצמי ולא לוותר על זה .
(כי עשיתי את זה בעבר.. ויתרתי על זה)


אני מרשה לעצמי לומר שהיא בטוח לא מתחשבת בצרכים שלך. אבל זה בסדר, היא עוד לא בגיל.
כל מילה , מיכל ותמי, אני פשוט צריכה להרגיע בתוכי את הפחד, ולתת לכל דבר את הפרופרוציה שלו.
ןלא לפחד לעמוד על שלי, וואו , זה המון.

וכיוון שיש לי ילדות גדולות, אבל אני זוכרת הייטב מצבים כאלה, אני רוצה להוסיף:
זה בסדר גמור שהיא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך בגיל הזה.
אם תמשיכי לגדל אותה באהבה וברכות כמו שאת עושה - היא תראה. כשתגדל. תראה ותתחשב - במידה. בלי לוותר על הכרה בצרכים שלה.

עכשיו זה זמן העבודה שלך, את המבוגרת, היא הקטנה. והעבודה הכי חשובה היא על עצמך: אל תפחדי! אל תפחדי שהיא כך ולא כך, אל תפחדי שהיא תגדל להיות כזו ולא אחרת. אל תפחדי לתת לה כל מה שאת יכולה, ולא לתת את מה שאת לא יכולה.
וכמו שאישה כתבה: תראי את את הצרכים שלך. ותשקלי את מתי את יכולה לוותר על מילוי שלהם ומתי לא. את הקובעת.
בלי לפחד.
אין ״תמיד״ עם ילדים.
הכל דינמי ומשתנה. גם כשהם גדלים (:

ואגב הרצון להזיז אותם מול חוסר הרצון שלהם לזוז - זה קורה הרי גם ביחסינו עם מבוגרים (בן הזוג, אחים, קולגות בעבודה, חברים). אלה הם החיים, ועם זה צריך להתמודד: לנסות להניע אנשים בלי להפעיל כוח, כי לרוב אין את הפריבילגיה להפעיל כוח.

מכיוון שיש לי בת כמעט שלוש חכמה ועקשנית משלי, אני מרשה לעצמי לומר שהיא בטוח לא מתחשבת בצרכים שלך. אבל זה בסדר, היא עוד לא בגיל.

כל כך הזדהיתי איתך. הצורך להזיז אותם מול חוסר הרצון שלהם לזוז. ארררררררר, מטריף ת'שכל.

הפחד שליבונת לא רואה אותי ולא מתחשבת בצרכים שלי
אני הייתי מנסחת את זה אחרת. הפחד שאת לא רואה את עצמך ולא מתחשבת בצרכים שלך.

איזה בוקר עמוס ומורכב.

דווקא בהתחלה היה בסדר, כלומר, בהתחלה הייתי ממש בסדר
הצעתי לליבונת שתתלבש חצי - חצי, שזה אומר שהיא בוחרת אילו פריטים אני אלביש לה ומה היא תלבש לבד,
היא זרמה, ובחרה, אבל אחר כך התעקשה שאלביש קודם את שלי, וזהו. לא הראתה נכונות ללבוש את החלק שלה.
הודעתי בקול שאנחנו יוצאים , ואי אפשר לבוא עם עם פיגמה לגן (היא יודעת את זה וגם לא רוצה!)
ולא, שום דבר לא עזר, חוץ מלומר שוב שאם היא לא מתלבשת אנחנו יוצאים !!! עד שהיא השתכנעה ברצינות הכוונה , התלבשה יחסית בשמחה והתארגנו לצאת .

כמעט יצאנו, ואז ליבונת ביקשה: שאמא תיקח אותי! הממממממ.. עשיתי הערכת מצב מהירה, ושינוי תוכניות והודעתי שבסדר .
פה היתה גמישות מאד גדולה מצידי על חשבון זמן עבודה, התעלמתי מהמחשבה האוטומטית שלי "אם אני אסכים היא תרצה כל יום". היום היא רוצה ואני מסכימה אז בכיף.

יצאנו , אני בהרגשה טובה , לא בכל יום אני לוקחת את ליבונת לגן !
פתאום היא נעצרת, אחרי עשרה מטרים , ועושה הקפות סביבי, במילים זה : אמא תרימי אותי....
פה הרגשתי גבול קטן מתרומם בתוכי, ואמרתי לה : לא מתוקה, לא נעים לי להחזיק אותך עכשיו, זה כבד לי.
אבל ההקפות רק התחזקו, ונוספו גם משיכות קטנות , שממש עצבנו אותי "אני לא יכולה ללכת ככה! בואי נלך נורמלי!"
ליבונת עצרה במחאה והתחילה לבכות בקול מנדנד, אמרתי : בואי !אנחנו הולכים! אבל היא נעצרה ממש, והרגשתי את התסכול מתפשט בי.
הרמתי אותה, והרגשתי כעס על הכניעה, הנה, לא רציתי להחזיק אותה, אבל זה פשוט לא מענין אותה, היא בכלל לא רואה אותי,
והצרכים והרגשות שלי לא משחקים פה בכלל, לא רציתי ועכשיו אני חייבת .
וביחד עם זה הגיע הפחד מהמחיקה, הפחד שתמיד היא תרצה ממני דברים ואני אהיה חייבת לספק לה אותם גם אם אני ממש לא ארצה...
וזה ממש מפחיד אותי להימחק ככה...

התקדמתי איתה לתחנה , ובתזמון מושלם עבר האוטובוס שלנו, עוד אוטובוס שמגיע ליעד עבר שתי דקות קודם ...
לא אמרתי לה מילה, אבל הכעס כבר ממש התחזק : בגללך הפסדנו עכשיו!! למה היית צריכה לעשות את המלחמה המיותרת הזו???

חשבתי שבגלל ששני האוטובוסים שמגיעים ליעד שלנו עברו , הדרך הכי קצרה להגיע תהיה ללכת ברגל לתחנה אחרת , מרחק של 5-6 דקות הליכה.
הסברתי לליבונת שעכשיו צריך ללכת ברגל, כי האוטובוס עבר!
לא יכולה לומר שלא הרגשתי שזה גם עונש עבורה, בגללה הפסדנו את האוטובוס , עכשיו שתלך ברגל !!

פה ליבונת התחילה לבכות, ולא הסכימה בשום אופן ללכת .
אני הייתי מתוסכלת והכעס הציף אותי ולא השאיר לי מקום להרגיש אותה, ניסיתי להכריח אותה, ללכת בעצמי ולחכות שהיא תבוא, הייתה סאגה של כמה דקות שהיא בכתה , וניסיתי מכל הכיוונים
(אנחנו חוזרות הביתה וזהו! לא נלך לגן היום ! אני הולכת ותבואי איתי, להתראות!)
עד שבסופו של דבר לקחתי אותה על הידיים - לכיוון הבית.
היא בכתה מאד, אמרתי לה שאם היא לא הולכת נצטרך ללכת הביתה, ורק אז היא הסכימה ללכת יפה לגן.

ליבונת נתנה לי יד ובכתה. הלכנו ביחד, היא בוכה ואני נותנת לתסכול ולכעס לבוא, רואה את הכעס שיש לי על הילדה הקטנה והטובה הזו,
ומרגישה רע מכל הכיוונים,
אחרי כמה דקות נרגעתי, וניסיתי להתיחס לרגשות שלה. היא רק בכתה בלי לספר, אבל הרגשתי שהוקל לה.
עצרתי איתה בנדנדה לכמה דקות (זמן עבודה יקר מתבזבז!! אבל מי סופר..)
היא נרגעה וגם אני, הצלחתי לחזור ליד רכה, כשהיא לא ירדה מהנדנדה , למשל, חיכיתי לה ואמרתי שהולכים.
כשהיא רצתה עוד הפעם על הידיים אמרתי שאין לי כח, ובנס זה עבר בשלום (איך פחדתי שזה מתחיל שוב!)
בתחנת האוטובוס החזקתי אותה שתי דקות ונתתי לה לבכות עלי ולהרגע.

ליבונת הגיע לגן , די רגועה, ואני לעבודה עם תסכול קל, מרגישה אמא גרועה, אבל יודעת שזה לא נכון.
אני בדרך כלל די בסדר, לא שאני מושלמת ולא מצאתי אף דרך שתתאים לי ולליבונת באופן מושלם,
אבל ביום יום אני קשובה לי ולה, משתדלת שיהיה לנו טוב, ויש לי כוחות כשאני מפוקסת ורגועה.
הבעיה היא כשמגיע הפחד...
הפחד שליבונת לא רואה אותי ולא מתחשבת בצרכים שלי , ואני לא מסכימה שזה יהיה תמיד ככה!!!!!
הפחד השני הוא מאובדן שליטה (שהוא דומה ושונה) , שליבונת לא מקשיבה לי , וכל החיים אני אצטרך לעשות סיבובים וקומבינות בשביל לשכנע אותה לאסוף , או לבוא לאמבטיה.
מה עם משמעת?? ומה יהיה אם אוותר לה??

איזה יום עמוס.
מרגישה טוב יותר עכשיו, אחרי שפרקתי.

אני מבינה מה את אומרת .
כי גם אני לקחתי את ההסברים האבולוציונים לפרטי פרטים בערבון מוגבל
אבל התחברתי בעיקר לקשר בין הציור לנפש, לביטוי הגדול מאד שיש בו והצמצום האפשרי שלו - לעצמים.

מענין לשמוע , מה?
החלק שהילד עובר את האבולוציה של האנושות בקיצור בגילאים קטנים. החלק הזה נראה לי לחלוטין לא מבוסס ראיות בשום דרך.

מה שאני מאמינה בו: יש מנגנון התפתחות טבעי של הציור. אנשים צירו עוד על קירות המערות... אפשר לפגוע בו בכל מיני דרכים. יש ילדים שהמנגנון הזה פריך יותר וקל יותר לשיבוש, ויש כאלו שלא (ועבור ילדים כאלו אין בעיה לצייר להם משהו מידי פעם, הם לא יפגעו מזה.) הדרכים לתיקון שיבוש כזה גם כן מתוארות בדף.

מתחברת לחלק הפרקטי, לתיאוריה - קצת פחות. גם הקיצוניות של הדף קצת לא מתאימה לי, אבל אולי זה כי ציור אף פעם לא היה צורת הביטוי האומנותית העיקרית בשבילי.

בכל מקרה, המלצתי על הדף בדיוק כי חשבתי שהחלק הפרקטי יועיל לך - שהבת שלך היא בדיוק המקרה של שיבוש המנגון הציורי, ושהעצות שם לאיך לתקן יועילו לה. ואפילו הקיצוניות לא תזיק - כי כנראה היא מהילדים שקל לשבש להם את המנגנון.

אישה , שולחת לך תודה ענקית !!
אני קוראת את הדף מרותקת, מוצאת את עצמי בתוכו, והולכת לשלוח את דן לקרוא את הכל מהתחלה...
מכירה שדברים שאת מרגישה מתחברים אחד לשני בצורה מסודרת ? קצת כמו החוויה של הילד שמצייר משהו וקולט שזה יצא דומה למציאות...
אז עכשיו היתה לי חוויה כזו,
אני מאמינה גדולה בהרבה ממה שכתוב שם .

יש לי כמה השגות על התיאוריה שלו,
מענין לשמוע , מה?

יש עצות לגבי איך למנוע את זה בדף עקרון הרצף באומנות של ילדים
יש לי כמה השגות על התיאוריה שלו, אבל אני נוטה להסכים עקרונית לפרקטיקה.

היום ישבנו וציירנו , אני וליבונת ,
הוצאתי את הפנדות וצבענו חופשי,
מילאתי כמה דפים ברצף וליבונת היתה מוטרדת מאד מה בדיוק אני מציירת ,
את מציירת אותך? כן, ואיך אני אצייר את ליבונת?
עניתי לה שוב ושוב שאיך שיוצא לה זה ליבונת, ואיזה צבעים שמתאים לה, ומה שהיא אוהבת.
. אבל היא התעקשה שהיא רוצה לצייר את ליבונת עם פה. כמו שהיא נראית.
ולא צירה כמעט כלום.
חבל לי שהיא ככה מקובעת, וזה כנראה בגללינו, היא בסך הכל עוד לא בת שלוש!

וכל השאלות מגיעות בסוף למבוי סתום של "ככה השם עשה"
מזכיר לי מעין משחק שגיסי וגיסתי המציאו וסיפרו לנו עליו פעם: "סיבת כל מסובב". שואלים "למה...?" על כל דבר שעולה בדעת- - משיבים - שואלים "למה...?" על התשובה ובסופו של דבר תמיד מגיעים אל השם.

דף בית אישי
@}

כל הוראה, או דרישה היא פתח לבדיקה מענינת
וכל תשובה היא פתח לעולם של שאלות

ואיך אפשר בלי למה?
ליבונת חייבת להבין כל דבר עד היסוד.
נס שאנחנו דתיים , וכל השאלות מגיעות בסוף למבוי סתום של "ככה השם עשה"
אחרת אני בטוחה שהייתי מסתבכת אי שם באחד משלבי האבולוציה...
"אמא , למה יש מגלשות בין הכביש למדרכה?"

• "כדי שאמהות תוכלנה לרדת ולעלות עם עגלות"
• "אבל למה אמהות הולכות על המדרכה עם עגלות?"
• "כי זה כבד להן"
• "אבל למה זה כבד להן?"

חבל שנגמר לי הכוח, ככה בדיוק מפספסים את איזייק ניוטון הבא.

ליבונת היא נקודת אור בחיי.
אולי לא נקודה, אלא זרקור רב עוצמה.

היא ילדה יפהיפיה, חכמה מעל לממוצע, מתוחכמת הרבה מעבר אליו,
היא לא מקבלת שום דבר כמובן מאליו, בטח לא הוראות שמופנות אליה,
וזעקה היסטרית של : לא!! שתבהיל כל ילד ממוצע, רק תגרום לה רק לעשות עוד קצת כן , ולראות בסקרנות מה יקרה.
כל הוראה, או דרישה היא פתח לבדיקה מענינת , ומה אם לא??
את רוצה שאני אאסוף - אבל אם אני לא אאסוף מה תעשי?
עכשיו הולכים לאמבטיה - את בטוחה?? אני הולכת לשחק בחצר...

היא ילדה שבאופן עקבי ממוססת את כל השיטות , את שיטת המכות והעונשים והפרסים, את שיטת הגבולות ואת שיטת ה"בלי גבולות"
הסחות דעת לא עובדות אצלה בכלל... ופתרונות מעניינים באופן חלקי מאד...
אני חושבת שהיא רוצה שאייצר כל יום מחדש את השביל שלי ושלה

אם כבר פנטזיות , אז מה עוד אני אוהבת לעשות?
לקרוא קלאסיקות ישנות עם התחלה וסוף יפים וטובים (ועדיף גם אמצע (-:)
לשמוע שירים שקטים וישנים עדיף,
לישון עם ליבונת הקטנה שלי , ולקום בזווית של 35 מעלות , ולגלות שהיא התהפכה לרוחב המיטה תוך כדי החלום,
לשבת על שפת הים ולבד.
מתוך כל זה אפשר לומר שאת שורה 3 אני מיישמת על בסיס יומיP-:

אפרופו לבד ובשקט.
אני אוהבת את שניהם במידה שווה, ומאד.

שנים שחלמתי לגור לבד על אי בודד,
לנשום, לשמוע מוזיקה, לחלום , לבהות ולישון הרבה לישון.
לא ממש ויתרתי על החלום הזה, אפשר לומר שלמדתי להביא את האי לחיי.

זה טוב כשאישי הולך לטיפול בשביל עצמו,
טוב מאד אפילו,
אבל כשאני קולטת שאני פרטנר בטיפול זה , איך לומר? קצת חופר
ולמרות שחיכיתי לרגע הזה הרבה
אני מוצאת את עצמי בלי אנרגיות לטיפול שלו.
הולך? שילך , שיהנה, אבל שישאיר אותי לבד ובשקט.

נצחק נצחק עד השנייה האחרונה
כל עוד יש איפור
העיניים זורחות, הפנים מאירות
והלב, הלב לא ברור

וזה זז בתוכי כבר שנים
הרצון להתעמק, לדעת
לדפדף את הכריכה היפה שמעל
להסיר את הקליפה

להיכנס בין השורות לרגע
לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן
איך פתאום זה כובש את כולי ברגע
אוחז בי, מטעה
ועוזב
אז שוב אני ישנה וליבי ער...