על ידי סגו_לה* » 02 נובמבר 2010, 21:29
טוב,עדיין מאוד חלשה,אבל ננסה לעשות סדר ולכתוב,
אתמול קיבלתי שיחת טלפון מביה"ח שאני מוזמנת לשעה 7:00 בבוקר לגרידה,
חבר טוב התנדב לקחת אותי כדי שהאיש ידאג לילדים,
לי היה ברור שהוא יסיים ויבוא,הוא הבין שזה בטח יקח מלא זמן והוא יצטרף בצהרים ויבוא לקחת אותי הביתה.
שנינו לא ידענו מה הולך לקרות.
אני זוכרת שעלתה לי מחשבה,שאני חייבת לתעד הכל,שמישהי אחרת,שתצטרך לעבור את זה,תדע מה צפוי לפניה.
והיום אחרי הכל חשבתי,מה יש לתעד-נכנסת לחדר ניצוח,הורדמת,התאוששת וזהו.
אז זהו שלא.
במחלקת נשים היה שקט של בוקר,מנקה ערביה מנגבת את הרצפה,שתי נשים יוצאות עם דפי תפילה בידן,יהודיה עם סידור ואישה ערביה מבוגרת אוחזת דפים בערבית וממלמלת פסוקי קוראן.
אחות מנחה אותי להתכונן,להוריד הכל וללבוש את החלוק עם הגב החשוף,אני אורזת את התיק והשקית עם הבגדים והנעלים ואז נזרקת לחלל השאלה,מי מלוה אותך?
אני לבד.פתאום עולה הבהוב של מחשבה-מה,זה לא אמור להיות ככה? האחות מראה הבעת צער ואומרת,אל תדאגי נביא לך את הכל שתסיימי עם הפרוצדורה (אשכרה פרוצדורה)
מגיע בחור שלוקח אותי במיטה לחדר ניתוח,פלורוסנטים,פלורוסנטים,פלורוסנטים ,סיבוב צילומי פרחים הולנדים על הקירות, מעלית ואני נכנסת לחדר המתנה לניתוח.איתי מחכות עוד כמה נשים,הבעל לידן ממלמל תהילים אוחז ביד,אז ירד לי האסימון ,האיש שלי לא איתי.
הפחד מטפס לגרון והספרות בשעון מתקדמות לאיתן.אני מתפללת להיות עטופה באהבה ושכל מי שיבוא במגע איתי יתמלא אהבה ויטפל בי באהבה.פעמים ניגשים אלי עם טפסים:הורדת תכשיטים?ביגוד תחתון,אין עדשות?
בסוף לוקחת אותי חבורה עליזה של אחים\סניטרים שמחליקים בדרך חיוכים וכיפים עם כל מיני אנשי צוות שהם פוגשים,אני שמחה שהתפילה שלי נענית.
בכל השעה הזאת ששכבתי על המיטה מחכה,היתה בי תחושה מוזרה,מה אני שוכבת כמו איזה חולה,עוד לא עשו כלום ואני כבר בעמדת חולה.אבל הפתח בגב לא אפשר לי הרבה תנועה,חוץ מפעם אחת שניגשתי לשירותים אוחזת היטב בכנפות החלוק.
מגיעים לחדר ניתוח,יש שם כמה אנשי צוות,הרופא עדיין לא נמצא,קר לי.
כל מי שפוגש אותי מברך אותי "בהצלחה" עם חיוך.מגיע אח שבא לשים אנפוזיה,איך הורידים שלך? מעולים אני עונה בביטחון! מאוד קל להוציא אצלי דם.האח מחפש בספקנות וממלמל,עכשיו אתגרת אותי,וכמובן שמכניס בקלות את המחט.
מגיע הרופא,ממקמים אותי על המיטה,הוא שם לי מסיכה ומברך בהצלחה,אני נושמת עמוק וצוללת לתוך שינה עמוקה.
מתעוררת בחדר התאוששות ומבינה שאני אחרי,השפתיים יבשות ואני מרגישה את הרחם מתכווצת אבל בעדינות,לא כואב מידי.
משם אני נלקחת למחלקה אחרת,פלורוסנטים,פלורוסנטים....תמונות של פרחים מהולנד,אבל הפעם אני מטושטשת ומנמנמת לסירוגין.
אני חשה מעורפלת,אחות ניגשת אלי ושואלת אם אני רוצה לאכול ולשתות (הייתי בצום מהלילה) אני מבקשת תה ומקבלת תה חם ומתוק,בדיוק כמו שאני צריכה.
אח"כ היא מוודאת שהייתי בשרותים ואכלתי,טוב,עכשיו תתלבשי ותעלי למחלקת נשים להשתחרר.
אני מבינה שאני לא מסוגלת עוד ללכת,אני מעורפלת ומבקשת לשכב עוד,
בהמשך האחות רואה שאני עדיין לא מרגישה טוב ומחברת אותי שוב לעירוי עד שאני מרגישה יותר טוב.
אני עולה לאט למחלקה,שם כבר מגיע האיש.
אני מרגישה שהעלבון והחולשה מכריעים אותי וברגע אחד אני כמעט מתעלפת.
שמים אותי לשכב עוד קצת עם עירוי ואח"כ משחררים אותי.
טוב,עדיין מאוד חלשה,אבל ננסה לעשות סדר ולכתוב,
אתמול קיבלתי שיחת טלפון מביה"ח שאני מוזמנת לשעה 7:00 בבוקר לגרידה,
חבר טוב התנדב לקחת אותי כדי שהאיש ידאג לילדים,
לי היה ברור שהוא יסיים ויבוא,הוא הבין שזה בטח יקח מלא זמן והוא יצטרף בצהרים ויבוא לקחת אותי הביתה.
שנינו לא ידענו מה הולך לקרות.
אני זוכרת שעלתה לי מחשבה,שאני חייבת לתעד הכל,שמישהי אחרת,שתצטרך לעבור את זה,תדע מה צפוי לפניה.
והיום אחרי הכל חשבתי,מה יש לתעד-נכנסת לחדר ניצוח,הורדמת,התאוששת וזהו.
אז זהו שלא.
במחלקת נשים היה שקט של בוקר,מנקה ערביה מנגבת את הרצפה,שתי נשים יוצאות עם דפי תפילה בידן,יהודיה עם סידור ואישה ערביה מבוגרת אוחזת דפים בערבית וממלמלת פסוקי קוראן.
אחות מנחה אותי להתכונן,להוריד הכל וללבוש את החלוק עם הגב החשוף,אני אורזת את התיק והשקית עם הבגדים והנעלים ואז נזרקת לחלל השאלה,מי מלוה אותך?
אני לבד.פתאום עולה הבהוב של מחשבה-מה,זה לא אמור להיות ככה? האחות מראה הבעת צער ואומרת,אל תדאגי נביא לך את הכל שתסיימי עם הפרוצדורה (אשכרה פרוצדורה)
מגיע בחור שלוקח אותי במיטה לחדר ניתוח,פלורוסנטים,פלורוסנטים,פלורוסנטים ,סיבוב צילומי פרחים הולנדים על הקירות, מעלית ואני נכנסת לחדר המתנה לניתוח.איתי מחכות עוד כמה נשים,הבעל לידן ממלמל תהילים אוחז ביד,אז ירד לי האסימון ,האיש שלי לא איתי.
הפחד מטפס לגרון והספרות בשעון מתקדמות לאיתן.אני מתפללת להיות עטופה באהבה ושכל מי שיבוא במגע איתי יתמלא אהבה ויטפל בי באהבה.פעמים ניגשים אלי עם טפסים:הורדת תכשיטים?ביגוד תחתון,אין עדשות?
בסוף לוקחת אותי חבורה עליזה של אחים\סניטרים שמחליקים בדרך חיוכים וכיפים עם כל מיני אנשי צוות שהם פוגשים,אני שמחה שהתפילה שלי נענית.
בכל השעה הזאת ששכבתי על המיטה מחכה,היתה בי תחושה מוזרה,מה אני שוכבת כמו איזה חולה,עוד לא עשו כלום ואני כבר בעמדת חולה.אבל הפתח בגב לא אפשר לי הרבה תנועה,חוץ מפעם אחת שניגשתי לשירותים אוחזת היטב בכנפות החלוק.
מגיעים לחדר ניתוח,יש שם כמה אנשי צוות,הרופא עדיין לא נמצא,קר לי.
כל מי שפוגש אותי מברך אותי "בהצלחה" עם חיוך.מגיע אח שבא לשים אנפוזיה,איך הורידים שלך? מעולים אני עונה בביטחון! מאוד קל להוציא אצלי דם.האח מחפש בספקנות וממלמל,עכשיו אתגרת אותי,וכמובן שמכניס בקלות את המחט.
מגיע הרופא,ממקמים אותי על המיטה,הוא שם לי מסיכה ומברך בהצלחה,אני נושמת עמוק וצוללת לתוך שינה עמוקה.
מתעוררת בחדר התאוששות ומבינה שאני אחרי,השפתיים יבשות ואני מרגישה את הרחם מתכווצת אבל בעדינות,לא כואב מידי.
משם אני נלקחת למחלקה אחרת,פלורוסנטים,פלורוסנטים....תמונות של פרחים מהולנד,אבל הפעם אני מטושטשת ומנמנמת לסירוגין.
אני חשה מעורפלת,אחות ניגשת אלי ושואלת אם אני רוצה לאכול ולשתות (הייתי בצום מהלילה) אני מבקשת תה ומקבלת תה חם ומתוק,בדיוק כמו שאני צריכה.
אח"כ היא מוודאת שהייתי בשרותים ואכלתי,טוב,עכשיו תתלבשי ותעלי למחלקת נשים להשתחרר.
אני מבינה שאני לא מסוגלת עוד ללכת,אני מעורפלת ומבקשת לשכב עוד,
בהמשך האחות רואה שאני עדיין לא מרגישה טוב ומחברת אותי שוב לעירוי עד שאני מרגישה יותר טוב.
אני עולה לאט למחלקה,שם כבר מגיע האיש.
אני מרגישה שהעלבון והחולשה מכריעים אותי וברגע אחד אני כמעט מתעלפת.
שמים אותי לשכב עוד קצת עם עירוי ואח"כ משחררים אותי.