על ידי זהרה* » 30 מאי 2010, 02:42
השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?
אני מאמינה שהוא יכול, עם עזרה. לגבי אם הוא רוצה, אני מאמינה בכל לבי וישותי שאם היה מבין, היה רוצה. מבין כמה הוא מפסיד מזה שהוא מדלג על העולם הזה, לא מצליח להיות בו כדי לחוות אותו. אני יודעת שזה נשמע רע, מתנשא, מה שתגידו. אבל ככה אני מרגישה.
***
אז איך נראים החיים עם בן אדם היפראקטיבי? איך נראים החיים עם בן אדם חסר סבלנות ואימפולסיבי באופן קיצוני?
למשל,
הוא רוצה להתחיל ליסוע אבל הילדים עוד לא חגורים. אני אומרת רגע, אבל הוא מתקדם ונעצר, מתקדם ונעצר, עד שאנחנו מסתדרים. וגם ברמזור אדום, לא מסוגל לעמוד במקום עם האוטו. מתקדם ונעצר כל הזמן, עד שירוק.
ובבוקר כשהילדים צריכים לצאת, הוא מלביש אותם כל כך מהר, שאין מצב שזה יהיה מתואם. ולפעמים הבגד עליהם הפוך, או מלוכלך, או לא תואם את העונה, ותמיד גוער בהם נו כבר נו כבר נו כבר, כאילו כל יציאה מהבית היא תחרות. ואם הילד אומר רגע יש לי פיפי, אבא אומר אין זמן עכשיו, כי לא משנה מה, תמיד אין זמן עכשיו, תמיד ממהרים.
וכשיושבים לשולחן, עד שכולם מתיישבים האוכל שלו כבר נגמר, והרבה פעמים אוכל בעמידה, עם הדלת של המקרר פתוחה, עד שהיא נסגרת הוא כבר סיים. וגם במקרים שצריך להתאפק ממש, כמו עד שמסיימים את הקידוש בארוחת שבת או עד שחותכים את העוגה בימי הולדת או שאין מספיק אוכל וצריך לחכות שכל הילדים יקבלו קודם, הוא כבר שולח את היד. ותמיד אחר כך מתבייש, תקוע עם איזה אוכל טפשי בפה ונבוך כולו.
ובמשחקים למיניהם הוא לא יכול לשחק כמעט בכלל, כי הוא תמיד מציץ בקלפים שאסור או לא מצליח לחכות לתור שלו או לחילופין - כל כך כל כך מתאמץ לזכור מה ומתי צריך לעשות, ששום מקום להנאה לא נשאר לו. ומשחקי מחשב ממש אבודים (טוב, זה דוקא לטובה) כי ברגע שהאצבע שלו תהיה על כפתור הוא ילחץ עליו. לכן גם לצלם הוא לא יכול, כי תמיד הוא לוחץ על הכפתור של הצילום לפני שהספיק לכוון את המצלמה.
ולקרוא מיילים או סמסים הוא קורא כל כך מהר, שחלק מהתוכן מתפספס. ממש כמו שהוא מקשיב.
ולעשות חשבונות זה תמיד עלי, כי אמנם תרגילים הוא עושה מצוין, אבל אם יש גם משהו בכתב שצריך לחשב, הוא עשוי לפספס אותו.
וכששואלים אותו משהו הוא תמיד אומר כן, כי בראש כבר השלים למשהו שהוא מסכים לו, ולכן אני ממש לא נותנת לו להתעסק עם שום בעל מקצוע בחיים שלנו.
ויש עוד אינסוף דוגמאות, אבל מה שהכי קשה לי בעולם זה זה שהוא פשוט, כאילו, לא מקשיב לי. שומע כל מה שאני אומרת, אבל אין שיחה. אין סבלנות לשיחה. כמו שאני עשויה הייתי להגיב למישהו טרדן, שמפריע לי בחיים המאד חשובים שלי. הייתי אומרת משהו מנומס, ועושה כן כן עם הראש, ותכל'ס רק מתפללת שייגמר. כך גם הוא, וגם בדברים מאד חשובים שממש צריך לדבר עליהם, הוא פשוט לא שם.
אתם מכירים איך זה ששומעים הרצאה, נניח, ושומעים את כל המילים כולן, ובסוף אין מושג בכלל על מה זה היה? שהמילים עוברות ליד, לא נכנסות?
או כשעייפים נורא, וכל מה שעושים עושים רק חצי טוב, וכל הנאה שמקבלים מקבלים רק חצי ממנה, והתגובות כבר לא ממש מתואמות, כי העייפות מציפה?
ועוד דברים שקשורים לשיחה -
בטלפון, כשהוא מסיים את השיחה הוא אומר 'יללה ביי' ואז סוגר. חסרה השניה הזו לחכות לראות אם אני עונה גם ב'ביי' או שאני רוצה להגיד עוד משהו. וגם בבית, כשהוא הולך לישון למשל הוא אומר לילה טוב ואז מסתובב והולך, ובכלל לא פנוי לראות אם ואיך הגבתי לברכה שלו. ואולי בכלל קבלתי התקף לב ואני שפוכה על הרצפה בדיוק? ולפעמים אני יכולה להגיד לו משהו שהוא לא מצפה לו, למשל הוא שואל 'מה שלומך' ואני עונה 'כואבת לי הבטן' במקום לענות 'בסדר' כצפוי. אז הוא ממשיך הלאה, כאילו שכן אמרתי 'בסדר' כמו שהוא ציפה שאגיד.
***
אתם מבינים מה אני מספרת? מדובר באיש יקר מאד, לא רע, לא עצבני, לא אלים וטוב לב באופן קיצוני - אבל עם הפרעה. וההפרעה הזו פוגעת לו בתפקוד, ופוגעת לי בחיים אתו, ואובחנה כבר בכל הכלים הרפואיים שיש, ועדין הוא מתכחש לה לגמרי. לא, זה לא אני זו את. הוא פשוט לא רואה כ ל ו ם.
אז מתי הוא כן בסדר?
כשהוא על כדור, או כשהוא בתנועה. בגלל זה אפשר לדבר אתו כשהוא נוהג. אבל אז אין קשר עין, כמובן. חוץ מזה כמה דלק אפשר לשרוף כדי לספר מה נשמע?
***
השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?
כן, ואני מאמינה שמהצד השני של התזזיתיות הזו עומד איש מאד יקר ומאד אהוב, שכלוא בתוך האימפולסיביות הבלתי נשלטת שלו. ושמעבר לפינה מצפים גם לו וגם לשנינו, אבל בעיקר לו, חיים הרבה הרבה יותר יפים. ושהוא יכול להפוך להיות אדם שמסוגל להתעכב בעיניים על מה שהוא רואה, ולהבחין בצבעים ובטעמים ובריחות, ובכל הדברים הטובים והיפים האלו שרק מי שמסוגל לעצור רגע, יכול לראות. ושבעצם יהיה לו הרבה יותר זמן, הרי, כי אם יצליח לעצור מדי פעם, הוא יעשה הרבה פחות טעויות (למשל בכביש, אם יעצור להתבונן במפה בסוף יגיע מהר יותר מאשר אם ייסע מהר מהר ולא יצליח לעצור כדי להתאפס על הדרך). ושהוא יוכל לראות כמה הילדים שלו יפים, ומקסימים, ומוצלחים, ולהקשיב להם, ולהיות שם בשבילם, כי הוא נותן להם אינסוף השקעה, אבל חצי מזה זה סתם. כי הוא לא מקשיב למה שהם רוצים באמת, וכל כך הרבה פעמים גורם להם לתסכול במקום לשמחה - על אף כל הכוונות הטובות שלו.
כן, אני מאמינה שהוא יכול להשתנות, ואני רואה את זה בכל פעם שהוא על תרופה. זה עד כדי כך פשוט, אתם מבינים? האם אתם באמת חושבים שאני צריכה לוותר על כל זה?
[u]השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?[/u]
אני מאמינה שהוא יכול, עם עזרה. לגבי אם הוא רוצה, אני מאמינה בכל לבי וישותי שאם היה מבין, היה רוצה. מבין כמה הוא מפסיד מזה שהוא מדלג על העולם הזה, לא מצליח להיות בו כדי לחוות אותו. אני יודעת שזה נשמע רע, מתנשא, מה שתגידו. אבל ככה אני מרגישה.
***
אז איך נראים החיים עם בן אדם היפראקטיבי? איך נראים החיים עם בן אדם חסר סבלנות ואימפולסיבי באופן קיצוני?
למשל,
הוא רוצה להתחיל ליסוע אבל הילדים עוד לא חגורים. אני אומרת רגע, אבל הוא מתקדם ונעצר, מתקדם ונעצר, עד שאנחנו מסתדרים. וגם ברמזור אדום, לא מסוגל לעמוד במקום עם האוטו. מתקדם ונעצר כל הזמן, עד שירוק.
ובבוקר כשהילדים צריכים לצאת, הוא מלביש אותם כל כך מהר, שאין מצב שזה יהיה מתואם. ולפעמים הבגד עליהם הפוך, או מלוכלך, או לא תואם את העונה, ותמיד גוער בהם נו כבר נו כבר נו כבר, כאילו כל יציאה מהבית היא תחרות. ואם הילד אומר רגע יש לי פיפי, אבא אומר אין זמן עכשיו, כי לא משנה מה, תמיד אין זמן עכשיו, תמיד ממהרים.
וכשיושבים לשולחן, עד שכולם מתיישבים האוכל שלו כבר נגמר, והרבה פעמים אוכל בעמידה, עם הדלת של המקרר פתוחה, עד שהיא נסגרת הוא כבר סיים. וגם במקרים שצריך להתאפק ממש, כמו עד שמסיימים את הקידוש בארוחת שבת או עד שחותכים את העוגה בימי הולדת או שאין מספיק אוכל וצריך לחכות שכל הילדים יקבלו קודם, הוא כבר שולח את היד. ותמיד אחר כך מתבייש, תקוע עם איזה אוכל טפשי בפה ונבוך כולו.
ובמשחקים למיניהם הוא לא יכול לשחק כמעט בכלל, כי הוא תמיד מציץ בקלפים שאסור או לא מצליח לחכות לתור שלו או לחילופין - כל כך כל כך מתאמץ לזכור מה ומתי צריך לעשות, ששום מקום להנאה לא נשאר לו. ומשחקי מחשב ממש אבודים (טוב, זה דוקא לטובה) כי ברגע שהאצבע שלו תהיה על כפתור הוא ילחץ עליו. לכן גם לצלם הוא לא יכול, כי תמיד הוא לוחץ על הכפתור של הצילום לפני שהספיק לכוון את המצלמה.
ולקרוא מיילים או סמסים הוא קורא כל כך מהר, שחלק מהתוכן מתפספס. ממש כמו שהוא מקשיב.
ולעשות חשבונות זה תמיד עלי, כי אמנם תרגילים הוא עושה מצוין, אבל אם יש גם משהו בכתב שצריך לחשב, הוא עשוי לפספס אותו.
וכששואלים אותו משהו הוא תמיד אומר כן, כי בראש כבר השלים למשהו שהוא מסכים לו, ולכן אני ממש לא נותנת לו להתעסק עם שום בעל מקצוע בחיים שלנו.
ויש עוד אינסוף דוגמאות, אבל מה שהכי קשה לי בעולם זה זה שהוא פשוט, כאילו, לא מקשיב לי. שומע כל מה שאני אומרת, אבל אין שיחה. אין סבלנות לשיחה. כמו שאני עשויה הייתי להגיב למישהו טרדן, שמפריע לי בחיים המאד חשובים שלי. הייתי אומרת משהו מנומס, ועושה כן כן עם הראש, ותכל'ס רק מתפללת שייגמר. כך גם הוא, וגם בדברים מאד חשובים שממש צריך לדבר עליהם, הוא פשוט לא שם.
אתם מכירים איך זה ששומעים הרצאה, נניח, ושומעים את כל המילים כולן, ובסוף אין מושג בכלל על מה זה היה? שהמילים עוברות ליד, לא נכנסות?
או כשעייפים נורא, וכל מה שעושים עושים רק חצי טוב, וכל הנאה שמקבלים מקבלים רק חצי ממנה, והתגובות כבר לא ממש מתואמות, כי העייפות מציפה?
ועוד דברים שקשורים לשיחה -
בטלפון, כשהוא מסיים את השיחה הוא אומר 'יללה ביי' ואז סוגר. חסרה השניה הזו לחכות לראות אם אני עונה גם ב'ביי' או שאני רוצה להגיד עוד משהו. וגם בבית, כשהוא הולך לישון למשל הוא אומר לילה טוב ואז מסתובב והולך, ובכלל לא פנוי לראות אם ואיך הגבתי לברכה שלו. ואולי בכלל קבלתי התקף לב ואני שפוכה על הרצפה בדיוק? ולפעמים אני יכולה להגיד לו משהו שהוא לא מצפה לו, למשל הוא שואל 'מה שלומך' ואני עונה 'כואבת לי הבטן' במקום לענות 'בסדר' כצפוי. אז הוא ממשיך הלאה, כאילו שכן אמרתי 'בסדר' כמו שהוא ציפה שאגיד.
***
אתם מבינים מה אני מספרת? מדובר באיש יקר מאד, לא רע, לא עצבני, לא אלים וטוב לב באופן קיצוני - אבל עם הפרעה. וההפרעה הזו פוגעת לו בתפקוד, ופוגעת לי בחיים אתו, ואובחנה כבר בכל הכלים הרפואיים שיש, ועדין הוא מתכחש לה לגמרי. לא, זה לא אני זו את. הוא פשוט לא רואה כ ל ו ם.
אז מתי הוא כן בסדר?
כשהוא על כדור, או כשהוא בתנועה. בגלל זה אפשר לדבר אתו כשהוא נוהג. אבל אז אין קשר עין, כמובן. חוץ מזה כמה דלק אפשר לשרוף כדי לספר מה נשמע?
***
[u]השאלה אם את מאמינה שהוא יכול להשתנות? שהוא בכלל רוצה להשתנות?[/u]
כן, ואני מאמינה שמהצד השני של התזזיתיות הזו עומד איש מאד יקר ומאד אהוב, שכלוא בתוך האימפולסיביות הבלתי נשלטת שלו. ושמעבר לפינה מצפים גם לו וגם לשנינו, אבל בעיקר לו, חיים הרבה הרבה יותר יפים. ושהוא יכול להפוך להיות אדם שמסוגל להתעכב בעיניים על מה שהוא רואה, ולהבחין בצבעים ובטעמים ובריחות, ובכל הדברים הטובים והיפים האלו שרק מי שמסוגל לעצור רגע, יכול לראות. ושבעצם יהיה לו הרבה יותר זמן, הרי, כי אם יצליח לעצור מדי פעם, הוא יעשה הרבה פחות טעויות (למשל בכביש, אם יעצור להתבונן במפה בסוף יגיע מהר יותר מאשר אם ייסע מהר מהר ולא יצליח לעצור כדי להתאפס על הדרך). ושהוא יוכל לראות כמה הילדים שלו יפים, ומקסימים, ומוצלחים, ולהקשיב להם, ולהיות שם בשבילם, כי הוא נותן להם אינסוף השקעה, אבל חצי מזה זה סתם. כי הוא לא מקשיב למה שהם רוצים באמת, וכל כך הרבה פעמים גורם להם לתסכול במקום לשמחה - על אף כל הכוונות הטובות שלו.
כן, אני מאמינה שהוא יכול להשתנות, ואני רואה את זה בכל פעם שהוא על תרופה. זה עד כדי כך פשוט, אתם מבינים? האם אתם באמת חושבים שאני צריכה לוותר על כל זה?