היי [po]תקועה בחול[/po], את עדיין כאן? קצת דואגת כי נראה שאת באמת במצוקה נפשית גדולה.

היי תקועה בחול,

נשמע קשה מה שאת עוברת.
לא הבנתי כל כך מדברייך כמה זמן את כבר שם? וגם במה את עוסקת ועל מה וויתרת שהשגת בעבר? איך את מסתדרת עם המשפחה של בעלך? איך נראה היומיום שלך וממה הוא מורכב? אני שואלת כדי לנסות להבין טוב יותר את המצב ועל ידי כך אולי לעזור לך ולמצוא כיווני חשיבה חדשים. אולי קשה לך להיפתח למקום החדש ולהתאקלם בעיקר כי את מרגישה שנאלצת לוותר ולהתפשר ומלכתחילה לא הרגשת טוב עם זה, זה באמת קשה כששני בני זוג לא רוצים את אותו הדבר.

באמת קשה.. אני מציעה לך לנסות לחולל שינוי בדרך שבה את מסתכלת על הדברים.. לא "איזה טעות עשיתי, הלוואי ולא הייתי עוברת" אלא :מה אני עושה עכשיו" ולתת הזדמנות אמיתית לחיים שם. את חדשה במקום וחדשה באמהות, עדיין בשלבי הסתגלות והתאקלמות. מציעה לך להשקיע בטווית רשת תמיכה - יש ישראלים באיזור? מעגל אמהות? קהילה?
נסי ליצור דיאלוג חיובי ופתוח עם בן זוגך. נראה שאחת המשימות שלך היא לפתח ולהעמיק את הזוגיות. אם את אומרת לו "עשיתי טעות" אין לו מה לעשות עם זה. נסי לתקשר את מה שקורה לך בצורה שמזמינה דיאלוג, לא סגורה... איך הוא יכול לעזור לך להתאקלם? איך הוא יכול לתמוך בך? את יכולה למצוא תחומים המענינים אותך? אם תוכלי למצוא בתוך עצמך את ההסכמה האמיתית להשאר ולנסות, תוכלי להתקדם. אבל את זקוקה לתמיכה. את החבילה תמיד אפשר לפרק...
יש אגב פורומים בתפוז - ישראלים בחו"ל וזוגות מעורבים, אולי תוכלי למצוא אנשים מאיזורך..

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

לא יודעת מי קורא את העמוד הזה עדיין ומגיב בכלל. אני מניחה שאני אכתוב כאן בעיקר לעצמי, אולי זה יעזור לי קצת להתמודד.
אני ירדתי מהארץ עם בעלי. הוא יהודי אבל לא ישראלי. אנחנו גרים באירופה ליד המשפחה שלו. יש לנו תינוק קטן בן חמישה חודשים. עברתי ואני בהריון חודש שלישי. ילדתי כאן.
ההחלטה לעבור היתה בעיקר כי הוא הפעיל לחץ, או יותר נכון אולטימטום, עוד לפני שהתחתנו. היה לי ברור שלא נתקדם לשום מקום עד שלא אסכים לעבור. והסכמתי. גם כי רציתי שינוי ורציתי לקדם את היחסים שלנו וגם באמת הצלחתי לשכנע את עצמי ששם יהיה טוב יותר. שקשה מדי בארץ ואי אפשר להגיע לכלום. ועשיתי עבודה טובה בשכנוע העצמי הזה.
עכשיו אני פה, בלי חברות, עם תינוק קטן, וכמו שמישהי רשמה פה, בלי יכולת לשתף את החוויות הקטנות והכל כך משמעותיות האלה עם אף אחד.
אין לי שום מוטיבציה לשהות פה. בערך שבוע משהגעתי לפה הבנתי שעשיתי טעות.
אני כל הזמן מנסה להגיד לעצמי לנסות לחיות פה, לתת צ׳אנס אמיתי. אבל הפעם השכנוע העצמי לא עובד.
כשניסיתי לדבר עם בעלי כמה פעמים ולהגיד לו שטעיתי, הוא ממש מתעצבן ולוקח את זה לא טוב אפילו גרוע והמילה גירושים כל הזמן עולה.
אני מרגישה שביטלתי את עצמי וויתרתי על כל מה שהייתי והשגתי כדי להיות נשואה כמו כולם.
עכשיו יש לי ילד קטן וזה מאוחר מדי. אני גם לא רוצה לפרק את החבילה. אני פשוט לא מסוגלת לחיות כאן באושר. ברגעים שאני לא בדכאון אני פשוט שחקנית ואני לא יודעת כמה זמן אני אוכל להמשיך במשחק הזה.
לעומת אנשים אחרים פה לי אין שותף שמסכים לחזור לארץ. מבחינתו פה הכי מושלם שיכול להיות. הלוואי והייתי מכירה את עצמי קצת יותר טוב לפני שעשיתי את ההחלטה הטיפשית הזו.
אפילו מחשבות התאבדותיות עולות לי בראש. לא יודעת מה לעשות.

מאוד מזדהה איתך פלונית יקרה. יכולה לרק להגיד לך שאני חזרתי לארץ אחרי הרבה שנים בחו"ל ולא מצאתי את עצמי בארץ.
שוטטתי לי שלוש שנים בחלקים שונים כדי למצוא אנשי באופן שמתאימים לי ומצאתי את עצמי מתרחקת מהמשפחה.
אחרי שלוש שנים אני מוצאת את עצמי שוב בחו"ל. אומנם רק הגעתי אבל כבר הקלה אדירה.
מאחלת רק המון בהצלחה!

בדיוק מזה אני פוחדת

מישהו עוד מגיע לדף הזה? אני תושבת חוזרת מזה כחצי שנה וקשה לי. קשה לי בעיקר כי היו לי חיים טובים בניכר, עם מעגל חברתי "באופני" יומיומי נעים ונוח, ופה אין לי. לפחות עדיין לא. יש את החברים מפעם אבל הם לא קרובים גאוגרפית, ולא בחרו את אותן הבחירות שאני בחרתי (באופן). בתור אמא בבית מבחירה אני צריכה את התמיכה והמפגשיםהיומיומיים האלה ומבואסת מזה שכל כך קשה לי בלי. קשה גם כי הגדולה הולכת לגן שלא טוב לי איתו ואני מרגישה שנאלצתי קצת לוותר עליה וזה כל כך כואב. ועוד לא יודעת מה יהיה בשנה הבאה איתה ואולי גם עם הקטן. מרגישה שהחברה בארץ דוחפת אותי "לעשות משהו עם עצמי", ומתבאסת כל כך מזה שאני לא מרגישה מסוגלת לעמוד לבד בלחץ הזה, בלי מעגל כמו שהיה לי בחו"ל.
הערב אני בעיקר מרגישה שאני מתחרטת על כך שבאנו ארצה. וזה כל כך קשה וכואב לומר את זה.
החיים בארץ אכן יותר קשים. החברה בארץ מכריחה "לנחות על הקרקע המציאותית" ולוותר ויתורים שלא באים לי מהבטן. למה ירדתי מהענן שהייתי עליו?! אה, כדי להיות קרובה למשפחה ולחברים. הם הם חלק מאותה חברה "מציאותית" לוחצת.
ואולי אני פשוט צריכה להכיר בזה שבמוקדם או במאוחר אצטרך לשחרר את האחיזה בילדים ובאורח החיים הקסום שהיה לי איתם בקטנותם, ואולי המעבר ארצה פשוט האיץ את זה? לא יודעת. מבולבלת ממחשבות קשות וחרטות ואוףףףףףףףףףףףףףףףףף

[u]ממש מחמם את הלב לקרוא[/u]
@}

ממש מחמם את הלב לקרוא@}@}@

טוב, למי שעוד תהה, באמת חזרנו לארץ כמתוכנן :-)
האמת שעברה כבר שנה ושליש מאז, הרבה מים זרמו בירדן (טוב, בעצם לא כ"כ הרבה...) והרבה דברים קרו בחיינו בזמן הזה. הכל לטובה!
עדיין שואלים אותנו "רגע, אז חייתם בניו יורק? למה חזרתם???" ועדיין אני משיבה "כן, היו לנו שם חיים נוחים וקלים והיה ממש נחמד, אבל מה לעשות שהמשפחות פה וזה יותר חשוב מהכל?" ואנשים עדיין מסתכלים עלי ולא מבינים על מה אני מדברת. קשה בארץ, עם המחירים הגבוהים של כל דבר (וואו, אפילו לקנות גבינת מוצרלה זה יקר בארץ! ושם אכלנו את זה כל הזמן...), המשכורות הנמוכות יחסית, ו... טוב, אני לא צריכה לספר לכם מה קשה בארץ. זה גורם לכך שלאנשים כאן יש הרגשה שחיים קלים הם מה שהם רוצים... ולפי דעתי, מנסיוננו, חיים קלים ונוחים זה ממש לא הכל. ממש לא. אחרת עוד הייתי שם.

אז מה עוד לספר? הטיסה עברה בסדר גמור, תודה לאל ולכל מלאכיו. לקחתי מינשא ולא השתמשתי בו... הקטן היה ממש רגוע לאורך הטיסה כולה. הכלב עבר את הטיסה בסדר גמור, ושמח מאוד לצאת משדה התעופה ולהשתין על חלקת האדמה הראשונה שנקראתה לנו (וגם הילדון זכה להחלפת חיתול והזדמנות לפשפש את הפיפי הראשון שלו בארץ הקודש. :-) ) החתולים המסכנים סבלו עוד שעה בכלובים שלהם עד שהגענו "הביתה", אבל הכל עבר בשלום (למרות שאחת זקנה ולשני יש פגם מולד בלב ואני נורא דאגתי), והם התאקלמו ממש ממש מהר במקום החדש- כנראה שאחרי 25 שעות רצופות בכלוב הכל נראה יותר טוב... זה היה די מצחיק להעמיס את כולנו במיניבוס כזה, הזכיר לי את "גברת עם סלים"...

גרנו שלושה חודשים בערך אצל חמי וחמותי, עם כל המזוודות והחיות והתינוק. היה לא קל... אני מאוד מודה על כך שהיה לנו איפה להיות, והם באמת עזרו לנו המון (וממשיכים לעזור המון), אבל עברנו לדירה משלנו ביולי וזה היה בדיוק בזמן.

מאז, כאמור, עברה יותר משנה ואנחנו מאוקלמים... וטוב לנו פה. כן, יש עכשיו דאגות כלכליות חמורות יותר, וזה מלחיץ. וכבר הספקנו לעבור כאן גראדים וקסאמים ומלחמה (האזעקה הראשונה שלנו הייתה רק יומיים אחרי שהגענו!)... אבל בינתיים, תודה לאל, אנחנו מסתדרים, אני עם הקטנצ'יק בבית עדיין ועובדת רק מעט, ובקרוב יצטרף אלינו קטנצ'יק נוסף :-)
אנחנו מתגעגעים להרבה דברים בניו יורק, ולהרבה אנשים... והיו כמה רגעים של "האם עשינו את הדבר הנכון???" אבל תמיד אנחנו מגיעים לאותה מסקנה ולא מצטערים שחזרנו הביתה, לישראל. זה המקום הנכון בשבילנו כרגע, המקום בו בחרנו לגדל את ילדינו וחיות את חיינו. ו"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת... רק מילה בעברית חודרת אל עורקי, אל נשמתי"! אז מה אם בבית אנחנו מדברים בעיקר אנגלית לטובת הילדון... כיף לשמוע עברית מסביב :-)

אם מישהו רוצה לשמוע עוד, או צריך טיפים על מעבר עם או בלי חיות ותינוקות, אשמח לעזור ולספר.

מאחלת מעבר קל והתאקלמות מהירה לכל העוברים באשר הם. אני חושבת שהכי חשוב זה לזכור למה אתם עוברים, למה אתם שם או פה? מה אתם מחפשים במקום הזה, שרק בו תוכלו למצוא? גם כשקשה, ומעברים זה תמיד דבר קשה (בין אם זה באותה עיר, אותה ארץ, או אותה יבשת - או לא), חישבו על נקודות האור ועל המטרה שלכם... ותאמינו שהכל בסוף יסתדר.
@} דרך צלחה לכולנו @}

מזל טוב ובהצלחה!

הלחץ גובר... אז אנחנו מנסים לא לחשוב על המעבר יותר מדי בינתיים. טוב שיש לנו תינוק קטן (בן שבועיים ויומיים!) שלוקח את כל תשומת הלב, ונותן לי תירוץ לא לחשוב על דברים מלחיצים אחרים!

מה שכן, עם כל הלחץ וכו', אתמול היתה לי הארה...
סבתא שלי גוססת. היא בבית חולים ולא נראה לנו שהיא תצא משם בשלום... וכשחשבתי על הדור שלה, ועל חייה, חשבתי גם עלינו, על התינוק הקטן שילדתי לפני שבועיים ועל אהובי המופלא, ועל הילדים הנוספים שיהיו לנו... ופתאום ראיתי אותנו בים, משחקים וצוהלים עם חיוכים גדולים על הפנים והשמש הים-תיכונית זורחת מעלינו. והבנתי ש [b]זה הזמן שלנו.[/b] זה הזמן של המשפחה שלנו, הגרעינית הקטנה שהקמנו לנו, לחיות ולשמוח וליצור. זה זמן הדור שלנו...
והמעבר מהדור של סבתי, החולה ומתקרבת לסוף חייה, אל הדור של בני, שחייו רק החלו לפני שבועיים, הוא חד מאוד, אך יפה. The circle of life בעיצומו, וכך זה צריך להיות.
ואני אזכור את סבתי, אנצור את כל הזכרונות שיש לי מחיי איתה, באותו זמן שאיצור זכרונות חדשים עם בני ועבורו. וכך זה תמיד היה, כך זה צריך להיות.

אז ישראל, here we come!!! זה הזמן שלנו!

וואו, שולה! נשמע שהיתה לך חויה קשה. (()) מזל שיש חתולים!
גם אני בשלב געישת ההורמונים ומתנחמת בעובדה שזה זמני לפחות לכמה חודשים הקרובים.
חזרתי אתמול מנסיעה מיגעת לארץ בה נועדתי להתמודד עם פעוטה נרגשת ונמרצת שאינה יכולה לשבת לרגע שלא לומר לקבל עינינים ללא ויכוחים..., אמא טורחת ובעלת הערות אינסופיות ושמרניות על חינוך, אך מאוד משתדלת ןומכאן גם המון רגשות אשמה.., חום בלתי נסבל בעליל וכל זה מלווה בעייפות הריונית די נואשת.. אך עם כל זה גם המון התרגשויות שמחה ואהבה לבני משפחה וחברים אהובים, רגעים מרגשים ושמחים, ים כחול עד לאופק ואוכל מדהים.
כרגיל בארצינו הכיף והקושי כרוכים זה בזה בעבותות.
אגיב בקרוב לרשימותיכן, אך אציין עובדה חשובה! לא עוד ישראייר!
טיסה משמימה, עיכובים ללא התנצלויות, צוות דיילות אנטיפתי ועושה טובה, אין סרט, אין עיתון, אין אוזניות..
בקיצור תגידו תודה שלקחנו אתכם ושלום..
ועוד בנאום הפרידה של הדייל הראשי נאמר: נודה גם לצוות הדיילים [b]המקסים[/b] - ופירוט שמותיהם... כאלה מנופחים!... גיחכתי לעצמי.
בכל אופן, סיפרתי רק על מנת להזהיר.
נראה לי שאל-על טובים בהרבה, ולו בגלל רצף שירים ישראלי מרנין שיש באחת התחנות באוזניות.. אז הרוחתן!

איזה יום מתסכל היה לי היום...
נסעתי לעיר הגדולה להוציא אישור תושב חוזר בקונסוליה, מה שהתברר בדיעבד כבזבוז זמן וכסף מוחלט. מסתבר שצריך להביא [b]גם[/b] דרכון אמריקאי אם יש (ואין כרגע, כי הוא נשלח בדואר למשרדים רחוקים כדי שיוארך תוקפו) [b]וגם[/b] דרכונים ישראלים בתוקף. פשוט, לא? אז זהו, ששלי בתוקף ושל האיש לא... ואחרי שהבחורה היפה ניסתה בכל כוחה לעזור לי בכל-זאת, כולל הצעה לשלוח טופס הצהרה לאיש בפקס שיחתום, ובעוד אני מנסה להשיג אותו בטלפון כדי לברר את מספר הפקס (תוך כדי בכי בלתי נשלט, שיהיה ברור כאן גודל האסון), התברר כי הדרכון לא בתוקף וכי נסיעתי היתה לשווא.
טוב, מילא, ביום רגיל הייתי פשוט ממשיכה לטייל בעיר כמה שעות (בכל-זאת זה ניו יורק סיטי! לא חסר מה לראות גם למי שהיתה שם מאה פעמים) ואז חוזרת הביתה ומנסה שנית ביום אחר.
אבל מסתבר שיש הורמונים גועשים בקרבי ועושים בי שמות (יש היגידו בושות)! אז אחרי שבכיתי בקונסוליה, והיה לי חם ועייף וחסר כל מוטיבציה חוץ מלהגיע לאדם הקרוב ביותר ולבקש חיבוק, סבתי על עקבי וחיתתי (?) רגליי בחזרה אל הרכבת והביתה.
וישנתי 3 שעות על הספה עם חתול אחד בכל צד :-)

מסקנה... הורמונים זה קשה :-)
אה, וגם בפעם הבאה תסבירו לבעל שהוא צריך [b]קודם[/b] לטפל בדברים שלו, ואח"כ לשלוח אותי לטפל בדברים של שנינו! מה זה ככה לטרטר אישה בחודש שביעי! @}

איזה יופי!!! @}
[u]בתור מאלפת כלבים אני משתדלת לזכור לפצל משימות לחלקים קטנטנים.[/u]
זה גם יעזור אח"כ בהורות.. (-;

זהו, הזמנו כרטיסים!! עכשיו אפשר להתחיל למנות את הימים רשמית...
ביום שישי אני צריכה ליסוע לעיר לקונסוליה לקבל "אישור תושב חוזר", וגם להתחיל לברר עניינים עם ביטוח לאומי בארץ כדי שלא נצטרך להמתין או לשלם "קנס" כדי לקבל בטוח בריאות. משתלם לחזור בשנת ה-60 לעצמאות המדינה!

בינתיים התחלנו לארוז ולמיין ג'אנק וספרים, וכל מדף שמתפנה מזכיר לי כמה עבודה יש לנו עוד לעשות... אז אני משתדלת לא לחשוב על זה ככה, פשוט לעבור קופסא קופסא, מגירה מגירה עד שבסוף הכל יושלם. בתור מאלפת כלבים אני משתדלת לזכור לפצל משימות לחלקים קטנטנים. :-)

יש חודש עמוס לפנינו- כל סופשבוע כבר תפוס עם איזו תכנית או אירוע - אז אני מקווה שנספיק גם קצת לעבוד על הבית תוך כדי... אבל זה כיף, מתכננים בשבילי שתי מסיבות Baby Shower, וביקשנו את כל מה שאנחנו צריכים ורוצים (כולל חיתולים רב-פעמיים!) בתור מתנות, ויש לי הרגשה שנקבל את הרוב :-) איזה כיף זה יהיה!

אז זהו, רק עדכון קצר היום... התכניות שלנו הולכות ונרקמות ולובשות צורה... מקווה שהכל ילך כשורה!

באמת אני בונה על מנשא... חושבת על ה New Native שהוא מנשא כיס - פשוט מכניסים את התינוק לתוכו, בלי קשירות ובלי כלום. נראה לי שזה יעזור! אני מקווה גם לקנות או לקבל את הארכו או מאי-טאי (או שניהם), אבל נראה לי שהמנשא-כיס יהיה הכי פשוט וקל לטיסה.
אנחנו גם נטוס עם המון "ציוד" - הרבה מזוודות, כלב ושני חתולים... בטוח שארבע ידיים לא יספיקו, אז מלבד המנשא אני מתכננת גם שניעזר בסבל בשדה התעופה. אחרת לא יהיה מי שידחוף את העגלה השלישית (של המזוודות/כלובים, לא של התינוק - הוא יהיה במנשא ואת העגלה, אם לא נשלח מראש במטען לארץ, פשוט נקפל ונעמיס למעלה על הערימה). אני מקווה שאת העגלה והכיסא לאוטו שנקנה נוכל לשלוח באניה לארץ, ולהשאיל ממישהו סט כאן בשביל הנסיעה לשדה ובארץ גם. כך לפחות לא נצטרך לסחוב אותם למטוס, ולחשוש שזה ייהרס (אנחנו יודעים כמה הם עדינים עם המטען!)

אנחנו נטוס עם אל-על - למעשה אני הולכת להזמין לנו כרטיסים היום!! אנחנו נגיע בדיוק בעוד 6 חודשים פחות יומיים. קשה להאמין...
הבנתי שאפשר להזמין עריסה מראש כך שמקווה שזה יסתדר. הבנתי שהם מאוד עוזרים לתושבים חוזרים, מקווה שזה יתבטא גם בשטח, בטיסה... מלבד כובע, חיתולים, וסט בגדים להחלפה (ומים בשבילי), יש עוד דברים שכדאי לקחת למטוס? הם לא צריכים צעצועים בגיל 3 חוד', נכון? או שכדאי להביא איזה רעשן? אני מעדיפה לבוא עם כמה שפחות דברים כי אני שונאת שהכל מתפזר, אבל אם יש דברים שעשויים לעזור וכדאי שיהיה, אשמח לשמוע.
הדגיגונת תהיה בת 4 חודשים עוד חודשיים, לא? אנחנו נחכה כאן לדיווחים מהשטח :-)

אני אבדוק מה זה הקוקון, אבל נראה לי שהוא פשוט יישן איתנו... בארץ לאחותי יש לול להשאיל לנו (אם נמצא מקום בשבילו בבית ההורים :-) ) אבל לא יודעת אם נרצה אותו בכלל... צריכה לחשוב על זה עוד קצת... אולי כן נקנה כאן איזו מיטה ונשלח, מקסימום לא נשתמש? מתכננים על מיטה משפחתית אבל מי יודע...

הגמד- אני בסוף השישי! מתי התל"מ שלך? יהיו לנו תינוקות קרובים בגיל :-) המון הצלחה ואושר!

היי,
[po]הגמד חיוכון[/po] - את צודקת, שכחתי להגיד על ההנקה בהמראה ובנחיתה - כך עשינו, ובאמת לא היתה שום בעיה עם ההמראה והנחיתה. עכשיו כשאני חושבת על זה, היו עוד פרטים ששכחתי לספר (כולה היה לפני שלושה שבועות.. פשוט הדחקתי..). אז ככה - נסענו עם המון ציוד - חמישה מזוודות של 30 קילו כל אחת, שני זוגות אופניים וצ'לו אחד.. מכיון שלא היתה לנו עגלה (ועדיין אין לנו) המנשא היה פשוט הצלה. הבעיה העיקרית היתה שיש לנו רק זוג ידיים לכל אחד.. לכן - מומלץ מנשא!! זה גם היה נוח במטוס לשים אותה במנשא ולנדנד אם היא היתה קצת חסרת מנוחה. בדרך כלל, בטיסה עם עגלה אפשר ללכת עם העגלה עד פתח המטוס ואז הדיילים מורידים אותה למטה והם אמורים להחזיר לך את העגלה ברגע ההגעה. הבעיה היא שזה לא תמיד קורה - ולפעמים הם לא מביאים לך את העגלה וזו עוד סיבה להביא מנשא, גם אם יש לכם עגלה.

עוד טיפ - קר מאד בטיסה (לפחות לי..). כובע לקטנטונ/ת goes without saying.. אנחנו גם חיתלנו בתוך העריסה המצחיקה שהם מספקים. הרבה יותר נעים מללכת לשירותים הקטנטנים האלה. טסנו עם בריטיש אירוויז (טסנו מלונדון לארה"ב) והם היו מותק! אני לא יודעת לגבי ישראייר, מהנסיון שלי איתם המטוסים שלהם עם מקומות מאד קטנים ולא מרווחים, וגם השירות ממש לא משהו. למרות שצריך להתרגל שזה אחרת כשטסים עם תינוק - פתאום הדיילים כאלה נחמדים, ומקבלים מהם שירות אקסלוסיבי..

את הישראלים הכרנו בפורום תפוז של ישראלים שלומדים בחו"ל. הם כבר עשו את המעבר עם תינוקת בת חצי שנה, וכששמעו שאנחנו מגיעים עם תינוקת ואין לנו מקום לגור ישר הציעו עזרה.. זו היתה ממש הצלה. לפני שהגענו הם מילאו לנו את המקרר, ודאגו שיהיה לי חטיפי הנקה ובקבוקי מים, וסידרו לנו אפילו כורסת הנקה בחדר.. כבר אמרתי שהם מקסימים?? שבוע להתארח ולהיות ששה אנשים בבית של שלושה חדרים זה לא פשוט והם עשו מעל ומעבר כדי לעשות לנו נעים ונוח. לא היה זמן לחשוב על "הפינה שלנו". חיפשנו דירה כמו מטורפים ורוב הזמן היינו בנסיעות כדי לראות דירות. הנקתי בחדר אז הייתי קצת מנותקת ממה שקורה בבית (היינו בקפיצת גדילה בזמן שהתארחנו.. לא משהו שהייתי חוזרת עליו..) והשבוע הזה פשוט טס כי רדפנו אחרי הזנב של עצמנו. להתארח זה אף פעם לא מרגיש כמו בבית, לא משנה כמה המארחים נותנים ספייס ומתחשבים.. אבל זה עובר מתישהו.
אני לא יודעת אם יש פורום חוזרים לארץ, אבל שווה לבדוק. בכל מקרה - איך שאני מכירה את הרוח הישראלית, ישר יקפצו כמה ויזמינו אותך, אני בטוחה (הייתי מזמינה אותך אבל כרגע בצד השני של הגלובוס..)

לגבי מיטה וכסא לאוטו - כסא לאוטו זה מצרך חובה והשגנו אחד עוד לפני הלידה (קיבלנו בירושה מאחי). זה חשוב כי חייבים בכל נסיעה, גם אם לוקחים מונית לשדה התעופה. יש היום המון עגלות משולבות עם כסא לאוטו אז קחי לתשומת לבך אם את רוצה לקנות עגלה. לגבי מיטה, אנחנו ישנים כולם יחד במיטה משותפת, וכרגע זה על הרצפה כי אין לנו עדיין מזרון. כל כך נוח לנו על הרצפה שלא בטוח שנקנה אחד (זה על שטיח מקיר לקיר אז לא קר). לפני הלידה קנינו עריסה ניידת לטיולים כי הרגשנו שאולי נצטרך. לא השתמשנו אפילו פעם אחת. אצל חברים ראיתי שיש משהו שנקרא cocoon - שזה מין עריסונת שאפשר גם לשים בתוך עגלה. היתרון של הקוקון זה שיש לו משטח קשיח (חשוב לתינוקות שרק נולדו לישון על משטח ישר), והוא קל לנשיאה. יכול להיות שאפשר לקחת את זה גם למטוס ואז אם אין לכם מושב עם עריסה זה יכול להיות פתרון.

כשדגיגונת תהיה בת ארבעה חודשים אנחנו מתכננים ביקור בארץ - אז אולי יהיו לי טיפים יותר רלוונטיים אז (זה גם יותר מתאים לגיל שאת מתארת).

וואו.. כתבתי המון.. אני מקווה שזה עוזר..

היי שולה, אמא של, וכל המשתתפות בדף,
תודה על המזל"ט! אני בחודש שישי, ואני מתכוונת לחזור כמה חודשים אחרי הלידה, מכאן שהוא לא יהיה כ"כ קטן כמו שלך בטיסה.
דוקא מניסיוני הרב בטיסות עם עוללית, כמה שיותר היתה קטנטונת ככה היה לי יותר קל בטיסה! ויש כאן גם דף בשם [po]לטוס עם ילדים[/po] אם אני לא טועה ואפשר שם לקבל טיפים לענין. כעקרון, הם די רוב הזמן ישנים בגיל קטנטן כזה, כך שאולי אולי יש מצב של טיסה יחסית רגועה.
וכמובן מומלצת הנקה גורפת בנחיתה והמראה, בגלל הלחץ באזניים אלא אם כן ישנים.
בנוגע לדברים שכדאי לארגן מראש, תמיד היתה אפשרות להשיג מחברים או משפחה כסא לאוטו, שולחן אוכל ועוד מיני רהיטים, תמיד תמיד קיבלנו ממישהו, אפילו שבאנו רק לביקור. זה מה שכ"כ מגניב בארץ שלנו.. וגם אפשר לפרסם כאן ב [po]כיכר השוק[/po] , הרבה מוסרים, מלוים לקצת או מוכרים בזול.

ל [po]אמא של דגיגונת[/po] (הי, גם אני אמא של דגיגון עכשיו!), מי אלה הישראלים המקסימים שפגשתם ונתנו לכם לגור אצלם?? ואיך משיגים כזה?
בבקשה תעטפי לי שתי חתיכות ותשלחי לאזור הרצליה, זה מאוד יעזור לי!...
כי לי דוקא מאוד מאוד ברורה התחושה של שולה עם ה [u]לא הבית שלי...[/u] לי זו ממש בעיה!
אני לא יודעת כ"כ איך לשרוד עם עצמי+שני קטנים בבית די חסר תנאים לענין כביתה של אמי. בית אוהב ומשתדל, אך ממש לא נוח לי עם קטנתי,
וגם צריכה את הפינה שלי, וזה ממש ברור כשמש בארץ באוגוסט. אז אנא ספרי איך זה הסתדר לכם.

כן, זה באמת כיף, תודה :-) בעיקר ההריון הזה! מתפללת שימשיך ככה ושכל ההריונות הבאים יהיו קלים באותה מידה...

וואו, לטוס עם תינוקת בת חמישה שבועות נראה לי קשה... שמחה ששלנו יהיה קצת גדול יותר (אבל לא גדול מדי). תודה על הטיפ לגבי הנקה אינסופית... לא חשבתי על זה ככה. בכלל, היות וזה תינוק ראשון בטוח יש הרבה דברים שאני לא חושבת עליהם, פשוט כי אני לא מכירה טיפול בתינוק קטנטן כ"כ מקרוב.
אז אם יש למישהו עוד מחשבות בנושא, בעיקר במה שקשור לטיסה איתם והתאקלמות בבית שאינו שלכם, אשמח לשמוע!

[po]אמא של דגיגונת[/po], מה עשיתם לגבי מיטה, כיסא לאוטו וכו'? האם ארגנתם שיהיה לכם מראש במקום שאליו הגעתם? האם התינוקת ישנה איתכם במיטה, או במיטה משלה? לגבי מים בטיסה, אני בד"כ מביאה איתי בקבוק מים וכשהוא מתרוקן (אני שותה המון) מבקשת מהדיילים למלא אותו. האם נראה לך שזאת תהיה בעיה האל-על או ישרא-אייר? רוב הטיסות האחרונות שלי היו פנימיות בארה"ב ושם לא הייתה להם בעיה, אבל זה גם מטוסים הרבה יותר קטנים אז אולי יחס הדיילים הוא שונה...
אשמח לשמוע עוד פרטים על ההתארגנות הטכנית, בקיצור. ממך ומכל מי שיש לו נסיון בטיסות :-)

תודה על העידוד- ברור לי שאנחנו צריכים את העזרה של ההורים, ומזל שיש לנו אותה, ואני מוכנה נפשית להישארות של חודשיים בערך. אבל יותר מזה נראה לי קשה... אולי אני צריכה לשנות את הגישה, ולהפסיק לחלום על בית משלי. להתייחס לזה כאילו אני צריכה לחלוק אוהל עם עוד משפחה או משהו... (קראתי את מעשה תמר לא מזמן) אבל זה קשה לי, תמיד הייתי עצמאית ברוחי ואני גם זאת שמנהלת את הבית שלנו כאן, אז קשה לי להישאר במקום שאינו שלי לזמן ממושך. לא שחמותי היא "קשה", בכלל לא, היא מאוד נותנת לנו ספייס ומשתדלת לא להתערב אבל בכ"ז... לא הבית שלי...
טוב שיש לי כאן מקום להעלות את זה ולעבד את זה. מקווה שזה יעזור לי קצת בבוא הזמן. תודה למשתתפים @}

הי [po]שולה חתולה[/po],
כיף לשמוע שאתם מתכננים לחזור לארץ, ועוד יותר כיף לשמוע על ההריון!
אנחנו טסנו (בכיוון ההפוך) לארצות הברית עם ילדה בת 5 שבועות.. לא היתה שום בעיה מיוחדת עם הטיסה, מלבד העובדה שביקשנו מושב עם עריסה ולא קיבלנו. אחרי שהתלוננו בפני הדיילים "שודרגנו" ממחלקת תיירים למחלקת טראוול-פלוס למושב עם עריסה והרווחנו כי המושב היה יותר מרווח. זה עזר מאד להנקה כי היה לי יותר מקום לידיים. מומלץ להזמין מקום עם עריסה מראש, ואם יש תקציב אז גם עדיף מחלקה יותר טובה מתיירים. היא ינקה המון כי הטיסה מאד מייבשת אבל הייתי ערוכה נפשית להנקה אינסופית.. חשוב להביא לטיסה המון שתיה ולא להסתמך על שירות הדיילים בעניין.

לגבי מגורים עם משפחה - זה מאד אינדיבידואלי. אנחנו עשינו את המעבר עם ליווי צמוד של שתי הסבתות (סבתא אחת לפני עזרה עם ההתארגנות והאריזה וסבתא שניה אחרי עזרה עם ההתאקלמות). זה קשה אחרי הלידה להרגיש שאין בית משלך, כשהנטיה הטבעית היא לסדר את הקן ולהכנס לשגרה, אבל העזרה של ההורים היתה ממש הכרחית ואני לא יודעת איך היינו מסתדרים בלעדיהם.

אנחנו לא הצלחנו למצוא דירה לפני המעבר, והתגוררנו אצל זוג ישראלים מקסימים שהכרנו באינטרנט שפתחו את ביתם בפנינו. לקח שבוע למצוא דירה, ועוד שבועיים בערך לקנות רהיטים ולהסתדר פחות או יותר. אני חושבת שזה נפלא שיש לך משפחה שתעזור ובית לנחות אליו. אני מאמינה שעם כל נתוני הפתיחה האלה תתמקמו מהר מאד ותתחילו את חייכם הפרטיים. אנחנו היינו חודשיים בלי פרטיות משלנו. נכון, זה מעיק, אבל צריך את העזרה הזו ולומדים לחיות כולם ביחד.

שיהיה המון המון בהצלחה עם המעבר ועם ההריון והלידה בכלל..

הגמד, שכחתי בכלל לאחל לך מזל טוב על העוברון! מתי את מתכוונת לחזור? בן כמה הוא יהיה? (גיל תוך- או חוץ-רחמי) ובאיזה איזור תהיי? מאחלת לכם המון הצלחה!

לגבי הלזרוק: שנינו בדיעה שכדאי להעביר כמה שפחות. אנחנו עוד צוחקים על כל השטויות שהבאנו איתנו לכאן... למדנו. אז אין לנו וויכוחים על מה לזרוק, היות ושנינו למדנו את אותו שיעור מאז. ואישי מבין שאם אני מתעקשת לשמור משהו, זה אחרי מחשבה וסינון אז הוא מוותר.

לגבי מגורים, אני רק יודעת שנתחיל אצל הוריו באשקלון. משם, השד יודע... הורי גרים כאן, שעה מאיתנו ולא מתכננים לחזור בקרוב, כך שנראה לי שיהיה לי חשוב להיות קרובים להוריו לפחות בהתחלהף ולהיעזר בהם. וגם לאישי חשוב לחזור לעיר בה גדל וגר כל חייו. אז נחיה ונראה לאן נגיע...

קצת מוזר: הוא רואה אותנו נשארים אצלם לזמן הרבה יותר ארוך ממה שנראה לי הגיוני (כאופציה). אני פשוט לא יכולה לדמיין אותנו שום יותר מחודש-חודשיים, וגם זה נראה לי קצת הרבה... למרות שאני אוהבת אותם. אני עוד זוכרת שגרנו אצלם קצת לפני המעבר לפה, וכמה חסר היה לי הבית שהוא "שלי", סביבה פרטית שלי ולא חדר בבית של מישהו אחר. אולי זה פשוט דבר שמצריך הכנה? יש למישהו נסיון עם זה? איך מסתגלים? איך עושים את זה יותר קל כשנשארים לטווח יותר ארוך?

מעתיקה משהו שבלה כתבה:
_זוכרים איך רציתי לחזור לארץ? תגלגלו כמה סנטימטרים למעלה בדף, ותראו. ומה עכשיו? נכון, ניחשתם. לא רוצה לחזור. כלומר רוצה לא רוצה. פתאום אני לא זוכרת למה רציתי לחזור לארץ. מין ערפול כזה, מצליחה להיזכר רק בצדדים הפחות נעימים בארץ, שבולטים עוד יותר לעומת החייים הנעימים בארצות הברית. אני יודעת שזה נורמלי. אנחנו עוברים לעיר שלא גרנו בה אף פעם, וכמעט לא מכירים בה אפחד. מה כמעט?! לא מכירים בה אפחד! (אבל לפחות כולם שם מדברים עברית ) . נהיה רחוקים מהמשפחה, ויובל יעבוד חלק מהשבוע רחוק (מאוד) מהבית וייעדר לכמה ימים כל פעם. בקיצור הרבה לחשוש ממנו. דברים קטנים, מובן שנתגבר ויהיה אחלה, אבל להסתכל על זה מכאן זה קצת מפחיד.
וכאן אביב מקסים עכשיו, העצים התחילו ללבלב השבוע, מזג האוויר מדהים, ואנחנו חיים בהרמוניה משפחתית נפלאה שאני מאחלת לכל אחד מאהוביי. אז למה לעזוב, תזכירו לי?
ובאופן מוזר מאוד, יש לשנינו, לי וליובל, הרגשה כאילו נגמר ירח הדבש שלנו, מסתיימת החופשה הארוכה מאוד של השנתיים וחצי האחרונות, ואנחו חוזרים לעולם אחר, שבהכרח יהיה פחות נעים. ממה זה נובע? למה?
יכול להיות שיש לנו בראש את מה שהיה לפני שבאנו לארה"ב - היינו צעירים יותר, חכמים פחות, עם שני ילדים קטנים. דוקטורט, תואר שני, עבודה..... בלאגן רגיל, אתם יודעים. חיים צפופים כאלה. צמחנו והתפתחנו כל כך מאז, מכל הבחינות. וממש ברגעים אלה אני מצליחה לשכנע את עצמי שאנחנו לא חוזרים למה שעזבנו, אלא למה שאנחנו היום. אנחו לא משאירים את עצמנו כאן בארה"ב. אנחנו לוקחים איתנו את חוויות החינוך הביתי שצברנו בשנה האחרונה, את הזוגיות שבנינו, את ההרמוניה המשפחתית שטווינו - כל אלה חוזרים איתנו ויעשו את הנחיתה שלנו קלה יותר._

מוכר, מוכר... גם אנחנו עברנו את זה. רק שאצלנו זה עוד היה בשלב ההחלטה לחזור (בעבר) כך שפשוט אמרנו שכנראה אנחנו לא מוכנים, ונשארנו כאן.
אנחנו במקום אחר עכשיו: בוגרים ומנוסים הרבה יותר, יודעים שיהיה קשה ונכנסים לזה בעיניים פקוחות, מבינים כי זאת ההקרבה שלנו כדי לחיות בארץ ולגדל את ילדינו כמו שאנחנו גדלנו. ישראלים. עם משפחה מורחבת. עם מנטליות ישראלית (לטוב ולרע) :-) עם חגים ושבתות שמרגישים ברחוב... עם בית כנסת קרוב מספיק ללכת אליו ביום כיפור... עם שקיעות על הים (אנחנו גרים על אי, אז הים מדרום לנו). עם נופים ואתרי טיול מדהימים, ולא רק עוד יער או מוזיאון. ועם משפחה מורחבת, כבר הזכרתי?
ועם ההכרה שכן, יהיה קשה בוודאי, אבל לפחות אנחנו בטוחים בעצמנו, בקשר שלנו, ויודעים שהוא לא ייפרם כל-כך מהר, שנוכל למהמורות החיים ביחד, שלפחות יהיה לי אותו, ולו יהיה אותי. וכמובן התינוק שיוולד עוד מעט :-) (שולה כבר קראה בדפים המתאימים על פנטזיות ההורות, הכנה לפוסט-פרטום וכו', ויודעת שלא הכל ורוד. אבל בארץ הצבעים יותר חדים, לא? אז גם ככה יהיה יותר וורוד שם מאשר כאן).

תודה שולה,
כן, ראיתי כמה מזמן פתחת את הדף... אנחנו אכן באותה סירה.
אך אצלינו לא יהיה כ"כ זמן ממש להסתגל ולהתרגל. כנראה שנצטרך להגיע ככוח חלוץ, אני ושני קטנטנים,
אחד כנראה במנשא (שעוד לא נולד..), ואחת בעלת דיעה, שמסתובבת סחור-סחור... לפני האיש, שצריך לעבוד עד לרגע האחרון והוא גם יקפל כאן הכל, ויגיע אחרי כמה זמן שזה יקח לו. בנתיים, בעזרתם הברוכה של קרובים וחברים.. נצטרך למצוא מהר גן דו-לשוני (אנגלית ועברית) (הצעות יתקבלו בברכה), דירה,
ועבודה לי, שאין לי מושג איך אני אתרגל לענין של לעבוד עם תינוקי קט. (צריכה לקרוא עוד בנושא).
התחושה שלי היא שלא יהיה מנוס מלעבוד, שלא כמו כאן. כי נראה שהמחיה יקרה בהרבה.

מצאתי אתר אחד שיכול לעזור במקצת לחוזרים ואעביר אותו לראש הדף כשאבין איך עושים קישור: toshav-hozer . co. il
בכל אופן, הנושא אצלינו גם מאוד רגיש, אנחנו כאן בברלין כבר כמעט 5 שנים. נקשרנו כאן לחיים ודי מתחילים מיד להתגעגע לכאן.. כשעולה ענין החזרה...
אני חושבת שזה רעיון מצוין להפחית לחץ ולהרגע אצל ההורים. נראה כמה זמן זה יתאפשר לי..
בנוגע לבחירת גן או דירה. אני בהחלט מתכוונת לבדוק ולהכיר לפני המעבר. אין לי בעיה להתקשר לגן לברר, וקצת לפני ההגעה לקבוע פגישה.
בודאי שלא אוכל לבחור גן בלי לראות ולהריח. אבל בעזרת האינטרנט אפשר לתכנן את המקסימום שאפשר.
וגם: נצטרך להעביר קונטיינר לארץ. וכבר אנחנו מתחילים להתוכח מה לזרוק ומה לא.. לשנינו דיעות שונות לחלוטין!..
כך שאולי מצבכם הרבה פחות מסובך ואפשר לברך על כך!
האם אתם יודעים כבר איפה תגורו? בקרבת ההורים, האם אי אפשר להסתדר בארץ בלי אוטו... כמו שכולם טוענים?..
בכל אופן המון בהצלחה!

שולה, רציתי לשים קישור לאתר של AACI- Association of American and Canadian Israelis.
אני לא מצליחה להיכנס לאתר שלהם עכשיו אבל זה פשוט לגגל את השם.יש להם הרבה סניפים בארץ, וסםריות וקבוצות וחוגים ועדו ועוד....

המון התרגשות לקראת הנסיעה! טוב שאת לוקחת לזה זמן. זה נחוץ. ולא רק לילדים, גם לנו המבוגרים דרוש זמן להתאושש. אני רוצה לומר שהבלאגן הביורוקרטי לוקח המון זמן וכוח, אני חושבת שזה קשה בעיקר לאחר שמתרגלים לנוחות האמריקאית ולנימוסים והיעילות של הפקידים שם...אבל אולי זה שייך לדף השני שפתחת...
בקיצור, שיהיה בקלות.
ואם את רוצה לשאול משהו - המייל שלי בדף הבית {@

הגמד, אם תסתכלי למעלה תראי כמה מזמן פתחתי את הדף, וכמה זמן (ושינויי דיעה) לקח לנו להחליט באמת, סופית, לחזור לארץ! מבינה אותך מאוד. במיוחד לאור כל הקשיים הכרוכים במגורים בארץ ([po]מה טוב מה קשה בארץ[/po]), ואפילו יותר כשאחד מבני הזוג אינו ישראלי... נראה לי קשה מאוד לבנות "תכנית עבודה" מרחוק, דרך האינטרנט. אמי לוחצת עלינו לעשות את אותו דבר, ואנחנו מסרבים. מי ייתן לנו עבודה (או אפילו ייקבע ראיון) חודשים מראש ודרך המחשב?? אם הייתי בעלת עסק ומישהו היה שולח לי רזומה ואומר "אני מגיע עוד חצי שנה לארץ", או אפילו עוד חודש, הייתי צוחקת ואומרת לו שנדבר כשיגיע, בינתיים אני מוצאת לי עובד אחר.
גם למצוא גן נראה לי קשה מרחוק... אני אוהבת לבדוק בעצמי, להגיע, להריח, למשש, לדבר עם אנשים פנים אל פנים. איך אפשר להחליט ככה מרחוק?

מה שכן, אני תמיד עושה עבודות מחקר מעמיקות לפני כל קניה (אפילו של ספר!), ואני כן בעד להכיר את השטח כמה שיותר לפני שמגיעים, אם זאת המטרה. ז"א כן לשבת על פורומים ואתרים בארץ, לשאול שאלות, לנסות למצוא אנשים שגרים באיזור שמעניין אותנו וללמוד עליו עוד ממישהו שחי שם.
כל זה, בלי להכנס ללחץ שחייבים להשיג הכל מראש. פשוט נראה לי קשה מאוד... אבל אולי זה רק אנחנו. בטוח יש המון דרכים להשיג כל מטרה, אתם רק צריכים לבחור בדרך שלכם! ואני כאן לתמוך בך אם את רוצה :-)

מצד שלישי... אנחנו חוזרים עם תינוק ראשון, פצפון, ונגור אצל חמי וחמתי בתור התחלה. החלטנו לתת לעצמינו זמן להתרגל, לפני שנפתח במירוץ אחרי עבודה ובית משלנו... אני רוצה שגם אישי יזכה להיות קצת בבית עם התינוק, לבלות איתנו זמן, מן חופש כזה אחרי שנות העבודה הקשה כאן והמעבר הקשה בעצמו. [b]זמן התאוששות.[/b] מחכים לנו פסח (עם המשפחה! ישששש!), אחריו פסטיבל סולם יעקב (שתמיד חלמנו להביא אליו את ילדינו, והנה יהיה לנו פשוש קטן במנשא!), ואז יום העצמאות ה-60. איזה כיף...

דרך אגב, יש הרבה הקלות והטבות לתושבים חוזרים לכבוד יום-העצמאות ה-60 של המדינה. זמן טוב לחזור!

שנה טובה, קלה וברוכה לכולנו,
שולה חתולה
נראה לי גם שזה יפחית מאיתנו קצת לחץ, אם באים בהבנה שמילא בחודש הראשון אנחנו לא מתכננים "להשיג" כלום.

היי שולה חתולה ושוקוקטיה,
השיחה בינכן מענינת מאוד. גם אנחנו, או אולי עדיף לומר אני, כי אני הישראלית משנינו, נמצאת כמה שנים בתחושה הזו של חיים בHOLD עד למעבר לארץ.
כבר פתחתי בעבר את הדף [po]חוזרים לארץ[/po], כי אז ממש חשבתי שאכן נחזור! וגם לנו היו התלבטויות אינספור עד שהחלטנו להישאר.
בנתיים אנחנו עם ילדה בת2.7 ועוברון שעוד שוחה לו ברחם לעוד כמה חודשים... והמעבר מכאן הוא כל כך נחשק בעיני, וכ"כ נראה לי קשה מכאן..
אבל קיבלתי מכן כמה טיפים מענינים. גם אני מתכוונת לחזור אולי כמה חודשים לאחר הלידה.
אישי מבקש ממני, מאחר וזה רצון שלי יותר משלו (הוא מוכן לשינוי ולמעבר לארץ), שאעשה קצת מחקר ואברר את כל הבירורים ואמצא מה שצריך.
שאביא לו "תוכנית עבודה"... מסוג שהוא. (מציאת גן, עבודה, דירה, לפחות איזור בו נגור.. עדיף מראש דרך האינטרנט).
כי בשנים האחרונות דיברתי על כך כל הזמן, ורק דימינתי והרהרתי וקצת התלוננתי גם... ועכשיו מצאתי עצמי נחרצת יותר.

תמיד הגעגועים החזקים האלה... במיוחד בחגים, במיוחד למשמע שיר מקסים ועצוב, או למקרא כתבה מרגשת על תרצה אתר בהארץ.. למשל...
מעודדת אתכם על ההחלטה ומזדהה עם התחושות,
ובכל אופן, טוב לכם לחזור עם שבלולון במנשא, מאשר עם קטקט עם רצונות משל עצמו-עצמה.. ודיעות!... ותחושות, שהמעבר יביא, מי יודע..
מאחלת לכם המון מזל וכיף במעבר הזה, אנא שתפי עוד!

זהו בדיוק! שאני מוכנה לשנות את ההגדרה אם צריך, אבל אישי לא כ"כ... נראה, אולי כשיבואו הילדים הדברים ייראו לשנינו אחרת. בטוח שהזווית תהיה שונה, אז השאלה היא אם נהיה פתוחים לקבל אותה. מקווה שכן, ושבכל מקרה נהיה שלמים עם הבחירות שלנו.

אההה השלבים הכייפים של האריזה! כל כך קשה לזרוק דברים מסוימים וכל כך כיף לגלות דברים ישנים ולשמור אותם!
אבל מצד שני גם כיף לזרוק דברים ולפנות מקום! בעלי הסבלני כבר התרגל לסנטימנטליות שלי בקשר לחפצים מסוימים אבל עדיין ניסה לשכנע אותי לזרוק כל מני דברים ( זה לא הצליח לו והיה לנו overweight מטורף)
הכי באסה היא שעכשיו גיליתי שעיבדתי בדרך את כל הדברים הכי חשובים שלמדתי באוניברסיטה ושאותם אני אמורה להתחיל ללמד השבוע לילדים בשיעורי מוסיקה ( אני קצת בפאניקה!)
אבל מסקרן , את חושבת שאלה שעושים חינוך ביתי - יש להם מספיק כסף? משום מה ההרגשה שלי היא שלא בהכרח ,אבל אין לי מושג
סתם הרגשה שזה לא כזה קשור


[u]אבל "מספיק" זה עניין של בחירה, לא[/u]

אהבתי - אנחנו כרגע נמצאים בשפל כלכלי הכי גדול שקרה לנו אי פעם
אבל משום מה אני לא מרגישה שאין מספיק ( ממש מוזר)
אז אנחנו לא אוכלים דברים טעימים כמו שהיינו רגילים אבל יש לנו את מה שנחוץ ( טוב נו אולי אמא תקנה נעליים)
ויש בדיוק מספיק דלק באוטו בשביל להגיע לעבודה
באמת ההגדרה של מספיקה השתנתה אצלי בזמן אחרון
(:

ההכנות נמשכות... לאט לאט תופסות תאוצה...
התחלנו שלבי אריזה ראשונים: מיון קופסאות שעוד יושבות במרתף ממעבר הדירה הקודם! מצאנו הרבה אוצרות מהילדות (אישי האהוב: "את באמת רוצה לשמור את זה? למה???" על כל הדברים האהובים שאני סוחבת איתי כבר שנים. הא!).... איזה כיף זה להזכר בעבודות שעשיתי בבי"ס... בציונים, במורים שאהבתי... לפעמים אני מתגעגעת ללימודים "מסודרים" (בשבילי), ולפעמים אני חולמת על איך נעשה לילדינו homeschooling או unschooling...
ואישי אומר "אם רק יהיה לנו מספיק כסף". אבל "מספיק" זה עניין של בחירה, לא?

שוקוקטיה, תודה על התשובה. אולי באמת אכתוב לך בדואל...

http://groups.yahoo.com/group/manglo

http://groups.yahoo.com/group/Modiin

יש גם tanglo ו janglo

הרבה מהם הם עולים מארה"ב אני רואה למשל הרבה שאלות לגבי הנושאים האלה במנגלו

אני די מתגעגעת לסוף שבוע ארוך אבל זה לא כזה נורא כי רוב האנשים לא עובדים ביום שישי ויש חגים

אין כמו משב רוח קריר בימים אלה שמרמז על סתו -זה בדיוק ההיפך מהרגשה של האימה לקראת החורף שהיתה עולה לי בניו יורק בסתו המתקרר
סליחה שלקח לי שנה לענות מבטיחה לבקר יותר!!!!

הי,
רוב הרהיטים שלנו זה ספריות מIKEA, לא דברים ששווים כסף... נראה לי שנשים מודעה איפשהוא, ואם מישהו רוצה שיבוא וייקח. אם לא, זה פשוט ילך לרחוב (אנשים אוספים אם הם רוצים, אם לא המשאית-זבל אוספת).
ממש אין לנו חפצים ששוים משהו, לדעתי... מה, נמכור את הקערת כביסה? או סל קש גדול שמשמש כשולחן? נראה לי יותר כאב ראש ממה שזה שווה. טוב, עוד נחשוב על זה.

אנחנו נהיה בהתחלה אצל ההורים של אישי. אני מניחה שיהיה לנו ממש צפוף... אבל חוץ מזה אנחנו מסתדרים איתם טוב, אז אני מקווה שנצליח לקחת את הזמן מבחינת מציאת בית/דירה. לפחות אני יודעת שלא תהיה לנו בעיה להסתדר ולא ייחסר לנו דבר! הם גם יתרמו לנו את כל הכלי מטבח וכמה מכשירי חשמל כשנעבור, ויקנו לעצמם חדשים. בסך הכל סידור לא רע :-)

טוב, אנחנו נוסעים להורים שלי, אז אני צריכה לזוז.
אם יש לך אתרים או כתובות של עולים מארה"ב, אשמח לקבל אותם. ביאהו יש כ"כ הרבה קבוצות, קשה למצוא את הטובות...
שבוע טוב! (את מתגעגעת לסוף-שבוע ארוך? איך מתרגלים להיות בלי זה??)

הי שולה חתולה
מצyערת שלא נכנסתי לפה הרבה זמן
את תמיד מוזמנת לכתוב לי במייל
[email protected]
הייתי מוכרת יותר רהיטים- תכננו לעשות stoop sale
קרוב לוודאי שהיינו מוכרים את הרוב אבל בסוף זה לא יצא כי היינו עסוקים בטירוף בשבוע האחרון, מכרנו כמה דברים דרך קרייגסליסט, זה באמת כאב ראז לנסות למכור אבל במצבנו גם הגרושים היו עוזרים
האמת שזה כיף לזרוק באמת ( עכשיו יש הרבה פחות זבל בבית) אבל לי היה מאוד קשה
אם אתם עושים משלוח אולי כדאי לקחת כלי מטבח אבל צריך לבדוק תוך כמה זמן הוא מגיע ואם אתם יכולים להסתדר את הזמן הזה בלי הכלים
אנחנו הבנו את המחשבים וכל מיני מכשירים קטנים שמשתמשים בהם הרבה זה לא כזה סיפור עם החשמל כמו שחשבתי
הבעיה בארץ שמכשירי חשמל יקרים הרבה יותר פה כמו (כמעט כל דבר אחר גם)
יש כל מיני קבוצות בyahoo
של אנשים מארה"ב שעשו עלייה אפשר למצוא אותם ולדבר
מה עוד אני יכולה לספר לך?
אני עדיין מנסה להתרגל למעבר ולמנטלית, עוד אין לי עבודה, ומיהרנו מדי לשכור דירה ולעבור מהר מהבית של הורים
אולי לפעמים כדאי לשכול דברים יותר ברצינות ולא למהר לברוח מההורים
איפה אתם תשארו בהתחלה?

הי שוקוקטיה,
אילו דברים היית מוכרת במקום לזרוק? אנחנו דווקא זורקים הרבה, כי נראה לנו יותר מדי טרחה לנסות למכור תמורת המחיר שנוכל לקבל... עדיף לי להיפטר מזה עכשיו וגמרנו ולא להיסחב עם מכירות. (אנחנו מעולים בלאגור ונראה לי שכל מה שלא עף מהבית עכשיו, בסוף נזרוק במילא בדרך לשדה התעופה...)
כן, אנחנו עושים משלוח, בעיקר של ספרים ודיסקים וכמה חפצים אישיים (פסלונים, קישוטים וכו') וקצת בגדים. לא בטוחה לגבי כלי מטבח- האם לקנות חדש או להביא??
מבחינת מכשירים ואלקטרוניקה, אנחנו כמעט לא מביאים איתנו כלום. טלוויזיות וכו' אנחנו מוסרים למשפחה/חברים, כנ"ל הסטריאו, ולגבי מכשירי מטבח אין לי מושג... כשנגיע לארץ יש לנו סט מכשירי-מטבח מחכה לנו (יד שניה) וכנ"ל טלויזיה וכו'. אז לא נראה לי שיש עוד מה להכין... אבל כמובן, אני לא יודעת כי אין לי מספיק אנשים לדבר איתם על זה :-) אולי אני אצור קשר עם עולים חדשים מארה"ב לראות מה עזר להם במעבר!
אשמח לשמוע עוד ממך...

התחלתי לזרוק דברים ולמיין מה הולך לארץ חודש לפני אבל מצאתי את עצמי יומיים לפני הטיסה זורקת חצי בית וביום של הטיסה חצי מהמזוודות. התחלנו למכור דברים מאוחר מדי ובסוף זרקנו הכל לזבל בקיצור הייתי מתחילה את כל התהליך יותר מוקדם.
אנחנו לא עשינו משלוח של דברים כי זה לא השתלם לנו אז לקחנו רק מה שיכולנו ב 9 המזוודות שמותר ( אפשר לקבל אישור של תושב חוזר ואז אלעל או ישראיר נותנים עוד מזוודה לבן אדם) אתם מתכננים לשלוח דברים?
כן הייתי מנסה ליצור יותר קשרים עם אנשים בקשר לעבודה, לכתוב קורות חיים, לארגן אישורים, לארגן את כל הדברים ש"אמריקאי" יצתרך בארץ ( מעבירי חשמל ועוד כל מיני)
לא הספקתי להפרד מהמקום בגלל כל הלחץ וזה חסר לי עכשיו.

זה בהחלט מדהים להגיע לחום של הארץ ומשפחה וחברים , למרות שאני לא יזמתי את החזרה לארץ הרגשתי שבמיוחד עם ילד להיות רחוק מהמשפחה עושה את החיים קצת חסרי משמעות- אין עם מי להתחלק בשמחה ותגליות יום יומיות ועכשיו אנחנו משלימים בכיף את החסר

הי שוקוקטיה,
מה היית מארגנת אחרת אם היה לך יותר זמן? עבודה וכו', או רק את המעבר עצמו? נראה לי שמעבר להגעה לארץ, אין הרבה שאפשר לארגן מחו"ל... לא?
אנחנו גרים במקום נחמד בלונג איילנד, אבל אין לנו כאן חברים (מעבר לעבודה) ואנחנו מאוד מצפים להיות כבר בארץ, קרובים למשפחה. לפחות שם יש מישהו לדבר איתו, לבקר אותו, או לעשות חגים ביחד... כאן זה בד"כ רק שנינו והורי (אני רגילה למשל לסדר פסח עם 30 איש, כל הבני דודים...)

אנחנו בתהליך של קבלת הטבות
יש הרבה דברים שאפשר לקבל אבל צריך לברר וחלק זה גם עניינן של זמן
כרגע מקבלים קצת עזרה ממשרד עליה וקליטה ומכיון שאנחנו אומנים אפשר גם לקבל עזרה בזה ( אתם צריכים לברר בקשר לתחומים שלכם)
אפשר לקחת גם קורסים במימון כמעט מלא והם נונתים גם הלוואה לא רעה בכלל למי שרוצה לפתוח עסק
את יכולה לקבל את המידע כבר בניו יורק- פשוט להתקשר לשגרירות בניו יורק ולהגיד שאת רוצה לקבל את החבילה של תושב חוזר בדואר.
המעבר שלנו היה מאוד פזיז ולא מאורגן טוב אז הכי טוב זה להתכונן מראש (במיוחד בהריון או עם תינוק) גם השבועות הראשונים לא היו קלים עד שמצאנו דירה והמקום הראשון שראינו חטפנו ( למזלנו מי שהשכיר את הדירה בדיוק עבר לארה"ב ומכר לנו את כל הרהיטים (: )
ההסתגלות למנטליות היתה גם קצת מצחיקה
לדוגמא איזה שכנה התחילה לרדוף אחרי ילדה שלי עם כפית (היא בדיוק האכילה את הנכדים שלה) ולצעוק "בואי כפרה תוכלי קצת" זה הדוגמא הכי חמודה אבל לוקח זמן להתרגל לתופעות לוואי של הארץ אחרי ה"נחמדות" של ניו יורקים
גרנו בפארק סלופ בברוקלין ואני מאוד מתגעגעת לשכונה הזאת
בעלי מאוד רצה לגור בצפון אבל אנחנו מוסיקאים ובשלב הזה הרגשנו שאנחנו רוצים להיות קרובים לת"א ולירושלים בשביל להיות זמינים לעבודות אז מודיעין הייתה מין פשרה - נקי מרווח ושקט וירוק פה ולא רחוק מהערים הגדולות
דף בית עוד אין לי שאני אפתח אחד? אולי

אשמח לשמוע ממך ועל הסיפור שלכם ולעזור במה שאוכל

הי! איזה כיף לשמוע ממי שחזרו לא מזמן.
קיבלתם הטבות של תושב חוזר? זה עזר לכם במשהו?
מה היה (או עדיין) הכי קשה במעבר? ואיפה גרתם בניו יורק? ומה מביא אותכם למודיעין... קראתי אתמול על מישהי שגרה בעבדון בגליל ותיארה מקום מדהים... בדיוק סוג המקום שהייתי רוצה לגור בו, וגם זול. אבל אישי מושך לאזור אשקלון...
שאלה אחרונה- יש לך דף בית?

הי שולה חתולה מזל טוב לכם!
אנחנו חזרנו לארץ לפני חודשיים אחרי 6 שנים בניו יורק עם ילדה בת 2.5 ובהריון ( שאומנם לא עבד אבל זה כבר לא קשור לפה)

גם אנחנו החלטנו שאם זה לא קןרה עכשיו אז זה לא יקרה אז התלבטנו כמה חודשים והחלטנו לחזור
זה לא נורא לטוס עם תינוק בגיל הזה להיפך כל עוד הם קטנים זה אפילו יותר קל ( טסנו עם שלנו 3 פעמים מניו יורק לארץ והפעם הראשונה הייתה הכי קלה)
אנחנו מצאנו דירת גן במודיעין שזה מקום חמוד ולא רחוק מדי מהמרכז ומחפשים עבודה כרגע

אני אשמח לעזור במה שאפשר, המייל שלי הוא [email protected]

בהצלחה!

עדכון:
[list=1]
[*] אני בהריון! שלב א' בוצע :-) מחר בערב האולטרסאונד (בשאיפה שזה יהיה היחיד שנעשה)... ההתרגשות הולכת וגוברת יחד עם גודל הבטן :-) איך אנחנו חולמים כבר על התינוק הזה, שיגדל לילד, ואיך ניקח אותו לכל מיני מקומות ונראה לו דברים... החמים שלי כבר קנו לנו כרטיסי כניסה והזמינו חדר במלונית בJacob's Ladder, פסטיבל מוסיקה שייערך במאי! איזה כיף!
[*] אנחנו חוזרים לארץ! כן כן, באמת, החלטנו וזהו. תאריך הגעה משוער הוא סוף מרס 2008. התינוק יהיה בערך בן 3-4 חודשים, ואני מקווה שזה לא יהיה מסובך מדי לטוס איתו (ועם הכלב ושני החתולים!). אני לא כ"כ מכירה תינוקות בגיל הזה, אבל מקווה שעד אז ההנקה תתמסד... עיצות יתקבלו בברכה :-)
[/list]

יש כמובן המון דאגות, לחצים ומתחים... אבל החלטנו שאם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה גם בעתיד. ובאמת שאין לנו מה לחפש פה... רק מקווה שאקבל את האזרחות האמריקאית שלי לפני שנעזוב!

אז אם למישהו יש עיצות לגבי מעבר דירה (או ארץ/יבשת!), טיסה עם תינוק קטן, או מקומות מקסימים וזולים לגור בהם (לא בדירה), אשמח לשמוע. בעיקר מתושבים חוזרים שקדמו לנו...

טוב, אז למען הדיוק והפחתת הציניות... התוכנית היא דווקא יותר מציאותית וקונקרטית ממה שהצגתי קודם.
משהו כזה:
בעוד בערך 6 חודשים: הריון. עוד כמה אחרי זה: תינוק. עוד כמה אח"כ: חזרה לארץ. וואו! את זה וגם את זה דחינו כבר זמן רב... והנה, התוכנית ממש נרקמת לה עכשיו. בסך הכל פחות משנתיים... שזה כבר נחשב "בקרוב" אצלנו. ועם הזמן מתקרבים גם הפחדים...

דרך אגב, אם בא לכם להגיב, אשמח לקרוא את זה... גם אם לא מיד... אז אנא הרגישו חופשי. @}

חוזרת לכאן אחרי זמן רב מאוד... ועדיין לא ממש כאן- באתר- באופן קבוע. (תגובות שמבקשות מענה- אנא שלחו לי לדוא"ל)

למעניינים: המשך הסיפור וההתלבטות שלנו...
התוכנית היתה: לגור כאן (ארה"ב) כמה שנים, לחסוך סכום נאה של כסף שייקל על החיים בארץ, ואז לחזור לארץ, לתמיד.

אז זהו, שבטחון כלכלי ו"מסודרים לכל החיים" כבר לא נהיה... ארץ האפשרויות הקורצת לרבים התגלתה כאשליה גדולה. אז כן, ביומ-יום קל לסגור את החודש- אם חיים נכון! יש לנו רמת חיים ממוצעת ומספקת: למרות שאנחנו מנסים לחסוך הרבה, אנחנו משתדלים גם להנות, לקנות דברים מפנקים (אך חשובים לנו- כמו מצלמה חדשה או לפטופ להחליף את זה שהתפגר), וכו'. יש דברים שיותר זולים כאן, ויותר קל להשיג, מבחינת המשוואה של משכורת/הוצאות/מחירים.

אך יש דברים חשובים בהרבה שאין לנו כאן, ואנחנו לא רוצים להמשיך בלעדיהם.
למשל: הרגשה של שבת ושל חג- גם במקומות חילוניים- או של יום כיפור ורחובות ריקים, והילדים שיוצאים לטיולים ברגל ובאופניים בכבישים הראשיים.
למשל, חלה פשוטה ולחם שחור, פשוט עוד יותר. וגבינה לבנה (יש גבינה, אבל במרחק 40 דקות נסיעה).
וירקות שלא נראים ומריחים כמו פלסטיק (ובואו לא נדבר על הטעם!). וזה שכאן קונים ירקות באחדות, ובארץ- בקילוגרמים.
ואתרי טיול מגוונים ויפים, מהסוג שאני אוהבת, בארץ שאני אוהבת, על נופיה המגוונים... לא עוד שביל הייקינג בסתם חורשה... (נכון- בארה"ב יש מקומות מדהימים לטיול- אך לא במרחק נסיעה...)
ואנשים שיושבים בחוץ, בחצר. כאן החצרות מטופחות ויפות, אך האנשים לרוב סגורים בבתים, עם המזגן והטלוויזיה.

והכי הכי שאין פה: משפחה. חסרים לי המפגשים הקבועים עם אחי ואחיותיי וכל בני הדודים- לחגים, ימי הולדת, טיולים, או סתם יום בים. ההרגשה שגדלים עם כל המשפחה, לא רק המצומצמת. הרגשה של שבט- גם אם לא יומיומי...

תמיד ידעתי שאני רוצה שילדיי יגדלו ישראלים, בארץ. שיחוו את כל מה שחוויתי כילדה ונערה, שאהבת הארץ תזרום בעצמותיהם וזיקתם תהיה חזקה.
החיים כאן הולכים ומחזקים את הרצון הזה, מכ"כ הרבה כיוונים... וזה הולך ומקרב אותנו לשיבה הביתה. לאט לאט אבל בטוח!

אז עדיין יש פחד. המצב הכלכלי (שלנו וגם בכלליות, בארץ) עדיין לא מזהיר, הבטחוני גם לא, והחברתי- כנ"ל, למרות שאני רואה שיפור מסויים בארצנו הקטנטונת. ובכל זאת, זו הארץ שלנו... למרות שאנו גרים כאן כבר 6 שנים, ניו יורק היא לא בית...
ולפעמים, הפחד משתק. גורם לנו להתכווץ, להירתע, להיאחז במה שקל וטוב כאן, מנסה לדחות את הקץ, את הקפיצה למים הסוערים שהינם החיים בארץ. "אז בואי נישאר עוד קצת, בואי נחסוך עוד קצת כסף, שיהיה לנו יותר קל כשנחזור..". קל להיאחז בדברים שעוד לא עשינו, עוד לא השגנו, עוד לא מיצינו. ביום-יום, כשלא חושבים על זה יותר מדי, החיים כאן טובים וקלים, הגעגועים גם שוככים... והימים הופכים לחודשים.

אבל די. אנחנו מבזבזים את הזמן! איזו משמעות יש לחיים כאן? מה אנחנו [b]עושים[/b] כאן?? החיים שלנו ON HOLD, מחכים שנחזור לארץ, הכל בכוונה ליום ההוא, העתידי, שבו נתחיל את החיים האמיתיים, בארץ.

כמה קל להיכנע לפחד- אך לא עוד!
אז החלטנו: אנחנו חוזרים. תאריך הגעה משוער: בעוד כמה שנים...

הי
זאת פעם ראשונה שאני כותבת כאן, עקבתי אחרי השתלשלות הדברים שלך [po]שולה חתולה[/po]. טיפה התאכזבתי מכך שבסופו של דבר החלטתם את ובעלך להישאר בארה"ב לפרק זמן בלתי ידוע. אינני חולקת על כך שקיימים קשיים, ומדינת ישראל היא מדינה בהתהוות ועם אי ודאות גדולה (למה לחזור מבטחון כלכלי לכאן?). תמיד יהיה בעד ותמיד יהיה נגד. אין נכון ולא נכון, אלא רק האם מה שאת עושה גורם לך אושר? (ריצ'רד באך) זה המוטו שלי בפינה הקטנה שלי. גם לי קיימת דילמה לא קטנה, האם לעבור ממצב של ביטחון כלכלי עבודה טובה ומספקת למצב של אי וודאות, ולאחר דילמות קשות על פני שנה, בחרתי באי וודאות. [b]איננו שולטים על העתיד אלא רק חיים את ההווה[/b]. אני מניחה שהסיבה העיקרית שלי היא שאינני משלימה עם מה שאני עושה בחיי, ואינני מרגישה אושר פנימי אלא ריקנות אחת גדולה שמכרסמת אותי מבפנים (אינני חושבת שזאת הבעייה שלכם..:-)).
אכזבתי הגדולה נבע מ: [b]אז נוכל לחזור לארץ עם הרבה יותר כסף ממה שתכננו! מה שאומרים "נהיה מסודרים" לכל החיים.[/b] אינני מאמינה שזה בא בקנה אחד עם: [b]לא לחלום חלומות ולא לתכנן תוכניות- פשוט לזרום עם זה. מי יודע אילו עיקולים הנחל שלנו ימציא לעצמו.[/b]
לסיום, רוצה אני לאחל לך שתמשיכי לחלום חלומות, ולצעוד עם בעלך באותה דרך עקלקלה שיועדה לכם על ידי בורא עולם על ידי עשיית חסד עם הסובבים אותכם.
בהצלחה

תוכניות הן בסיס לשינוי, אין לדעת מה תומן בחובו העתיד של כל אחד מאיתנו. יכול להיות בראיה רחבה יותר עדיין לא סיימת את "משימותך" שמה. כל דבר קורה בזמנו ועם קצת אמונה על הגב הדברים גם מסתדרים לטובה. אני חושבת שככול שהחלטה מסויימת נראת מפחידה יותר ככה היא בעצם פשוטה יותר, כי ניתן לחלקה לטוב ורע בצורה יותר פשוטה.
ברצוני לאחל לך ובן זוגך לא להישבר בעקולי שביל החיים ההפכפך והמפוטל, כי לאולם אין לדעת איפה נגמר השביל (אחרת למה לחיות?). לכן בכל מקרה, אם בסוף תמצאו את רגלכם משוטטות בארץ בקייף או בעוד שנה שנתיים תדעו שככה דברים התגלגלו וככה הם היו צריכים לקרות.
כסף? בטחון כלכלי? אלו מלים מאוד מפחידות, אבל עושה רושם שמה שיש בינך לבין זוגך חזק הרבה יותר מאי הוודאות הקיומית הזאת. בידיים משולבות פושעים אתם על הלא נודע עוד הילה של 4 מופרעים.

בהצלחה בכל מקום שאתם נמצאים בו. @}
הטבע של הנחל , מומלץ.

שולה צר לי, זה לא אני! כנראה שיש פיצה נוספת שמסתובבת בשטח. יש לי כלבה מקסימה ונהדרת, אבל ממש לא כחלק ממקצוע.
כל טוב לך!
פיצה

אוי החיים, החיים... איזה עיקולים בדרך הם שולחים לנו, לפעמים לא נראה שאנחנו בכלל על אותו שביל שהתחלנו ללכת בו.
אנחנו לא קרובים יותר היום לחזרה לארץ משהיינו בתחילת הדף... למעשה תוכניותנו צמחו והתכווצו להן עם כל שינוי בתוכנית, עם כל עיקול בדרך. אבל נראה לי שהשלמנו עם זה, ואנחנו פשוט זורמים עם מי הנחל: יש כיוון כללי, מקום השפך שאליו הנחל בסופו של דבר יגיע- אם גם לאחר עיקולים ופיתולים רבים- ובינתיים אנחנו משתדלים להנות מהנוף :-)
לדוגמא: אישי התקבל לעבודה חדשה. אם הוא ישרוד בה חודשיים, הוא יוכל לשרוד בה גם שנתיים (זה לא כוס התה שלו...). ואם הוא יחזיק מעמד שנתיים-שלוש, אז נוכל לחזור לארץ עם הרבה יותר כסף ממה שתכננו! מה שאומרים "נהיה מסודרים" לכל החיים. אבל זה רק "אם"... אז אני משתדלת לא לחלום חלומות ולא לתכנן תוכניות- פשוט לזרום עם זה. מי יודע אילו עיקולים הנחל שלנו ימציא לעצמו.
<שולה מאוד מהורהרת הבוקר>

פיצה-
מצטערת, לצערי לא ביקרתי כאן כבר כמה וכמה שבועות ורק עכשיו ראיתי את הודעתך.
האם יש חדש לגבי החלטתך? יש כיוון מסוים? אם יש לך שאלות אשמח לנסות לעזור... את גם יכולה לכתוב לי בדף הבית.

בחרתי דווקא את השם זה כי זה השם חיבה של הכלבה שלי שסביבה סובבים חיי. בעלי חיים זו האהבה הגדולה שלי אבל עד עכשיו לא חשבתי להפוך את זה לקריירה - ההחלטה נפלה בשבועיים האחרונים והדף שלך עודד אותי אפילו יותר. אני רק לא יודעת איך עושים את זה. איך הופכים את האהבה הגדולה הזו לעבודה. יש לך טיפים?

אנסה לשלוח את המייל על תרפיה בבע"ח.
וקבלי גם חיבוק חם!!
חג שמח!

שכונה ט' היא שכונה נחמדה ביותר. מומלץ גם כן.

מוסיפה לעצמי מחשבות ורעיונות...

[u]עוד רעיון- ללמוד טיפול בעזרת בעלי חיים. זה מקצוע ממש מבוקש היום בארץ, ונראָלי מתאים לך.[/u]
אכן, זה גם תחום שאני עובדת בו... כלומר, חלק מהכלבים שאנחנו מאלפים ניתנים לכל מני רופאים, עובדים סוציאליים, תרפיסטים וכו' שמשתמשים ביכולות/אילוף של הכלב (ובטבעו של הכלב). כך שחלק מתפקידי בעבודה זה גם להדריך את האנשים האלה על דרכים מקוריות להעזר בכלב לתרפיה.
[u]אולי את יכולה להציע את עצמך על תקן מטפלת בעזרת בע"ח, בלי שלמדת, פשוט להגיע עם הכלב למוסדות כאלה- זה עושה להם הכי טוב בעולם![/u]
וואלה! טוב לדעת! דווקא חשבתי על זה... רק שהכלב שלי לא מתאים לעבודה כזאת, אז אצטרך קודם לאמץ כלב נוסף (ואז גם לאלף אותו...) בכ"א, טוב מאוד לשמוע שזה עשוי לעבוד!
האמת שגם חשבתי ללמוד פיזיותרפיה כדי שאוכל להעזר בכלב יותר, אחרת אני לא בטוחה מה בדיוק אעשה... אני יודעת שיש אצלנו אנשים שנעזרים בכלב במצבים רגשיים, כמו ילד בהתקף חרדה, לדיבוב בשיחות עם מטפל/פסיכולוג, בתור "פרס" או מוטיבציה לעבוד קשה/להתנהג יפה וכו'...
בכל אופן, תודה! את שוב מזכירה לי דברים שאני יכולה לעשות, ומעודדת אותי שהם אכן אפשריים!!

נכנסתי בפעם הראשונה לדף הזה. איזה יופי. כמה שאני מעריכה אותך ואת בן זוגך. זוג כלכך צעיר ועם זאת אתם כלכך בוגרים בנפשכם.

התרגשתי מכך שצטטת את מה שכתבתי בנאמנות מינית. זה חיזק אותי שוב בדרך המיוחדת שאני עוברת.
קראתי כאן בדף שאתם שוקלים לעבור לבאר שבע. זה עדיין אקטואלי? אם כן, קבלו חיזוק חיובי ממני. אני אוהבת לחיות כאן. עברתי לפה אחרי שגדלתי באזור המרכז וכמה שנים טובות מחיי חייתי בצפון, בין השאר בקיבוץ חנתון.
יש כאן המון דברים טובים ואחלה של אנשים.
צום קל וחתימה טובה.

אני שונאת לונה-פארקים. שונאת סחרורים, היפוכים, נפילות פתאומיות... בעצם הדברים היחידים שאני אוהבת בלונה פארקים זה רכבת הרים (שלא מתהפכת!) וצמר גפן מתוק.
אז למה, למה החיים שלי לונה פארק בחודש האחרון?
אני מרגישה כאילו אני יושבת על קצה קרוסלה, מסתובבת מהר מהר, אוחזת היטב, עיני פעורות וראשי כואב והעולם חג וסובב סביבי ולא מסכים לעצור ואני מנסה להושיט רגל לאדמה לבלום את הסחרור אך רגלי לא מגיעה לקרקע...
וברקע המעבר המתוכנן לארץ חדשה-ישנה, אהובה-קשה, לא מרפֵּה, מוסיף תנופה לסחרור, מרחיק את רגלי מהאדמה המקרקעת.

[hr]

אני קוראת הרבה על נשיות, על העצָמה, על מציאת הכח הפנימי המצוי בכל אשה. ואני יודעת שאני = אשה =, למרות היותי צעירה ועוד-לא-אמא (מי שהיא אמא היא עוד יותר אשה בעיני). ומחוברת לנשיותי העוד-לא-אימהית, מקשיבה לגופי ומבינה אותו, ואוהבת ללמוד עליו.
ואני מודעת לכוחי, כח נשי ונפשי. הרי שרדתי דברים שלא האמנתי בזמנם שאשרוד (טוב, הייתי אז חלשה, ובת 13- ובכל זאת התמודדות עם ניצול מיני זה לא שיעור קל), ועברתי אותם בגבורה, והפקתי מתוק מעז. למדתי מהדברים האלה שהחיים זימנו לי, ואף למדתי [b]לאהוב[/b] את השיעורים שלמדתי, על אף הקושי העצום שהיה כרוך בהם. ואני אוהבת את הכח שנתנו לי חיי.

אז אני יודעת שאני "טיפוס שורד". יודעת שצריך הרבה בשביל לשבור אותי.
אבל... גם אם אני לא נשברת, אני נפגעת. כמו החלון הקדמי במכונית, שאבן פוגעת בו והוא לא נסדק או נשבר, אך נותרת בו נקודה קטנה של נזק במקום שהאבן פגעה... כמו חתך קטן באצבע: לא ממש מזיק, לא סכנה בריאותית בד"כ, אבל עדיין כואב כל פעם שנוגעים בו!
והנזקים הקטנים מצטברים, ויש פחד שאם לא נחליף את הזגוגית, או נמנע מעוד אבנים לפגוע בה (כלומר, נרד מהכביש), היא תחלש ובסוף תשבר.

שנה חדשה... ולכבודה כתבתי למשפחתי וחברי שנות-טובות ואיחולים, ביניהם היה גם המשפט "ומקווים שאת ראש-השנה הבא נחגוג ביחד בארץ!" וכו'...
ממש ממש מקווים שזה יקרה.

מצד שני, ובלי קשר, סיפרתי לאמא שלי על התוכניות שלנו. היא נורא נעלבה שלא התייעצנו אתה אלא רק סיפרנו לה אחרי ההחלטה, אבל אנחנו ילדים גדולים, לא?
גם חברתי הטובה ביותר לשעבר נעלבה שלא התייעצתי אתה כשהתחתנתי עם אישי בגיל 19. ואז היא נפרדה ממני. :-(
אבל- אני לא רוצה להתייעץ איתן! אני מתייעצת עם אישי, לשם זה (גם, לא רק) בחרתי בו!! איתו אני עוברת על כל הפחדים, השאלות, התהיות, ה"מה" וה"איך".
כל מה שאני רוצה מכל השאר זה קצת תמיכה ואהבה... גם אם הם לא מבינים, גם אם הם לא מסכימים וחושבים שאנחנו עושים טעות. למה הם לא יכולים להתגבר על הפחד שלהם עצמם (או לשים אותו בצד לרגע), ולהגיד "אנחנו דואגים לכם וחושבים שלא יהיה לכם קל, וחבל לנו, ובמקומכם היינו בוחרים אחרת. [b]אבל,[/b] אנחנו תומכים בכם".
משפט אחד, קטן, של אהבה ללא תנאי...

אני מעתיקה לכאן משהו שכתבה [po]ענ בל[/po] בדף [po]נאמנות מינית[/po] :
[u]אני רוצה לברך אותך שתצעדי בדרך שלך במינימום של פחד [b]כי הפחד מחזיר אותנו להחלטות הרגילות שלא מתאימות לנו היום[/b] .[/u] (ההדגשה שלי)
זה כתוב כל כך יפה בעיני, כל כך מדויק... נכון, לפני שנה גם חשבנו אם לחזור לארץ או להשאר, ולמרות שמאוד רצינו לחזור, החלטנו שזה עוד לא הזמן לכך.
אך היום, למרות שאותם הפחדים עדיין כאן ולא נחלשו כלל, אנחנו לא יכולים לחזור להחלטה ההיא- היא פשוט לא מתאימה לנו היום! אנו במקום שונה לגמרי- מבחינת מה שלמדנו בינתיים, מה שעשינו והשגנו (קידום משמעותי בעבודה, הסמכה חשובה שקשורה למקצוע, וכו'), מה שיותר חשוב לנו ומה שיותר מפחיד אותנו...
תודה, ענבל, על ההארה. מקווה שלא אכפת לך שציטטתי. אם כן אני אמחק (בצער רב)

[u]אלוהים והחיים יעזרו.[/u]
כך באמת אנחנו מרגישים... אבל לעומת ההורים (שלי) שממש לא מאמינים באמונה, זה טוב לשמוע חיזוקים כאלה.
[u]וכאמור, הכל הפיך.[/u]
אכן! תזכורת זה.
המון תודה!

אלוהים והחיים יעזרו. רוצה לשלוח חיזוקים אבל אין לי את המילים אלא בעיקר את האמונה. הדברים מסתדרים. אתם נשמעים יודעים, מתענינים ובעיקר מכוונים לקראת מה שמענין אותכם ומה אתם רוצים. זה נראה לי המון ולזה אין תחליף מול דירה עבודה וכסף. שלמרות שקשה בלעדיהם בסופו של דבר תחליפים תמיד מוצאים (ולעיתים גם טובים יותר) וגם הם מסתדרים. נראה לי מטורף לעזוב הכל ולהחליף ארץ אבל עם זאת אפשרי. המון הצלחה. חוויה ושהקשיים יעברו להם. תשבו ביחד, תדמינו איך יהיה כשבזוגך ילמד מלא או חלקי ותחליטו. וכאמור, הכל הפיך. שתהיה שנה נפלאה.

אתם יודעים למה אני מ א ו ד מתגעגעת?? לחלה (לא קלועה) עם מרגרינה וטונה, או גבינת קוטג'. כן כן, לסתם סנדוויץ... משהו שנהיה לי מסורת כשהייתי בת עשרה- כל יום שישי זאת הייתה ארוחת הצהרים שלי- ומאז, כבר לפחות 6 שנים, לא אכלתי את זה... :-( וכל יום שישי אני עדיין חושבת על זה.

עוד משהו: אישי גילה תוכנית לימודים יותר מאסיבית של רפואה אלטרנטיבית, ושוקל להיכנס לזה... מה שאומר קודם כל תואר, ויותר אפשרויות עבודה (למשל מי שלא רוצה דיקור, אולי ירצה שיאצו, או צמחי מרפא, או רייקי, וכו'...) וגם יותר כסף לשלם על הלימודים... הרבה יותר כסף... והרבה פחות ימים בהם יוכל לעבוד (אם בכלל).
אז מה? נכבול אותו לתוכנית המקורית (2-3 קורסים שענינו אותו, בנפרד, יום אחד בשבוע) רק מפחד הגברת הלחץ והקושי הראשוני???
לא נראה לי... לך על זה אהובי, i got your back !!! ולעזזאל (יו! שכחתי איך כותבים את זה!) הפחד... אלוהים יעזור לנו, נכון? (תגידו שכן! תגידו שכן!)

תודה מיץ ורוני!
(על החיזוקים וגם על המודעה ממיץ)
בבקשה שלחי לי לאימייל, השארתי לך בדף הבית. אכן נשמע לי כמו תרפיה עם בע"ח...
למרות שיש עוד מון זמן ובטח לא נגיע לארץ עד יוני-יולי 2005...
שוב תודה

שמחה כל כך שאת מוצאת חיזוקים ממה שאני חווה.אני מחזקת את ידיך.
מצאתי מודעה למשהו שעשוי לעניין אותך:
כנס בנושא "חינוך הוראה וסיוע לרווחת האדם בעזרת בעלי חיים" של מכללת "חמדת הדרום"
אשמח לשלוח לך אותו במייל.יש פה גם טלפונים אז אולי תוכלי לקבל יותר פרטים במה הדברים אמורים.
לי זה נשמע כמו תרפיה בבע"ח אוי הכוונה היא גם לדברים נוספים. ואם לא, אולי תוכלי לעניין אותם בתחומך? להרצות שם למשל?

שולה, אני שמחה שהגעתם להחלטה לחזור, ואני מקווה שלא תשנו את דעתכם.
הרגל, הוירוסים, עבודה משרדית?! הכל יעבור, באמת. תרגישי טוב ותמשיכי לחייך לכל עבר.

וואו, תראו כמה סמיילים!
נחמד לראות אותי מחייכת אחרי שבועיים נורא קשים...
מותר לקטר קצת? אז עברתי ניתוח ברגל, ואני מאז על קביים (למי שלא יודע זה פשוט מתיש לסחוב את עצמך על קביים ורגל אחת!), וגם חזרתי לעבודה די מהר, ואז חטפתי וירוס, וגם התרופות עשו לי רע מאוד... ומעל הכל: בגלל הרגל אני לא יכולה לאלף את הכלבים אז אני תקועה בעבודה משרדית בעוד כל חברי מאלפים את כלביהם בשמחה ו [b]עצוב לי בלי כלבים[/b] !!!

אז טוב לראות את עצמי מחייכת סוף סוף :-)

[po]מיץ פטל[/po] כתבה בדף [po]עוברים לצפון קופצים ראש[/po]:
[u]אנו כאן בחלום שלנו. שעכשיו גם צריך לחיות אותו. למרות שזה ממש מקסים ונפלא אמיתי. זה בכל זאת כואב, קשה, והקשיים שאנו מתמודדים איתם הם בעוצמות שלא ציפינו אותם. אך אנו מלאי אמונה , ואהבה. איתנים בתוכנו שאנו באמת במקום שנכון למשפחתנו להיות בו.[/u]
מיץ, ניסחת בצורה נפלאה את מה שאני מרגישה... שעם כל הפחדים, ועם כל הקשיים בדרך לארץ, ואלו שעוד יהיו כשנגיע לארץ, אנחנו נהיה במקום ש"נכון למשפחתנו להיות בו"... אז כסף אולי יחסר, המתח אולי יגבר, הדאגות יגברו.
אבל נחיה במדינה שאנחנו אוהבים ("אף על פי כן ולמרות הכל"), והרבה מאוד דברים דווקא יהיו יותר קלים מהחיים כאן... אולי אפילו יהיה לי שבט!!! :-) אם נגור באשקלון, ליד חמי וחמותי- שבט טוב... וליד הים, שזה מצוין גם לי ("נעה של הים".........אופס, עכשיו אתם יודעים את שמי :-) ) וגם לכלב, שאוהב לשחות אבל החוף לידנו הוא פצפון, קטן יותר מבריכה נורמלית, ואיך הוא יהנה לרוץ בחוף! נראה לי שנצטרך להרעיב אותו שבוע כדי שהוא יחזור אלינו לאכול :-)
טוב, ברור שאני צוחקת, והכלב שלי דווקא מאולף, וגם אוכל יותר טוב מכולנו. :-)
עוד דבר טוב: ייתכן ולא תהיה לנו טלויזיה- אמנם מטעמי חיסכון בכסף, אבל אותי זה דווקא משמח מאוד! כל הרעש, בעיקר הפרסומות, [b]מאוד[/b] מפריע לי ולמרות שיש כמה תוכניות מיוחדות שאני אוהבת ואין בארץ, אני לא ממש אתגעגע :-)

אז תרשו לי לבשר שהתרגלתי לרעיון, שאנחנו חוזרים בקיץ הבא אי"ה, ושלמרות הפחדים הגדולים שלי, אני מאמינה ביכולתנו להסתדר ולשמוח וביקום שיעזור לנו.
הידד! אנחנו חוזרים הביתה!!!

שולה

בוודאי שאנחנו קורים את מה שאת כותבת. באופן אישי אני חושבת שהשאלות שלך מאוד נכונות.
אנחנו חזרנו לארץ לפני כמה שנים, ואני במיוחד עשיתי את זה בתחושה מאוד רומנטית. אני מאוד שמחה להיות בארץ, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד - רומנטי זה לא היה. אתה מתוודע מחדש לקשיי התחלה באשר הם, וחווה את הבעיות והמגרעות של המדינה הזאת בגדול, ובהזדמנות גם את שלך.

הפחדים שלך, לפחות בעיני הם מאוד מפוכחים ומוצדקים, ולא כדאי להתעלם מהם. סביר להניח שיהיו קשיים בכול מקרה, אבל אפשר להקל עליהם על ידי צמצומם.
הייתי מייעצת לכם לנסות למצוא עבודה לפני שאתם חוזרים - לפחות לאחד מבני הזוג, ולא לחזור "על עיוור". נכון שהכול יהיה בסדר, אבל השאלה היא כמה זמן זה יקח...

טוב, אז הפחדים חזרו...
ממה נתפרנס בזמן הלימודים של בן זוגי? במה אני אעבוד? כמה כסף בכלל יהיה לנו מיום ליום??
אני באמת חושבת שאני לא אדם חומרי- אני מוכנה בשמחה לוותר על הטלויזיה, למשל, אבל אם לא יהיה לנו מספיק כסף אפילו לדלק על מנת לבקר משפחה ברחבי הארץ, שלשם זה אנחנו חוזרים... אז למה זה טוב? למה לעזוב עבודה נהדרת, כסף, קלות יחסית של קיום (חומרי)...


האם מישהו בכלל רואה את מה שאני כותבת??

עוד דרך של גדילה:
הפטרות (והתפטרות?) מכל מיני חפצים שעוברים איתנו דירה כבר כמה שנים, ותמיד נשארים בקופסה...
וכל מיני ג'אנק שמצטבר בבית למרות המאמץ לא לאגור... אני עכשיו מאוד בקטע של "אנחנו לא אוגרים!" וזה משפט שבן זוגי שומע הרבה... למשל כשמתייעצים לגבי קניה: "המחיר טוב, לקחת עוד?" "לא, אנחנו לא אוגרים! כשנצטרך עוד, נקנה" וכו'...
זה נותן לי (לאט לאט, עם כל קופסה שמתרוקנת) הרגשה יותר פתוחה וחופשית, כאילו נותן לחיי יותר מקום להמשיך, לגדול, למצוא את מסלולם עם פחות הפרעות...
וזה גם שחרור מהפחד התמידי הזה, של "מה יהיה אם נצטרך ולא יהיה לנו X" וכו'...
זה כיף להוציא לשון לפחדים! :-P

אני מרגישה שאני גדלה. שלאט לאט אני לומדת להיות יותר בטוחה בעצמי, יותר מבינה וסלחנית כלפי עצמי... ומקבלת את עצמי כמו שאני.

למשל, כבר המון זמן (שנתיים? שש שנים? תלוי ממתי סופרים) מפריע לי שהשפה המרכזית שלי היא אנגלית ולא עברית (למרות שגדלתי בארץ עד גיל 16 בבית דובר עברית בעיקר!). כבר חודשים שאני מציקה לבן זוגי שידבר איתי בעברית יותר, אבל המוח שלי [u]תמיד[/u] חוזר לאנגלית תוך משפט או שניים, ואז גם בן זוגי שוכח ואנחנו חוזרים לאנגלית... (הוא גדל בבית דובר אנגלית בארץ אבל מדבר גם עברית שוטפת)
עד היום זה מאוד הציק לי... והיום גדלתי, ועברתי את זה! זה נחמד להתאמן בעברית שלי עם בן זוגי, אבל כרגע אנגלית יותר נוחה לי, וזה מה יש...
הגעתי למסקנה שגם אם אחזור לארץ עם עיברית קצת חלודה, ועם השלמת מילים ספונטנית באנגלית, זה יעבור... העברית תחזור לשלוט במוחי בבוא הזמן.
וילדינו העתידיים? סביר להניח שהם במילא ידברו עברית/אנגלית מעורבבות בהתחלה, כמו רוב הילדים הדו-לשוניים שאני מכירה... אז מה זה משנה אם גם העברית שלי עוד תהיה קצת חלודה?

כשהתחיל להתגבש בי רעיון "בן הזוג המושלם", לפני המון שנים (טוב, אני רק בת 22, אבל גיל 14 נראה ממש מזמן!), ידעתי שהוא חייב להיות מבית דובר אנגלית: רציתי שהילדים שלי יגדלו דו-לשוניים ולא סמכתי מספיק על היכולת שלי באנגלית (אני מדברת אנגלית רק מגיל 6, כך שאני "מפגרת" ב6- שנים של אוצר מילים...). כך שתמיד תכננתי שבן זוגי ידבר איתם רק אנגלית, ואני רק עברית, וכך הם ילמדו את שתי השפות...
היום- עכשיו- זה כבר לא נראה לי כ"כ מסובך... גם אם שנינו נדבר בינינו בעברית ואנגלית איך שיוצא, איך שנוח, בלי הגדרה של "עם אבא מדברים באנגלית ועם אמא רק עברית", הם ילמדו... לא?
האם זה יבלבל אותם? אולי, אבל בשנתיים-שלוש הראשונות במילא שומעים המון משפטים כמו "but אמא i don't have כוח..." גם במשפחות שמפרידות היטב בין "שפת אבא" ל"שפת אמא"... בסוף זה יסתדר, לא?

זה מעניין, אני זוכרת את החלום הראשון שחלמתי באנגלית לפני כמה שנים, ונראה לי כ"כ מוזר שהאנגלית השתרשה בי כ"כ טוב שהיא הגיעה לחלומותי... והיום, כבר אין לי מושג אם אני חולמת יותר באנגלית או בעברית, וכבר לא שמה לב איזה חלום היה באיזו שפה. כמה מסתורי המוח שלנו...

האם גם אתן גדלות? (מכוון כמובן לשני המינים!)
האם גם אתן מבחינות בציוני דרך כאלה, של "וואו, מהיום כבר לא אכפת לי אם...", או של בטחון עצמי חדש בתחום מסויים שעד היום הפריע או הפחיד אותכן? (או אותכם)

המממ... הריח והיתושים נשמעם פשוט נפלא (בעיקר לאור העובדה שאני מאוד רגישה לעקיצות!)
שכונת נוה נוי נשמעת נחמדה... שווה בדיקה! אחותי גם אמרה לנו שהיא מכירה מישהו שמרצה בתחומי רפואה אלטרנטיבית ומכיר עוד בי"ס טובים בדרום, אז מחכים לעוד פרטים ממנה...


לגבי תרפיה בבע"ח- למעשה זה אחד הקטגוריות של כלבים שאנו מספקים: כלבים שעובדים עם מורים, רופאים, תרפיסטים וכו' ועוזרים להם לטפל בקליינטים, אם בדרך מוטיבציה להתאמץ בטיםול, אם כעידוד, כ"פרס" וכו'... בסה"כ צריך כלב מאולף (די פשוט- צריך כלב בוגר עם מזג מתאים וכמה חודשי אילוף) ותרפיסט שיגיד לי מה המטרה, ואני כבר אדע איך להשתמש בכלב לעזרה... לא נראה לי שלהיוץ פיזיותרפיסטית זה הכיוון שלי, אבל דווקא אשמח להשתלב עם מישהו אחר ולעזור לו בעזרת כלב.
מיץ, כ"כ טוב לדבר איתך! את משב רוח רענן של רעיונות ואפשרויות וגורמת לי לבחון כיוונים שונים שיכולים להתאים!! תודה רבה לך!!!

לא רק בכיוון של עמותה. אלא משהו כמו פרי- לנסרית שעמותות או פרטים צורכים את שרותיך.
[u]האם יש לזה בכלל סיכוי קלוש לשרוד במצב הכלכלי של הארץ?[/u] אני לא יודעת. בכל מקרה כדאי לך להתיעץ עם מט"י.

למה לא ב"ש?
לא אמרתי שלא. אלא שאם את מחפשת מושב עם שטח או חיי קהילה, זה לא בדיוק המקום המתאים.
יש פה שכונה שדי דומה ל"מושב" במובן של שטחים גדולים ליד הבית משהו כמו דונם לפחות.שכונת נוה נוי. גם אופי השכונה הוא די כזה חקלאי.
מצד שני יש פה את הריחות הבלתי נסבלים של רמת חובב (אם משהו יכול להכניס לפה קישור מתאים זה יהיה לעזר ).או מכת יתושים מנחל ב"ש.
והשפכים הזורמים בנחל.שאינם מטופלים כפי שהבטיחו לנו.
בכל מקרה בנוגע לתחום המקצועי. הייתי ממליצה לך גם לחשוב על תחומים אחרים בכייון הטיפולי (למשל מה לגבי תרפיה בבעלי חיים ?).
אם יש לך שנה להתכונן למעבר,האם לימודים או השתלמות כזו יכולה לבוא בחשבון?

מיץ,
שוב תודה על העידוד...
ב"עסק כמו שלי" את מתכוונת בעמותה שלא למטרות רווח? האם יש לזה בכלל סיכוי קלוש לשרוד במצב הכלכלי של הארץ?
למה לא ב"ש? (חוץ מזה שזאת עיר)
אשמח מאוד להתייעץ איתך שוב ולהעזר בך כשנגיע לארץ, ואם אכן תהיה אפשרות להקים עמותה כזאת משלי...
זה יהיה החלום ה... רביעי? שיתגשם לי!
(הראשון שהתגשם היה להכיר את בן זוגי, היות והוא "איש החלומות" שלי. השני היה להתקבל לעבודה בארגון "CCI" www.cci.org ולהתקדם לדרגת "Instructor"' שזה שילוב של מאלף מוסמך לכלבים וגם מדריך מוסמך לאנשים. השלישי היה שיהיה לי סוף סוף כלב משלי... זה התגשם כשנהינו משפחה אומנת לגור מ CCI שבסוף נשר והיום הוא כמובן שלנו. יש עוד כמה חלומות... אבל זה על העמותה לכלבי נכים היה זה שהתגבש ראשון... אפילו לפני "בן הזוג המושלם"...)

איזה חלום יפה יש לכם.
יש פה בדרום גם דברים יפים . לא רק עוני ואבק.
יש פה תאטרון, וקונצרטים. חינוך אנטרופוסופי שהולך ומתפתח, יש פה אוניברסיטה איכותית.
אנשים טובים עם לב חם ופתוח.
אני אישית לא הייתי רוצה לגור בעיר בכלל באר שבע עצמה בפרט (לכן אני עוברת ).
אבל יש כאן ישובים נעימים.
יש פה מושבים מאוד "קהילתיים". יש פה גם ישוב שהולך ו מוקם ("קלחים").

ולהקים פה עסק כמו שלך במיוחד בדרום שיש פה המון נכים ומוגבלים, ובלי הרבה מקורות סיוע ותמיכה, יכול להיות משהו מאוד מוצלח. אני יכולה לקשר אותך ל מ"טי (מרכז טיפוח יזמות ), שיוכלו ליעץ לך בכך.

החלום שלכם יכול בהחלט להתגשם למרות הקפיצה והשינוי הגדול הזה,ולהיות מאוד חיובי ומוצלח.
אז אם את רוצה עוד פרטים, אשמח לעזור לך או לקשר אותך לאנשים מתאימים.

המון המון אמונה בעצמכם וביקום.

עדכון:
ככל שבן-זוגי קורא יותר על בתיספר שונים, כך הוא יותר סגור על אד"ר במכללת קיי בב"ש...

חשבתי והגעתי למסקנה שלמרות שהמדבר/נגב יפה וקסום בעיני, אני מאוד אתגעגע לגשם! תמיד הייתי ילדה של חורף (נולדתי בחנוכה), וגשם הוא מזג האויר האהוב עלי- כמה שיותר סוער וסגרירי, יותר טוב!
(סגרירי זה לא כולל שלג- שככל שאני מבלה יותר חורפים כאן בניו יורק, אני פחות ופחות נהנית ממנו והיופי שלו מתמעט לעומת העצבים שבצורך לפנות אותו מהאוטו, המדרכה וכל השאר... זה יפהפה כשיורד שלג קל שנדבק רק לצמרות העצים וצובע הכל בלובן קל, אבל יותר משני אינצ'ים זה כבר הרבה בשבילי... וזה קורה פה הרבה!)

האם יש פה אנשים מהגליל המערבי? ובפרט איזור כברי/שלומי/נהריה? הייתי מאוד רוצה לחזור לגור באזור... (גרתי בכברי בזמן שירותי הצבאי ומאוד התלהבתי, למרות שלא בטוח שהייתי רוצה לגור דווקא שם...)

(())

פעם, כשרק התחלתי לעבוד בתחום הזה, מאוד רציתי להקים עמותה משלי שתספק כלבים לאנשים (נכים).
היום אני כבר יודעת כמה זה מסובך... בעיקר אם זה ארגון שלא למטרות רווח שמסתמך על תרומות, ועוד בארץ!
אולי פעם... בינתיים זה רעיון טוב לנסות להתחבר לעמותה אחרת שתספק לי את האמצעים ואני אספק לה כלבים מאולפים. נשמע כ"כ קל, קל מדי! (ובטוח זה לא יהיה קל במציאות!)

כנראה ששלוש השנים הראשונות יוקדשו בעיקר ללימודי בן-זוגי, וכנראה שזה יקרה בב"ש.
אז קודם נחזור ואז נראה...
תודה על התמיכה!

[u]אני אפילו חושבת לקחת מדי פעם כלב הביתה, לאלף אותו במשימות הנ"ל, וליצור קשר עם מישהו שצריך כלב כזה ופשוט לתת לו אותו. (כמובן עם התמיכה והעזרה הנחוצים במשך כל חיי הכלב) כך אוכל גם לעבוד למטרת פרנסה, וגם להרגיש שאני תורמת לעולם, לאנשים... אמנם בקטן, אבל זה כבר משהו, לא?[/u]

כן, 'משהו' שנשמע טוב.
ואולי אפשר גם ליצור קשר עם אגודות או עמותות לנכים או מתקשים ולעניין אותן בנושא. ואולי אפילו למצוא לזה תקציבים דרכם. או דרך חברות למוצרים לכלבים שיוכלו לתת חסות....
אני אעצור כאן מפאת חוסר מוחלט של הבנה בכל נושא כלבים לנכים ועוד פחות מזה בעסקים....
בהצלחה במעבר וברוכים השבים!

[u]_[/u]

אז על מה אני חולמת?
על בית קטן עם חצר גדולה, שאוכל לגדל בה פרחים, ירקות ועצי פרי, שיצייצו בה ציפורים, ושיהנו בה אנשים, כלבים וחתולים (ואולי גם כמה תוכים, למרות שרעיון הכלוב כבר לא כ"כ נראה לי הוגן...).
אני חולמת גם על שכנים וחברים שפוגשים ברחוב או ב"מרכז הכפר"- הדואר, המכולת, הגן וכו'... בקיצור- קהילה!
אני חולמת שניפטר מכל הג'אנק שצברנו, שיהיו לנו מעט דברים ממשיים (לחיות בצנעה) אבל מספיק מדברים חשובים (כלומר, אוכל בריא, לימודים מעניינים, המון טיולים בארץ (וגם בעולם- yeah right- אם אי פעם שוב יהיה לנו כסף...))

אני חולמת גם על ילדים, ארבעה זה מספר נחמד! ואם אפשר, שאחד מאיתנו יישאר בבית לגדל את הילדים. (רצוי בן זוגי כי אני לא מסוגלת להישאר בבית ליותר משבוע רצוף) עוד לא סגורים על חינוך ביתי, אבל הרעיון של בי"ס ממלכתי רגיל ממש לא נראה לי... גם בן זוגי וגם אני סבלנו בהם רוב הזמן. אני מעדיפה סביבה שלא מעודדת את הילדים לאלימות, אכזריות וחוסר כבוד ורגישות לזולת...

ואני חולמת להמשיך לעזור לאנשים ולבעלי חיים. אני אפילו חושבת לקחת מדי פעם כלב הביתה, לאלף אותו במשימות הנ"ל, וליצור קשר עם מישהו שצריך כלב כזה ופשוט לתת לו אותו. (כמובן עם התמיכה והעזרה הנחוצים במשך כל חיי הכלב) כך אוכל גם לעבוד למטרת פרנסה, וגם להרגיש שאני תורמת לעולם, לאנשים... אמנם בקטן, אבל זה כבר משהו, לא?

תודה [po]טרה רוסה[/po] ואש"י, למעשה זה לא בדיוק התחום שלי...
אני מאלפת כלבים לאנשים עם נכויות שאינן עיוורון. בארגון כאן בניו יורק, הכלבים מאומנים בהמון משימות שונות, כולל: לפתוח/לסגור דלתות, מגירות, ארונות וכו', להדליק/לכבות אורות, למשוך את כיסא הגלגלים כדי שהבן אדם לא יתעייף מדי (למשל בזמן קניות- ניסיתם פעם להסתובב בכיסא גלגלים כל היום? תוך דקות מתעייפים מאוד!), להרים או להביא חפצים שנופלים או לפי שם (לדוגמה, תביא מפתחות, תביא ארנק, תביא שלט, וכו'... תלוי מה מלמדים את הכלב לזהות בשם), לעזור עם הכביסה... וזאת רק רשימה חלקית. יש סוג נוסף של "כלבי עזר" שעוזרים בפיזיותרפיה, שעובדים בפנימיות או בתי ספר לילדים עם מגבלויות שכליות, ועוד...
כך שכלבי נחייה הם תחום מאוד קרוב ודומה, אבל גם מאוד שונה... (חלק מהשוני/קושי נובע מהעובדה שלרוב העיוורים שמקבלים כלב אין מוגבלויות פיזיות אחרות, בעוד שנכים רבים הם חלשים פיזית, בעל יכולת מוגבלת להניע את ידיהם וזרועותים, ועוד... מה שמאוד מקשה עליהם את השליטה בכלב שיש לו רצונות משלו (כמו לרדוף אחרי החתול).
כמו שאמרתי, כלבי נכים זה תחום מאתגר :-)

אבל אתן יודעות מה? אולי זה רעיון... אולי בעתיד אשקול לעבוד בתחום הספציפי הזה... לפחות שווה לבדוק :-)

אגב, פעם עבדתי עם עמותת כ"ן שמאלפת כלבים לנכים כפי שתארתי, אבל לא הייתי רוצה לחזור לשם במתכונתה הנוכחית, לצערי...
אולי אני אקים עמותה משלי??? (עוד חלום שהיה לי...)

[url=http://www.israelguidedog.org/index.htm]וגם[/url] בבית עובד

[po]שולה חתולה[/po],
התחום המקצועי שלך קיים גם בארץ. למשל [url=http://www.guidedogs.co.il/.]כאן[/url]

תודה אורית, על התמיכה, ההזדהות, החיבוק וגם הפרח. כבר חודש אני מנסה להגיע לדפים שציינת אבל עוד לא יצא לי... אולי עכשיו כשיש לי הזמנה אישית :-)

[hr]

אמש בן זוגי ביקש לקרוא את מה שכתבתי כאן. אחר כך הוא בא לתת לי חיבוק, ואמר משהו כמו "וואו, את באמת אוהבת אותי..."
מי גילה לו?? ;-)

תתחדשי על הדף.
אני גרה בניירובי שבקניה כמעט שנה.
יש לנו שלושה ילדים ,ועברנו לכאן ביגלל העבודה של בעלי. (ראי דפים [po]תחילת מעבר לאפריקה[/po] ו [po]מעבר לאפריקה[/po])
מזדהה מאוד עם כל הרגשות שתארת .גם הפחדים והחששות הכלכליות ובכלל, וגם ההתרגשות לקראת משהו חדש והשמחה לחזור לארץ.
שיהיה בהצלחה. (()) @}

לחזור לארץ.
אילו מילים טעונות!
כל כך הרבה פחדים, תקוות, חלומות, חששות, דאגות, רצונות. כל כך הרבה עתידים אפשריים. (מכירים את ריצ'רד באך?)
לחזור לארץ, ואז מה?
קשה, בטוח שיהיה.
וגם שמח: משפחה שלא ראינו המון זמן, וגם אז בביקור חטוף, קצר, לא מספק... משפחה שבשבילה אנחנו חוזרים. בשביל הילדים שעוד יהיו לנו, שיגדלו עם משפחה, כמו שאני גדלתי, וכמו שבן זוגי לא. עם בני דודים שמתאספים כל חודש, לא פעם בשנה בחג ההודיה. (או בפסח. תלוי את מי שואלים.)
וקיץ, קיץ אמיתי עם שמש ובלי גשם וסופות רעמים כל יומיים, ושלג פתאומי באוגוסט.
וחורף כמו שתמיד אהבתי- קר במידה הנכונה, סגרירי,גשום, יפה ומלנכולי, עם סופות רעמים וברקים מחוץ לחלון ושוקו חם, על הספה עם החתולה וספר טוב. בלי שלג , ובלי קרח שנדבק למכונית ולמדרכה ומתעקש לא להפשיר חודשים ארוכים, עד שכל הצמחים מתים.

ובלי כסף. לפחות בהתחלה, בלי כסף כמו שבניו יורק יש. בלי ביטחון כלכלי, שכר הדירה ישולם, וגם כל החשבונות, וגם נשים סכום קטן בצד.

בן זוגי חיפש שנים את דרכו בחיים, ורק עכשיו מצא, וילך ללמוד את מה שמעניין אותו, ובסוף יפרנס אותנו (בתקווה ש).
ואני- אני מגיל 14 מצאתי את ייעודי בחיים, גיליתי את "המתנה שלי", את התרומה שלי לעולם.
אני מאלפת כלבים לעזור לאנשים נכים להשיג יותר עצמאות בחייהם. עבודה נהדרת, מאתגרת, מעניינת, מלאת סיפוק רוב הזמן ואף פעם לא משעממת, אף פעם לא קלה.
אני בזה הגשמתי את חלומי, ועכשיו- איך אמשיך בדרכי?? אני עוזבת את עבודתי, את הקולגות שלימדו אותי הכל, בדרך עקיפה או ישירה.
אני עוזבת את מקומי כמרוויחת הכסף הראשית במשפחה, לטובת עתיד מקצועי לא ברור.

אבל אני נשארת- עם אהוב ליבי, חבר נפשי וחברי הטוב ביותר. אני הולכת איתו למקום בו יותר קל לו ללמוד ולהגשים את חלומו שעתה התגלה לו.
אני חוזרת למולדתי, שהוא פעם שנא והיום אוהב בכל מאודו, כמוני, ולמרות הכל.

והעתיד מפחיד.
כל כך הרבה פחדים, תקוות, חלומות, חששות, דאגות, רצונות. כל כך הרבה עתידים אפשריים.


אני מניחה שפתחתי דף בלוג.

[po]דף תמיכה[/po] [po]דף בלוג[/po]