^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני סונת את זה

לעורכות - האם גם דף זה צריך להכנס "לדיאטה"? זהו גם דף בלוג של אותה כותבת מתקופה מאוחרת יותר
בעיקרון דפי שיתוף אישיים (בלוגים / תמיכה או סתם לא מתויגים) ישנים נמחקים גם כן, אבל בעיקר אלה שהתפתחו הכי פחות (קצרים), או לא קיבלו ממש שום תגובה, או ממש ממש לא שייכים לבאופן בשום צורה. הדף הזה לא מועמד למחיקה מבחינתי.

היי לומדת לעוף, במסגרת צמצום דפים והתמקדות בנושאי הליבה של האתר (כפי שמופיעים ב{{מפתח נושאים) הוחלט לאחד את דפי הבלוגים ודפי התמיכה העוסקים בנושא דומה ולהמנע מפתיחה של דפים חדשים. הוצע לי לאחד את הבלוג שלי עם שלך (בלוג התפתחות), מכיוון ששתינו כותבות בנושאים שקשורים להתפתחות ולצמיחה.
זה נראה שאת לא כ"כ מסתובבת פה לאחרונה, אבל כשתחזרי את מוזמנת לפנות לדף איפה כאן מדברים עם העורכים אם תהיה לך שאלה או הערה בקשר לכך @} את כמובן מוזמנת להמשיך ולכתוב בבלוג כשתחזרי לכאן, רק אל תופתעי לגלות בו שותפה/ות

(לעורכות - האם גם דף זה צריך להכנס "לדיאטה"? זהו גם דף בלוג של אותה כותבת מתקופה מאוחרת יותר)

מזל טוב!!!

תודה על האיחולים- הם אפילו כבר התגשמו (לפחות החלק של הלידה)...

ברוכה הבאה לעולם, תינוקת חדשה.
הלידה הייתה נפלאה.
יצאת ורודה ומתוקה ומרוחה בהמון ורניקס.
גם דומה לתינוקות שלנו וגם מיוחדת.
היית כל כך ערנית וקצת מיצמצת מול האור ובכלל לא בכית.
התחלת לינוק כאילו עשית את זה כבר הרבה פעמים.
תינוקת חכמה.
אבא חתך לך את חבל הטבור.
שקלנו אותך בתוך חיתול בד.
ניגבנו אותך קצת והלבשנו אותך בבגדים של אחותך.
הלכנו לישון ביחד.

יש לנו בת חדשה קטנה ואהובה- האחות ה"גדולה" עדיין לא התרגלה לשם שלה, עדיין קוראת לה "איקוקת" (תינוקת).
האח הגדול רוצה להחזיק וללטף.
ואני רק רוצה להחזיק, להניק, להריח ולנצור את הימים האלה של תחילת החיים החדשים שעוברים כל כך מהר.

מאחלת לך לידה נהדרת, קלה, פשוטה, בריאה ואחריה-
התסגלות נעימה ורכה לחיים החדשים, לבת הבכורה שפתאום נראית כזו גדולה, לבת הצעירה שנראית כזו קטנה ורכה, לעצמך כאשה אחרי לידה ואמא של שתיים...לחיים החדשים שממשיכים.

@}

אשה בחודש תשיעי זה דבר מדהים.
יש בתוכה חיים שיכולים להתקיים עצמאית.
לידה זה דבר מדהים.
לפני כמה רגעים הייתה אשה בהריון ופתאום יש שתי ישויות נפרדות.

אני סקרנית לפגוש את התינוקת שלי.
אני גם אוהבת שהיא עדיין בתוכי- מוגנת, שלווה, חלק בלתי נפרד ממני.
מעניין מתי היא תחליט לצאת...

אני רוצה להיות שלווה.
רוצה לצפות ולהשתוקק פחות- להינות יותר ממה שיש כאן ועכשיו, לחיות בהווה.
רוצה להתגבר על הכעס והמרירות.
קצת לשחרר שליטה.
לזרום, לסמוך על משהו גדול ממני.
להתבונן במציאות בעיניים אוהבות וטובות.
להרגיש חלק מבריאה מופלאה, חלק קטן אבל חשוב...

תודה על התגובות.

דברים שמשמחים אותי:
לדבר עם חברה (רק שיחות נפש אבל- לא סמול טוק!), לדבר עם בן זוגי (גם רק שחנ"ש כמובן ולא מה צריך לקנות ומה צריך לעשות וכו').
לראות סרט טוב ביחד עם מישהו.
ללכת.
לקרוא ספר טוב (אבל כשאין מצברוח אין לי גם חשק לקרוא).
להתכונן לדברים נחמדים שאמורים לקרות (ללידה, למשל)- אנחנו קוראים לזה "נוסטלגיה עתידית".
בית נקי ומסודר.

שכבתי במיטה וניסיתי לדמיין איך זה יהיה כשאני פשוט לא אהיה קיימת

גם אני, גם אני, ממש כך. והיום אני קרן קיימת.

עצבות.
בלי שום סיבה נראית לעין.
יש לי כמעט הכל ואני מרגישה ריקנות איומה.
אולי אלו ההורמונים?
שוב אני צריכה דברים חיצוניים שישמחו אותי, אני מעדיפה לשמוח סתם כך מעצם הקיום, מעצם החיים, מהשיגרה.
לפעמים זה פשוט לא הולך...

hxNKyB8f]שיר מעודד p0[/po]&feature=related

לאחותי יש חבר. נראה לי שזה רציני.
הם עברו לגור ביחד- עכשיו מאד מתחשק לי להכיר אותו (עדיין לא פגשתי אותו).מאז שהיא אתו היא נינוחה יותר, שמחה יותר, רוצה לתת ולעזור. זה סימן טוב!
מתפללת בשבילה שהוא יהיה האיש שלה, שיהיה טוב אליה, שתהיה להם זוגיות טובה, משפחה...
מרגישה שיש בחיי הרבה דברים חדשים ומרגשים לכבוד השנה החדשה.
מאחלת לעצמי לידה טובה, שנה שלווה ושמחה. מאחלת לכולם להיות טובים יותר.
הלוואי שתהיה יותר אחווה ואהבה בין בני האדם, שכולנו נדע להקשיב, לעזור, לתמוך כשצריך. שנלמד לשמוח באמת בשמחת האחר. שלא תהיה שום קנאה ושנאה וצרות עין.

מעניין למה דווקא בחודש תשיעי אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להירדם.
אלה לא נידודי השינה המתסכלים וה"רגילים" אלא פשוט זמנים שקטים עם עצמי בשביל לחשוב על כל מיני דברים.
אולי זה חלק מאינסטינקט הקינון רק במובן הנפשי- כמו שביום יש פתאום חשק לסדר, לנקות, לבשל, לכבס כל מה שאפשר להכניס למכונה (ואם לא אז לכבס ביד) כך בלילה יש צורך להתכונן נפשית.

חודש תשיעי. ההליכה פתאום הופכת להיות כבדה.
התינוקת פתאום מורגשת יותר- אפשר למשש טוסיק, גב, רגליים, ראש למטה בתוך האגן שלי.
פתאום הלידה קרובה...
זה משונה, לא חוויתי לידות "קשות" אבל פתאום גם עולה הפחד, פחד מהכאב המייאש, הבלתי נסבל שלקראת סוף לידה...
פתאום יש הבנה מוחשית מאד שמאיפה שאנחנו נמצאות אין דרך חזרה ומה שיהיה בסוף דרכינו בגוף אחד זה לידה.
פתאום זה מאד משמח שדברים פשוט יקרו בין אם אני ארצה וארגיש מוכנה ובין אם לא, כי אם אני הייתי אמורה להחליט מתי ללדת, התינוקת שלי הייתה מחכה בפנים עוד הרבה זמן ...

תמונות ילדות:
תינוקת שמנמנה בחליפה סרוגה בידיים של אמא,
אותה התינוקת בידים של אבא,
תינוקת שותה חלב מבקבוק.
שוב אותה התינוקת, קצת יותר גדולה בתוך תיק עור גדול- אמא אוחזת בידית אחת ואבא בשניה, רק של ראש מציץ מהתיק הגדול. כולם הולכים לבלות על חוף נהר.
תינוקת על הדשה חוקרת עלה קטן,
תינוקת ישנה על הדשה.
פעוטה שמנמנה עם פנים מהורהרות משחקת בגליל של פילים.
עומדת עם פנים זעופות.
יושבת על סיר וצוחקת.
בידיים של אבא- שוב צוחקת.
ילדה קטנה עם פוני ושיער ארוך עומדת ליד חברה וצוחקת.
מתי מתחילים לצחוק פחות, לבכות פחות, להיסגר בפנים?
ומתי חוזרים לצחוק, לבכות ולהרגיש יותר- כשנולדים הילדים (-:

תודה ל מי מה ומתחדשת.
ילדה קטנה שלי- את כל כך קטנה, שברירית. כל כך תינוקת. אוהבת להיות בידיים. צמודה אלי.
את מביטה בי בעינייך היפות והחכמות- רואה אותי הכי טוב מכולם, אוהבת אותי, בוטחת בי.
גם אני אוהבת אותך כל כך...
אוהבת להירדם לצידך ולהתעורר לקול מילמולך המתוק. אוהבת להחזיק אותך, להריח את שיערך העדין, לחבק אותך כשאת עצובה, לצחוק אתך כשאת שמחה. לראות אותך גדלה ומגלה את העולם לאט-לאט, בקצב משלך.
את צועדת לצידי בצעד לא לגמרי יציב- אוחזת בידך הקטנטנה באצבע שלי.
מוזר לחשוב עליך בתור אחות גדולה.
יש הרבה קסם בלהיות רק שתינו יחד. אני רוצה שהקסם יוכפל ולא יעלם.

טוב שחזרת.

מרגשת.
רק עכשיו גיליתי אותך וקראתי הכל בשלוק אחד.
מאחלת לך כל טוב .
@}

לא כתבתי הרבה זמן- רציתי לחזור ולכתוב אבל כל פעם דחיתי ודחיתי...
עכשיו אני רואה שעצרתי באמצע סיפור.
אסיים בקצרה ואם תהיה לי השראה אשכתב אותו פעם.
בשלב זה הבנתי שהאשה הזאת לא תעזור לי אם אני לא אתנהג על פי הכללים שלה והבנתי שבעצם אני לא רוצה שמישהי כמוה תיגע בי או בתינוקת שלי. הבנתי גם שאני יכולה ללדת ממש לבד ואני לא צריכה אותה. הרפיתי. פתאום הייתי מאד שלווה ובטוחה. התחלתי ללדת- לא לחצתי- חשתי איך הגוף דוחף את בתי החוצה.
ה"מיילדת" נלחצה והשיגה מהר מאד מיילדת אחרת, היא צעקה לה- את מוכנה ליילד בכריעה? (בכלל לא הייתי בכריעה- הייתי בעמידת שש) והמיילדת השניה אמרה שכן.
היא נכנסה והייתה מאד חביבה אבל משום מה אמרה לי "תלחצי, תלחצי!" ואני הרגשתי כ"כ טוב ובטוח ולא כואב והתינוקת יוצאת לבד.אבל בגלל שלא רציתי לריב אתה אמרתי שאלחץ בציר (כי ידעתי שבציר התינוקת תתקדם מעצמה ולמיילדת אין דרך לדעת אם אני לוחצת או לא).
אני הייתי במקום אחר, כל העולם סביבי נעשה עמום ומטושטש והתינוקת יצאה (תוך כדי פקודות עמומות "עכשיו תלחצי" , "ועכשיו אל תלחצי בשום אופן") והיא הייתה הכי יפה בעולם והכי מתוקה והכי שלי.

עכשיו יש לי תינוקת חדשה בבטן. היא חופרת לי בצלעות ובכלל רב הזמן בתנועה. אני יכולה לחוש דרך דופן הבטן בגפיים שלה (אבל לא יודעת להבדיל בין יד לרגל או מרפק או ברך...), אני מנסה לדמיין אותה- מתוקה ושלווה ויפה.
מעניין איך היא תיוולד.
מעניין איך היא תהיה.
אני אוהבת לחוש אותה בתוכי כל הזמן- אני אף פעם לא לבד.
אני מרגישה שזאת תינוקת חכמה.
אני חושבת על שמות בשבילה.

עכשיו כשהלידה מתקרבת אני מרגישה לפעמים בודדה מאד (אפילו שיש לי חברה ששטה לי בבטן)- חשבתי שהייתי רוצה שחברה טובה תלווה אותי בלידה וגיליתי שאין אף אחת שהייתי מרגישה בנוח לבקש ממנה... אפילו שיש מישהי מסויימת שמאד הייתי רוצה שתהיה אתי. גיליתי שיש לי כמה חברות שאני נותנת להן המון והן חשות בנוח לבקש עזרה או תמיכה ואני לא חשה בנוח לבקש מהן דבר.
מאד צמאה לתמיכה נשית בלידה (תמיכה של בן זוג בלבד לא מספיקה לי- אולי אני מבקשת יותר מדי?), תמיכה של מישהי שאני מכירה ואוהבת.

סוף- סוף אני יכולה להמשיך קצת.
עניתי בשלילה אז האחות אמרה: אז עדיף לך לחכות כאן (כמה שהיא צדקה...)
בין הצירים הרגשתי נהדר ובכל ציר עמדתי על שש, הנחתי את הראש על כסא שהיה שם ונענעתי את האגן מצד לצד וגם הרגשתי נהדר. באיזשהו שלב בין הצירים ראיתי את האחיות מסתכלות עלי בסקרנות ומתלחששות (חדר הקבלה היה ריק אז מזל שהייתי שם כדי לבדר אותן (-: ).
כשהרופא הגיע (כעבור שעה) הרגשתי כבר מאד קרובה ללידה וכבר בקושי היו מרווחים בין הצירים. הוא ביקש שאעלה על מיטה והוא יעשה אולטרסאונד להערכת משקל, אמרתי שהוא יוכל לעשות את זה בין הצירים ועליתי על המיטה והרופא הניח עלי את מכשיר האולטרסאונד ואז בדיוק הגיע עוד ציר והוא היה כואב- זינקתי מהמיטה ושוב ניענעתי את האגן בעמידת שש ואמרתי לו שלמרבה הצער הוא לא יוכל לבדוק אותי. למרבה ההפתעה הוא אמר שבסדר ואני יכולה ללכת לחדר לידה.
אחות מהקבלה ליוותה אותי והיא הלכה לאט ופיטפטה וחיפשה טפסים ואני הרגשתי שעוד שניה התינוקת יוצאת. הבעיה בבית חולים (לפחות בית החטלים הספציפי הזה) שהאחיות והמיילדות בקושי רואות לידות פיזיולוגיות רגילות ואם היולדת לא צורחת ולא נראית סובלת נורא אז היא בטח לא באמת יולדת.
סוף סוף הגענו לחדר לידה והבנתי למה היה עדיף לעבור את הצירים בקבלה- המקום היה צפוף בלי שום מרחב תנועה- בקושי היה אפשר להכניס את האיש. למרות שהייתי מעדיפה ללדת על הרצפה לאור מצבה הלא היגייני וחוסר מקום עליתי על המיטה ואז ראיתי אישה קשוחה למראה עם עיני פלדה שקיוויתי שהיא עובדת ניקיון או איזה עובדת אחרת ולא המיילדת שלי. האשה לא טרחה להציג את עצמה אבל פקדה עלי לשכב על הגב, שאלתי למה והיא לא ענתה אלא פשוט התחילה להתעסק עם המוניטור. הבנתי בשלב זה שהיא המיילדת ואמרתי שבשלב בלידה בו אני נמצאת כרגע אין צורך במוניטור (הרגשתי את התינוקת מתברגת למטה וחשתי את הראש שלה ממש קרוב לפתח). היא התעצבנה והתחילה לצעוק עלי שאני אשכב על הגב מיד ועם פנים זעופות הרימה את ראש המיטה כדי לשכנע אותי. הסברתי לה שאני לא מסוגלת לשכב על הגב כרגע ואני גם לא אלד על הגב. היא אמרה שהיא לא יודעת ליילד בצורה אחרת אז ביקשתי שתקרא למיילדת שכן יודעת, אז היא נבחה: אין מיילדת אחרת! אפילו שהייתי ממש בלידה (תוך כדי הדיון פקעו המים) ידעתי שהיא משקרת כי ראיתי שהמחלקה לגמרי שקטה וריקה.

שחרור, השארת אותי במתח...

בסוף ההריון הייתי מאד רגועה- ירדה עלי מין שלווה לא מוסברת, נהניתי להיות בהריון. בפעם הקודמת ילדתי "אחרי התאריך" אז משום מה הייתי מוכנה לחכות עד שהתינוקת (באמצע ההריון היה ברור לי שזאת בת ונתתי לה גם שם, אבל רק בלב- לא גיליתי לאף אחד, גם לא לאביה היקר) תצא ולא משנה מתי זה יקרה, רק תנאי אחד היה לי- לא בשבת.
בשבוע 38 בערב שבת הגיעו צירים, הם היו מאד נחמדים, הצירים האלה ולא מציקים ואם זאת סדירים ללא ספק.
לפני שבת עשיתי אמבטיה- צפתי במים ולא רציתי לצאת, כך רציתי ללדת. מה לעשות שהזמנו אורחים ועוד איזה אורחים: חברתנו הרופאה ואשה שהוא במקרה בין שאר עיסוקיו גם נהג אמבולנס. חברתי הרופאה היא אשה מאד פתוחה ורעיון לידת הבית לא פסול בעיניה לגמרי אם כי היא מעדיפה ללדת בבית חולים. היא הגיעה לפני שאר משפחתה וישר התחילה לתזמן את הצירים (לי לא היה צורך בזה- ידעתי שהם סדירים ודי צפופים) ופסקה שאני בלידה וכדאי שאזמין את המיילדת (פתאום היה לי ברור שאני יולדת בבית) או אסע לבית חולים כי היא מעולם לא יילדה מישהי ואשה אמנם יילד פעם מישהי אבל אני לא רציתי שהוא יהיה המיילד שלי. התקשרנו למיילדת כמה פעמים והיא לא ענתה ואז (עדיין לא ברור לי למה) החלטנו לא לנסות להשיג אותה עוד כי הרגשתי מאד קרובה ללידה אלא לנסוע לבית חולים.
נסענו לבית חולים ובדרך חשבתי שבטח תהיה לי מיילדת נחמדה כי הרי רובן נחמדות וחשתי מין התרוממות רוח- הצירים היו פשוט נהדרים, כמו גלים.
בבית החולים ננזפנו על כך שלא מצאנו את כרטיס המעקב שלי (מיהרנו לצאת, השד יודע למה, אז לא הצלחנו למצוא אותו), הרשתי למיילדת בקבלה לבדוק אותי (פתיחה 5-6) ו חיכיתי לרופא שיעשה הערכת משקל. שאלו אותי :את רוצה אפידורל? (וזה עוד לפני שהגעתי לחדר לידה!)

מתחדשת יקרה- תודה!
ההריון הזה היה רב הזמן סודי- לא יצא לי לדבר עליו הרבה. חברתי הטובה ציפתה להריון וידעתי שנהיה בהריון ביחד אז לא סיפרתי לה כי חיכיתי שהיא גם תהיה בהריון. בסוף בחודש שישי היא ראתה בעצמה. בסוף היינו בהריון ביחד בחודשיים האחרונים שלי והיא סיפרה לי רק אחרי שילדתי- שמחתי מאד גם כי ייחלתי לה הריון כבר הרבה זמן וגם כי בסוף צדקתי...
ההריון הסודי שלי היה מעייף וקשה וגם שמח וממלא מאד.
רציתי לידת בית. אמי הפחידה אותי מאד כי הרעיון של לידת בית נשמע לה הזוי ומסוכן- מבחינתה היא התכוונה להציל אותי ואת התינוקת, מבחינתי היא פשוט החלישה אותי מאד בנאומים היסטריים שנשאה באוזניי בטלפון.
התחלתי לשקול בית חולים כאופציה: הרי בסך הכל ידעתי מה אני רוצה, ידעתי את זכויותי והרי גם בבית חולים רב המיילדות הן נחמדות ואף אחד לא יכול לעשות לי משהו בניגוד לרצוני (טעות גדולה- תוך כדי לידה בבית חולים אפשר בלי שום בעיה להשפיע על רצון היולדת ולהכריח אותה להסכים לדברים שלא היו רצויים מבחינתה...).
בסוף החלטתי שאני אחליט ברגע האחרון- דיברתי עם מיילדת בית והייתי מוכנה גם לבית חולים. כך לא אצטרך לשקר לאמא שלי שהייתה ממש אובססיבית בנושא לידות בית. כיום אני מצטערת שלא היה כוח להתמודד אתה בנושא- זה היה מחזק אותי בסופו של דבר.

קוראת אותך.

ידעתי שהחלום הזה היה "אמיתי" אבל הייתה לי בעיה עם השם שחלמתי- הוא היה נחמד בעיני אבל לא יותר מזה, זה לא היה שם שהייתי נותנת לילד שלי.

משום מה לא יוצא לי לכתוב כי כשאין זמן יש מה לכתוב וכשיש זמן- פתאום זה נראה לא חשוב.
מאד רוצה לכתוב את סיפור הולדתה של בתי הקטנה אבל זה ארוך ואף פעם אין לי פרק זמן פנוי ארוך מספיק כדי לכתוב את כולו. אכתוב אותו בהמשכים.
סיפור הולדתה של חלום
הסיפור שלה מתחיל בחלום: חלמתי חלום טוב- בחלום הזה אני יולדת תינוק. אני בבית ובהתחלה כואב לי ואז אני ממש מבינה מה זה "לשחרר" ואני משחררת את הפחד ומרפה את הגוף והתינוק נולד ללא כאב בכלל וגם ללא לחיצות- הוא פשוט יוצא בקלילות והוא מאד יפה, בהיר וחלקלק. חלמתי גם את שמו.
התעוררתי והייתי מאושרת וזה היה מוזר כי בדרך כלל כשאני מתעוררת מחלום טוב אני עצובה כשאני מגלה שזה לא קרה באמת. הייתה לי ידיעה ברורה שכך יהיה ומה שהיה בחלום הולך להתגשם וידעתי שהיום ממש אני אכנס להריון (זו לא הייתה מחשבה הגיונית כי הנקתי ואפילו לא חזרתי לקבל את הווסת). וכך היה- שבועיים לאחר מכן קניתי בדיקת הריון והיא הייתה חיובית. (-:

בהריוני השני סבתי הגיעה לביקור אצלי בבית.
אני מאד אוהבת לשמוע אותה מספרת על חייה.
היא סיפרה לי על התקופה שבה היא וסבי גרו בסין. דודי ז"ל היה כבן ארבע והשתוקק לאח קטן.
היא סיפרה שיום אחד הוא שאל:
"אם תרנגולת דוגרת על ביצה, מה יוצא?"
סבתי ענתה: "אפרוח"
הוא המשיך לשאול: "ואם דרורה דוגרת על ביצה אז מה יוצא?"
"גוזל דרורים" וכך עבר על כל העופות שהכיר ואז שאל: "ואם אני אדגור על ביצה?"
"הביצה תשבר"
"אני אשב בזהירות רבה ואז יצא לי אח קטן!"
באותו זמן היא הייתה בהריון השלישי (בנה הבכור נפטר בגיל שנה מדלקת ריאות שהסתבכה). לקראת סוף ההריון היא סיפרה לו שעומד להוולד לו אח או אחות.
ביום הלידה היא הרגישה טוב, חשה את העובר מתנועע. כשהייתה לה ירידת מים היא התחילה להתארגן לבית חולים והגיעה לשם תוך שעה.
בבית החולים היא הרגישה פתאום שמשהו לא בסדר, היא לא הרגישה את התינוק וגם הצוות היה לחוץ.
סבתא היא אשה עם עצבי ברזל ולא ששה לקבל שירותי רופאים ללא צורך אקוטי. היא אמרה לצוות שהיא יודעת שהם חייבים לנתח אותה מיד. המנתח בדיוק לא היה והצוות החליט לא להטריח אותו. אחרי כמה שעות התינוק נולד ללא רוח חיים...
הצוות היה לחוץ מאד: בהתחלה הם טענו שהתינוק מת מזמן (למרות שסבתי חשה תנועות שעות ספורות לפני הלידה- הם אמרו שאלה היו גזים...) אחר כך החליטו לכתוב שסיבת המוות הייתה לידה מוקדמת, התינוק היה פג.
היא סיפרה שסבי התעסק בעינייני הלויה, היא לא הייתה מסוגלת.
הוא הזמין ארון באורך 50 סמ'. הארון היה קטן מדי עבור התינוק הגבוה. סבתי אמרה: "היינו צריכים לשבור את רגליו של התינוק כדי שיכנס והרופאים עוד אמרו עליו "פג"... קיבלתי חופשה כפולה מהעבודה- מה היה לי לעשות בחופשה הזאת? רק בכיתי..."
סבתא שלי, אשה כמעט בת שמונים בכתה וגם אני בכיתי על התינוק הזה.
דודי נפטר בגיל חמישים ושתיים מסרטן בביתה של סבתי.
כשאני בהריון אני רגישה בעיקר לגבי עצמי- הרבה דברים שקורים סביבי נראים לי כמכוונים אלי עם כוונות זדון. כשהיא סיפרה לי את זה פתאום הייתי מסוגלת לכאוב את הכאב שלה בלי שום אנוכיות, בלי להכנס לחרדה לגבי עצמי.
פתאום חשבתי על הגדולה שלה, על הכוח שלה להמשיך אחרי שאבדה שלושה ילדים ובעל אהוב. היו לה חיים כל כך קשים.
רציתי להיות טובה אליה, לשמח אותה.
התינוקת שנולדה לי כעבור כמה חודשים דומה לה, לסבתא שלי.

כשאני בהריון אני הופכת לעצב חשוף- אני רגישה להכל (בערך), אני בוכה מכל דבר- לפעמים זה בכי מר ולפעמים מתוק.
מובן שאני מאד נוחה להפגע.
כשאישי היקר שר לעצמו "עצוב למות באמצע תמוז" אחרי שנעמי שמר הלכה לעולמה הייתי בטוחה שהוא עשה לי את זה בכוונה והוא מייחל למותי (לא פחות ולא יותר), למרות שלא הייתה לזה שום אחיזה במציאות.
כשהייתי בהריון השני היינו אמורים לעבור דירה וביקרנו בדירה נוחה ומרווחת אבל היא השרתה עלי דיכאון אז בסוף עברנו לדירה הרבה פחות נוחה שלא השרתה דיכאון, אבל כאמור, הייתה הרבה פחות נוחה.

שמחה בשבילך
זוכרת את התחושה, מזדהה @}

אני בהיריון. צמד מילים פלאי. איזה אושר!
אני שוכבת במיטה ומדמיינת את העובר- אני רק בהתחלה אז לא יוצא לי לדימיין תינוק, אני מדמיינת אותו בתור כדור אור מרחף בתוכי.
גם את הביצית דימיינתי בתור כדור אור אבל קטן ועמום, הכדור-תינוק שלי הוא זוהר, גדול יותר ומושלם.
פתאום כוח הכבידה לא משפיע עלי ואני מרחפת כמו אסטרונאוט בחללית, כמו כדור האור שבתוכי.

תודה שאתן ממשיכות לקרוא. @}

תודה שחזרת לכתוב @}

תודה ל לוטם מרווני ו כוכב נגה .

מה הופך אותנו למבוגרים?
אני לא יודעת בדיוק, חושבת על זה המון.
אני חושבת שאחד הדברים זו הבחירה. הבחירות המשמעותיות שלנו הופכות אותנו למבוגרים יותר- הרבה פעמים הן מכבידות, יש לשאת בתוצאות של בחירות משמעותיות. פתאום הזרם של החיים נעצר וצריך לבחור- לאן עכשיו? לפעמים איזה כוח גדול סוחף אותנו עם הרב ולפעמים משהו נעלם עוצר אותנו ומכריח אותנו לבחור.
בכתה ד' הייתה לי מורה לאנגלית- אשה מאד נחמדה, הילדים בכתה לא היו רגילים לזה (לנעימות שלה) והיו בזים לה. חשתי צורך תמידי להשתתף בשיעורים שלה באופן פעיל, להראות לה שלא סתם היא נחמדה.
היא ניסתה לארגן קבוצת הליכה באנגלית- לצאת מדי פעם בימים חופשיים להליכה בפארק ולנסות לדבר רק אנגלית. לא הייתה שום היענות אז שיכנעתי עוד חברה ויצאנו להליכות שלושתנו. אני לא זוכרת האם היא הייתה מורה טובה אבל היא הייתה אדם טוב.
יום אחד כל הכתה החליטה (זאת אומרת כמה ילדים החליטו והשאר פשוט זרמו עם זה) לברוח לה וללכת לסרט או בילוי אחר כלשהו. אותי זה הרטיח- לא הבריחה אלא העובדה שהם החליטו לעשות את זה דווקא לה ולא למחנכת האיומה שהייתה לנו (שהייתה מסוגלת להטיח ראש של תלמיד בשולחן אם הוא עשה משהו שלא מצא חן בעיניה) כי הם ראו שהיא "חלשה" , היא לא תעשה להם כלום.
החלטתי להישאר. ספגתי את כל ההאשמות והעלבונות (את הורסת לכולם, איזה מרובעת וכו'- את הדברים היותר גרועים אני לא זוכרת), התיישבתי במקומי הוצאתי את הספרים ובכיתי הכי בשקט שאפשר. בסוף עוד מישהי נשארה. בסוף- בסוף כל הכתה חזרה (לא בגללי, אולי בגלל הפחד מהמחנכת).
הייתי שמחה בבחירה שלי.
אף אחד מהכתה לא הזכיר לי את זה, המשכתי להיות יחסית מקובלת וקצת מוזרה(כמו שהייתי קודם), נבחרתי לנשיאת הכתה בשנה אחר כך. אולי לא נפגעתי מתוצאות הבחירה שלי כי הייתי מוכנה להיפגע, רציתי לעשות את הדבר הנכון.
זה היה גם מכביד וגם מרומם- זו התבגרות טובה.
יש כמובן גם את הבחירות השגויות שלנו שבעיקר מכבידות עלינו. גם אותן אני זוכרת טוב מאד, אבל אותן קשה הרבה יותר להעלות על הכתב. עצם המחשבה עליהן מעיקה ומצערת כל כך...
אני מקדישה דקה דומיה לסיפור על בחירה שגויה- מקווה שאוכל למלא את הדומיה הזאת בבחירות טובות ואולי אצליח פעם אפילו לכתוב את הסיפור.

וואוו! איך אני שמחה שגיליתי את הבלוג הזה.
אני מרגישה כאילו היינו חברות ילדות.
את כותבת כמו ספר טוב וקרוב.
תיאורים חיים, מרגשים וכלכך נוגעים ללב.
אני אוהבת את הילדה שהיית, שאת.
את הפשטות הזאת של חיי הילדה שאת משחזרת. את הקרבה לטבע.
מענג
וגם לי היה משהו עם לעוף מאז הילדות...
מחכה לקרוא עוד.

רק שלא יגדל בלי שאני אשים לב.
הנה, את שמה לב. וכמו שאת משחזרת את הגדילה שלך לפרטי פרטים ככה בדיוק הכל נשאר והכל מתחדש, הכל זכור והכול מזדכך.
אוהבת אותך@}

תודה על הפרח.

אני בת שש וחצי. נפלה לי שן!
היא כבר התנדנדה זמן מה- נידנדתי אותה עם הלשון, נידנדתי קצת עם האצבע ויום אחד היא פשוט התנתקה. בלי שום כאב- רק הפתעה גדולה בשבילי. אני מראה לאמא. היא מברכת אותי ומציעה לשמור את השן בקופסת גפרורים, כדי שהעכברים לא יגנבו אותה. אני שומרת אותה בלילה מתחת לכרית כעצת אמי. אני מקבלת מתנה. אני גדולה.

ילדי בן שש. אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים, אני מביטה בו- משהו כאן נראה שונה... חסרה לו שן!
אני שואלת בהתרגשות : מתי נפלה לך השן? הוא ממשש את הפער עם הלשון, נראה מבולבל ואומר: לא יודע...
אני ממשיכה לשאול: מה, קיבלת מכה? לא שמת לב? הוא בוהה עדיין מבולבל ואומר: לא קיבלתי מכה... פתאום מתחשק לי לחבק אותו- אני מחבקת ואומרת: אני כל כך אוהבת אותך- אתה יודע שתצמח לך שן חדשה, שן של גדולים? הוא מחייך. אנחנו משוחחים- אני מספרת על השיניים שלי שנפלו ואיך ששמרתי אותן הקופסה- נקנה לך קופסה קטנה מיוחדת לשיניים שעוד יפלו.
פתאום אני עצובה. הילד שלי גדל... הפנים המחייכות שלו נראות כל כך מתוקות, כל כך פגיעות. אני מחבקת ומנשקת אותו בכל הזדמנות.
רק שלא יגדל בלי שאני אשים לב.

@}

תודה ל טליה טקאוקה.

אמון.
אחותי קטנה, אני גדולה. כשהיא בוכה זה בטח אשמתי. היא יודעת לבכות גם כשלא קרה לה כלום- ברגע של חסד היא מסבירה לי: אני מסתכלת על האור או על השמש, יוצאות לי דמעות ואז אני מתחילה לבכות- בהתחלה זה יוצא חלש ואז זה נהיה אמיתי.
אנחנו משחקות, היא דורשת ממני שאתן לה במשחק את המעיל החדש שלי. אני לא מסכימה- פוחדת שהיא תהרוס לי אותו. היא אומרת: אם לא תתני לי אני אבכה ואז אמא תכריח אותך לתת לי. אני לא מסכימה כי זה נראה לי לא צודק. היא בוכה ולבי פועם בחזקה- אני פוחדת מהעונש למרות שלא עשיתי משהו רע. אמי מגיעה :מה קרה? מה עשית לה? אני עונה ששום דבר. אמי שואלת את אחותי והיא תוך כדי בכי עונה: היא חטפה לי את המעיל שלי! אני ממש כועסת: לא נכון! את רצית לקחת את שלי! אמא מתקרבת אלי, מביטה בעיני ואומרת: אני יכולה לראות את האמת דרך העיניים- תסתכלי אלי. אני פוערת את עיני חזק-חזק, שתראה את כל האמת. אמא מביטה לתוך עיני ופוסקת: את שיקרת! אני המומה...
אמי נותנת לה את שני המעילים לשחק. אני עומדת בפינה.
אני בוכה את הבכי הכי כואב שלי. אמא שלי שיודעת הכל ואוהבת אותי היא לא באמת יודעת הכל! אולי היא גם לא באמת אוהבת אותי? היא סתם ממציאה דברים!
המקרה הזה פשוט שבר בי משהו. שבר לרסיסים את האמון שלי במבוגרים.

מקסים@}

ידי אור תודה לך. קראתי את הבלוג הנפלא שלך סוד האור ומסתורין הים . נהניתי מאד.
כמה שכולנו שונים וכמה שכולנו דומים...
בשוני יש משהו מרגש ובדימיון יש משהו מנחם.

מענג לקרוא אותך
שבת שלום@}

קוראת אותך @}...מקסים...

עץ אפרסקים. תוך שנתיים מאז נשתל בחצר התחיל לתת פירות בשפע. הוא גידל את צמרתו בסמוך לגג והניח את רב ענפיו ופירותיו המתוקים על הגג. העץ הנדיב. כל הפירות מבשילים תוך תקופה קצרה מאד.
אני מטפסת על העץ ומגיעה לגג. הגג חמים. חם לי ברגלי היחפות. אני קוטפת פרי וזוללת- הוא כתום-צהוב מהםם מבפנים, הגרעין יוצא יבש ונקי בקלי קלות. אני משליכה את הגרעין לתוך החצר. אוכלת עוד אחד לאט יותר. קוטפת עוד ומקלפת - הקליפה יורדת בקלי קלות ואני אוכלת עוד ועוד. די. לא מתחשק לי יותר. אני נשכבת על הבטן ורובצת לי.
שנה אחר כך מכל הגרעינים שהשלכתי צמחו כמה עצי אפרסק קטנים. שמחתי שתמיד יהיו לנו אפרסקים, אבל אבא אומר שצריך להרכיב את העצים האלה ורובם בכל מקרה לא ישרדו. בחורף רובם מתים- נשאר אחד. הוא גדל משנה לשנה. עזבנו את בית ילדותי ולא ראיתי אותו מאז...

יש לנו בחצר ביתנו גפנים- הגפנים מטפסות על עמודי מתכת גבוהים שבנויים בצורת ריש ומכסות את רב שטח החצר. רב החצר מוצלת כל הקיץ ואפשר לטפס על העמודים ולקטוף ענבים. יש שלושה סוגים: ירקרקים מתוקים עם גרעינים, סגולים ושמנים עם הרבה גרעינים וסגולים כהים בלי גרעינים.
אני אוהבת להתנדנד על העמודים האלה (יש להם פסי רוחב בשביל שיהיו חזקים וגם שיהיה קל לטפס). יש לי חברה- בת של שכנה, בת גילי. שתינו מתנדנדות- אוחזות בשתי ידיים, ביד ימין, ביד שמאל. מתנדנדות הכי חזק בשביל תנופה ועושות תחרות- מי קופצת הכי רחוק.
אמי אומרת שאנחנו כמו קופות קטנות "אולי נמכור אתכן לקירקס?". אני צוחקת.
מכר של הורי קיבל כרטיסים לקירקס. הוא מזמין אותם להצטרף- הם לא יכולים אבל מציעים לי ללכת אתו. אני הולכת להתחבא מתחת למיטה- לא רוצה שבאמת ימכרו אותי לקרקס, אני לא באמת קופה. הורי צוחקים נורא ומבטיחים שלא ימכרו אותי- זה פשוט צירוף מקרים ואני באמת רק אראה הצגה יפה. אני זוכרת רק ליצנים מפחידים, אנשים מרחפים באוויר, היפופוטמית גדולה שאוכלת לחמניות שלמות (אני תוהה האם באמת הייתה שם היפופוטמית) ועייפות גדולה כשמחזירים אותי הביתה.

טיפסתי על הגפן ומצאתי קן של תורים. חיכיתי וחיכיתי וכשמצאתי מתחת לקן קליפות קטנות שבורות טיפסתי שוב ומצאתי גוזלים רכים. יש שיחשבו שהם היו מכוערים- בעיני הם היו יפיפיים. רציתי לשחק אתם ולגדל אותם אבל הם נראו חסרי אונים וזכרתי שגוזלים שאספתי ברחוב (שנפלו מהקינים) תמיד מתו. אני מחליטה לחכות עד שיהיו להם נוצות ואז אקח אותם.
אני עוקבת אחרי האם. כשהיא עוזבת את הקן אני בודקת האם הם כבר גדלו (נזהרת לא לגעת כי שמעתי שאם אגע בהם אמם יכולה לנטוש אותם). גם כשיש להם נוצות הם נראים קטנים ומסכנים ואני מחליטה לא להוציא אותם. יום אחד אני מטפסת ומוצאת קן ריק. איזה אכזבה- למה לא לקחתי אפילו אחד...היום אני כל כך שמחה שלא לקחתי.

בחופש הגדול אני אצל סבתי מצד אמי. בעיר אחרת. יש לי חברות של החופש הגדול וחברות של בית הספר.
בחופש הגדול של כתה ב' למדתי לרכב על אופניים. חברתי קיבלה אופניים חדשות כי הקודמות היו קטנות בשבילה. היא בת יחידה ולהורים שלה יש כסף. אני יכולה לרכב על האופניים הישנות שלה. איזה אושר!
למדתי לרכב תוך יומיים. יומיים של אימונים מאחורי בניין, שם הכביש נגמר במבוי סתום ואין מכוניות.
אני רוכבת על האופניים השאולות. עפה.
אני קמה מוקדם בשביל לרכב. עושה כמה סיבובים, נוסעת למכולת- קונה בקבוק חלב ולחמניות טריות. נוסעת הביתה.
מורידה את פקק הכסף מהבקבוק, בודקת שאף אחד לא רואה ושולה עם האצבע את כרום השמנת בפתח הבקבוק.
מוזגת כוס חלב, אוכלת לחמניה טריה מאד עם חלב- אין דבר טעים יותר בעולם!

ילדיי משוגעים על קורנפקס עם חלב עיזים או חלב שקדים. אני כל פעם מבטיחה לעצמי לא להכניס את ה"זבל" הזה הביתה, אבל בעיניין קורנפלקס עם חלב ילדיי בלתי מתפשרים, אז אני נזכרת בלחמניה עם חלב וקונה עוד קורנפלקס. שיהיה להם טעים.הכי בעולם!

תודה רבה למתחדשת ו לוטם מרווני. שמחה שמה שאני כותבת מדבר למישהו נוסף.

אני אוהבת את אחותי, אבל היא לא יודעת על כך. גם היום.
יש לי משחק: אני חוסכת מדמי הכיס שלי, קונה כרטיס ברכה מתוק וממתק קטן. כותבת לה מכתב מפיה שאוהבת אותה. מניחה על מיטתה של אחותי בלי שהיא תראה. מצפה בכיליון עיניים לגילוי שלה.
היא מגלה את ההפתעה ומאד מתרגשת- היא מראה לי ואני מתרגשת גם. שואלת: את חושבת שפיות קיימות? היא בטוחה שכן וזה לא יפה שאני שואלת- אני סתם מקנא. כשאנחנו רבות היא אומרת: אני מקבלת מכתבים מפיה ואת לא! את רעה! אני כל כך עצובה. אני כל כך רוצה שהיא תגלה שאני הפיה שלה. עד היום לא גיליתי לה ואנחנו ילדות גדולות היום...

אמי מזכירה שיש לה יום הולדת. אני נושמת עמוק, סופרת בלב עד שלוש ו... מתקשרת.
מזל טוב ליום הולדתך!
מה את רוצה ממני?!
אני רוצה לאחל לך מזל טוב ולשמוע מה שלומך.
פתאום את זוכרת שיש לך אחות!
אני תמיד זוכרת...
מתי לאחרונה התקשרת?
אני לא זוכרת בדיוק אבל כשהתקשרתי בפעם האחרונה ודיברנו והזמנתי אותך לביקור- אמרת שמשעמם נורא אצלנו ובכלל את נורא עסוקה.
תגידי לי מה את רוצה- מתי ראית אותי בפעם האחרונה?
לפני חודשיים באנו לבקר.
יופי לך.
אני בוכה לאמי והיא מסבירה לי: את נשואה, יש לך ילדים מתוקים והיא כל כך רוצה גם... אז היא מקנא- אל תחפשי היגיון במה שהיא אומרת.
יש לי רק אחות אחת.
אחותי היקרה: אני רוצה להיות שוב פיה- כל בחור פנוי שמופיע בשדה הראיה שלי עובר בדיקת התאמה בראשי- הכרתי לך כמה, אבל זה לא התפתח לקשר שאת מחפשת. לא תמיד אפשר להיות פיה כשגדלים. אצל ילדים זה קל הרבה יותר.

שלום שחרור.
את כותבת זכרונות עצובים נורא וכה טהורים...

בחלקם נדמה לי כי אני הכותבת, ביחוד:
אני עפה. אני רצה הכי מהר שאפשר- הרגליים נוגעות לא נוגעות בקרקע ואני עפה כמו ציפור.
וגם מצאתי חתולה קטנה.
והכי אני מזדהה עם רציתי להיות אמא, רציתי להמציא תרופת פלא שתרפא את כל המחלות- כדי שאנשים לא ימותו, רציתי להיות חוקרת טבע ובעלי חיים, רציתי להיות ציירת, רציתי להיות פסנתרנית, אבל בעיקר- הייתי עסוקה בהווה. עפתי כמו נוצה ברוח.
תודה על המקום הזה, שחרור, בו את פותחת חפיסת קלפי טארות חייך והמראות המשתקפים הם מרפאים לכל קורא.@}

קוראת אותך.
נהנית מהכתיבה שלך, היא מרתקת.

אוהבת גם את הניק שלך. זה יכול להיקרא גם שִחרור וגם שַחרור (מין של ציפור...)

אשמה.
אחותי ואני בארגז החול. לבד. היא מבקשת כף. פתאום אני זוכרת כמה שצריך לוותר לה כל הזמן ולא מתחשק לי. היא מבקשת פעם נוספת בקול מתחנן. אני כועסת ונותנת לה מכה על הראש עם הכף. היא בוכה. פתאום היא באמת קטנה. פתאום גם לי מתחשק לבכות.
אני הודפת את כל המשחקים לעברה ובורחת. לא רוצה לראות מה עשיתי. מרגישה כל כך אשמה.

ילדיי משחקים להם. יש לגדול צעצוע ששניהם רוצים. הקטן מנסה לשחד: אני אתן לך בתמורה את כל הצעצועים שלי- מה שאתה רוצה. הגדול פתאום מרביץ. הקטן בוכה בכי הכי נעלב בעולם. אני בוכה אתו ביחד.

נדנדות. עוד משהו שעוזר לעוף. אחותי ואני על שתי נדנדות צמודות. מתנדנדות ושרות. אנשים עוברים- חלקם מחייכם, חלקם לא שמים לב. אנחנו עפות.

ילדיי לא אוהבים נדנדות. הם מטפסים על עצים וסלעים.

תודה לך סוסת פרא.
אני עפה. אני רצה הכי מהר שאפשר- הרגליים נוגעות לא נוגעות בקרקע ואני עפה כמו ציפור.
לאמא שלי יש חברת ילדות, הן ילדו בהפרש של כמה חודשים- אמי ילדה אותי וחברתה ילדה בן.
הבן מכור לרכיבה על אופניים- הוא יודע לרכב ללא גלגלי עזר מגיל שלוש- כמו שאחרים הולכים כך הוא רוכב על האופניים שלו.
הוא עוצר לידי "רוצה סיבוב?" אני מהנהנת. הוא מעמיס אותי בקלות על המוט שבין המושב להגה. אנחנו עפים- הרוח מדביקה לפני חיוך ענקי. אנחנו עולים ויורדים, נוסעים בשטח לא סלול, כשמפחיד לי- אני עוצמת עיניים. אני עפה.
היום הוא בשמים. הוא נפטר מן העולם בגיל צעיר. פשוט מת בבית אמו בלי שום אזהרה. הרופאים אמרו שזה היה דום לב.
אמי סיפרה לי. איך יכולת למות סתם כך, פיסת ילדות שלי?
חיית את חייך רחוק כ"כ, התחתנת, התגרשת. אז איך זה קרה שכשמתת משהו בתוכי מת?

מפגש ראשון עם המוות. מצאתי חתולה קטנה. רגליה האחוריות משותקות. הבאתי אותה הביתה- אמי כבר רגילה אבל היא לא כעסה כ"כ. היא ראתה שימיה ספורים. אני לא ראיתי.
האכלתי אותה. רחצתי אותה כשהיא עשתה את צרכיה. הכנתי לה בית מקרטון עם הרבה סמרטוטים רכים. החזקתי אותה בידיים ושרתי לה- היא הייתה התינוקת שלי. פתאום היא מתה בידיים שלי. כל כך משונה- היה לי יצור חי בידיים ולפתע זה רק גוש בשר ועצמות עטוף בפרווה רכה. בכיתי ובכיתי ובכיתי...

את נורא מרגשת אותי.


תסרגי לי כבשה.
מקסים !

כשהייתי בערך בת ארבע אמי חזרה לעבוד.
הייתי ילדה נוחה- היא הייתה לוקחת אותי אתה לעבודה. היא עבדה כמרצה וכמורה.
אני הייתי יושבת עם ערימה של דפים ועפרון בירכתי הכתה ומציירת.
לפעמים נשארתי לבד בבית- זה היה מפחיד. הייתי יושבת על עדן החלון, מסתכלת על דלת החצר, רוצה שהיא תפתח כבר ובוכה. לפעמים הבכי היה נגמר לי- פשוט כך, לא הפסקתי לבכות אבל זה כבר לא היה הבכי האמיתי.
בגיל שנתיים הפכתי לגדולה לתמיד- נולדה לי אחות. אמי מספרת שהייתי מאוהבת בה, הייתי מנשקת אותה, הייתי לוחשת כשהיא הייתה ישנה וקראתי לה בשמות חיבה.
אני זוכרת שהייתי גדולה והייתי חייבת לוותר. יום אחד אחותי שיחקה עם הבובות שלי: הן היו חולות, היו להן פצעים. היא ציירה את הפצעים על הבובות בעת כדורי ואז מרחה אותן ביוד. היא לא דילגה על אף בובה. הייתי באבל כבד- הבובות היו הרוסות לתמיד. אמי אמרה לי: היא קטנה, היא לא הבינה מה היא עושה. בעיני אמי זה היה משעשע... את גדולה- את לא תכעסי כ"כ בגלל כמה בובות. לא קנו לי בובות חדשות (רק אחרי זמן רב ולא כפיצוי)- אז שיחקתי עם הפצועות.
הייתי אמא. היו לי עשרה ילדים וילדות- טיפלתי בהם: הלבשתי אותם, רחצתי, כשאף אחד לא ראה- הנקתי, שרתי, הכנתי להם חדרים מארגזי קרטון. הכי קטנים היו תמיד הכי אהובים.

תודה רבה למגיבות.
אמי לא הכניסה אותי למסגרת עד גיל 7. מאד לא מקובל במקום שבו היינו.
היה לי הרבה זמן עם עצמי-ילדות מאושרת וקצת בודדה.
טיפסתי על עצים, שמעתי שיחות מבוגרים, טיילתי על גג ביתנו, ראיתי את אמי מנקה דגים (הייתי משחקת עם ה"בלון" שהיה בתוך הדג), מנקה עופות (מגיל צעיר ידעתי איפה נמצא כל איבר פנימי בתוך התרנגולת), מבשלת, אופה, מכבסת, סורגת.
הסיפור האהוב עלי היה "הנסיך הקטן"- היה לי תקליט עם הסיפור.
יום אחד ישבתי ליד אמי הסורגת וביקשתי ממנה: תסרגי לי כבשה.
היא סרגה לי אחת דו ממדית- הייתה לי כבשה משלי.
תיבת אוצרות מפח: זכוכיות צבעונית, כפתור מיוחד, קפיץ, חלק שבור יפה של משהו, פיסת פרווה...

קוראת@}

מעניין לקרוא. מוזמנת להמשיך.

עוד דברים שמעלים למעלה: מוזיקה, ריקוד, שמש.
נולדתי לתוך מוזיקה של הביטלס. עד היום אני עפה עם המוזיקה הזאת.
דבר שממש מושך מושך למטה: הפחד... הוא גם משתק.
בגיל ארבע התחלתי לסבול מחרדת האי קיום. שכבתי במיטה וניסיתי לדמיין איך זה יהיה כשאני פשוט לא אהיה קיימת- הייתי משותקת מפחד, רציתי לקרוא לאמי אבל לא יכולתי. לבסוף הצלחתי לפלוט את היבבה "אימא!".
אמי הגיעה אבל לא ידעתי איך להסביר לה אז אמרתי שאני רוצה כוס מים ושתשב לידי.
בגיל מאוחר יותר כשזה היה מגיע- הייתי מתגנבת למיטה של אחותי הקטנה. היא הייתה רוטנת, אבל "עושה לי מקום".
ניסיתי להסביר לה, אבל היא מעולם לא הבינה.
היו לי טריקים: הייתי אומרת לעצמי- החיים של בני האדם הם די ארוכים, אני אחשוב על המוות אחר כך, למשל, הכלבה שלנו בטוח תמות לפני, אז כשהיא תמות אני אתחיל לחשוב על המוות.
לא תמיד זה עזר , לפעמים החרדה הייתה מתגנבת ופשוט משתלטת על כל ישותי בלי שום הקדמה- הייתי פתאות מנותקת מהמציאות, רק אני והפחד. הפחד הוליד פחד נוסף- שמישהו לא ינחש מה עובר עלי, כי אני היחידה בעולם שזה קורה לה.
עוד שיר

דברים שמושכים למטה: עצבות, עצלות, קנאה, מתח, שיעמום, הרגשה פיזית לא טובה (מדהים כמה שזה מושך אל תהומות היאוש), כעס, חוסר אונים- והרשימה עוד ארוכה...
דברים שמחברים אותי בחזרה לשמים: מים (כשהגוף במים- הנפש בשמיים!), שלווה, שמחה, בריאות, קבלה, הבנה עמוקה שהכל לטובה- רשימה חלקית.
אמי סיפרה לי שהייתי ילדה חולמנית: הייתי יושבת ליד החלון, מניחה את ראשי על ידי השלובות על העדן ובוהה בשמיים. הייתי מדברת עם הציפורים: ציפור את עפה, גם אני אדע לעוף.
חשבתי שככל שבני האדם גדלים הם יכולים לעשות יותר ויותר דברים.
רציתי להיות אמא, רציתי להמציא תרופת פלא שתרפא את כל המחלות- כדי שאנשים לא ימותו, רציתי להיות חוקרת טבע ובעלי חיים, רציתי להיות ציירת, רציתי להיות פסנתרנית, אבל בעיקר- הייתי עסוקה בהווה. עפתי כמו נוצה ברוח.

פותחת דף בלוג
פעם ידעתי לעוף, עם חלוף הזמן שכחתי.
היום לומדת מחדש.
שיר