על ידי אישה_עצובה* » 26 פברואר 2003, 05:38
יום שלם התאפקתי מלכתוב. ויום שלם סבבה הרכבת בראשי. לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. קוטפת עלה כותרת אחד אחרי משנהו ולא משנה היכן יגמר הפרח, התשובה תמיד אחת, לא אוהב, לא מתגעגע. שדה שלם של חרציות כיליתי בראשי ושקשוק הקרונות על הפסים לא פסק לרגע. הולכת ברחוב, מוקפת באלפי אנשים חוגגים. עוד שבוע יתחיל צום ארבעים הימים והקולות חגים סביבי, לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. מנסה לשקוע אל תוך דברים אחרים, אבל גם בתוך המים עולות הבועות למעלה בקול פכפוך מונוטוני, לא אוהב, לא מתגעגע, צפות אל פני המים למעלה ומתפוצצות בקול בעבוע. עוד סיגריה ועוד סיגריה והעובדות לא משתנות. הרחק הרחק ממני, מעבר למישור, לביצה להרים ולים, נם הוא את שנתו ונעור ממנה וחוזר לישון וכל אותו הזמן, לא אוהב, ולא מתגעגע, אין חידוש וגם לא יהיה. חיה בתוך השלילה. שלילה מוחלטת. סובבת ברחובות הלוך וחזור, הלוך ושובה, ובכל מקום מקיפה אותי הבועה ודפנותיה מהדהדות כלפי, לא אוהב, לא מתגעגע. וקול רוצה לזעוק בתוכי, לשכנע, לפתות, להתחנן, לדרוש משפט חוזר, לערער, לומר שלא יתכן. שלא יתכן שזהו המצב. שאי אפשר לחיות את השלילה הזו. אבל אפשר, מסתבר, אני עדיין כאן. והרכבת מכה על הפסים בקצב אחיד, ועלי הפרחים נתלשים ומציפים את הרחוב, והבועות עולות ומתנפצות, קרקוש, בעבוע, פכפוך, שקשוק. לא אוהב, לא מתגעגע, וחוזר חלילה.
כל רעשי הסביבה נבלעים בתוך הרעש הפנימי שלי. קולות הג'אז והסקסופון מתעוותים, משמיעים בראשי שוב ושוב את ארבע המילים הללו. כל שירי האהבה והיגון העולים מתוך המועדונים, מתמזגים לכלל זמזום מונוטוני חוזר. אורות צבעוניים מרצדים אל תוך הלילה, המיסיסיפי זורם וזרימתו אומרת לי, לא אוהב, לא מתגעגע. מן ההרים הוא מגיע וזורם אל הים. ספינות הנהר שטות עליו, עשן עולה מארובותיהן וגלגלי ענק משיטים אותן הלאה, טופחים על פני הנהר, וכל מכה מעלה את אדוות המילים באזני. כרכרות רתומות לפרדים משקשקות ברחובות העיר ההומים וקול הפרסות על אבני הרחוב עונה לקול המים, לא אוהב, לא מתגעגע. מרגישה שקופה. מתמזגת עם עשן הסיגריות שנושפים החוגגים על הבירות שהם לוגמים, ובכל נשיפה, ובכל לגימה מתאשרות לי המילים מחדש.
אנשים צוהלים, רוקדים ברחובות ורגליהם רוקעות את המנגינה. מניפים ידיים אל על ואלו מציירות את המילים באוויר. לכל אשר תפני מבטך לא תימלטי מפנינו. אנחנו מעליך ומתחתיך, סביבך ובתוכך. לא תוכלי לנו, אנחנו חזקות ממך. איכלי ושתי, היכנסי וצאי, ולכל אשר תלכי ולכל אשר תבואי שם נהיה. מחייכות ויושבות על הבר, מגחכות אליך מתוך חדרך, לא אוהב, לא מתגעגע. וגם אם תאמרי זאת מאה ואלף ומליון פעמים הכאב ימשיך. כל פעימה של הלב תאמר לך מחדש, כל נשיפה וכל שאיפה תזכיר לך שוב.
אין לאן להימלט. יחכו לך בנפץ הטיח, בחירוק הרצפה בלילות. באשר תלכי ילכו, אם תיימיני יימינו, ואם תשמילי ישמילו. איתך בכל מקום. איתך בכל זמן. ואם יהיו לך רגעי שכחה. רגעים בהם תחשבי על דברים אחרים לגמרי. אפילו רגעי אושר קטנים, ותלכי ברחוב וחיוך על פנייך, בפינת הרחוב הבאה תשגרנה אליך חיוך. הנה הן שבות המילים הבטוחות, משלטי הרחוב מאורות הדרכים, מחכות לשניה הבאה של חוסר תשומת הלב ואז מגיחות, מפתיעות מחדש, ואומרות לך, שלום, חזרנו, הביטי – לא אוהב, לא מתגעגע.
חוסר הרמוניה. יושבת במסעדה בעיר זרה, מעבר לרחוב מנגנת להקה צלילי ג'אז וכאן הפעיל מישהו מוזיקה אחרת. מתערבבות זו בזו. קול הזמרת ברדיו בקולו של זמר הג'אז. מביאים לה עוד כוס מים והיא שותה. לפניה נקרש האוכל. לא, לא תאכל אותו. לא רוצה. גרונה חסום. כשהתיישבה חשבה שתרצה לאכול. חשבה ששעת הצהרים תפתה אותה. שהשיבה בשמש תעשה לה טוב. אבל לא. מחשבותיה מתערבבות כמו המוזיקה מסביב. צליל הסקסופון חודר אל תוך השירים הנשמעים מן הרמקול. קקפוניה. גם בתוכה קקפוניה. הנה נחלש השיר, לרגע צלילי הבס והתופים חוזרים לשלוט, מעליהם נישא הסקסופון. אנשים חולפים, משייטים מסביב. ההרמוניה חוזרת אל הרחוב. מוטב כך. קולו של הזמר משתלט על הרחוב. רחוקה מיד, אינה יכולה לפענח את המילים מעל צלילי כלי הנגינה וקולות הרחוב. כמה זמן עוד לשבת? מתי יגיע הזמן לקום? לצעוד אל המכונית ולנסוע אל שדה התעופה. לעבור מעיר זרה לעיר זרה אך מוכרת, שלה יקרא בית כעת. צליל אחרון נשמע. איך יודעים במוסיקה כי מגיע כעת סו. השיר? איך אילפנו אוזנינו לדעת, אפילו בשיר לא מוכר, שיר שלא שמענו מעולם, לדעת שהוא בא אל קיצו? למה בחיים לא ידעה לזהות את הקץ? למה לא ידעה להניח את אצבעה על אקורד הסיום? מה הטעה אותה לחשוב שהמנגינה עודה זורמת ותמשיך לזרום? לא שיר חדש, אלא אותו השיר הלאה והלאה. ופתאום סוף. ללא הכנה – סוף. ואולי היתה הכנה. אולי הלכו כל הצלילים כולם והתכנסו אל הסיום, אלא שהיא לא שתה ליבה לכך. התענגה כל כך על המוזיקה שלא שמה לב שהקצב השתנה. שהמתופף מכה בעוצמה אחרת והסקסופון מכין את עצמו לאקורד סיום ארוך. עד שתשיר הגברת השמנה לא תבוא האופרה על סיומה. אם כן, כנראה שרה, ואני לא שמתי לב. לא הרגשתי. חשבתי שאני זורמת בנהר המיסיסיפי והוא לא יגמר לעולם, והנה נגמר, נשפך אל הים, ולא ניתן עוד להפריד מים ממים. לומר אלו מימי ואלו מימיהם של אנשים אחרים. מי נהר המיסיסיפי החומים אובדים בים הגדול, נסחפים הלאה והלאה ממני, מתערבבים ונמהלים. אולי טיפה קטנה מהם תעבור את הדרך הארוכה, תחצה את המיצרים,ותגיע אל חופי הים התיכון שם תשטוף אולי את גופו. האם הוא הולך לים? הולך לבד, עם אחרים? לא עוד איתי. כמה אהבתי את שעות הים שלנו יחד. זה לצד זה על סדין צבעוני מתמכרים לשמש. מדי פעם הוא מציע להכנס, ואני מסרבת בהתפנקות, לא, המים קרים, תיכנס לבד, תשחק עם חברים. אני איני זקוקה למגע המים, רק לקולם, לריחם, לידיעה שהם נמצאים בסמוך, הופכים את החול לחוף. מול כמה ימים שכבנו כך ביחד? הים התיכון, והים הקאריבי, והאוקינוס האטלנטי וים סוף וים כנרת שכלל אינו ים, ואין בו את ריח המלח ואת האופק האינסופי. מים אל ים נדדנו. והיו הימים שהייתי מולם לבדי האוקינוס ההודי והאוקינוס השקט. לא, לא נכון, באוקינוס השקט היינו ביחד. שטים בספינה קטנה בין האיים. בתוך חדר קטן בבטנה שהיה צר מלהכיל את מלוא גודלו. לא בעמידה ולא בישיבה ולא בשכיבה. גדול מידי. יוצא אל הסיפון, חושף את גופו לשמש ולים. יוצא לצלול בין הדגים ואני איתו. אלא שלי אין האוויר מספיק. תנועותי תזזיתיות, מכלות את האוויר במיכלים מהר מידי, על אף שראותי קטנות בהרבה משלו. הוא נע במים לאיטו, אינו מזיז יד או רגל. גם כעת הוא נע לאיטו בעוד אני משתוללת בתזזיתיות. מחשבותיו נעות לאט. לא נזרקות קדימה, לא מיטלטלות בתוך ראשו ברעש. איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. אני מתרשרשת, מתקשקשת, לא יכולה להפסיק לחשוב. רכבת קיטור מחשבותי, מכונית מירוץ, טסות קדימה והלאה, מסיגות אותי שוב ושוב. אני רצה אחריהן וקוראת, חזורנה, האטנה. התאמנה את הקצב לצלילי הג'אז האיטי. שוב הפעיל מישהו את המוזיקה מעל לראשי, שוב צרי הסקסופון להאבק כדי לחדות את הקולות. הפעם קולו של גבר הוא השר. מדוע לא יניחו לג'אז לנגן לבדו.
צריך לקום, להתארגן, לחשב את הזמן שיספיק, לא לאחר, לא להחמיץ. אין צורך להזמין את העולם לספק סמלים למצב הנפשי. להפך, מוטב להלחם בו. לנצח. לשלוט בו. שליטה חיצונית אולי תביא לשליטה פנימית, תמגר את היאוש והעצב. במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
יש לעזוב את המיסיסיפי מאחור ולשוב אל גדות האוקינוס. אוקינוס הטורקיז של הבית עליז הרבה יותר מנהר הבוץ החום המתפתל כאן. מוזיקה לטינית מהירה במקום הג'אז. תחושת המוכרות, הידיעה. יודעת את הים טוב יותר משאדע את הנהר. הגם גדול ורחב ידיים, אין לו התחלה ואין לו סוף, אין כיווני זרימה. מונח שם. מראת טורקיז ענקים. שמיים במים ומים בשמיים. ואין לו גבול ואין לו סוף. טוב להביט בים. מזכירה לעצמי שעוד חודשיים וקצת, כבר אוכל לשבת לחוף הים התיכון ולנכס אותו לעצמי מחדש. הים שלי. לא עוד הים שלנו. כמו שאצטרך לנכס מחדש נופים שלמים, דרכים, הרים, נחלים, פרחים, כולם יצרכו להחוות מחדש כדי להיות שלי. הדרך ארוכה היא ורבה, רבה.
לא רוצה לכתוב וכותבת בכל זאת. יושבת במטוס. מטוס אחרון בדרך הביתה. חושך בחוץ. קראתי עכשיו מאמר שמסביר שיש נטייה לנשים לכתוב בגוף ראשון, כתיבה מעין יומנית, כיוון שהן אינן חשות שכתיבתן ראויה, ולכן היא נכתבת במסווה של כתיבה אישית, פרטית, נטולת יומרות. קראתי גם שנשים מתפרקות הרבה יותר מנטישתו של גבר מאשר להפך, כיוון שהן מבנות את זהותן וערכן העצמי על מערכת היחסים שלהן, עם בן זוגן, הרבה יותר מאשר עושים זאת גברים. קראתי וקראתי ואמרתי לעצמי: הנה את, הביטי, ראי עד כמה את חסרת ייחוס, ראי כמה בקלות את נכנסת תחת הכותרת נשים. נשים כותבות, נשים ננטשות. מממשות דפוסים קיימים, נוצקות לתוך תבניות שחיכו רק לנו. השעווה הניצוקה לתוך תבניות אינה יודעת שיש לה ברירה. אינה יודעת שבר ניצוקו עשרות ומאות דוגמאות בדמותה. היא חשה זורמת, נשפכת ומתהווה, ובעצם רק מימוש של התבנית הקיימת.
כמה צעקתי על כך שאיני מממשת תבניות, שזכותי כאישה לבחור לי כל דרך שאחפוץ, ולא משנה אם לא נבחרה מעולם, או אם הלכו בה כבר מליארדי אחרות לאורך הדורות. טענתי שיש בחירה. ועכשיו, עכשיו אני לא בטוחה. לא מרגישה בוחרת. מרגישה כפויה, מוכרחת, כפופה, אנוסה, תקועה בתוך מצב שלא יצרתי ופונה לאפשרויות פיתרון שנקבעו עבורי על ידי אחרים.
אבל שוב עולה בי קול להתנגד. לא יכולה להסכים עם עצמי. יש לי בחירה. אולי את המצב לא אני יצרתי. לא אולי. לא את יצרת. אל תקחי אחריות על מה שלא עשית. אבל הפתרונות הם בידי ויש לי הזכות לבחור בכל פיתרון אפשרי, ואם בחרתי לבחור בפיתרון שכבר בחרו בו עשרות ומאות ואלפי נשים לפני, עדיין זו בחירתי, ואם היא מושפעת משנים של דיכוי, רע הדבר, אך עדיין זו בחירתי. אז אולי גם בחרתי בדרך שהובילה אותי על הנטישה. אולי גם אני בחרתי לא להביט לעתיד בפניו ולראות את העומד לבוא. כאן שוב רוצה לומר לא. אני הבטתי בפניו. בפניו של אהובי ולא בפני העתיד. הבטתי בפניו והאזנתי לקולו והאמנתי לו. האמנתי לו שהוא אוהב אותי, ושיאהב אותי לנצח. האמנתי לו שהוא רוצה להיות איתי לתמיד. הים הוא יאמר שלא הקשבתי לו עד הסוף. שבחרתי שלא לשמוע את הפחד העצום שהיה לו (וכנראה יש לו עדיין) מפני ילדים. חרדת אחותו שורה עליו. חרדת הוריו שסירסו את חייו בחייהם המסורסים. שוב יוצא הכעס עליהם, שוב נזכרת ברמיסות שהייתי עדה להן, בעלבונות שהוטחו, בחוסר האמון, ובצד השני המתגמד, מסתתר, נאלם ונעלם. שנים גם הוא נאלם ונעלם, ואז החליט לעבור אל הצד המכאיב, אל הצד הצועק, אל הצד הצודק. איך אפשר לעשות ילדים כאשר כל חייך תפחד שתתנהג אליהם כמו שאביך התנהג אליך, או שירחמו עליך כמו שאתה ריחמת על אמא שלך. האם ריחמת עליה? או שאולי אני מעבירה את רחמי שלי אליו? אולי כל זה שטויות, פסיכולוגיה בגרוש, שתסייע לי להרגיש שליטה בעולם. אבל הדברים חוזרים. זכרונות הזלזול, חוסר השיתוף, חוסר האינטימיות, היינו שואלים את עצמנו אם ההורים שלך בכלל יודעים לדבר זה עם זה על רגשות ועל פחדים, האם חשפו אי פעם איש בפני אישה את פנים חדרי הלב? ולנו היתה אינטימיות, ולנו היתה חשיפה, וקרבה ורגישות וגילוי, אבל כנראה לא מספיק כדי לנצח את הפחד. הפחד להיות כמוהם. הפחד להיות החמצה מהלכת. שומרים על הביחד כי כך צריך, כי מפחיד להיות לבד. והוא לא רצה להיות איתי כי צריך, ואני חשבתי שהוא איתי כי הוא אוהב, אבל הוא לא אוהב ולא צריך, ולא רוצה ולא מתגעגע ולא ולא ולא ולא.
וזה שאני אהבתי, ורציתי, ועודי מתגעגעת, כל זה לא משנה.
יום שלם התאפקתי מלכתוב. ויום שלם סבבה הרכבת בראשי. לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. קוטפת עלה כותרת אחד אחרי משנהו ולא משנה היכן יגמר הפרח, התשובה תמיד אחת, לא אוהב, לא מתגעגע. שדה שלם של חרציות כיליתי בראשי ושקשוק הקרונות על הפסים לא פסק לרגע. הולכת ברחוב, מוקפת באלפי אנשים חוגגים. עוד שבוע יתחיל צום ארבעים הימים והקולות חגים סביבי, לא אוהב, לא מתגעגע, לא אוהב, לא מתגעגע. מנסה לשקוע אל תוך דברים אחרים, אבל גם בתוך המים עולות הבועות למעלה בקול פכפוך מונוטוני, לא אוהב, לא מתגעגע, צפות אל פני המים למעלה ומתפוצצות בקול בעבוע. עוד סיגריה ועוד סיגריה והעובדות לא משתנות. הרחק הרחק ממני, מעבר למישור, לביצה להרים ולים, נם הוא את שנתו ונעור ממנה וחוזר לישון וכל אותו הזמן, לא אוהב, ולא מתגעגע, אין חידוש וגם לא יהיה. חיה בתוך השלילה. שלילה מוחלטת. סובבת ברחובות הלוך וחזור, הלוך ושובה, ובכל מקום מקיפה אותי הבועה ודפנותיה מהדהדות כלפי, לא אוהב, לא מתגעגע. וקול רוצה לזעוק בתוכי, לשכנע, לפתות, להתחנן, לדרוש משפט חוזר, לערער, לומר שלא יתכן. שלא יתכן שזהו המצב. שאי אפשר לחיות את השלילה הזו. אבל אפשר, מסתבר, אני עדיין כאן. והרכבת מכה על הפסים בקצב אחיד, ועלי הפרחים נתלשים ומציפים את הרחוב, והבועות עולות ומתנפצות, קרקוש, בעבוע, פכפוך, שקשוק. לא אוהב, לא מתגעגע, וחוזר חלילה.
כל רעשי הסביבה נבלעים בתוך הרעש הפנימי שלי. קולות הג'אז והסקסופון מתעוותים, משמיעים בראשי שוב ושוב את ארבע המילים הללו. כל שירי האהבה והיגון העולים מתוך המועדונים, מתמזגים לכלל זמזום מונוטוני חוזר. אורות צבעוניים מרצדים אל תוך הלילה, המיסיסיפי זורם וזרימתו אומרת לי, לא אוהב, לא מתגעגע. מן ההרים הוא מגיע וזורם אל הים. ספינות הנהר שטות עליו, עשן עולה מארובותיהן וגלגלי ענק משיטים אותן הלאה, טופחים על פני הנהר, וכל מכה מעלה את אדוות המילים באזני. כרכרות רתומות לפרדים משקשקות ברחובות העיר ההומים וקול הפרסות על אבני הרחוב עונה לקול המים, לא אוהב, לא מתגעגע. מרגישה שקופה. מתמזגת עם עשן הסיגריות שנושפים החוגגים על הבירות שהם לוגמים, ובכל נשיפה, ובכל לגימה מתאשרות לי המילים מחדש.
אנשים צוהלים, רוקדים ברחובות ורגליהם רוקעות את המנגינה. מניפים ידיים אל על ואלו מציירות את המילים באוויר. לכל אשר תפני מבטך לא תימלטי מפנינו. אנחנו מעליך ומתחתיך, סביבך ובתוכך. לא תוכלי לנו, אנחנו חזקות ממך. איכלי ושתי, היכנסי וצאי, ולכל אשר תלכי ולכל אשר תבואי שם נהיה. מחייכות ויושבות על הבר, מגחכות אליך מתוך חדרך, לא אוהב, לא מתגעגע. וגם אם תאמרי זאת מאה ואלף ומליון פעמים הכאב ימשיך. כל פעימה של הלב תאמר לך מחדש, כל נשיפה וכל שאיפה תזכיר לך שוב.
אין לאן להימלט. יחכו לך בנפץ הטיח, בחירוק הרצפה בלילות. באשר תלכי ילכו, אם תיימיני יימינו, ואם תשמילי ישמילו. איתך בכל מקום. איתך בכל זמן. ואם יהיו לך רגעי שכחה. רגעים בהם תחשבי על דברים אחרים לגמרי. אפילו רגעי אושר קטנים, ותלכי ברחוב וחיוך על פנייך, בפינת הרחוב הבאה תשגרנה אליך חיוך. הנה הן שבות המילים הבטוחות, משלטי הרחוב מאורות הדרכים, מחכות לשניה הבאה של חוסר תשומת הלב ואז מגיחות, מפתיעות מחדש, ואומרות לך, שלום, חזרנו, הביטי – לא אוהב, לא מתגעגע.
חוסר הרמוניה. יושבת במסעדה בעיר זרה, מעבר לרחוב מנגנת להקה צלילי ג'אז וכאן הפעיל מישהו מוזיקה אחרת. מתערבבות זו בזו. קול הזמרת ברדיו בקולו של זמר הג'אז. מביאים לה עוד כוס מים והיא שותה. לפניה נקרש האוכל. לא, לא תאכל אותו. לא רוצה. גרונה חסום. כשהתיישבה חשבה שתרצה לאכול. חשבה ששעת הצהרים תפתה אותה. שהשיבה בשמש תעשה לה טוב. אבל לא. מחשבותיה מתערבבות כמו המוזיקה מסביב. צליל הסקסופון חודר אל תוך השירים הנשמעים מן הרמקול. קקפוניה. גם בתוכה קקפוניה. הנה נחלש השיר, לרגע צלילי הבס והתופים חוזרים לשלוט, מעליהם נישא הסקסופון. אנשים חולפים, משייטים מסביב. ההרמוניה חוזרת אל הרחוב. מוטב כך. קולו של הזמר משתלט על הרחוב. רחוקה מיד, אינה יכולה לפענח את המילים מעל צלילי כלי הנגינה וקולות הרחוב. כמה זמן עוד לשבת? מתי יגיע הזמן לקום? לצעוד אל המכונית ולנסוע אל שדה התעופה. לעבור מעיר זרה לעיר זרה אך מוכרת, שלה יקרא בית כעת. צליל אחרון נשמע. איך יודעים במוסיקה כי מגיע כעת סו. השיר? איך אילפנו אוזנינו לדעת, אפילו בשיר לא מוכר, שיר שלא שמענו מעולם, לדעת שהוא בא אל קיצו? למה בחיים לא ידעה לזהות את הקץ? למה לא ידעה להניח את אצבעה על אקורד הסיום? מה הטעה אותה לחשוב שהמנגינה עודה זורמת ותמשיך לזרום? לא שיר חדש, אלא אותו השיר הלאה והלאה. ופתאום סוף. ללא הכנה – סוף. ואולי היתה הכנה. אולי הלכו כל הצלילים כולם והתכנסו אל הסיום, אלא שהיא לא שתה ליבה לכך. התענגה כל כך על המוזיקה שלא שמה לב שהקצב השתנה. שהמתופף מכה בעוצמה אחרת והסקסופון מכין את עצמו לאקורד סיום ארוך. עד שתשיר הגברת השמנה לא תבוא האופרה על סיומה. אם כן, כנראה שרה, ואני לא שמתי לב. לא הרגשתי. חשבתי שאני זורמת בנהר המיסיסיפי והוא לא יגמר לעולם, והנה נגמר, נשפך אל הים, ולא ניתן עוד להפריד מים ממים. לומר אלו מימי ואלו מימיהם של אנשים אחרים. מי נהר המיסיסיפי החומים אובדים בים הגדול, נסחפים הלאה והלאה ממני, מתערבבים ונמהלים. אולי טיפה קטנה מהם תעבור את הדרך הארוכה, תחצה את המיצרים,ותגיע אל חופי הים התיכון שם תשטוף אולי את גופו. האם הוא הולך לים? הולך לבד, עם אחרים? לא עוד איתי. כמה אהבתי את שעות הים שלנו יחד. זה לצד זה על סדין צבעוני מתמכרים לשמש. מדי פעם הוא מציע להכנס, ואני מסרבת בהתפנקות, לא, המים קרים, תיכנס לבד, תשחק עם חברים. אני איני זקוקה למגע המים, רק לקולם, לריחם, לידיעה שהם נמצאים בסמוך, הופכים את החול לחוף. מול כמה ימים שכבנו כך ביחד? הים התיכון, והים הקאריבי, והאוקינוס האטלנטי וים סוף וים כנרת שכלל אינו ים, ואין בו את ריח המלח ואת האופק האינסופי. מים אל ים נדדנו. והיו הימים שהייתי מולם לבדי האוקינוס ההודי והאוקינוס השקט. לא, לא נכון, באוקינוס השקט היינו ביחד. שטים בספינה קטנה בין האיים. בתוך חדר קטן בבטנה שהיה צר מלהכיל את מלוא גודלו. לא בעמידה ולא בישיבה ולא בשכיבה. גדול מידי. יוצא אל הסיפון, חושף את גופו לשמש ולים. יוצא לצלול בין הדגים ואני איתו. אלא שלי אין האוויר מספיק. תנועותי תזזיתיות, מכלות את האוויר במיכלים מהר מידי, על אף שראותי קטנות בהרבה משלו. הוא נע במים לאיטו, אינו מזיז יד או רגל. גם כעת הוא נע לאיטו בעוד אני משתוללת בתזזיתיות. מחשבותיו נעות לאט. לא נזרקות קדימה, לא מיטלטלות בתוך ראשו ברעש. איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. אני מתרשרשת, מתקשקשת, לא יכולה להפסיק לחשוב. רכבת קיטור מחשבותי, מכונית מירוץ, טסות קדימה והלאה, מסיגות אותי שוב ושוב. אני רצה אחריהן וקוראת, חזורנה, האטנה. התאמנה את הקצב לצלילי הג'אז האיטי. שוב הפעיל מישהו את המוזיקה מעל לראשי, שוב צרי הסקסופון להאבק כדי לחדות את הקולות. הפעם קולו של גבר הוא השר. מדוע לא יניחו לג'אז לנגן לבדו.
צריך לקום, להתארגן, לחשב את הזמן שיספיק, לא לאחר, לא להחמיץ. אין צורך להזמין את העולם לספק סמלים למצב הנפשי. להפך, מוטב להלחם בו. לנצח. לשלוט בו. שליטה חיצונית אולי תביא לשליטה פנימית, תמגר את היאוש והעצב. במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
יש לעזוב את המיסיסיפי מאחור ולשוב אל גדות האוקינוס. אוקינוס הטורקיז של הבית עליז הרבה יותר מנהר הבוץ החום המתפתל כאן. מוזיקה לטינית מהירה במקום הג'אז. תחושת המוכרות, הידיעה. יודעת את הים טוב יותר משאדע את הנהר. הגם גדול ורחב ידיים, אין לו התחלה ואין לו סוף, אין כיווני זרימה. מונח שם. מראת טורקיז ענקים. שמיים במים ומים בשמיים. ואין לו גבול ואין לו סוף. טוב להביט בים. מזכירה לעצמי שעוד חודשיים וקצת, כבר אוכל לשבת לחוף הים התיכון ולנכס אותו לעצמי מחדש. הים שלי. לא עוד הים שלנו. כמו שאצטרך לנכס מחדש נופים שלמים, דרכים, הרים, נחלים, פרחים, כולם יצרכו להחוות מחדש כדי להיות שלי. הדרך ארוכה היא ורבה, רבה.
לא רוצה לכתוב וכותבת בכל זאת. יושבת במטוס. מטוס אחרון בדרך הביתה. חושך בחוץ. קראתי עכשיו מאמר שמסביר שיש נטייה לנשים לכתוב בגוף ראשון, כתיבה מעין יומנית, כיוון שהן אינן חשות שכתיבתן ראויה, ולכן היא נכתבת במסווה של כתיבה אישית, פרטית, נטולת יומרות. קראתי גם שנשים מתפרקות הרבה יותר מנטישתו של גבר מאשר להפך, כיוון שהן מבנות את זהותן וערכן העצמי על מערכת היחסים שלהן, עם בן זוגן, הרבה יותר מאשר עושים זאת גברים. קראתי וקראתי ואמרתי לעצמי: הנה את, הביטי, ראי עד כמה את חסרת ייחוס, ראי כמה בקלות את נכנסת תחת הכותרת נשים. נשים כותבות, נשים ננטשות. מממשות דפוסים קיימים, נוצקות לתוך תבניות שחיכו רק לנו. השעווה הניצוקה לתוך תבניות אינה יודעת שיש לה ברירה. אינה יודעת שבר ניצוקו עשרות ומאות דוגמאות בדמותה. היא חשה זורמת, נשפכת ומתהווה, ובעצם רק מימוש של התבנית הקיימת.
כמה צעקתי על כך שאיני מממשת תבניות, שזכותי כאישה לבחור לי כל דרך שאחפוץ, ולא משנה אם לא נבחרה מעולם, או אם הלכו בה כבר מליארדי אחרות לאורך הדורות. טענתי שיש בחירה. ועכשיו, עכשיו אני לא בטוחה. לא מרגישה בוחרת. מרגישה כפויה, מוכרחת, כפופה, אנוסה, תקועה בתוך מצב שלא יצרתי ופונה לאפשרויות פיתרון שנקבעו עבורי על ידי אחרים.
אבל שוב עולה בי קול להתנגד. לא יכולה להסכים עם עצמי. יש לי בחירה. אולי את המצב לא אני יצרתי. לא אולי. לא את יצרת. אל תקחי אחריות על מה שלא עשית. אבל הפתרונות הם בידי ויש לי הזכות לבחור בכל פיתרון אפשרי, ואם בחרתי לבחור בפיתרון שכבר בחרו בו עשרות ומאות ואלפי נשים לפני, עדיין זו בחירתי, ואם היא מושפעת משנים של דיכוי, רע הדבר, אך עדיין זו בחירתי. אז אולי גם בחרתי בדרך שהובילה אותי על הנטישה. אולי גם אני בחרתי לא להביט לעתיד בפניו ולראות את העומד לבוא. כאן שוב רוצה לומר לא. אני הבטתי בפניו. בפניו של אהובי ולא בפני העתיד. הבטתי בפניו והאזנתי לקולו והאמנתי לו. האמנתי לו שהוא אוהב אותי, ושיאהב אותי לנצח. האמנתי לו שהוא רוצה להיות איתי לתמיד. הים הוא יאמר שלא הקשבתי לו עד הסוף. שבחרתי שלא לשמוע את הפחד העצום שהיה לו (וכנראה יש לו עדיין) מפני ילדים. חרדת אחותו שורה עליו. חרדת הוריו שסירסו את חייו בחייהם המסורסים. שוב יוצא הכעס עליהם, שוב נזכרת ברמיסות שהייתי עדה להן, בעלבונות שהוטחו, בחוסר האמון, ובצד השני המתגמד, מסתתר, נאלם ונעלם. שנים גם הוא נאלם ונעלם, ואז החליט לעבור אל הצד המכאיב, אל הצד הצועק, אל הצד הצודק. איך אפשר לעשות ילדים כאשר כל חייך תפחד שתתנהג אליהם כמו שאביך התנהג אליך, או שירחמו עליך כמו שאתה ריחמת על אמא שלך. האם ריחמת עליה? או שאולי אני מעבירה את רחמי שלי אליו? אולי כל זה שטויות, פסיכולוגיה בגרוש, שתסייע לי להרגיש שליטה בעולם. אבל הדברים חוזרים. זכרונות הזלזול, חוסר השיתוף, חוסר האינטימיות, היינו שואלים את עצמנו אם ההורים שלך בכלל יודעים לדבר זה עם זה על רגשות ועל פחדים, האם חשפו אי פעם איש בפני אישה את פנים חדרי הלב? ולנו היתה אינטימיות, ולנו היתה חשיפה, וקרבה ורגישות וגילוי, אבל כנראה לא מספיק כדי לנצח את הפחד. הפחד להיות כמוהם. הפחד להיות החמצה מהלכת. שומרים על הביחד כי כך צריך, כי מפחיד להיות לבד. והוא לא רצה להיות איתי כי צריך, ואני חשבתי שהוא איתי כי הוא אוהב, אבל הוא לא אוהב ולא צריך, ולא רוצה ולא מתגעגע ולא ולא ולא ולא.
וזה שאני אהבתי, ורציתי, ועודי מתגעגעת, כל זה לא משנה.