מנסיוני כיום אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי מחפשת את הגיוון במקביל אולי ללמוד משהו שונה, להתנדב במקום משמעותי, לחפש משהו חדש ולא לעזוב מקום שאוהבים וטוב לנו בו

אני בת 45, חודש הבא אהיה 15 שנים באותה חברה, וגמלה בליבי ההחלטה לעזוב. בעיקר שחיקה ורצון במנוחה ארוכה ואז בדיקה מחדש מה בכלל אני רוצה לעשות. אני אומרת לעצמי שיכול להיות שמהמקום הבא או התחנות הבאות לא יהיו נעימים ובטוחים ומאתגרים כמו המקום הזה (כי הרי לא סתם נשארתי בו כל כך הרבה שנים). אבל אני צריכה שינוי וכבר מתחילה לשנוא את עצמי שלא מעיזה. רוצה להוכיח לעצמי שכשאני צריכה שינוי אני עושה אותו. עצם העשייה וההתגברות על הפחד יעצימו אותי, וקשה לי להאמין שממש אתחרט אי פעם על הבחירה הזאת שלי.
גם אני דרך אגב עברתי משבר דומה לפני שנה ותהליך עם מאמנת שמילא אותי מרץ והסתיים בהחלטה להישאר ולמצוא טוב במקום הנוכחי, אבל יש דברים אובייקטיבים שצצו שוב, בדיוק כמו שתיארת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חני כתבתי לך תשובה לא קצרה לחצתי על הוסף לדף וכלום לא קרה.
לשחזר זה לא ריאלי כרגע.
ממליצה על השיחה של בארי שוורץ בטד על העול בבחירה.
מה שכן, היו סיבות שעזבת ואל תזלזלי בהחלטה שלך, גם אם נעשתה בלב כבד
קיבלתי רכב ושכר נאה אבל הרגשתי שאני לא שייכת, הצוות התחלף, אותה עבודה ללא קידום וגיוון

אולי יעזור לך לשאול את עצמך כמה שאלות בעד ונגד ולכתוב תשובות שיעזרו לך לעשות סדר בראש. שאלות שאני יכולה לחשוב עליהן
מה היו הסיבות שהובילו אותי לעזוב את המקום הקודם?
מה היה טוב במקום הקודם/למה אני מתגעגעת?
מה טוב במקום החדש?
מה לא טוב או לא מתחבר לי טוב במקום החדש?
האם יש דברים שאפשר לשפר או לעבוד עליהם במקום החדש?
מכל המאפיינים האלו (טוב/לא טוב) מה מהם חשוב מאוד, מה פחות חשוב לי?

לא יודעת אם יכניס אותך ליותר בלבול או יעזור אבל אם נראה לך שזה כיוון נכון בשבילך אז אולי זו חקירה ששווה לעשות.
עשיתי אותה בעצמי לפני כשנתיים כשהייתי מאוד לא מרוצה ממקום העבודה שלי ושקלתי לעזוב. אחרי דין ודברים עם עצמי החלטתי דווקא להישאר ומצאתי את הדברים שטובים לי במקום. עכשיו עולה שוב חוסר המרוצות, סביב שינויים כאלה ואחרים ותוהה ביני לביני אם אולי הגיע שוב זמן לבדיקה. אישית אני מאוד פוחדת ושונאת שינויים והחלטות הן דבר שדי קשה לי כך שלא מפתיע שנשארתי אבל אני מרגישה שעשיתי בכל זאת החלטה מושכלת יותר מאילו סתם הייתי נשארת במרמור שקשה לי לשים את האצבע עליו.

עזבתי מקום עבודה אחרי 17 שנים כיוון שהרגשתי שאני לא מתקדמת בו, מבצעת את אותה עבודה כל יום. המקום עבודה עבר לעיר אחרת קיבלתי רכב ושכר נאה אבל הרגשתי שאני לא שייכת, הצוות התחלף, אותה עבודה ללא קידום וגיוון. התקבלתי לעבודה חדשה לתפקיד בכיר עם שכר מאוד גבוה והודעתי על התפטרות (לא בלב שלם). כיום אני עובדת כשנה וחצי במקום חדש אליו אני כלל לא מתחברת ארגונית וכל הזמן חושבת על הטעות אותה עשיתי שעזבתי מקום עבודה מוכר, אהוב . מתגעגעת מאוד למקום הישן וכל יום שעובר מרגישה תסכול נוראי, הרגשה של פספוס. בקיצור אבודה....

יעל, טוב לראות אותך כאן שוב. תודה שחזרת וכתבת!

פתאום הדף הזה עלה וקראתי אותו אחרי כ 14 שנים!! אלוהים. 14 שנים. מבולבלת - הייתי במקום דומה. אם קראת את השרשור מהתחלה יתכן שהצלחת לקלוט את החרדה והבלבול בהם הייתי שרויה. כך היטלטלתי עד 2006. במלחמה של 2006 - בזמן שנפלו לנו טילים על הראש והכל קיבל פרופורציה אחרת - קיבלתי החלטה - אעבוד רק עם הראש ולא עם הרגש. אתייחס לדוקטורט שלי כמקום עבודה. אכתוב בכל יום משעה X עד שעה Y. אהיה פקידה. לא אבדוק כל חמש דקות איך אני מרגישה לגבי זה כי הבדיקה התמידית הזו לא קידמה אותי לשום מקום. ואכן כך עשיתי - במשך שנה הגעתי לספרייה באוניברסיטה ב 8 בבוקר בכל יום ויצאתי ב 16:00. בדרך גם לימדתי וילדתי עוד ילדה (שלישית). בסופו של דבר לקח עוד 3 שנים - אבל סיימתי את הדוקטורט. מיד לאחר הטקס נתתי את התעודה לאימא שלי ואמרתי לה שעכשיו אני הולכת לעשות מה שאני רוצה. מיד לאחר מכן הציעו לי עבודה נהדרת שהתגלתה כעבודת חלומותיי שנותנת לי הזדמנות לעשות את כל מה שאני אוהבת. לא הייתי מקבלת את העבודה הזו ללא הדוקטורט. כך שבדיעבד אני שמחה שהתמדתי. היום הילדים שלי גדולים (הגדולה כבר בת 18), הרבה דילמות לגבי גידול ילדים והמקום של הקריירה בחיים שלי אינן רלוונטיות יותר ואני מאוד שמחה שיש לי את הקריירה שלי ואפשרות לעשות דברים בעלי משמעות. מה אני מנסה להגיד? שנכון לפעמים לחשוב על העתיד ולא להיכנע לקושי של הרגע הנוכחי. גידול ילדים וכתיבת דוקטורט ועבודה במקביל זו משימה כל כך קשה אבל היא מסתיימת בשלב מסויים ועבורי היא השתלמה.

אז שנתיים אחרי התגובה האחרונה אני מניחה שאף אחת לא תקרא את זה אבל בכל זאת מרגישה צורך לכתוב. גם אני השקעתי את חיי באקדמיה ועשיתי דוקטורט בארץ. בעקבות הלימודים של בעלי נאלצתי לעבור לחיות בארהב ומאחר ששם אין לי הרבה אופציות לעבודה מצאתי את עצמי מחפשת פוסט דוקטורט. התקבלתי לפוסט בהרווארד שזה למעשה עבודה במחקר בשכר יחסית נמוך ושעות עבודה מטורפות. אני בכלל רציתי לעשות פוסט באוניברסיטה אחרת שהיא לא מאוד מוכרת וידועה אבל עמוק בלב הרגשתי ששם יהיה לי טוב הן מבחינת הבוס והן מבחינת עניין. לבסוף נכנעתי לנשמות הטובות, לצערי אחת מהן היא בעלי היקר שבאמת רוצה רק טוב בשבילי, אבל אולי גם בשבילו כי זה מה זה כיף להגיד שאישתך עושה פוסט בהרווארד. מצאתי את עצמי במקום שעושה אותי חולה נפשית ופיזית כי אני נחשפת בו לכימיקלים רעילים מדי יום ואני שונאת את הבוס שהוא פשוט נוגש עבדים.
אני מרגישה נורא כי אני יודעת שמקומי אינו במקום הזה אבל אני כבר לא יודעת מה אני רוצה בחיים ומי אני בכלל. בשנה שביליתי פה פגשתי המון אנשים סופר חכמים ומעל לכך גם סופר אמביציוזיים שיודעים בדיוק מה הם רוצים ועושים הכל כדי להשיג זאת. אני מקנאה בהם כי כשאני אעזוב את הפוסט אני לא יודעת מה יעלה בגורלי ומה אעשה עם עצמי. בעלי לוחץ עלי לתת לו תשובות לגבי מה אעשה אחר כך ומוטרד מאוד מכך שארצה להשאר בבית.
בקיצור אני מבולבלת ומרגישה נורא. לא יודעת מה לעשות

אני מודה לכל מי שכתבה כאן. אני עם דוקטור ועוד שלושה פוסט דוקים. אוטוטו פרופסור. תמיד חשבתי שכשאקבל תקן אז אוכל להתחיל לנוח ולהסדיר את הנשימה ולראות קצת יותר את הילדים שלי. עכשיו הבנתי שזה אף פעם לא נגמר. שהילדים גדלים ואני מפספסת, לא רק אותם אלא בעיקר את עצמי. מצאתי דירה בקיבוץ במקום מרהיב בצפון. אני בשלבים האחרונים של ההחלטה שמתבשלת בי כבר כמה שנים. היא כוללת צימצום הוצאות לידי מינימום ולידי הדברים החשובים ביותר והחשובים באמת, התרכזות במהות, זמן להתבוננות וקונטמפלציה, הנאה ממה שיש ויש הרבה ! הגוף שלי, שהוא עדיין בריא, הילדים שלי, יופי הטבע, יופיים של יחסי אנוש, החסד והעדינות שקיימים בעולם למרות האכזריות, החומרונות, הרעש מחריש האוזניים הזה, העצבים. קצת שקט למען השם, ותודה לילדי שבזכותם גיליתי זאת. ותודה גדולה לכותבות כאן ולאתר הזה, שבאמצעותו אני יודעת שאני לא לבד.

אני התחתנתי ונתתי לעצמי להיות לבד בבית, ועכשיו אחרי שנה אני רואה כמה כוח וריפוי זה נתן לי,
עכשיו עם תינוק ובעל מתחילה להוציא את הראש החוצה, ולברר מה אני אוהבת בעולם ומה אני רוצה ללמוד ולהתקדם.

הצעות ממישהו שאולי היה במצב שלי ויש משהו שעזר לו...
רק אספר שפעם עזבתי בית מקסים לטובת שינוי זמני שהפך למהפך בחיי ובדיעבד כל מה שהייתי זקוקה לו זה חופשה של ממש. והבנה ברורה יותר לגבי מה שחשוב לי , ולאו דווקא לסובבים אותי. (לפעמים החשוב לי תואם את דעת הסביבה,אבל לא זה מה שמנחה את ההחלטות.)-נניח , אם לסיים את הלימודים חשוב לעצמו ולא בהכרח להורים/סבים/חברים-שווה לקחת אויר,לסיים ... אבל אולי רגע קודם לעצור ולהבין מה רוצים. כי תעודות באמת עלולות לא בהכרח לעזור .הן לפעמים מנתבות אותנו למקום שונה ואחר מזה שנכון לנו באמת.
כשלמדתי אמנות,שיכנעו אותי לשלב לימודי הוראה. אחרי שנה הבנתי שזה ממש לא מה שרוצה לעשות. רוצה לעשות אמנות ודי! אז בחרתי לימודים באוניברסיטה-שאוכל מהם לדעת על עולם האמנות ולעשות אמנות טובה..אבל גם זה לא החזיק-רציתי פשוט לעשות אמנות! מאז שנואשתי מהמסגרות כולן,מצאתי דרך עצמאית ללמוד,ואפילו ללמד אחרים. בחרתי ללמוד ניהול עסק,כדי שאבין איך לכלכל את עצמי-וכל הזמן מוצאת עצמי מגדירה את עיסוקי מחדש אבל תמיד תחת כוונותי כאמן. זו הבחירה העיקרית של חיי. מה הבחירה העיקרית והמנחה של חייך?

פעם היה מספיק להיות אדם אינטליגנטי ומשכיל באופן כללי בלי כל שובל התארים הזה (יש אנפלציה נוראית בתחום התארים וזה לא שמשלמים בהתאם להשקעת החיים בהם) כדי למצוא עבודה ולהתבסס
מרגישה מאחורי כולם במרוץ הדפוק הזה

לחוצה גם שכשכן אסיים לא יקבלו אותי לעבודה בגלל חוסר ניסיון וגיל. תהיה כמובן שאלה: מה עשית עד היום?

ילדה יקרה,
אני נמצאת באותו מצב. כאילו תארת את החיים שלי. בעיקרון אני כבר אמורה לעשות ילדים, להתפרנס וכו' (אני נשואה). גם אני מאוד רגישה ולוקחת מאוד קשה. סובלת מדחיינות שנובעת מפחד (במה שאוהבת לעשות בכלל לא עצלנית למשל, אני יכולה לכתת רגליים שעות בחיפוש אחרי פורצלן עתיק או תמונות או לשפץ רהיטים וכו')
גם אני מפקפקת בעולם הזה שנכנסתי אליו. למה אני לא יכולה להיות יותר אקטיבית? נראה שהחיים של הסביבה מתקדמים הרבה יותר מהר בכיוון הבורגנות.

תודה חני בונה.
בימים האחרונים הגעתי למסקנה שאני כן צריכה פסק זמן ומנוחה. אני רק לא יודעת מה אני אמורה לעשות בזמן הזה... אני לא יודעת אם סדנאות והרצאות יעזרו לי או שזה שטחי מידי למצב שלי. או טיול, שאני גם לא יודעת אם יוכל לעזור לי. אני אשמח לשמוע הצעות ממישהו שאולי היה במצב שלי ויש משהו שעזר לו...

רוצה לעזוב הכל ולנסוע לטייל
אם זה מה שאת מרגישה מה מונע מבעדך?

חני בונה, זה מה שאני מרגישה שאני צריכה עכשיו, גם לא הולך לי עם המבחנים, אני גם מרגישה שכל מבחן או עבודה שאני אעשה, פשוט לא יילך לי. אבל........ אם אני לא נגשת למבחנים עכשיו, זה ייצטרך להדחות בעוד כמה חודשים לפחות, אם לא בעוד שנה. ואז עוד פעם אני מגיעה למצב שכבר הייתי בו. עוד המרחות... אנשים שמכירים אותי כבר התייאשו לשאול מתי אני מסיימת ללמוד, כל פעם אני לוקחת עוד הפסקה, ועוד הפסקה....
אני פשוט בדיכאון. אף פעם לא הייתי במצב כזה. תמיד שאבתי כוחות מאיפושהו, ועכשיו - אין לי. פשוט אין לי.

מה עושים?
אולי פסק זמן קצר, מנוחה או נופש כדי לקבל החלטה ממקום קצת פחות עייף?

אויי אני כל כך שמחה לשמוע שאני לא היחידה...
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי,
אני אמנם לא נשואה ובלי ילדים, אבל מאוד התחברתי לאתר הזה שנתן לי הרגשה חמימה. אני יושבת כבר כמה ימים רצוף וקוראת כאן סיפורים של אנשים, וזה פשוט כיף ומעודד.
את הלימודים שלי התחלתי בגיל צעיר יחסית (21), דבר שאני מאוד מאוד מתחרטת עליו. עכשיו אני לקראת סיום תואר שני. את הלימודים שלי מרחתי לאורך הרבה שנים, כל פעם שנה הפסקה, כבר מרטתי להורים שלי את העצבים.
עכשיו, אני ממש קצת לפני סיום, ואני עוד פעם נשברת... למה זה קורה לי? למה אני בן אדם כ"כ רגיש? למה אני לא יכולה להיות נורמלית כמו כולם ולסיים את הלימודים כמו שצריך? למה ההמרחות הזאתי? כל כך רע לי עכשיו. אני כל כך כועסת על עצמי. יש לי עוד כמה מבחנים ועבודות לסיים, אבל אין לי את הכוחות הנפשיים. לא יודעת מאיפה אני אשיג את הכוחות האלה.
אני מרגישה שאני רוצה להעיף הכל, ולנסוע לטייל, קצת להיות עם עצמי להבין מה אני רוצה. מי אני. אני לא מכירה את עצמי. לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת אפילו אם התחום הזה מתאים לי.
לא היו לי חיים לאורך כל תקופת הלימודים, למעט קצת פה וקצת שם, שעזרו לי לטעון קצת את הבטריות לסמסטר חדש.
אני אדם מאוד רוחני, אבל הלימודים הרסו לי את הקשר שלי עם עצמי.
למעשה אני לא יודעת איך הגעתי עד הלום, מאיפה היו לי הכוחות האדירים.
אבל עכשיו הם נגמרו. דווקא לקראת הסוף. לא יודעת מה לעשות... עצוב לי.
רוצה לעזוב הכל ולנסוע לטייל, אולי אז אני אדע מה אני רוצה.
אבל איך אפשר שהלימודים תקועים כמו עצם בגרון....ועוד אחרי שגם ככה נמרחתי איתם.... מה עושים?

מרגישה אותו דבר כמו נטע...סובלת ממועקת לימודים מתמשכת... כבר כמה שבועות במין ניסיון נואש למצוא אנרגיות לסיים עוד מבחן...רק עוד קצת...יש לי עוד בערך 20 נקודות לסיום התואר...ולא מוצאת את הכוחות המוטיבציה הרצון
המבחן הבא שלי בשיטות מחקר!? האינטואיציה נחשבת לדרך הכי לא רציונלית לבדוק משהו אבל בשבילי היא הכי רציונלית. הכי חשובה. הכי רלוונטית.
אז למה אני ממשיכה? כמובן, תסיימי את הסימסטר ואז תחליטי. זה חשוב לסיים דבר שמתחילים. וכו' וכו'.
עצוב לי. כלואה בתוך הקונפליקט.

אורנה בשמת ורועי
תודה רבה על ההתיחסות.
לקח לי די הרבה זמן להעלות את הענין לאויר - אצלי במודעות ופה באתר. התשובות שלכם עוזרות לי מאד. פותחות לי את המחשבה ולאט לאט מתגבשת אצלי החלטה.
תודה

נטע, שני הסנטים שלי: דחי את ההחלטה. מה בוער? הרי זמן מה אפשר לדחות את הגשת העבודות בלי שום בעיה, ואחר כך אפשר לדחות את העבודות עוד קצת עם קצת בקשות ותחינות. אני מכיר אנשים שדחו הגשת עבודות במשך שנים ככה. אז או שבאיזשהו שלב במהלך השנים האלה תיווצר אצלך המוטיבציה לעשות את העבודות (אחת אחת, או כולן ביחד), או שתחליטי ברגליים נגד זה. בכל מקרה זה ישחרר אותך מהמועקה של הרגשת חובה ללא תוחלת שתתלווה אל הכנת העבודות האלה כעת.

אוי, נטע...

התשובה שאני היום מתחברת אליה היא התשובה שנתנה לך אורנה. במיוחד הקטע הזה של "העתיד". מה את יודעת מה יהיה בעתיד. למה לשעבד את ההווה לטובת העתיד. תחיי היום כמו שאת רוצה לחיות היום. ההווה הוא הזמן היחיד האמיתי שיש לנו.

אבל ...
בגלל שיש לי קשר מסוים ללימודי התואר הראשון שלך, וגם בגלל שאני בעצמי עשיתי בחירות אחרות בתחום הזה, ואני גם תומכת בבן זוגי במאבקו לסיים את התואר הראשון - אצלי מדבר גם קול אחר.
הקול האחר אצלי אמר "חבל לזרוק משהו שאת כן חושבת שחשוב לך, רק בגלל שמשהו כאילו גורם לך להרגיש שאת לא רוצה לעשות את זה".

הקול האחר עוזר לבן זוגי (אני מדברת עכשיו על מה שהוא אומר לעצמו) ללמוד עוד קורס ועוד קורס (תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, עם עבודה במשרה מלאה והורות, שנים על שנים של לימודים בקצב הזה), כי הוא יודע שהתעודה הזאת כן תעלה לו מייד את המשכורת במקום העבודה שלו, ושהתואר כן יפתח בפניו אפשרויות מקצועיות שאולי הוא רוצה בהן. וחבל להפסיק באמצע רק בגלל שלפעמים נמאס ולא מתחשק, או ששונאים איזה קורס חובה.

ועוד דבר שרציתי להגיד:
להפתעתי, התברר לי במהלך המאבק לסיים את הדוקטוראט (בתואר הראשון והשני התופעה עלתה, אבל בקטן, וקופדה ביעילות ובמהירות יחסית), שכאילו יש בתוכי כוח מאוד חזק, שאני לא מכירה ולא מבינה, שרוצה שאני אכשל . במשך כמה שנים חשבתי שרק קורים לי מקרים רעים - תאונות, במיוחד בידיים (אי אפשר לכתוב), מחלות, כל מיני צרות שנחתו עלי כל פעם שכבר חשבתי שאני נכנסת לתלם של העבודה על הדוקטוראט. זה נראה כאילו כל פעם אני נותנת למנחה שלי תירוץ אחר למה לא התקדמתי, וחשבתי שזה לא מעניין אותי יותר וכל מיני דברים כאלה. עד שהתחלתי לתפוס שכל הצרות לא היו מקרה -

משהו בתוכי פחד מהסיום של הדוקטוראט. פחד מההצלחה. פחד מההישג. פחד מ"אוקיי, אם תגמרי את זה כבר תהיי ילדה גדולה ואז תצטרכי סוף סוף להתחיל את החיים האמיתיים, ומה תעשי אז?"
ולכן חוסר היכולת, חוסר החשק, השיתוק, העומס הרגשי שהטלתי על כל דף, נבעו ישירות מהפחד.
מהפחד להיכשל.
הפחד להצליח.
הפחד להראות מי אני באמת. הפחד לעמוד למבחן. הפחד שישפטו אותי. הפחד שיתגלה כמה אני בכלל לא שווה. הפחד להיות לא מושלמת (יש פה דף שלם על העניין הזה של השלמות, לא זוכרת את שמו).
אחד הדברים שעזרו לי מאוד לסיים את הדוקטוראט היה זה שאבא שלי כל הזמן אמר לי: "זו בסך הכל עבודת מחקר בסדר גודל מסוים. זו לא עבודת חיים. זה לא צריך להיות מושלם. זה צריך להיות רק מספיק. תעסקי בעיקר ותשאירי שאלות פתוחות למחקר נוסף. חבל על הזמן. תכתבי משהו שאפשר להגיש, וזהו".
הוא כל הזמן טיפטף לי את זה, בליווי דוגמאות על כאלה שביזבזו את חייהם על הדוקטוראט.

העומס הנפשי בגלל העבודה הוא מפני שאת רוצה שתצא מושלמת. מפני שאת מפחדת מהשיפוט. מפני שאת מרגישה חייבת לעשות אותה "הכי טוב שאת יכולה" ו"להוכיח את עצמך".
תעזבי.
תגישי עבודה בשביל לגמור את הקורס וזהו (ואת זה אני אומרת, המרצה הקטלנית בציוניה...). עבודה שתהיה מספיק טובה לעבור. לא הכי טובה שאת יכולה אם תעצרי את כל החיים ותשקיעי רק בזה, אלא רק עבודה שתאפשר לך לסיים את הקורס. זהו. בגישה כזאת יירד העומס הרגשי, יירד הפחד, יירד חוסר החשק, ההר יהפוך שוב לעכבר. אולי.

לבן זוגי אני אומרת: לא חשוב הציון, העיקר לעבור ב-60. מי יסתכל אח"כ באיזה ציון סיימת?
זה רק אם תרצי תואר שני, ואם זה מה שתרצי בעוד כמה וכמה שנים, תמיד אפשר לעשות השלמות ותיקונים.

זהו, זה הקול האחר.
יש לו צד פרקטי, יש לו צד רציונלי, ויש לו צד רגשי.
תשקלי.

(אגב "המין השני": איזה קטע. אחרי שהבאתי לקורס שלי על אהבת האם קטע ממנו, הלכתי בעצמי וקניתי את הספר... אבל אני קצת נאבקת בו, כי יש שם לא מעט טעויות בהיסטוריה וכל מיני קישקושים פלספניים שמעלים לי את הסעיף...).

נטע,
אני הולכת להגיד לך משהו לגמרי צפוי ואולי אפילו קצת נדוש במחוזותינו....
לכי אחרי הלב.
עשי היום מה שמרגיש לך נכון לעשות היום.
העתיד ממילא ישאר עלום, עד אשר יגיע, ואז ממש לא בטוח שהדרך בה התכוננת לעתיד הזה (תואר באוניברסיטה), אכן תתאים.
באמת, אף אחד לא יכול להתכונן לעתיד, אבל כשהולכים בדרך המקובלת יש הרגשה שאם כולם עושים ככה, זאת כנראה הדרך.
על זה אמר פרנק זאפה (מוסיקאי) שזה שכולם עושים משהו לא הופך אותו לנכון. מליוני גרמנים טעו.
ובעניין הטעויות -
בטוח שתקבלי גם החלטות שבדיעבד יראו לך שגויות. אבל אלה יהיו הטעויות שלך. ותמיד אפשר ללמוד ולתקן.
ישר כוח.

הפחד הגדול שלי הוא כלכלי. אני עזבתי את העבודה (יותר נכון פוטרתי ולא חיפשתי משהו אחר)גם כדי לקחת שנה לטפל בילדים שלי (אחרי שאלד בעזרת השם יהיו לי 4 ילדים מתחת לגיל 7), גם כי ההוראה קצת נמאסה עליי (מתיש נפשית) וגם כדי ללמוד כמה דברים שמעניינים אותי (בנתיים- תרגום, ויעוץ הנקה) ואולי גם להתחיל לעבוד בתרגום (בנתיים- רק בהתנדבות (מתרגמת ספרי ילדים מרוסית לילדיי), ובכתוביות- בתשלום לא משהו...יש עכשיו סידרה בחינוכית 23 שתירגמתי חלק ממנה, "המיתוס האחרון")
אז השאלה היא איך לעזעזל מסתדרים! אנחנו נצטרך אוטו גדול יותר וזה מסחטת כסף שלא תאמן, ובכלל...ראיתם את המחירים בסופר?!מה קרה להם? הכל התייקר בעשרות אחוזים! ככה ש...אני מאוד מאוד שלמה עם ההחלטה שלי לא לעבוד השנה. כל הענין של 4 ילדים גם ככה מכניס אותי ללחץ אז הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שאני לא צריכה לצאת לעבודה אחרי חופשת לידה אלא יכולה לעשות הכל בנחת ובקצב שלי. אבל זה מפחיד...ומה אם לא נסתדר? בעלי כולה מורה- אמנם כמעט בשתי משרות אבל משכורות של מורים, אתן יודעות...

טוב. שוטטתי ארוכות באתר וחיפשתי שם של דף שיתאים למה שאני רוצה לכתוב. לא מצאתי, ולא הצלחתי להמציא שם משל עצמי, אז זה הכי קרוב שמצאתי.

הענין הוא כזה. אני נמצאת בשלבים האחרונים של תואר ראשון. כמו שאני עונה לכל המתענינים "מה עם הלימודים?" - "נותרו לי עוד כמה עבודות..."
רק שהכמה עבודות האלו זה 3 עבודות סמינריוניות ועבודה אחת פרוסמינריון (קטנה יותר בהיקף מסמינריון), ועוד עבודה קטנה יחסית. את הכל דחיתי ודחיתי. העבודה הסמינריונית היחידה שכן הגשתי דרשה ממני השקעה מטורפת בעיני. כל פבואר לא עבדתי וקמתי כל בוקר אל המחשב. בסוף יצאה עבודה מצוינת וקיבלתי ציון טוב והכל יופי, אבל - אין לי שום שום שום אנרגיות לעשות דבר כזה שוב. גם כאשר הנושאים לעבודות הם בחירה שלי והם באמת מענינים אותי מאד, זו בראש ובראשונה השקעה נפשית שאני לא רוצה לעמוד בה.
אני לא עצלנית, ואני יודעת שיש בי את הפוטנציאל האקדמי, אבל אני לא נהנית מזה.
לפני כמה ימים קפץ לידי מתוך המדף הספר "המין השני" של סימון דה בבואר, שנקנה בעקבות איזה קורס, ופתאום ישבתי וקראתי, וכל כך נהניתי,וקלטתי איזה כיף לקרוא פשוט מתוך הענין והסקנות, ולא מתוך החובה, והצריך להגיש.
רוצה לומר שאני אוהבת ללמוד. יש המון דברים שמענינים אותי ואני סומכת על עצמי שמה שבאמת מענין אותי - אני אחקור ואלמד בדרכי שלי.

O.K עד כאן זה עוד נשמע הגיוני. אבל עכשיו מה?
אני עדיין בתחילת דרכי המקצועית, אפשר לומר, ויש לי תכניות רבות במה לעסוק בעתיד. תכניות שלא בהכרח מצריכות תעודה ממוסגרת של אוניברסיטת תל אביב, אבל יכול להיות שכן. ויכול להיות שאני ארצה לעשות השלמה כזו או אחרת.
בלי התואר, אותו עד כה כמעט השלמתי, אבל לא - אני אצטרך ללמוד מחדש, אם ארצה להשיג תעודה. עם תואר, אוכל לעשות השלמה של כשנה.

אבל אז חוזרים לנקודת ההתחלה. אם אני מקשיבה לעצמי ורק לי ולתוכי, אני לא רוצה. לא מעונינת באוניברסיטה, למרות שבסופו של תהליך כתיבת עבודה תמיד מגיע סיפוק ולא רק הקלה.

אנחה גדולה מול המחשב.
מחכה לתגובות כנות. תודה

האמת שבספריית החינוך (כן, כמובן, אך ורק בספרייה שמוקדשת לחינוך ילדים!) באוניברסיטת תל אביב אסרו עלי להכניס את הילדה (בת 4, לא תינוקת ישנה במנשא או משהו) בגלל מנהלת שיש לה בעיה אישית עם זה. לעומת זאת, בסוראסקי (המרכזית) בכלל לא התייחסו לקיומה (היא לא הרעישה אז אף אחד לא התעניין בכלל), בספרית וינר (הלימודית, עם ההשאלה המוגבלת) ישר התאהבו בה והשתלטו עליה בשמחה גלויה, בספריית הרפואה קיבלו אותה במאור פנים ובכבוד, וכן הלאה. בבר אילן לא היתה לי בעיה, ובבית הספרים הלאומי בכלל שרצתי איתה ימים שלמים בכלל בלי בעיה (אם כי ברוב המקרים עם תמר, מה שאיפשר גם יציאה לגן ועוד גמישויות, בזמן שאני עובדת).

אני הייתי נכנסת חופשי עם אגם ומור כשהיו קטנים לספריה במדרשת רופין. גם בשנה הבאה, כשאלך לסיים את התואר, אכנס עם התינוק החדש להרצאות ולספריה.

יעל??? באיזו סספריה זה?
אתמול הייתי עם שני ילדי (וסבתא) להחזיר ספר לְסיפריה בטכניון.
מה - הם לא יודעים שילד מסוגל להיות שקט כמה דקות, לעיתים יותר מסטדנטים?
אוף!

בשמת, אני כל כך מופתעת (לטובה) לשמוע שבספריות נתנו לתינוקת שלך להכנס. באוניברסיטה שלי אי אפשר להכניס תינוקות וילדים לספריה!!! פעם באתי להחזיר ספר עם אחד הילדים שלי - רק להחזיר ספר, לא חלילה לשבת ולקרוא שם - ולא הירשו להכניס את הילד. אמרו שאמצא מישהו שישאר עם הילד במסדרון!!!! אחרי שהקמתי צעקות, הסכימה אחת הספרניות לקחת את הספר מהמסדרון בשבילי.
מה שתארת הוא נהדר לתינוקות קטנטנים, אבל עם ילדים גדולים, אפילו במעט יותר, זה כמעט בלתי אפשרי. אני לפחות, לא מצליחה להתרכז כשילדי משחקים לידי. או שאני נסחפת עם הקריאה שלי וכמעט לא שומעת כשהם מדברים אלי, או שאני לא מצליחה להתרכז במה שאני עושה.
הקושי העיקרי עם כתיבת דוקטורט כשיש ילדים קטנים, זה חוסר היכולת להתרכז במחקר לאורך זמן. בכל פעם שיש מחלה (ואצלנו החורף היו כל הזמן מחלות), בכל פעם שיש חופש, בכל פעם שיש איזושהיא בעיה הקשורה בילדים, אני עוזבת את המחקר לטובת טיפול בילדים - ובכל פעם שאני יוצאת מהלימודים קשה לי מאוד לחזור. חסר לי הרצף של לשבת כל יום מספר שעות ולחיות את המחקר - אני לא מצליחה לעשות זאת עם ילדים קטנים.

אני באמת לא ויתרתי על הדוקטוראט. פשוט לקחתי מישהי שהיתה איתי (תמר). נסענו אני, היא והתינוקת לבית הספרים הלאומי ולספריות אחרות, צילמנו חומר יחד זו לצד זו כשהילדה ישנה במנשא על הגב של אחת מאיתנו, עבדתי על המחשב בבית כשהילדה ישנה על הגב של אחת מאיתנו (שעתיים של עבודה בשקט), הרוב בכלל נכתב תוך כדי הנקה כשאני מדפיסה ביד אחת (ואני מקלידה עיוורת, כך שזה היה ממש קשה, וגם המצאתי תוכניות קטנות לכתוב מרכאות וסוגריים ודברים אחרים שדרשו שתי ידיים). בעלי לקח את הילדה לסבים לכמה שעות כיף והיה לי ככה זמן ושקט, או שתמר או הסבתא או בעלי לקחו אותה לגן המשחקים למטה, וככה קיבצתי לי שעתיים-שלוש פה, שעתיים-שלוש שם, וגמרתי דוקטוראט ואפילו בציון מעולה. אז על המחקר לא ויתרתי (לא היתה לי אפשרות לסחוב את זה עוד, כי סחבתי יותר מדי שנים לפני הלידה). אבל בעבודה הורדתי מאסיבית, וכשיהיה ילד שני אני מתכוונת קודם כל לקחת את כל השנה הראשונה חופש (חופשת לידה + חל"ת) ואחר כך נראה. יש לי שלושה מחקרים שאני מתה לעשות, אבל אני רוצה יותר לגדל את הילדים שלי.

יעל אבמ -הסיפור שלך מדהים ואני לא מבינה מאיפה האומץ... את לא חוששת שיום אחד תצטערי על ההזדמנות שפוספסה? הרי הילדים גדלים וסדרי העדיפויות שלנו משתנים - יש דברים שאפשר לעשות רק בגילאים מסוימים - לא? או שזו חשיבה תבניתית מהסוג שחונכתי אליו?
בתשובה לשאלתך: תודה על ההתענינות - הדוקטורט שלי הוא בהיסטוריה - ואני מאוד מאוד אוהבת את הנושא שלי - זו הבעיה. אם לא הייתי אוהבת את המחקר לא הייתה לי כל התלבטות. אבל כשאני מצליחה כבר לשבת ולעסוק רק בזה - בלי עבודה אדמיניטרטיבית, בלי ללמד, בלי מחלות של הילדים, בלי אלף ואחד דברים שמסיתים ותמיד נראים יותר חשובים - אני מאוד נהנית. כרגע החלטתי שאני לא נוגעת בדוקטורט - אני עושה הפסקה אמיתית. בקיץ, כשאסיים ללמד והעבודה במקום הנוסף בו אני עובדת תפחת באופן משמעותי, אנסה אולי לעסוק רק במחקר ולראות אם זה באמת נותן לי את הסיפוק המיוחל. בינתיים, החלטתי לתת ביטוי לצדדים היותר יצירתיים שבי - היום בערב אני הולכת לחוג של ציור על עץ ואראה אם אני מתחברת לזה...

את הדוקטורט בביוכימיה מולקולרית, הפסקתי כשהבנתי שאת הבכורה אצטרך לקחת מהגן אחרונה.
התקבלתי למכון ויצמן, דמייני לעצמך את תחושת הכבוד שנפלה רק בחלקו של אבי... שלא התקמצן לציין שבתו עושה דוקטורט במכון...ופירסמה כבר....
אני חושבת שהייתי פחות אמיצה ממך. לא הצהרתי על שנה חופש מראש. אבל כשנולדה בתי השניה, היה לי ברור שעל הנסיעות לרחובות ומשך הזמן הארוך (אני גרה מעט צפונה ממך) אני בשלב זה מוותרת. אז הסכימו להאריך לי את חופשת הלידה. וגם אישרו לי חופשה ללא תשלום. ועכשיו (בשישי נחגוג שנה לבת הקטנה)...אני מתבקשת להודיע אם אני חוזרת במאי או לא.
כל כך הרבה מים זרמו בנהר מאז.
כל כך השתנתי.
מה שחשבתי שחשוב אז, כמו ביטחון כלכלי, כבוד, עצמאות וכו' נראה בעיני היום אחרת. אני מרגישה שהיום אני באמת לומדת, ונהנית מהחיים. גם כשקשה לי, אני נהנת. מה שפעם היה לכאורה מהנה, פשוט לא נגע בי. קצת קשה להסביר. למשל, רואים אותי מחייכת, שמחה בתמונות של חלוקת התעודות (תמונה שיש לאבא שלי בחדר) וכשאני מסתכלת בתמונה, אני יודעת שלא הייתי שמחה. זה בכלל לא עשה לי שום דבר. לא התעודה (חוץ מתחושת הקלה), שאת זה סיימתי. הנה רק עוד הדוקטורט, ואולי הפוסט והנה עכשיו אוכל להתחיל עוד מעט ממש לחיות כמו שאני רוצה. מרגישה.

אני לא יודעת אם הישיבה בבה"ס שבו כאמור לא סבלתי, היא זו שלימדה אותי איפוק כה רב. או שמא אלי לומר התכחשות לרגשותי לאורך זמן כה רב. זה לא שהכל צריך להיות קל. אבל, מותר לכוון איפה את רוצה שיהיה לך קל ואיפה פחות. למשל, לא ממש קל לי שבעלי הוא המפרנס היחיד. "לא נעים לי" להטיל עליו נטל שכזה. אבל, ההנאה והשמחה שאני מרגישה, אפילו מהנקה באמצע הלילה, מספר לא ראשוני של פעמים, לפחות. הרוגע, שאני אדון לזמן שלי, שאם אני אהיה עייפה, לא נורא. פשוט אתאמץ פחות מחר, היא מענגת. רוב הסיכויים שזה יהיה יום רגיל. אבל, ב1, 3, וחמש בבוקר זה כל כך מעודד אותי לחשוב שאני יכולה להרדם מתי שאני רוצה, שאני קמה מלאת מרץ בבוקר, מאוחר או לא...
חיזקי ואמצי אני בטוחה שתבחרי לא להתחרט. תלמדי כל כך הרבה דברים, יהיה לך חומר לדוקטורט מקורי אמיתי.
מתוך סקרנות פרופר: במה הדוקטוראט שאת עושה?

היי יעל
אני לא אקדמאית ואין לי תארים או עבודה מפוצצת, אבל...
אני יכולה לשער שעזיבת מקום עבודה מהסיבות שלך שהן הנכונות לך זה מה שמשנה.
אני עזבתי לפני חצי שנה עבודה במצב שלפני קידום , שהיה משפר את מצבי הכלכלי מאוד,
עשיתי זאת כי רציתי להיות עם בני בבית.
שהוא היום בן 7.5. (אני גרושה).
עשיתי זאת מתוך שלמות עם עצמי שאני עושה את הדבר הנכון לנו, וזה הספיק לי.
ידעתי שתהיה ירידה משמעותית ברמת החיים וזה לא הפחיד אותי , הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי מאז ואני מברכת כל יום שעובר על ההחלטה,גם כשקשה וזה קורה לא מעט
מבחינה נפשית, אני מנסה לזכור את הסיבות שהביאו אותי למקום הזה.
מאוד עזרה לי תמיכה של חברים טובים לא להרגיש לבד ומטורפת בגלל ההחלטה הזו.
הרגילו אותנו לחשוב שעבודה זה הכל, שמי שלא עובד או בעל קריירה לא נחשב וזאת אפילו בעיניי הקרובים לנו ביותר, אני בהחלטתי בעצם אמרתי שאני לא רוצה להיות יותר חלק מהמרוץ הזה שאני משנה את סדרי העדיפויות שלי ומוכנה לוותר לשם כך על נוחות כלכלית
לדוגמא.
אני מחזקת אותך בהחלטתך ובדרכך החדשה, ומאחלת לך את הכי טוב

היי יעל
קבלי חח ותהיי חזקה מההשפעה של כולם סביבך עליך- אני רק עם תואר ראשון.
אני רוצה ללכת לשני.
עזבתי עבודה עם תפקיד טוב- ודחיתי עבודה כמנהלת פרוייקטים כשהמשכורת טובה ותנאים מעולים- אבל שעות מרובות + טיסות רבות לחו"ל שאת זה כבר חוויתי על בשרי כשעבדתי כמנהלת לקוח בחברה הקודמת - והיה לי נפשית קשה לא מצאתי את עצמי- אבל יוקרה היתה לי.
ביננו- מה שווה היוקרה עם בפנים רע לנו.
היום מנסה לקחת בחיי פסק זמן כדי למצא את שביל הזהב לי ולמשפחתי.
וגיליתי שכאן בעצם זה מקומי- היכן שאני נמצאת.
אני מאד אוהבת יצירה וכתיבה ומנסה גם פה משהו אבל דרך הבית.

וואו, אחותי - כל הכבוד לך, קבלי חיבוק.
הסיפור שלי לא כל כך כמו שלך. אני אחרי תואר שני התחלתי לעבוד במקום ממשלתי (לא באופן ישיר, אם כי המנטליות היתה גרועה אותו הדבר).
לא הרגשתי טוב, הרגשתי שאני נדרסת שם, סובלת בגלל המשקיענות שלי ומאיימת על כמה נשמות טובות.
חשבתי לעזוב, אבל פוטרתי לפני כן, קיצוצים..
בהתחלה זו תחושת שחרור אדירה, אח"כ החששות, הנפילות. תחיליטי שאת מחזיקה את הראש מעל המים, עושה דברים לנפש, אפילו כדאי לשבת ולרשום מה המטרות שלך בשנה הזו, מה את רוצה להשיג. זה ממקד ומסדר את הראש.
תחליטי על תוכנית שבועית: מהם הדברים הבסיסים שאת עושה למען עצמך בכל שבוע: החל מדברים לצורך פיזי ועד לנפש: חוג, טיפול אלטרנטיבי, שוטטות וכד'.
ומכל דבר, תחשבי מה את לומדת ממנו.
זו הזדמנות נפלאה לגלות את עצמך ולצמוח.
אני כעבור שנה וחצי מצאתי עבודה אחרת, לא מדהימה, אבל אני אחרת - הרבה יותר חזקה , ומוצאת סיפוקים מעבר לשעות העבודה ומנסה לממש את עצמי. אשמח לעמוד לרשותך,
בהצלחה רבה

טוב, אז עכשיו יצאתי מהמשרד של הבוס שלי. הודעתי שאני מפסיקה את הלימודים ועוזבת את העבודה ביולי הקרוב ולוקחת שנה מהחיים כדי לנשום. אנא, אנא, אנא , לפני התקפת החרדה המתקרבת ובאה, נשים שעזבו מקומות עבודה, או שעשו שינוי מהותי בחיי העבודה שלהן - כיתבו כאן - איך, כמה ולמה.