+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
עוד כמה מחשבות עלו לי
קודם כל, מאוד דיבר אליי מה שכתבת. לגבי תפיסת הערך העצמי שלי. וחשבתי על
כאשר את תקבלי את עצמך כאישה הייחודית והנהדרת שאת, עם הבחירות הייחודיות (כפי הנראה המדוייקות-לך) שבחרת, ותתני לעצמך רשות גם לטעות ולפשל, יהיה לך קל יותר. קל יותר קודם כל מול עצמך. קל יותר לקבל את ההשלכות השליליות של הבחירה, לטפל בהן, קל יותר לבחור אחרת אם תגלי שזה מה שנכון לנקודת זמן אחרת, וקל יותר להתנהל מול בעלך ביחס לכל ההשלכות.
ניסיתי לדמיין לעצמי את המצב הזה, היפוטתית. איך זה להרגיש בעלת ערך עצמי ושלערכים שלי ולבחירות שלי יש ערך לגמרי שווה בדיוק כמו אלה של בעלי (ושל רוב מי שסובב סביבי). וזה הלחיץ אותי. דוקא בגלל זה.
כי
אחת הסיבות שבגללן שינינו מקום מגורים היה מקושי שלי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לעזוב את העבודה. ובגלל שהייתי בנקודה כזו כאובה וקשה משכתי אחריי את בעלי, לא על ידי שכנוע או משא ומתן להסכים עם דעותיי,אלא בעצם על ידי מסכנות.
השתלבו בזה גם דעותיי וערכיי האישיים. להשאר יותר עם התינוק. לא לשלוח את הילדים לצהרון. להיות יותר בבית איתם.
עכשו.. אם..
אם אני כבר לא מסכנה, אם הערך שלי גבוה ואני יכולה ומסוגלת (יכול להיות שזה מה שתרם לקשיים שלי בעבודות השונות). אם הערכים שלי שווים ותקפים בדיוק כמו אלו של בעלי. אז.. אנחנו עומדים זה מול זה לגמרי. ואז אני כבר לא יכולה למשוך אותו אחריי במסכנות. אני חייבת לשכנע אותו באמת. לקבל את הסכמתו באמת.
לכן בעצם כנראה נוח לי להשאר מסכנה. כי אני מרגישה שאז אצטרך להתפשר על הערכים שלי בגידול הילדים. כי אהיה חייבת לשכנע או להתפשר ולמצוא משהו באמצע. מה שבאמת אין לי מושג איך עושים עם דעות מנוגדות כל כך.
(מבחינת בעלי, אחרי שתינוק נולד אפשר למסור אותו למעון עד שעה 4 ולחזור לעבודה. וזה בסדר גמור. אפשר לשאוב חלב, ואפשר גם לתת תחליף, וזה לגמרי בסדר. נהנה ממנו קצת בערב.
כנ"ל לגבי ילדים בצהרון. צהרון זו מסגרת מתאימה וטובה לילדים, והיא מאפשרת לאמא לעבוד וזה מה שחשוב. כי צריך את הכסף הזה.
האוכל שמגישים בצהרון הוא בסדר גמור. אפשר להכין טוסט גבינה כל ערב או נקניקיות טבעול או כל מזון מהיר אחר וזה מצויין. אפשר להראות סרטים במחשב בין לבין כדי להעסיק את הילדים. אפשר לתת ממתקים בתור צ'ופר ופרסים. אפשר להרדים בבכי וגם על ידי איומים ועונשים, וזה בסדר, כי גם ההורים צריכים את הזמן שלהם, גם הם חשובים).
ואז ראיתי גם את הגריין הזה:
ברגע שתצליחי לשכנע את כולם במשהו, עד תמימות דעים מוחלטת והכרה משותפת - יצוץ משום מקום המשיח. (
אורנה שפרון מתוך
להסביר חינוך ביתי)
ועכשו כשאני חושבת על כל זה אני חושבת לעצמי. בעצם יש לי בחירה. אני לא חייבת להשאר לגור פה. יש בחירה שלא מוצאת חן בעיניי, שכן מוצאת חן בעיני בעלי.
למצוא עבודה, לא כמו זו הקודמת, אלא אחרת, בטח יש משהו שאוכל לעסוק בו. לשים תינוק במעון, לשים ילדים בצהרון. לעבוד. ואולי יספיק לנו הכסף כך שלא נהיה חייבים להשאר פה.
יש לי בחירה. אני בוחרת כל הזמן. הבחירות שלי מקשות עליי את החיים, ולכן קשה לי יותר.
קשה לי להיות עם הילדים כל כך הרבה שעות מהצהרים עד הלילה, ולהתעקש לא לשלוח לצהרון. קשה לי לא להרשות להם לראות סרטים כל הזמן (אני מרשה מאוד בצמצום), ולהתמודד עם הריבים שלהם והתלונות שלהם. קשה לי להשקיע ולבשל ארוחת צהרים יום יום, ולא שיקבלו ארוחה כלשהי בצהרון. ולבשל ארוחה שתהיה ארוחת צהרים טובה ומזינה לפי מה שאני חושבת, ולא לקנות שניצל קפוא ופתיתים או משהו בסגנון. קשה לי לא לחלק להם ממתקים כל היום, למרות שהם מאוד מבקשים ורוצים. קשה לי להשקיע ולשבת ולהרדים את כולם בלילה, ולא לעשות להם איזה אימון שינה שיגמור עם כל הזה אחת ולתמיד,והם ילכו לישון סוף סוף.
מכירה המון המון אמהות שעושות לגמרי את כל אלו. שמות ילדים בבוקר בגן ובמעון, חוזרות לאסוף ב4 וחצי. מגיעות הביתה רואים קצת סרטים במחשב. ארוחת ערב של טוסט עם גבינה צהובה. והולכים לישון. שמים תינוק במיטה,הוא כבר יתרגל בהמשך לישון לבד. אבא ואמא צריכים את הזמן השקט שלהם.
זה בדיוק מה שנראה נורמלי וטוב לבעלי.
וזה נראה לי איום ונורא.
גם הדרך האחרת של לעשות מאמצי על שהילדים לא יהיו בצהרון רוב הימים, ולהכין אוכל מזין ולא להרשות שעות צפיה ארוכות, וגם ללכת לעבודה במקביל כמה שיותר שעות, התישה אותי לחלוטין בזמנו.
אולי יצא לי בסוף קצת אחר ממה שהבנתי אותך
אם כמה שזה קשה. ונראה חסר מוצא.
יש בזה משהו מחזק בתובנות האלה
איזושהי עוצמה