המלצות יתקבלו גם בברכה.

מה את מרגישה שיחזק אותך? טיפול במגע? יש הרבה כיוונים לטיפול כזה. כמו למשל שיאצו או מסז'. יש טיפולי הילינג, דמיון מודרך, בכל אלה אין צורך בדיבור.

טוב, אחרי הדברים האחרונים שלך, אין לי אלא להצטרף לקודמותיי:
זה אכן נשמע כמו מערכת יחסים מתעללת.

בעיניי הדבר החשוב במצב כזה, בלי קשר לשאלה אם להפרד או לא, הוא לחזק את עצמך, את תחושת הערך העצמי שלך.

מקשיבה

שיח, כל מילה.

לטשטש את תחושת המציאות שלך זהו סימן ראשון במעלה להתעללות.
הוצאת לי את המילים מהפה.

זוהי התנהגות מורכבת, לא מודעת, מניפולטיבית מאוד, מערערת מאוד, קשה לאבחון. וזה לא הופך אותי לקורבן אלא ל שורדת?_.
בדיוק

גולשת יקרה. קודם כל חיבוק גדול ומעצים.
אני חייבת להסכים כאן עם "קוראת". לדעתי את כן נמצאת במערכת יחסים מתעללת. אני לומדת על כך לא רק מהאופן שבו שאת מתארת את התנהגותו של בן זוגך, אלא בעיקר מתיאורך את המחשבות של עצמך על עצמך. האופן שבו את לוקחת את כל האחריות עליך, שבו את דואגת לו קודם לפני שאת דואגת לעצמך. ובעיקר האופן שבו את מפקפקת בעצמך. לטשטש את תחושת המציאות שלך זהו סימן ראשון במעלה להתעללות. כתבתי על מערכת היחסים שלי בדף סימני התעללות בזוגיות ואת מוזמנת לקרוא אותו שם.
זה קשה עם המילה הזו "התעללות", כי מה זה אומר עלינו שמתעללים בהו? שאנחנו קורבנות, חלשות? אף אחת לא רוצה לראות כך את עצמה. אבל המילה הזו חשובה בשביל לעשות סדר בראש: אין לך מה לעשות, זה משהו שהוא עושה לך. כשאני מתחילה בכעס עצמי על כך שנמצאתי במערכת יחסים כזו אני מיד מזכירה לעצמי - האם אפשר בכלל לכעוס על ילדה שמרביצים לה ? על חיה שמתעללים בה? זה יותר מסובך כי זה לא כמו מכה שאפשר לראות, זוהי התנהגות מורכבת, לא מודעת, מניפולטיבית מאוד, מערערת מאוד, קשה לאבחון. וזה לא הופך אותי לקורבן אלא ל שורדת.
אני שולחת לך ולמשפחתך את כל הכוחות. תאהבי את עצמך עכשיו ותזכרי שאת ממש ממש לא לבד.

אני רוצה להאמין שאין בו כוונות זדון.

מה זה משנה בעצם? התוצאה היא שהוא מתנהג אלייך בצורה מחפירה באופן שיטתי על אורך זמן.

אני רוצה להאמין שאם הוא היה מבין שמה שהוא עושה גורם לי לתחושות כל כך קשות

אני בטוחה שהוא רואה איך את סובלת כשהוא מסביר לך כמה הוא מאוכזב ממך וכמה את לא מוצלחת.

כי אני לא רוצה לפרק אותו.
אל תעלבי, גולשת יקרה, זה תרוץ קבוע ומוכר של קורבנות שלא רוצות להתעמת עם המתעלל. את בטח לא רוצה להמשיך להרוס את עצמך (מול הילדים!) רק כדי שהוא לא יתפרק, נכון?

(אבל ברור לי ואני מוכנה לשים על זה מליון דולר, שהוא יגיד שהטיפול הזה הוא בזבוז כסף כי הוא לא מאמין בו ו"הנה, תראי איך זה לא עובד" כמובן כי או שזה משהו רוחני מידי לטעמו או שאני פשוט לא נותנת לזה לעבוד כי נוח לי להיות קורבן ושאר פסיכולוגיות)

גולשת יקרה, הוא מחזיק אותך באופן קבוע במצב פסיכולוגי שבו תרגישי חסרת ישע. הוא לא רוצה שתצאי מהקורבנות. בהחלט נוח לו כשאת שם, ולראיה הוא נותן לך על הראש כשאת מרימה את הראש, והוא מקפיד להראות לך כמה את מאכזבת, לא משנה מה את עושה.

אחת הדרכים לצאת מזה היא לחשוב על הילדים: זה ממש ממש ממש לא טוב להם לראות אמא קורבנית.

תודה למתייחסות. באמת.

אני לא יודעת מה הוא, אבל בעיקר אני רוצה להאמין שאין בו כוונות זדון. אני רוצה להאמין שאת כל מה שהוא עושה הוא עושה בלי להבין בכלל מה זה עושה לי ואיך זה מצטייר. אני רוצה להאמין שאם הוא היה מבין שמה שהוא עושה גורם לי לתחושות כל כך קשות או לאחרים לחשוב עליו כמתעלל הוא היה קובר את עצמו.
אני לא יודעת מה לעשות, אני יודעת שאם אני פותחת את זה מולו הוא יפגע מאוד ואני צריכה לעשות את זה באופן מאוד ברור ועדין כי אני לא רוצה לפרק אותו. אני כותבת את זה וחושבת לעצמי, נו, ומה יקרה אם הוא יתפרק? הוא יהפוך את זה לכיוון שלי. אני אצא מזה קורבנית, מתקרבנת, אשמה בתחושות שלי ומובילה אליהן. שכל המציאות הזו היא פרי מוחי הקורבני מימים ימימה. שהכל אצלי ושלי ושאני צריכה לטפל בעצמי כי הוא לא יכול ככה יותר. אני מכירה את הליין הזה. אני צריכה טיפול, אני לא בסדר, אני לוקחת את עצמי למקומות קורבניים.
אולי הוא צודק? אולי אני באמת יוצרת את המצב והוא רק נמצא שם? אפילו אני כבר לא יודעת...
אולי בתחושת הקורבנות הבסיסית שלי אני גורמת לו לקרבן אותי?
אולי נוח לו שאני קורבן וזה לוקח ממנו את האחריות כלפי ההתנהגות שלו? אולי זה משתלם להחזיק אותי במצב הזה?
אולי זה נותן לו שליטה?

אני רוצה ללכת לטיפול, משהו מעצים, לא פסיכולוג כי אני לא אוהבת לדבר בטח לא על עצמי. אני לא רוצה שהוא יאמר לי יותר שאני צריכה טיפול כאילו יש לו שליטה על זה, אני רוצה ללכת למישהו שיתמוך בי, אם אין לי תמיכה של בן הזוג לפחות תהיה לי תמיכה של מישהו אחר (אבל ברור לי ואני מוכנה לשים על זה מליון דולר, שהוא יגיד שהטיפול הזה הוא בזבוז כסף כי הוא לא מאמין בו ו"הנה, תראי איך זה לא עובד" כמובן כי או שזה משהו רוחני מידי לטעמו או שאני פשוט לא נותנת לזה לעבוד כי נוח לי להיות קורבן ושאר פסיכולוגיות).

המלצות יתקבלו גם בברכה.

אם גבר ביקש מאשתו בקשה שכזאת אחרי לידה, והיא הסתכלה עליו במבט משתומם ומרחם וענתה: תגיד לי, החלקת על השכל? והוא צחק על עצמו והתנצל והסביר לה שהוא מטומטם מרוב שהוא רוצה אותה, אז יש פה גבר דפוק ומטומטם אך חביב ואשה שחיה עם עצמה ואיתו בשלום.

אם גבר היה בלידה וראה מה אשתו עברה ועדיין מבקש ממנה שתעשה לו ביד, סימן שהוא לא רואה אותה בכלל. הוא לא מטומטם, הוא פשוט לא רואה אותה, והוא בטח לא חביב. אפילו ילדים כבר קולטים שילד שנפל או קיבל מכה, זקוק ליחס מיוחד.

אני אסביר את עצמי.
אם גבר ביקש מאשתו בקשה שכזאת אחרי לידה, והיא הסכימה כדי לא לעורר את זעמו, או לא הסכימה ועוררה את זעמו והוא העניש אותה בחוסר עזרה ותמיכה פיזית ורגשית בימים הבאים - אז כן, יש פה מערכת יחסים מתעללת, עם גבר מתעלל ואישה קורבן. לגמרי.
אם גבר ביקש מאשתו בקשה שכזאת אחרי לידה, והיא הסתכלה עליו במבט משתומם ומרחם וענתה: תגיד לי, החלקת על השכל? והוא צחק על עצמו והתנצל והסביר לה שהוא מטומטם מרוב שהוא רוצה אותה, אז יש פה גבר דפוק ומטומטם אך חביב ואשה שחיה עם עצמה ואיתו בשלום.
ויש גם גוונים בין לבין.
אין טעם להכליל בצורה גורפת...

גבר שרוצה שתעשי לו ביד מיד אחרי הלידה הוא לא מטומטם הוא אכזרי

אני לא מסכימה איתך.
יש כל מיני סוגים של אנשים. אשרייך שרוב הגברים שאת מכירה הם לא מהסוג הדפוק והמטומטם. לעניות דעתי (הענייה) הם מיעוט בקרב הגברים...
זה בהחלט יכול לאפיין גבר אכזרי. זו בקשה שיכולה להתפרש כמאוד אכזרית.
זה גם יכול לאפיין גבר מטומטם (מטומטם זה אנדרסטייטמנט היסטרי פה, כן?). זו יכולה להיות בקשה מטומטמת ותו-לא.
(זה כנראה תלוי הרבה גם באיך הוא מגיב לסירוב הברור מאליו...)

הוא לא רואה אותי, מיד אחרי לידה, לא ראשונה, הוא רצה סקס, הבין שחדירה לא תהיה אז לפחות שאעשה לו ביד, מיד אחרי לידה... - אוי איזה טמטום גברי קלאסי. דפוק! דפוק דפוק דפוק! אבל המון גברים הם דפוקים ומטומטמים ככה

יעלי לה, ממש לא!! ממש ממש לא!! גבר שרוצה שתעשי לו ביד מיד אחרי הלידה הוא לא מטומטם הוא אכזרי. יש לי המון ידידים, והייתי בכמה מערכות יחסים ובנישואים--אף אחד מהגברים שהכרתי לא היה מעלה בדעתו לבקש אפילו דבר כזה אחרי לידה!!
אתה צריך להיות קצת סוציופת/מתעלל בשביל לבקש משהו כזה ממישהי שעברה לידה.
הגברים שאני מכירה (ושוב, הם רבים) מבינים בקלילות שכשמישהי מותשת, עם תפרים (או לא), עברה אירוע לא פשוט לגוף, מיניקה, אז לא מבקשים ממנה כלום! רק נותנים לה.
היום גם הגברים מצויים בחדר הלידה כך שהם רואים את כל הקושי.

הצורה הזו של להאשים את המין הגברי באופן כללי זו צורה של קורבן. גברים נורמלים לא מתנהגים ככה. בטח לא היום.

אני מצטרפת לדברי קוראת, מיד חשבתי שאת עוברת התעללות קבועה.

הוא לא מודע. הוא האדם האחרון שאני יכולה לאמר באופן ישיר שהוא בעל אישיות מתעללת.

רוב המתעללים לא מודעים לכך שהם מתעללים.

קראתי שוב את מה שכתבת. ללא ספק: הוא מתעלל בך. עוד דוגמאות ממה שאת כתבת: האכזבה האיומה שלו ממך כל הזמן; זה שהוא דואג שתרגישי רע עם עצמך כל הזמן; זה שהוא מקפיד להוריד לך את הביטחון העצמי; זה שהוא מתעתע בך עם הברוגז ולמחרת כאילו כלום, בזה שהוא אומר שהוא מתגעגע אלייך אבל נמנע במודע מלגעת בך--כל זה שיטת התעתוע של המתעלל
זה שהוא יורד עלייך ליד הילדים; זה שהוא משתמש בך ככלי לצרכיו (שתספקי אותו אחרי שילדת) בלי לראות אותך בכלל.

ובקשר לילדים, ברור שהכי טוב להם אמא חזקה ומאושרת. לראות אמא שמתעללים בה זה משחית את הנפש. זה או ידרבן אותם להיות קורבנות בעצמם או ילמד אותם שהתעללות זה נורמלי.

הי,
בניגוד לקוראת, לטעמי אין בדברים שלך מספיק אינפורמציה כדי לקבוע בצורה נחרצת כל כך שמדובר פה באישיות מתעללת. זו אפשרות, אבל זה ממש לא קופץ לי מהדברים שלך. (הוא לא רואה אותי, מיד אחרי לידה, לא ראשונה, הוא רצה סקס, הבין שחדירה לא תהיה אז לפחות שאעשה לו ביד, מיד אחרי לידה... - אוי איזה טמטום גברי קלאסי. דפוק! דפוק דפוק דפוק! אבל המון גברים הם דפוקים ומטומטמים ככה, זה לא בהכרח הופך אותם למתעללים.)
(אגב, בהחלט יכול להיות שיש דפוסים מתעללים בקשר שלכם, שכן אפשר לשנות.)

מה שקופץ לי זה משהו אחר.
את מאוד מדגישה את החוויה של היותך מאכזבת אותו. אני מרגישה (מהקריאה הסובייקטיבית שלי, כן? את מוזמנת לתקן אם אני טועה) שאת נותנת המון המון משקל לאיך שהוא מודד / שופט אותך ואת מה שאת עושה.
ואני שואלת, מה איתך? את מאוכזבת ממך? את מקבלת את עצמך? איך את מרגישה כלפי עצמך?
אולי אם תתני את לעצמך את האישור או את הרגש הטוב שאת מחפשת לקבל ממנו, משהו בדינמיקה ישתנה?
אצלנו זה עבד ככה... הייתי מאוד תלויה באישור שלו, וזה יצר דינמיקה לא טובה. ככל שאני יותר מקבלת את עצמי ושלמה עם מי ומה שאני, פחות זקוקה לאישור שלו, נותנת פחות משקל לאיך הוא מודד אותי - יותר כיף לנו ביחד.

(גם בעלי הוא מהגברים הדפוקים האלה שיכולים לצפות להנד-ג'וב שעות ספורות אחרי לידה. ואני אומרת, המון המון המון גברים הם דפוקים ואין מה לעשות. יש דרך לחיות אפילו איתם בשלום ובכיף, עם הרבה אהבה. אבל צריך הרבה אהבה עצמית, קבלה עצמית ושלום עם עצמי בשביל זה)

אין לי תשובות עבורך אבל יש כאן נשים חכמות שיוכלו לייעץ לך,
קוראת אותך ושולחת חיבוק.

הוא האדם האחרון שאני יכולה לאמר באופן ישיר שהוא בעל אישיות מתעללת.

גולשת יקרה, בתור אחת שחיתה עם מתעלל רגשית/מילולית, עלי לומר לך שבן זוגך נשמע כמו מתעלל קלאסי:

1. חוסר יציבות ביחסו אלייך
2. מניעה של מגע
3. הקטנה שלך בכל פעם שאת מרימה את הראש
4. מצב רוח רע קבוע (שליטה באמצעות המצב רוח, כך שיילכו לידו כמו על קליפות ביצים)
5. ברוגזים
6. ניסיונות קבועים להקטין אותך: במיטה, באמצעות מלים, באמצעות שוביניזם.

מתעלל קלאסי.

קראת את הדפים על התעללות (של מתחילה להבין, והדף שפתחה בשמת)? קראת את האתר של איירין?

הסיכוי לשנות מתעלל הוא קלוש מאוד. ופעמים רבות כשנשים עוזבות מתעלל הן מתחילות חיים חדשים טובים בהרבה.

**בעקבות על האיסור לפתיחת דפים חדשים מצאתי את עצמי מנסה להחיות את הדף הזה, מתנצלת מראש בפני פותחת הדף ומקווה שחייה נעימים יותר כרגע, אם מישהו חושב שניצלו"ש זה הוא לא לעניין אמח אם תאמרו לי וגם תפנו אותי למקום שבו יהיה לי מקום, אני זקוקה לו.

ועכשיו לענייני,
בלב כבד ביותר אני כותבת פה שנראה לי כי הנישואין שלי נגמרו. אני פה כדי להעלות את הדברים על הכתב, את כל מה שעל ליבי ואין לי עם מי לחלוק.
נמאס לי. אני מרגישה כל הזמן כמו כישלון מולו, כל מה שאני עושה לא טוב מספיק, לא מושקע מספיק, לא מגיע לרמות המצופות ממני. כל הזמן מצפים ממני ואני אף פעם לא ממלאת את הציפיות. אם היתה תעודה תמיד הייתי מקבלת "טעון שיפור" או "מניח את הדעת".
זה ככה ברמה האישית, ברמה התיפקודית, בסקס, בכביסה במה שזה לא יהיה אני כמעט, אני כשלון, אני מאכזבת אותו.
מצד אחד הוא מפאר אותי ואומר לי כמה הוא מאמין בי וכמה אני נהדרת ומצויינת וברגע שהוא רואה שאני מתחילה אשכרה להאמין בזה אז פתאום אני מאכזבת אותו, משהו שאני עושה יפתח את הקן צרעות הזה והוא יביט בי במבט הזה ויגיד לי שהוא מאוכזב ממני שאני לא בסדר שאני לא מתאמצת מספיק...

אם הוא היה עושה את זה במודע הייתי אומרת שעושה לו טוב להרים אותי ולהפיל אותי, השליטה הזו שיכולה להיות לו. הוא לא מודע. הוא האדם האחרון שאני יכולה לאמר באופן ישיר שהוא בעל אישיות מתעללת.

אז יש סיטואציה, אני מאכזבת אותו או מרגיזה אותו או סתם מעציבה אותו, הוא כמה שעות טובות כועס ולא מדבר איתי ואז למחרת הכל כאילו כלום, אני שוב בסדר גמור, מקסימה שלו, אהובה שלו. רק אני נשארת שוב עם הטעם המגעיל הזה של חוסר שביעות הרצון, שאני לא מספיקה, שאני לא טובה.

אני הכי לבד שאפשר להיות בסיטואציות האלו.

נראה שבחלוף השנים התרחקנו וכל מה שנשאר ביניינו זו הביקורת הזו. הוא לא רואה אותי, הוא גם משתדל מאוד שלא לגעת בי למרות שהוא אומר שהוא מתגעגע למגע שלי. הוא לא ישב לידי וילטף לי את הראש. אם לא ארוץ אליו כשהוא בא הביתה כמו כלבלב הוא לא יחבק אותי בכלל.
מבחינתו אם אנחנו נוגעים, עדיף שזה יהיה במיטה ושתהיה לזה פואנטה. בעיקר בשבילו. זה לא היה ככה פעם אבל היום הוא כל כך מאוכזב מהתפקודים שלי שכל כך קשה לי להשתחרר שאני בכלל כבר לא מנסה.
אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילו ברמת הסקס, או שנהנתי יותר מידי או שנהנתי פחות מידי, או שהייתי מונוטונית מידי או שהייתי אקטיבית מידי... עד שהפסקתי לרצות בכלל, לא עומדת בלחץ.
הוא לא רואה אותי, מיד אחרי לידה, לא ראשונה, הוא רצה סקס, הבין שחדירה לא תהיה אז לפחות שאעשה לו ביד, מיד אחרי לידה...
יש לו גם כל הזמן הערות סקסיסתיות כאלו שממש יכולות להוציא אותי משלוותי, הן מעליבות ופוגעות ותמיד מדגישות את חוסר התפקוד שלי והן תמיד ליד הילדים, כאילו הערת שוליים, כאילו מתחת לאף אבל הם שומעים ואותו זה מצחיק.

כשאני חולה אין מי שיכיל את הכאב שלי, אני לבד. זה אפילו מרגיז אותו שאני חולה.

הוא תמיד רוגז, אפילו הילדים אומרים את זה. אף פעם אין לו מצב רוח טוב. לא טוב לו וגם לי לא משהו.

אהבתי אותו מאוד אבל אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו. בכל הכנות. הרבה פעמים אני חושבת על זה שהייתי מפרקת את החבילה ובפעם הראשונה אני מצליחה להבין את כל הזוגות האלו שנשארו נשואים בשביל הילדים. אני לא יכולה לעשות להם את זה. לקחת להם את אבא שלהם בגלל אנוכיות שלי, הם צריכים אותו אני יכולה להתמודד.
אז אולי אני זאת שצריכה ללכת? אין מצב, הם צריכים אותי לא פחות, רק אני יודעת מה הם רוצים בלי שידברו בכלל.

אנחנו כבר הרבה שנים יחד. מעולם לא ראיתי את עצמי במערכת יחסים כל כך ארוכת טווח ואולי צדקתי שמערכת יחסים כזו היא ממש לא בשבילי?
ברור לי שחלק לא קטן מהדברים שקורים קורים בגללי, בגלל שנתתי להם לקרות, בגלל שכמו כולם גם אני באתי עם מטענים משלי מהעבר, בגלל שכשלוחצים אותי לפינות אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה שהייתי, ככה זה כשלוחצים אותי אבל זו בהחלט לא סיבה ללחוץ אותי לפינה בכל פעם שרוצים להרגיש שליטה וכוח...
מה עושים?

ולמרות שהם מבקשים שם בהנהלה שלא יהיו דפי תמיכה אשמח אם אוכל לקבל תמיכה כי אין לי כזו משום סוג שהוא ואני כל כך לבד...

פלונימית,
כשקראתי אותך צבט לי בלב. גם בגלל שאני הייתי בהתלבטות הזו הרבה זמן וגם בגלל שלהיפרד זה דבר קשה.
יש לי הרבה דברים לכתוב על זה ועם זאת, הדבר הראשון שרציתי להגיד לך זה תלכו לטיפול זוגי ! - בין אם אצל מטפל זוגי טוב או בשיטה רוחנית -אלטרנטיבית אחרת. תבדקו מה קרה לכם מול כל השינויים שעברתם ב3 השנים האחרונות. נראה כי יש סיכוי טוב שמשהו ישתנה לטובה ביניכם, כי פעם זה היה לכם. אל תפסלו את זה בגלל שאין לכם כסף!!! להיפרד ולחיות בשני בתים נפרדים עולה המון כסף! לשני הצדדים. זה הרבה יותר "זול" ללכת לטיפול. שלא לדבר על עגמת הנפש שתחסכו.
אני עצמי בסוף נפרדתי, בנסיבות מאוד אחרות, עם רקע מאוד שונה, אבל אחרי תהליך מאוד ארוך, כואב ועמוק של בדיקה זוגית ואישית. מה ש"הרווחתי" מכל התהליך הזה, זה שהיום אני מאוד שלמה עם ההחלטה. זה לא אומר שאני לא מצטערת על כך שלא הצלחנו "לטפל" בזוגיות שלנו, שמרגע שנולדו לנו ילדים, היא בלתי ניתנת לניתוק מוחלט. עם זאת, אני יודעת שזו בחירה בדרך של צמיחה ותקווה עבורי.

אני דווקא לא שוקלת להיפרד, אבל מודה בצער שאכן ההישארות בבית וההתנתקות מעולם העבודה ומעצמאותי הכלכלית הורידה את ערכי במאזן הזוגי.
למשל, עכשיו, כשאני שחוקה מאד וקצת מדוכאת ומרגישה שצריכה ללכת לטיפול בעלי ממש מתנגד, כי "זה עולה המון כסף". כנ"ל גם לגבי הצעתי להתייעץ עם מומחית לגבי דרכי התקשורת עם ילדנו. לצערי נראה ש"יש לו יותר מילה" לגבי השימוש בכסף שהוא הרוויח (ונראה שכל ידיעותי לגבי הערך הכספי העצום של העבודה השקופה שלי בבית עם הילדים מתגמדות מול המציאות הגשמית הממשית של דוחק כלכלי ומי הוא זה שהולך לעבודה ומביא את הכסף הביתה)

מהו החוט שמקשר בין בני הזוג?
כל כך הרבה שינויים מהותיים עוברים עלינו בזמן כל כך קצר, מה מקשר בינינו? שנינו הופכים להיות אנשים שונים כתוצאה מתהפוכות הדרך.
אצלנו כל השינוי היה מאד קשה. הנישואים, המחוייבות, הילד, הקשיים הכלכליים. לפני שהתחתנו היינו שנינו חסרי כל מחויבות לעולם, עבדנו בקושי, היינו יותרזמן בטיולים בעולם מאשר בחיים שיגרתיים כלשהם בארץ. ופתאום החתונה, קנינו בית, נולד ילד קשה בטירוף עם בעיות בריאות לא פשוטות, אני חליתי מאד, מזוג עמיד נקלענו לקשיים כלכליים מאד גדולים. בעלי נאלץ לעבוד המון. איפה התחביבים שהיו לנו? אין זמן, אין כח, אין כסף. עבודה ובית, עבודה ובית. ועבורי בישולים, נקיונות...

טוב מספיק קישקשתי. הייתי רוצה לשמוע מנשים שעשו את הצעד הזה. איך??
הייתי רוצה לשמוע מאלה שמתלבטות.

4 שנות נישואיםועוד 4 שנים לפני כן.
ילד בן שנתיים וחצי ועוד אחד בדרך.
אני מנסה להבין מה אני רוצה. אני מנסה לעצור את עצמי מלעשות משהו פזיז.
כל כך הרבה מחשבות וניתוחים. פתאום אני מבינה שבתוך כל השינויים האלה שעברתי אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
יוצא שעם ההריון הראשון (שכולו עבר בשמירה) ועוד השנתיים וחצי שבחרתי להיות בהם בבית עם הבן שלנו. אני המון זמן בבית. הלכתי לאיבוד בתוך כל זה?
קראתי וחשבתי הרבה על המעמד של האישה בביתה, בתוך המערכת היחסים הזוגית, ואני יכולה להגיד שאצלנו ללא ספק הוא התדרדר. לפני שהתחתנו הייתי אישה מאד אמביציונית, שהיה לה ברור שהיא הולכת לטרוף את העולם בלי למצמץ. הייתי עצמאית מאד, טיילתי בעולם לבדי בעולם זמן ארוך מאד. היום אני יודעת שמבחינת בעלי הוא מעריך אותי פחות. נראה לו כאילו אבד הקסם, ומי זו עקרת הבית האפורה שנחתה פה,איתה התחתנתי?
לפתע השתנה בינינו "מאזן הכוחות". כבר לא איכפת לו לזרוק הכל לפח בכל מריבה. אנחנו נעים בין קיצוניות אחת לשניה. שבוע של אושר וצחוק שלאחריהם תהומות של ריחוק. מיד מכריזים - רבנות !
פתאום זו אני שכל הזמן מפייסת, שאומרת יש לנו ילד אי אפשר לזרוק הכל לפח, והוא מתרצה בקושי.
נמאס להתהלך כשהחרב הזו מרחפת לי מעל הראש.

אני לא חושבת שאני רוצה לחיות איתו יותר.יש בי תחושה כאילו בא לי לקחת את הבן שלי ללכת למקום אחר, ולחיות בו בשלווה ובשקט. אז אני חושבת על כל ההקרבות שכולנו נצטרך לעשות, ועל חשבון הקטנצ'יק. אין סיכוי שאוכל להישאר איתו בבית, אין סיכוי שאוכל להישאר בבית עם הפיצפון שבדרך. אז מה אצטרך להכניס את שניהם למעונות ולצאת לעבוד. נצטרך לעבור לבית פיצפון.נצטרך לחיות בדוחק. וכמובן יותר מהכל אצטרך לנתק אותם מאביהם.

אני לא מאושרת, אני מרגישה חלשה ותלותית. אתמול כשאמרתי טוב אז אם נפרדים איך מתחלקים ברכוש נוצר איזה ויכוח בו הוא אמר " בשורה התחתונה את רוצה להמשיך להישאר בבית ולא לעשות כלום". אפילו לא כעסתי בעיניו זה כלום לגדל את הבן שלנו 100 אחוז מהזמן. להיות אחראית על החינוך, התזונה, הבית, הכל.

קראתי את מה שכתבתי עד כה, ואני מרגישה שלא כתבתי כלום.
יצא שקראתי כל מיני בלוגים של נשים ששוקלות להיפרד. רוב הזמן חשבתי נו אז מה אלה החיים, מקריבים. ומה עם הילדים להעביר אותם את כל הטראומה רק בשביל האפשרות להיות מאושרים יותר. ואולי זה לא כזה מדהים החופש הזה. ואולי הקשיים כל כך שוחקים, שזה כבר לא שווה. כזו אני סתגלנית.