^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר לחוש כך כשכיביכול נכנסים לגוף הפנימי ומשם מתבוננים החוצה.

תבורכי אורה, ושירי....
אכן, דף ממתק כדברי הלוונדר.
מעולם לא נתקלתי בו קודם לכן.
פוגשת אותו עכשיו לקראת צהריים עם ניחוח תבשילים (פשטידה ומרק סופהדרך) ובאטמוספירה הנפשית המדוייקת.

בעקבות גריין, נתקלתי בדף הזה שנשכח מזכרוני ונראה לי נכון להעיר אותו.
בוקר טוב, דף!

שוב תודה שהערתן לחיים את הדף הנפלא הזה.
מרגישה גם אני שיש רגעים שכאלה בהם עוצמה זורמת בי ואני אמאזונה גדולה שמגנה על ביתה וגוריה...
ברגעים אחרים הכל נשכח באורח פלא.. חווה קשיים וכאב שמוצא לו צידוק בכל. מטילה שוב ושוב ספק בדרך שבחרתי בה לחיות בחיים האלה,
ואת כל הבחירות שעשיתי עד עתה, אחת אחת. שברגעים הטובים נראות בעיניי אמיצות, ומיוחדות -כאילו משקפות בי את הדימוי שלי בעיני עצמי- אני יצור מיוחד ולכן לא יתכן שאבחר בדרך בינונית ורגילה בחיי.
איך מעצימים ומגבירים את התחושות החיוביות שנדמה שצריך להזכיר לעצמינו אותן מידי פעם?
כאילו יש ישות בתוכינו והיא אנושית והיא שכחה.. שכחה שהיא גדולה, חזקה, אהובה ואוהבת וברוכה.
אורה, לומדת מדברייך ומסכימה להם. גם הגל העוצמתי ביותר יורד בהתחלה עמוק למטה על מנת לפרוץ גבוה גבוה.
לחוות את המעמקים. לראות מה החיים האלה מכינים עבורינו, לקבל, ולתת להם להיות. אז אנחנו נזכרים ביופי שלהם. תודה!

לא אולי - בטוח.

והנה אני פה מנסה בדיוק עכשיו לחוש את מה שסביבי, את מכונת הייבוש, את הילדים בחדר השני, את הקור שבאצבעותייי, את העייפות שעוטפת אותי ומצעפת את עיניי.את מגע המקשים ואת מחשבותיי שנובטות מתוכי.
ואומרת לעצמי שאני פה כאן ועכשיו.
ואולי ברגע הבא אהיה במקום אחר.....

כמה טוב שהערת את הדף הזה לחיים, לוונדר.

בדיוק אתמול עסקתי בהתבוננות ובחוויה מלאה של ההתפתלויות שלנו (במקרה זה, שלי) כשאנחנו חווים משהו שלא נוח לנו.
באופן לא רגיל אצלי חוויתי בדידות במשך כמה שעות.
ההתפתלויות היו נסיון אוטומטי נואש של המערכת למצוא חברה או עיסוק שיעלים את החווייה הלא נוחה שנוכחת עכשיו.

לא שיש בזה משהו רע - לחפש חברה אם מרגישים בודדים. זה בהחלט לגיטימי ולפעמים הגיוני.

אבל חשוב לא פחות לחוות את מה שיש ולהיות כאן ועכשיו במלואנו.

זה מה שעשיתי. אפשרתי לעצמי לחוות את הלבד בשלווה. זה לא היה נוח בהתחלה. במקרה הזה היתה שם דמות של ילד שהרגיש רע ובודד מאוד.
אולם אם הייתי מתחמקת מלחוש אותו ולהיות איתו - הוא היה מרגיש בודד שבעתיים....
ועמוק עמוק בפנים - גם אני הייתי מרגישה כך - כי הוא בתוכי.

אולי הייתי מעסיקה את עצמי אבל הייתי מחמיצה הזדמנות להיות כאן ועכשיו עם מה שנוכח - שזה הדבר המזין ביותר לעשות בדרך כלל.

איזה דף ממתק

בעיני זה הדבר הכי חשוב בעולם, וגם הכי חמקמק, להיות בהוויה הזאת של הנני כאן ועכשיו.

לעמית המאמין,

כדאי לזכור, שהמצב ההווייתי שמוגדר חיפוש עלול ליצור הוויה של חסר: זו הווייה שמוציאה את עצמך מעצמך אל מקום אחר (לכאורה), ששם לכאורה, תמצא את עצמך (לכאורה?).

אותו עצמך לעולם אינו 'שם'. ה'שם' הזה עלול, במידה מסויימת, להיות כמו כוכב שמתרחק ככל שמנסים להתקרב אליו.

הדברים מורכבים ועדינים אבל אם מצליחים לוותר על הוויית החיפוש, החסר, התחושה ש'זה לא זה' - משהו מתחיל לקרות. כי מה שנוכח עכשיו הוא בדיוק 'זה'. אלה החיים ה'אמיתיים' כרגע. לא מחר, ולא אחרי שיקרה איזה שינוי אלא עכשיו וכאן ובדיוק כך.

והנסיון מראה שלעכשיו הנוכח כדאי לתת תשומת לב קשובה, ואם אפשר, אוהדת וחומלת או לפחות מקבלת. גם אם העכשיו הזה כואב או אפל או ריק. להתבונן ולהקשיב בתשומת לב לכל פרטי פרטיו - בזה טמון קסם גדול.

בהצלחה!

עמית,
לראות את החושך, זה להכיר בכך שיש אור.
לא קל למצוא את ה"עצמי" לבד.
כדאי ואולי צריך לקבל תמיכה ועזרה חיצונית בשלב ראשון
(ספרים, קבוצת מדטציה, טיפול הוליסטי, יוגה ומודעות, דרך האומן, סדנאות - מה שמדבר אליך).
השלב הראשון הוא לבחור להכנס לתהליך. מהרגע שבחרת להכנס לתהליך, תבחר את הדרך שלך, ואל תפסיק ללכת לעולם!!!
@}
תודה על החיזוק. זה הגיע

אני מאוד מבינה את התחושה הזו , אני חשה בה לעיתים וזה קורה בימים שאני מאוד מחוברת לעצמי , עושה את מה שטוב לי לעשות , ומה שנכון עבורי ולא עבור אחרים ,לכן אני חושבת טוב תמיד תמיד להקשיב ללב !

סינדי אני מחזק את ידך אני עדיין בשלב של החושך מחפש את העצמי שיעזור לעצמי ומקווה שגם אצלי תהיה עלייה אני חושב שאת צריכה להאמין בעצמך כי את על הגל והוא גדול ולא כדאי שתפספסי אותו, בהצלחה!!!

שירי,
אני כלכך מבינה אותך.
אני יכולה להגיד שאחרי שנה מאד קשה שהייתה לי, נאלצתי לעמוד על שתי רגליי ולהקים את עצמי בעצמי, ופתאום גיליתי שיש לי את עצמי!!!
הגילוי הזה רק הולך ומתעצם.
עד עכשיו זה היה מתוך הצורך לשרוד, אבל עכשיו אני מתחילה להבין ולחיות את המהות של "ליצור את חיי", "להיות הבוראת של חיי".
עברתי הרבה חוויות טובות בתקופה האחרונה ומוצאת את עצמי נותנת יותר ויותר אמון בעצמי ובסביבה (ביקום) וככל שאני יותר באמון, כך הדברים מסתדרים לי יותר, וכך אני מחזקת את האמון הפנימי.
זה כמו גלגל שמסתובב ומסובב את עצמו.
אני לומדת עד כמה "דומה מושך דומה".
כמובן שיש גם את הימים הקשים, הרי אין אור בלי חושך.
אבל אני לומדת שאפשר לחיות את החיים ולעבור את השיעורים בחיים דרך קלילות, זרימה ושמחה ולא חייבים בסבל וכאב.

ממליצה לקרוא את "ארבעת עקרונות הבריאה" של גון פאין

שירי, אני שמחה מאוד מאוד שפתחת את הדף הזה. יש סוגים של הגיגים ותוצאות של נסיון רב שנים שאין הרבה הזדמנויות לשתף בהם אחרים. והדברים רוצים להאמר - למרות שיש לי זכות לעשות זאת לפעמים בעבודתי ובכתיבתי. - תודה.
הדכאון לדעתי הוא אחד הדברים בעולמנו שזוכים ליחסי ציבור איומים ביותר. ואולי זו טעות. מה לא עושים כדי להשמיד אותו ולמסך אותו. אני זוכרת היטב את זוועות העשור הדכאוני שלי. יחד עם זה, בכך שאנחנו מנסים למחות אותו מעל פני האדמה יתכן שאנחנו עושים לעצמנו עוול גדול. וזה גם לא מצליח. אפילו עם כל הפרוזאקים בעולם.
אנחנו בני האדם רוצים (ברובנו) רק את האור החביב. אבל יש גם עוצמה בדכאון, אם מתייחסים אליו כמצב חולף, שיכול ללמד אותנו הרבה. מסוכן להבלע לתוכו אבל מועיל לעיתים לבוא לבקר, בתבונה ובלי פחד, בעולמות האפלה המצלצלת. חוץ מזה לא תמיד שואלים אותנו..
מה אני רואה שם: מקום שמחבר אותנו לפנים עמוקים וחמורים שלנו - שהם פנים רבי עוצמה, מקום מפרה ומייצב באופן מפתיע ושמונע מאיתנו להיות פלקטיים ושטחיים ולקבל דברים כמובנים מאליהם...

אורה, אני כה שמחה שהצטרפת לדף. אני מסכימה עם מה שכתבת למיה. כדי שנוכל להנות מהאור ,אנחנו צריכים לדעת או להזכר לפעמים בחושך, וכנראה שצריך לדעת לקבל את זה. בשבילי זה חדש, כל הקבלה הגדולה הזאת. נראה לי שלך יש יותר פז"מ בתוך כל הענין הזה.
אגב, הזדהתי מאוד עם סיפורך האישי בדבר הדכאון בן מספר השנים שחווית. גם אני עברתי משהו דומה, וגם כתבתי על זה מספר פעמים באתר זה. או כמו שחיים נחמן ביאליק כתב: "לא זכיתי באור מן ההפקר, גם לא בא לי בירושה מאבי..." ואני לא זוכרת את ההמשך.

מיה יקרה,
לדעתי עדיף לא להתפלל שכל הימים יהיו כאלה. זה יוצר רעב ותחושה של חסר והאחזות שלאט לאט (או מהר מהר) מכרסמים ביופי של הכאן ועכשיו. פתאום חודר חשש שזה יעלם, יגמר, ישתנה. אבל כך הם הדברים בכאן ועכשיו. משתנים. כל הזמן. ודווקא ככל שמקבלים בדיוק את מה שבא ולא רוצים משהו שונה כך יש יותר שלווה וכיוונון. זה הנסיון שלי, בכל אופן.

איזה שיחה נפלאה.
יש ימים שאני כל הזמן מחוברת לעצמי ויש בתוכי שלווה נפלאה, הכל יכול לקרות בחוץ ובתוכי שלווה. אני כאילו חווה הכל ויכולה להסתכל מהצד, דוגמא: הבת שלי בוכה בגלל משהו ואני מתבוננת ומבינה שזו בחירה שלה בדרך זו לא נכנסת או מתעצבנת נותנת לה להיות בבחירה שלה. הימים האילו נפלאים ולאחרונה הם קורים יותר ויותר. וישנם גם ימים שאני לא בכאן ועכשיו ואז אני יותר רגישה ועסוקה בעצמי.
בימים של כאן ועכשיו אני פשוט מוותרת באופן טבעי על עצמי, לא זקוקה לכלום חוץ ואויר טוב והשקט בתוכי. הימים האילו מוצלחים בכל תחום, העבודה שלי נעשית מהנשמה.
מתפללת שעם הזן אילו יהיו כל הימים ולא רק רובם.
יום נפלא
מיה

אם את מרגישה דבילית פשוט תהיי שם עם התחושה הזאת לרגע במקום פחד להראות דבילית ולברוח ואז תראי שזה ממש בסדר


כמה ימים אחרי המסע השני שלי ( יומני היקר מרסל ) שהיה בערך באפריל. חלמתי עלייך. את ביקשת ממני ליצור איתך קשר. אבל אני חשבתי - היא תחשוב שאני מטורפת או דבילית - חולמת על מישהי בשם שירי בן דב שאני לא מכירה בכלל ויוצרת איתה קשר. ואני אפילו לא יודעת מה היתה הסיבה. יכול להיות שאת בקבוצה שלי, אולי? לא יודעת. זה עדיין מביך אותי שאני אפילו לא בדקתי/בודקת מה כתבת באתר. מה הדעות שלך. מה יכולה להיות הסיבה?!
ויכול להיות שזה סתם מקרי.
זה אומר לך משהו?

כשחוויתי לראשונה את התחושה המדהימה הזו של להיות כאן ועכשיו ושזה מקום מצויין, חשבתי שהגעתי.
ואח"כ הגיעו גם כל ה"מכרים" הנושנים ונדמה היה שמה שהרגשתי קודם היה תמים ולא ריאלי.

אני מביטה בדרך הזו שהיא כמו ספירלה.
אני סובבת בה כלפי מעלה ומכל עבר יש את כל השיעורים שלי כאן: אלו מלאי האור והעוצמה ואלו שמורכבים מהפחדים האפלים שלי.
כל פעם אני פוגשת אותם , את כולם,אבל ממקום יותר גבוה.

לפעמים מופיע: לרוץ אל עבר המכשולים והשמחות ולחבק אותם כאילו היו ילדנו האובד.
לפעמים: לשבת באש של כל מה שמופיע. ולא להשרף בה.
לפעמים: פשוט לחיות
לפעמים: להגיד תודה תודה תודה על כל מה שיש, קומפלט, כולל הכל.

אין כביש עוקף בחיים. אלא אם כן אנחנו רוצים לעקוף את החיים.

כן, ישנם מצבים שבהם אני חשה כך, אני חשה כמו רץ מול הרוח, שכל גופו חזק, מתאמץ ומאושר על כוחותיו, או כאילו אני נישאת על כנפי רוח גדולה ועפה, עפה, עפה, עם תחושת עוצמה ושמחה על שאני חיה.

לצערי, זה קורה לי לא בביתי, אלא עם חברים, במקום עבודה מסוים, במפגשים שונים.
עוד אין בי המקום שיידע להיות כזאת תמיד.

גם לי זה די חדש.
אני הייתי נוכחות, הוויה קטנה מאד בתוך עצמי,אם תשימי אגודל ואצבע מורה זו מול זו, את יודעת, כמו שעושים כדי לתאר משהו קטן? - כך הייתי אני בתוך גוף של אדם בוגר.
לא ידעתי מה אני רוצה, לא ידעתי שאני רוצה בכלל.
לא ידעתי שמותר לי לרצות.
ועוד יותר מזה- ואת זה אני עדיין לומדת - שמותר לי לא לרצות!

אז ישנם רגעים שהם אני בהוויתי המלאה, בתחושה שאני יכולה, יודעת, נמצאת, מלאת עוצמה טובה, כך שאפשר להתפשל וזה בסדר, אפשר לטעות וזה מצוין, ואפשר להצליח וזה - גדול!

אני חושבת גם שאחד הדברים שמפסיקים או מעמעמים את החוויה המלאה של 'כאן ועכשיו במלואי' או של 'לחיות באור' זה כשאנחנו רוצים עוד או מפחדים שזה יגמר.
הנכונות להיות עם כל מה שמופיע היא באמת קריטית. וזה לדעתי ברוב המקרים אימון של שנים, בסבלנות, ומדהים עד כמה תמיד אני מוצאת אפשרות להיות עם כל מה שמופיע עוד יותר מבעבר - בלי שיפוט, בלי התנגדות, בלי האחזות, בלי מיסוך של התחושות, בלי לברוח ובלי לריב עם הדברים. זה סוד גדול שאני לומדת כל פעם יותר ויותר לעומק. וזה מקור חיים.

והנה ציטוט ממקור לא ידוע שאתמול נתקלתי בו:
במשך זמן רב נדמה היה לי שהחיים עומדים להתחיל. החיים האמיתיים. אבל תמיד היו מכשולים בדרך - דברים שצריך להתגבר עליהם. ואחר כך החיים יתחילו. לבסוף הבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי."

אני מרגישה שעוד לא הגעתי הביתה.
יש בי רצון לקום ללכת, להשיל את עור הנחש, להקשיב לרצונות שלי.
אך יש לי הרגשה משונה לכשאגיע למקום חדש, במוקדם או במאוחר, "יתחיל לגרד"
ושוב אני ארצה לשנות להתכוונן, לאזן את החסר.
אני יודעת ש"במלואי" זה לא תלוי בכלל בחיצוני,זה הכל מצבים בחיים.
העבודה האמיתית זה כאן מתחת לאף קרוב ללב לנשמה,
אני נלחמת בהרבה תחבולות כדי לאזן
ממלאת את החסר בכל מיני שיטות,
אני מרגישה שלקראת כיפור מתרחש לו "בדק בית" בנפשי,
הרבה בדיקות ותהיות.
בעלי מציע לעשות מדיטציה, אבל זאת לא השפה שלי.
אשמח לקבל כמה טיפים,
מכל מלמדי השכלתי.
שתהיה לך שנת אור.

אני מרגיש כך ביחוד כשאני מתחיל משהו חדש. במקום שהכל אפשרי והאופטימיות לוקחת אותך לשמיים. כשמתקדמים הפרטים הקטנים והמכשולים שבדרך קצת מקשים לשמור על התחושה.

מאוד מעניין לשמוע חוויות של אחרים.

חוויית הלחיות באור שלי החלה בערך בגיל 24 לאחר שהוצאתי את עצמי (או יצאתי - רב הנסתר על הנגלה) מדכאון שנמשך עשור. אני מרגישה שאני חיה באור, עם עליות ומורדות, כבר כ-16 שנים. אני מודה על כך כל הזמן. זו מתנה גדולה וזה לא מובן מאליו.
באותה תקופה של היציאה מהאפלה הגדולה לא היו עדיין תרופות נגד דכאון מהסוגים הנפוצים כל כך בימינו.
לפעמים נדמה לי שהיה לי מזל גדול שעברתי את כל הקושי שעברתי ללא טיפול תרופתי (למרות שטוב שיש תרופות במקרים מסויימים) וללא עזרה מקצועית (וזו בהחלט לא המלצה - זה מאוד אינדבידואלי ואין בדרך כלל סיבה לא להעזר באנשים חכמים וטובים).

התחושה היא : הייתי בתופת ובשממה ובחידלון ובאפלה וביאוש ושרדתי. ואחר כך, ניתנה לי ההזדמנות ללמוד לחיות כמעט מבראשית. זה מאוד מחסן. אתה מפחד פחות מהמעמקים שלך, מהאפלה, מהצדדים הלא מקובלים חברתית וחושש פחות להראות טיפש, פגיע, עוצמתי, אפל. פחות אנרגיה מושקעת בהסתרה ובהעמדת פנים ואפשר פשוט להיות. וההקשבה פנימה מאפשרת ללכת על מה שנכון לנו גם אם זה נראה מטורף, לא הגיוני, מסוכן...
די לעכשיו

אני הרגשתי כך בעקבות הצלחה ממשהו ששאפתי ונאבקתי רבות להשיגו.
אני לא מדברת רק על גאווה בעצמי או על תחושה של ביטחון עצמי. אלא על ממש תחושה שאני אחת ויחידה, מדהימה ומיוחדת לטוב ולרע. מעין חסינות כזו. תחושה של שלווה פנימית ושאני שלמה מבפנים.
אני יכולה לומר שזה קרה רק בגלל שהקשבתי לאינטואיציות הכי הכי פנימיות שלי והלכתי עם משהו שאני מאוד מאמינה בו עד הסוף - וגם הצלחתי. ההצלחה היתה הדובדבן שבקצפת. אבל העובדה שהאינטואיציות שלי הדריכו אותי לחלוטין בדרך הזו - היא שגרמה לי להאמין שיש בי משהו פנימי שחזק מכל ספקולציה הגיונית, מהחברה, מהעולם.
התחושה של החסינות והשלמות האישית הגיעה בעקבות ההצלחה באותו מאבק, אבל הפכה למשהו הרבה יותר גדול מסתם תחושת אושר על הישג. וזה אגב טיפים, התחושה שכשאני מחוברת לעצמי לאינטואיציות שלי - אני יכולה להיות מאושרת גם אם הנסיבות/ החיים וכו' לא משהו.
אני אפילו זוכרת סיטואציה שבה הלכתי ברחוב בצהריי היום וחשבתי לעצמי על הסיפור של האם היהודיה שהגנה על תינוקיה התאומים בשעה שקבוצת מחבלים הכתה אותה ברחוב. הילדים והאם יצאו כמעט לא פגע. ככה כשהלכתי ברחוב, הרגשתי שגם אני כך. חסינה בפני אסונות. כלומר שאם הם יבואו אדע להתמודד.
אפילו חשבתי לכתוב אותה על מנת שאם בעתיד זה ייעלם, אזכור מה היתה ההרגשה אז, כשהחיבור לעצמי היה חזק כל כך.
אני מניחה שקוראים לזה הגשמה עצמית. משם זה בא לי.

התחושה הזו היתה מאוד מאוד חזקה למשך מס' חודשים בגיל 20. לאחר מס' חודשים היא החלה לדעוך ואז היא אבדה.
כל המוצא מתבקש להחזירה.
מובטחת הרבה אהבה בתמורה.

משמח לקרוא את כל התגובות שלכם .
רקפת, גילה, עודד, אפרסק ותמר- מנסה לחשוב על טיפים ולא עולה לי ברגע זה.. אני ודעת אם אני מסוגלת להדריך אחרים. אולי הדף הזה יהפוך לבלוג ואז יעלו על הכתב פה ושם כל מיני דברים
אולי בעצם טיפ אחד, רקפת, אפרופו "הבטחון העצמי שלי"- לא לפחד להראות דבילית, ללכת עם עצמך עד הסוף, עם המילים שאת אומרת ולהקשיב לעצמך כשאת אומרת אותם. אם את מרגישה דבילית פשוט תהיי שם עם התחושה הזאת לרגע במקום פחד להראות דבילית ולברוח ואז תראי שזה ממש בסדר. כי כולם כאלה לפעמים, אז עדיף להנות מזה.זה לא אומר שאת דבילית, אלא שאת יכולה להיות ממש דבילית לפעמים וזה אחלה.
אורה- תגובתך אכן מאששת את תחושותי, ותודה לך על כך. כל מילה בסלע. ברוכה הבאה לאתר.
דפנה- זה כמו להרגיש לאין חוץ ואין פנים, אין העולם שבחוץ או העולם שבפנים, שהכל אחד.כמו להרגיש שהידיים שלי, עם כל תנועה שלהן לשות ומעצבות את העולם, אפילו אם הן נוגעות רק באויר.אני מנחה שזר לא יבין זאת. לפחות אני מנסה.

שלום שירי, אני חדשה כאן ומדי פעם עולות תהיות לגבי התנהלות העניינים אפילו במקום פתוח כזה. מישהו באמת רוצה לשמוע?
בכל אופן - התשובה היא כן. מכירה בהחלט. כמובן שהמילון החווייתי של כל אחד שונה - אבל נראה לי שאנחנו מדברות על משהו דומה מאוד, בכל אופן. איזה יופי. בשבילי זה אכן לחיות באור, לחיות פשוט, לחיות מלא, לחיות שלם. בתוך זה יש אצלי הרבה אתגרים ויש גוונים ובני גוונים ויש תקופות שהאור דועך או שיש אפלה או ערפל. תקופות החושך רבות ערך מבחינתי ומנסיוני - לא פחות מאלו המוארות. אח! - כמה מוזרים החיים. ויפים.

אני לא מבינה על מה אתם מדברים, אך זה נשמע לי מאוד מסקרן. אפשר לקבל הסבר למתקשים ?

_גמנירוצה!
שירי, יש לך טיפים?_

אולי תעבירי סדנא לאנשים , למשל כמוני, שנמצאים לא כאן לא עכשיו ולא במלואי? (שם, אמש, בחלקי? וואלה, זה ממש אני כשחושבים על זה)
אבל ברצינות - אני מקנאה וחושבת שאת מדהימה שהגעת להוויה הזו ושאת מצהירה לעולם את זה! אפשר הדרכה?

שירי, יש לך טיפים?
טיפי אחד בטוח יש לשירי, תוצאה של האנרגיה במילואה (-;

> ברונית מזהה ומאחלת שנה נהדרת מלאה בכל טוב! <

גמנירוצה!
שירי, יש לך טיפים?

זה קרה לי מספר מועט של פעמים, ואני מאוד מתגעגע... רק שכיום זה נראה יותר ויותר רחוק מהישג יד.

מעולם לא הרגשתי כך. נהפוך הוא, אני תמיד דואגת להשאר בצל, להתחבא, שלא יבחינו בי. כשראיתי אותך בפארק הירדן נפעמתי מכמות הבטחון העצמי המוצדק שיש בך. חשבתי לעצמי בקנאה שלא יזיק לי לנכס קצת מזה לעצמי. אז איך את עושה את זה?

אני מבינה.
זה קרה לי לפני כמה חודשים.
בהנאה. ושנטובה.

לא חווה את זה באופן קבוע, אבל יש ניצוצות שמאירים מידי פעם.
אני מחכה ליום שזה זהיה המצב הטבעי שלי. אולי זה בא עם הגיל.
ואני מבינה על מה את מדברת, אני חושבת.

_וואו...נשמע מעניין, אבל לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
תוכלי לפרט עוד?_
גמני

לאחרונה התחלתי להופיע בעולם במלואי.
זה כמו לחיות באור... ואולי זה בעצם זה.

וואו...נשמע מעניין, אבל לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
תוכלי לפרט עוד?

נדמה לי שאני מבינה על מה את מדברת, משהו כמו "העוצמה שבי"?!
מן תחושה של אמונה בעצמך והרגשה שאלוהים או אפילו כל העולם הולך איתך? תחושה של בטחון עצום?
תחושה של "הכל בסדר ותמיד יהיה"? תחושה של "מי יכול עלי"?

• יש איזו סיבה לתחושת המסיבה? קרו לך דברים טובים לאחרונה? שתפי אותנו...

לי זה קורה כשאני עומדת על דעתי.

רציתי לשתף אתכם במשהו שעובר עלי לאחרונה. משהו טוב. משהו נפלא. לאחרונה התחלתי להופיע בעולם במלואי. אולי בעצם זה תמיד היה ככה, אלא שלאחרונה התחלתי להרגיש בזה ולהיות שם לגמרי בלי רגשות אשם ומבלי לפחד. שוב אין אני פוחדת מהעוצמה שבי וזה מדהים. החיים נעשים מדהימים פתאום פי אלף.
אני רוצה לדעת אם יש כאן אנשים שמזדהים או יכולים להבין על מה אני מדברת . זה כמו לחיות באור... ואולי זה בעצם זה. אני יודעת שיהיו כאן אנשים שיחשבו שהתחרפנתי אבל הם פחות מעניינים אותי ברגע זה. אלה מתבקשים לא להגיב אלא אם כן זה חזק מהם. אני מחפשת אנשים אשר חווים תחושות דומות.