[u]מה קורה שבעניי האמא, באופן שלם מוותרת קצת על עצמה[/u]

יקרה, נשמע לי שאת בשלב די התחלתי של ההורות?
זה בסדר לוותר על עצמך לזמן מסוים, אני חושבת.
יש זמנים מיוחדים שבהם נדרש משהו מיוחד. כמו כשיש תינוק.
וזה חוזר. את יכולה לחזור. וגם הזוגיות והכל. קצת סבלנות לקושי שלכם @}

ומה קורה שבעניי האמא, באופן שלם מוותרת קצת על עצמה... כמו לא להשאיר את התינוק לבכות לבד אפילו שמתעורר הרבה בלילה אלה לגשת אליו .והאמרה "על תרגילי אותו לידיים"...ושוב בעניי האמא באופן אוהב ושלם לא מאמינה בשיטה הזאת של חינוך ולעומת הבן זוג....שכן מעוניין בחינוך יותר קשה....הזוגיות... האם בכלל קיימת..........?

הגעתי בעקבות גריין. אז מה באמת עם נויה?

דיון מעניין היה פה,
לא התפתח
נשארתי סקרנית, מה קרה עם נויה?! :-) [ההפכה להיות אושית באופן :-D]

[u]תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי[/u]
באמת רציתי להציע את זה בתור מוקש מאוד רציני בסיפור הזה...

תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי טוענת שאנשים מחפשים עקביות (consistency) בין מה שהם עושים לבין מה שהם חושבים שהם צריכים לעשות.

נויה
אני קוראת אותך במס' דפים באתר ורואה שאת ניצבת על פרשת דרכים.
את מתלבטת, את שואלת את עצמך שאלות, את מנסה לבחון את עצמך (דרכנו).....
אני מעריכה מאד את הנקודה בה את נמצאת וגם את היכולת והרצון שלך לבוא ולהתעמת עם עצמך ועם המציאות שיצרת בחייך.
מתשובותיך ותגובותיך אני רואה שקשה לך עם חלק מהאמירות כאן בפורום, אבל האם לא לצורך כך באת אלינו?
אישית היה לי נעים יותר אם היית משתדלת לרסן מעט אמירות תוקפניות, אבל גם אם אינך עושה זאת שאלותיך עדיין ראויות להישאל בעיני.

מה שאני בעצם מנסה לאמר לך הוא שכולנו התחלנו בנקודה רחוקה מאד מזו שאנו נמצאים בה כיום. אם תשוטטי לך באתר ותקראי דפים ישנים תראי שרבים מאיתנו שאלנו שאלות דומות בתחילת הדרך. ההבדל היחידי בינך לבין ותיקי האתר הוא הזמן. אני בטוחה שבעוד 3 שנים גם את תשמעי אחרת לגמרי. יש ל"באופן" מן תכונה כזו קצת "סרטנית" שברגע שהוא נוטע בך זרע אחד קטן הוא מתחיל לפתח גרורות ולחדור לכל תחום בחיים ולבסוף משתלט עליך לחלוטין. חכי ותיראי.

את ובן זוגך מתמודדים כיום בשלל בעיות בתחומים שונים של החיים. חלקם משותפים לכם כזוג וחלקם קשורים לבינכם וחלקם פרטיים שלכם (ואני מכירה רק את הצד שלך כי בעלך לא כותב באתר) כרגע זו אולי נראת כמו משימה ענקית שאין לך מושג כיצד לתקוף אותה אבל ההמלצה שלי היא לבחור תחום אחד קטנטן ולהתחיל בו. זה יכול להיות משהו משני לחלוטין כמו צורת הבילוי עם בנך אחה"צ או הדרך בה את מקריאה לו סיפור או מה תכיני לארוחת הערב. אבל הצלחה אחת גוררת אחריה הצלחות נוספות ונושא אחד מוביל מאליו לנושא אחר. נסי ואני מקוה שתצליחי.

אגב למרות סיגנונך האגרסיבי לעיתים אני מבטיחה לך שאני ושאר משתתפי האתר מסוגלים להכיל אותך ואת שאלותיך והתלבטויותיך. אין לך שום יכולת לפגוע בנו. המשיכי לשאול ונמשיך לענות, ליעץ ולשאול אותך שאלות קשות בחזרה. השינוי כבר פה. הוא כבר קורה. רק אל תפסיקי.

בקי
אולי את פשוט לא אוהבת להיות לבד, או לא מפיקה מעצמך שום הנאה שהיא רק שלך, ולכן הפתרון הזה מתאים לך.
אני לא פודה מילדי שום דבר, אני אמא שלו גם כשאני בעבודה, בסרט, או סתם עם עצמי. את כל רשימת ה"מגיע לי" שפירטת, אני משמיעה לעתים מזומנות, ואמנם אי אפשר לקרוא לי אמא מסופקת, אבל המצב שאת מתארת מבעית אותי אלפי מונים. אז ממך אזכה לתואר "אגואיסטית", ויתכן שיש בזה דבר מה, אבל אני חושבת שקצת אגואיזם, בכל אחד, היא תכונה מאוזנת ובריאה. את מבינה, אני פשוט שואבת סיפוק מעוד דברים חוץ מסיפוק צרכיו המיידים של הילד שלי 24 שעות ביממה. ואני לא מצליחה להשתכנע שויתור על הצרכים שלי, באופן טוטאלי כמו שאת מתארת, ושכנוע עצמי [b]שקרי[/b] (בעיני) שהנתינה שלי היא היא הסיפוק העליון שמבטל את כל הצרכים האחרים, ובמיוחד את הזוגיות שלי, לא כהורים, סתם כבני זוג, שני אנשים שיכולים להביט אחד על השני ולראות עוד משהו חוץ מ"אמא של" או "אבא של". הלוואי שהייתי חשה פחות אשמה על הצרכים שלי, אבל זה למדור אחר.

בקי , כל מילה בסלע !!!

לדעתי [po]הד בר ניסן[/po] שם את האצבע על הנקודה הכי צורמת גם מבחינתי. האגואיזם.
רובנו גודלנו ע"י הורים אגואיסטים שהעדיפו את עצמם על פנינו. אגב גילה, "פולניות" היא שיא האגואיזם בעיני כי אין בה ראיה של הזולת.
רבים מאיתנו (ההורים של היום) מסתובבים בעולם בתחושה של "מגיע לי" כפיצוי על השנים שהן גדלנו בבית תחת שילטונם של הורים ומורים שלא ראו ולא שמעו אותנו. את "המגיע לי" הזה אנחנו פודים כיום מילדנו באופנים שונים.
"מגיע לי לפתח קריירה ולהגשים את עצמי"
"אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה קשה מגיע לי היום להנות ולחיות ברמת חיים סבירה"
"מגיע לי כמה שעות ביום להיפגש עם אנשים מבוגרים"
"מגיע לי לנוח אחרי כל היום הזה..."
"מגיע לנו גם זמן לעצמנו כזוג"
וכו'...
לא שאני יוצאת נגד המשפטים האלו ודומיהם אבל אני בהחלט שמה תג מחיר על כל אחד מהם ולרוב מי שמשלם את המחיר הוא הילד או הזוגיות המשותפת.
משפטי המגיע לי האלו לא מביאים אושר או סיפוק אמיתי. הם בעיקר כיסוי לחוסר היכולת שלנו כבוגרים להתמודד עם התיסכול והבדידות שלנו.
כשעושים את השינוי (מי שמעז) ומשנים את סידרי העדיפויות מגלים שלהרוויח פחות זה דווקא משחרר, שלהיות עם הילדים בבית ולא לעשות "זמן איכות" אלא סתם להשתעממם יחד או לחוד זה הרבה יותר נעים ומענין מאשר לשבת בישיבות "חשובות".
שלפעמים להרפות מהאגואיזם שלנו ולתת את עצמנו לזולת יכול להיות פי אלף יותר מספק וממלא.

ולסיום אני רק אומר שכשאני נמצאת עם ילדי, וחבריהם, וחברַי ובן זוגי האהוב אני מרגישה הכי אגואיסטית בעולם כי אז אני מוקפת בכל כך הרבה אהבה ונתינה ובזמנים האלו אני אוהבת את עצמי ואת מי שגדלתי להיות הכי הכי בעולם.

יש דברים שהורים לא צריכים לנסות לקבל דווקא מהילדים שלהם, כי זה פוגע בשני הצדדים: קבלה, אישור, הערכה. למשל, אפשר לשמוע המון פעמים הורים אומרים לילדים משהו, ואז מוסיפים "בסדר?" כאילו שהם צריכים שהילד יאשר את האמירה שלהם. אבל הילד לא מסוגל לאשר או לא. זה גדול עליו. זה גדול גם על מבוגרים אחרים, בדרך כלל. אני חושבת שוויניקוט ועמית מדברים נגד הורות כזאת, נגד הורים שכל-כך זקוקים לאישור עד שהם מנסים לקבל אותו מילדיהם.

אני מסכימה שלא טוב להורים לחפש אישור אצל ילדיהם או לחשוש מחוסר-אישור מצידם. אבל זה עדיין לא אומר שצריך להקפיד ללכת איתם ראש-בראש מדי פעם בשם "הצבת גבולות", או לא להתחשב בהם בשם "הנבדלות" או "המימוש העצמי". זה מטעה להציג את הדברים כאילו יש רק שתי אפשרויות: או לעשות מה שהילד רוצה ושההורים יוותרו, או לעשות מה שההורים רוצים ושהילד יוותר. כמעט תמיד, כשפותחים את הראש מגלים [b]אינספור[/b] דרכים לעשות כל דבר, ובחלק מהן בכלל לא מתקיימת סתירה בין מה שההורים רוצים לבין מה שהילד רוצה.

אני חושבת שהוא מדבר על "תסמונת האימא הפולנייה"..

_יש הורים שהדימוי העצמי שלהם כה נמוך, שאינם מרגישים שיש מקום במשפחה גם להם כבני אדם. הם
מוותרים על זכותם כהורים להנות, להרגיש מסופקים. הם יהיו מוכנים לסבול יחס
בוטה מצד ילדיהם, ויוותרו על צרכים אישיים._

רציתי להתייחס אל החלק הזה בציטוט הזה שהבאת.
לא כל כך ברור לי על סמך מה נכתבו הדברים האלה.

ברור שלהיות הורה זה לוותר על הרבה דברים, החל משינה ושעות פנאי, ועד לויתורים חומריים (נגיד: החודש צריך לקנות נעליים לילדים, אז אני אקנה לי בחודש הבא כי אנחנו קצת לחוצים בכסף עכשיו).

אבל מה הקשר אל דימוי עצמי נמוך? אם אני מוותרת על צרכים שלי, לפחות זמנית, למען הילדים שלי,
אני רואה את זה כמשהו טבעי, מתסכל לפעמים, ולפעמים מתסכל מאוד, אבל טבעי. זה לא פוגם כהוא זה בדימוי העצמי שלי, אולי דווקא מחזק אותו.


ובאשר לנכונות לקבל יחס בוטה מצד הילדים - אני ממש לא מבינה מה זה קשור.
הורים מחנכים את הילדים שלהם או לפחות אמורים לחנך אותם להתנהג בכבוד ובנימוס אל כל אחד, כולל ההורים.
וכמו שלילדים יש התפרצויות כעס וכדו', גם להורים יש. אבל אלה הדברים החריגים, ולא הכלל.

זהו בינתיים.

[u]אין מה לחפש את הגבולות או ליצור אותם באופן מלאכותי, הם קיימים[/u]

הד, אני כבר שנתיים ומשהו מחפשת גבולות :) ואת המקום המדויק שלהם. לא יותר מידי שם ולא שם.

שעתיים עם הילד בכל יום זה מעט. אבל כמה זה מספיק?
ואם אני ארבע שעות, זה מספיק?
ומי אמר שלעבוד עד חמש זו בחירה? לרוב זה כורח. צריך לחיות ממשהו.

[b]נכון מאוד[/b]
אם תקראי את המאמר הוא חושב בדיוק כמוך, הנה, אני מביאה ציטוט:



הורים נמצאים פחות ופחות עם ילדיהם. במחקר, שנערך ב5891- באוניברסיטת
מרילנד שבארה"ב, נמצא, שהורים מבלים בממוצע רק שבע-עשרה שעות בשבוע עם
ילדיהם בהשוואה לשלושים שעות ב5691-! כלומר, בשלושים שנה הצטמצמה השהות
הממוצעת השבועית של הורים עם ילדיהם בכחצי! במחקרים אחרים התגלה, שהזמן
הכולל שהורים וילדים מבלים ביחד - בין אם הם מקדישים תשומת-לב ישירה אלה
לאלה, ובין אם לאו - ירד בדור אחד ב04%-! כמה דקות ביום מקדיש הורה לשיחה
עם ילדיו? לא יותר מעשר דקות, ובדרך כלל גם פחות מזה .

אחת הסיבות לכך היא, שהורים שוהים כיום יותר זמן בעבודה. החברה התחרותית של
ימינו דורשת מעובדיה להצטיין ולהתקדם. כדי לשרוד בעולם-העסקים האכזר,
ההשקעה שעובד נדרש להשקיע כדי להצליח בעבודתו, היא מעבר לשעות-העבודה
הרגילות. עולם העבודה תובע התמסרות מלאה, פיזית ורגשית, שבאה על חשבון
ההתמסרות למשפחה. כשאנחנו עסוקים מעל הראש בעבודה, איננו יכולים להשקיע
בהורות, ולכן גם לא נצליח להנות ממנה.

הרעיון, שמספיקות בערב כמה דקות טובות "זמן איכות", עם הילד, אינו נכון,
לדעתי, לא מבחינת צרכי הילד ולא מבחינת צרכי ההורה. צרכיו של הילד לא יכולים
להיקבע לפי לוח הזמנים של ההורה. ילדים מתקשרים איתנו - מספרים, בוכים,
שמחים, מתלבטים - לא מתי שנוח לנו, באותן דקות מועטות של חסד שאנו מתפנים
אליהם. ילדים מתקשרים עם המבוגר כשהם במצב רגשי מתאים: או כשמשהו מציק
להם, וזה לא קורה בדיוק בשעה שאנו שואלים אותם; או כשהם חווים חוויה מיטיבה
ומרגישים צורך לשתף את מי שנמצא בסביבתם.

יתרה מזאת, קשה להאמין שהורה, אם או אב, החוזר מותש מעבודתו, יכול באמת
להתפנות להקשיב לילדו. כשהורים חוזרים בערב מרוטי-עצבים מהעבודה, הם
מחפשים בדרך כלל שקט תעשייתי. הם יתקשו להתפנות לעשייה איכותית משמעותית
עם ילדיהם. פעמים רבות הילדים מסתגרים בחדרם דווקא כאשר ההורה מגיע הביתה.
הם חוששים מ"התנפלות" ההורה עליהם, כשהוא מנסה לקיים בעצבנות ובלחץ את
חובתו ה"איכותית": להטיף מוסר, לחנך, לסחוט בכוח וידוי על "איד היה היום
בבית-הספר" ואפילו לכפות משחק משותף.

מאת הפסיכולוג חיים עמית.
כתובת
http://learn.snunit.k12.il/galim/horut/upload/.person/seminar1.html

הבעיה שאני רואה בדברים כאלה
היא שבדרך כלל האנשים מפרשים את זה כך:
"אם טוב לי לעבוד עד 5 בכל יום ולבלות עם הילד שלי שעתיים של זמן איכות, זה טוב גם לילד, כי אני צריך להיות הורה שטוב לו. אם טוב לי לתת בקבוק במקום להניק, אז זה טוב גם לילד שלי, כי טוב לו שטוב לי."
ולא לכך התכוון המשורר.
מאמרים כאלה צריך להראות בצורה מאוד סלקטיבית לאנשים מאוד מסוימים.
כי בחברה שלנו רוב ההורים הם אגואיסטים מספיק בלי שיהיה להם טיעון תאורטי להתפאר בו על האגואיזם שלהם.

אני מאוד מאמין בלהיות הורים שטוב להם.
היכולת לחיות עם הילד בהרמוניה, להתיחס אליו בכבוד ולהשקיע מחשבה בהמנעות מעימותים - מעלה את אכות חיינו להרגשתי.
[b]חשיבות העמדת הגבולות לילד דרך הביטוי האישי של האם[/b]
המשפט הזה הינו לקוי לדעתי משום שהוא שם את הדגש במקום הלא נכון. אני הייתי מנסח אותו אחרת:
הביטוי האישי של האם חשוב - ומתוך כך באופן בלתי נמנע יועמדו גבולות לילד.
אין מה לחפש את הגבולות או ליצור אותם באופן מלאכותי, הם קיימים.

עוד ציטוט
מעניין לציין שעל פי ממצאים שפורסמו לאחרונה בארה"ב, *עבודה טובה מגוננת על
האשה מבחינה פסיכולוגית[b]. [/b]לנשים עובדות, השואבות סיפוק ממשרותיהן, קל יותר
להתמודד עם גידול הילדים*. ....


יש הורים שהדימוי העצמי שלהם כה נמוך, שאינם מרגישים שיש מקום במשפחה גם להם כבני אדם. הם
מוותרים על זכותם כהורים להנות, להרגיש מסופקים. הם יהיו מוכנים לסבול יחס
בוטה מצד ילדיהם, ויוותרו על צרכים אישיים. נשים בעיקר מתמסרות כליל לצרכי
הילד ומזניחות את עצמן. עד מהרה הן מגלות כי מאגריהן הרגשיים נשחקו, כיוון שלא
דאגו לעצמן. במצבים קיצוניים מגיע ההורה עד דיכאון - הרגשת ריקנות פנימית כה
גדולה, עד שאינו מסוגל למלא את האחר - הילדים.

ציטוט 1
וויניקוט (1791), הפסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר הילדים הנודע, מדבר על 'אס מספיק
טובה', לעומת 'אם טובה מדי'. התיאוריה של וויניקוט מסבירה את חשיבות העמדת
הגבולות לילד דרך הביטוי האישי של האם. 'אם מספיק טובה' היא אם, שערה
למיקצב הפנימי של תינוקה; שיודעת לקרוא את שפת הבכי שלו - האם זה בכי של
רעב, לחץ או עייפות; שיודעת להיענות לצרכיו המשתנים. יחד עם זאת, '*אם מספיק
טובה' היא גם זו שמתסכלת את התינוק[b]; [/b]שאינה מתמסרת לו ללא גבולות*; שמלמדת
אותו, בתהליכי האינטראקציה, [b]שגם היא קיימת[/b], שיש לה צרכים, ושכדי לחיות בצוותא
צריכים התחשבות הדדית. לעומת זאת, 'אם טובה מדי', שמתמסרת לילד ללא גבול,
שלא מרפה, שלא נותנת מרחב-מחייה להתנסות ולחוויות, [b]יכולה להזיק לילד[/b]. הילד
עלול לסבול בהתפתחותו מקשיים בתקשורת עם הסביבה. התינוק יגדל כצל של אימו,
ולא תוכל להתפתח אצלו זהות אישית אותנטית. אם, המתמסרת בצורה מוחלטת לתינוק
גורמת להתגברות פנטזיית התינוק, שהוא יצר את העולם. לא יווצרו אצלו גבולות בין
הפנטזיה למציאות, בין ה"אני" וה"אחר".

היי
מה דעתכם על המאמר הזה של הפסיכולוג חיים עמית?
http://learn.snunit.k12.il/galim/horut/upload/.person/seminar1.html