^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזדהה עם חלק מהנאמר כאן ...
ואפשר גם עיר וגם מושב

__אז רוצה לספר שהדברים מסתדרים מעבר לציפיות שלי.
מצאנו חברים ממש מהר, גם לי וגם לקטנה, אחהצ וארוחות משותפות.__
מתלבטת כיף לשמוע ממש משמח, בהצלחה.

שמחת אותי !
חדשות מצויינות בפתח השנה החדשה

(בקרוב אצלינו...)

וואו מתלבטת, איזה כיף שחזרת לעדכן. ממש שמחה לשמוע שהסתדר לך!

רוצה לספר, חודש וחצי אחרי המעבר למושב.
שכלכך פחדתי וחששתי ממה יהיה ואיך, מלבד מבידוד ועוד ועוד.
אז רוצה לספר שהדברים מסתדרים מעבר לציפיות שלי.
מצאנו חברים ממש מהר, גם לי וגם לקטנה, אחהצ וארוחות משותפות.
גן מעולה, אנשים טובים, הילדה שלי נפתחה ופורחת 555
אין שיפוטיות, אין ביקורת וכולם ממש חברותיים.
אני ממש בטוב, ממש טוב לי, נזכרץ במי אני, זה חוזר לאט לאט, זה מה שהייתי צריכה.
שקט, חצר משלי, צמחים, אדמה, קישוטים למרפסת.
אפילו היחסים עם הגרוש טובים יותר.
ורק מתוך החרדתיות שלי, עולים פחדים-שלא יגמר, שלא יעלם לי כל הטוב הזה. שתמיד תמיד יסתדר לי ככה לטובה
אמן

העתקתי את עיקרי הדיון לדף חדש
גרושים מנקודת מבט הילדים

מקווה שזה אכן שם דף מתאים כך שיהיה זמין בחיפוש בעתיד.

אני מודה שאני עורכת ממש מתחילה, אז חויתי את עצמי גימלונית משהו, ולא הרגשתי בטוחה מספיק למחוק הודעות ב דף בלוג של מישהיא אחרת

אז, מתלבטת, תחליטי מה שאת רוצה לגבי הדף שלך:
להשאיר ככה, למחוק בעצמך את ההודעות שהעתקתי, או שאת רוצה שאני אמחק...

זה המקום שלך וחשוב לי שתרגישי בו בנוח @}
מקווה להמשך דיון פורה

כלומר הסדרי ראייה

הדף הסדרי ראיה נראה קצת קשור אבל לא בטוחה אם מספיק קשור (לא קראתי כאן מאוד לעומק).

מלכה, לרוב לא מעבירים בסוף, וחבל. יש גם הרבה אנשים שלא נכנסים לדפי בית, ואז הם לא ישתתפו בדיון, וגם זה חבל. אם הדיון מעניין אז לדעתי עדיף מראש לכתוב אותו בדף שמתאים לו, ואם לא ימצא עד הערב דף מתאים, אז לפתוח אחד. מקסימום נאחד דפים.

בדקתי ולא מצאתי דף מתאים
אני מזמינה בשמחה את הדיון לדף הבית שלי
וכשנסיים נסכים האם וכיצד לערוך כדי שיהיה זמין למחפשים בעתיד. נקודת המבט שלך, כל שבת שניה ניראית לי ממש חשובה...

אחכה עד הערב, אם יש התנגדות
ואם לא אעביר אלי
אשמח להמשיך את הדיון @}

מתלבטת,
את מוזמנת לבדוק אם יש דף מתאים קיים לדיון שהתפתח (על ידי הקלדת מילות חיפוש שמתאימות לדעתך, בחלון המתאים למעלה). אם מצאת משהו- כתבי פה את שם הדף, וגמד זריז יעביר.

היי, יקירות, אני בעלת הדף (חח)
אני שמחה על הדיון שהתפתח מאוד. וגם התעודדתי מהדברים האחרונים שנכתבו פה.
יחד עם זאת הדיון הופך לרעיוני ודיוני יותר, ופה בדף הספציפי, קיוויתי ליצר אוירה אישית יותר..
אז אשמח אם את ההמשך נעשה בדף אחר. ואצטרף בשמחה גם לדיון שם

לילדי יש הרבה חברים שהוריהם גרושים, וזה לא נראה בכלל טראומטי עבורם. אני חושבת שזה קשור לכך שההורים מתקשרים. במשפחה הכי מורכבת שאני מכירה (זוג של חברים של האיש שלי וחבר שלו-כלומר זוג והגרוש של האשה, וגרנו ממש בשכנות שנה) יש ׳בשרשרת׳ 5-6 הורים וכשבעה ילדים, והם נפגשים לחג המולד ופסחא ומדי פעם לחופשות כולם ביחד. למרות שטווח הגילאים ענק (הגדולה היתה בת יותר מעשרים ועם בן זוג כשהקטן היה תינוק), היתה תחושה חזקה של אחאות בין האחים, ולא תחושת חצי אח לא שייך.
בשתי משפחות של חברים שלנו שבהן המצב בין ההורים לא טוב, הילדים סובלים. ההורים לא מצאו דרך לתקשר, הגירושים היו מכוערים, אחד ההורים או שניהם מנסים למשוך את הילדים לצד שלהם כולל חיכוכים והכפשות, והמצב די מכוער, כולל ילדים שמסרבים להפגש עם אחד ההורים, או הפרדה בין האחים- חצי לה חצי לו

אז מנסיוני בתצפיות על גירושין המפתח לחיים טובים אחרי הגירושין עם ילדים הוא תיקשורת, כי אי אפשר להתנתק לגמרי בגלל הילדים. לכן חייבים למצוא את הדרך להיות איכפתיים במידה, להתגמש במידה, לדאוג שההסכם יהיה הוגן לשני הצדדים, ולהתחשב בטובת הילד (לדוגמא- מגורים של כל אחד מההורים במרחק שיהיה סביר לילד).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכירה מקרוב מאוד ילדים כאלה.
מכירה ילדות (כמה, לא אחת!) שגדלו ב-2 בתים. בתים טובים. והן מרגישות לא שאין להן בית, אלא להיפך: שיש להן יותר מבית אחד.
אני חושבת שמאוד מאוד חשוב הקשר עם הילד, התקשורת, הרגישות, הקירבה. זה קובע הרבה יותר מענין הגירושין.
אני מסכימה ככ עם מלכה: ההורים קובעים הכל: איפה גרים, איפה לומדים, מה קונים, מה אוכלים. השאלה מה מצב הילדים תלויה בהתנהלות ההורית בקשר שלהם עם הילדים ולא בהחלטה זו או אחרת.

ועוד דבר...

ממה שאני ראיתי ישנם ילדים שממש מרגישים שהפרידה בין ההורים הייתה לטןבתם ולרווחתם...

מהמפגש הלא מייצג שלי עם ילדים להורים גרושים, פגשתי כל מיני תגובות ששקפו תתחושות שונות:

התחושה של החמצה גדולה ומשאלה לאיחוד מחדש
התחושה של הקלה ורווחה גדולה
התחושה של בית חדש ומשפחה מורחבת
התחושה של פגיעה בשייכות ובבטחון
התחושה שאפשר לצאת ממצוקה גדולה וליצר מבנה אחר
התחושה של שמחה על הרחבת משפחה

וכו וכו

משערת שהיו כבר מספיק מחקרים איכותניים טובים
שמספרים על כך במבט נרחב יותר.

כל שבת שניה
קודם כל בחרת ניק יפיפה!!
ותודה על זה,
בהחלט עוזר לתקשורת...

לצערי, ממש קצרצרה בזמן
אבל הרגשתי ממש חייבת להשאיר פה סימן שקראתי
והדברים שלך ממש מעוררי מחשבה!!!

אני ממש אשמח שתעלי את הדברים מנקודת מבטך,
ואחזור להגיב בפירוט...

ו... בעלת הבית
תני רמז אם נוחה לך השיחה שהתפתחה אצלך בסלון או שנעבור עם הדיון הזה דירה...

מקווה שדבריי מתקבלים מתוך המקום שהם נאמרים ושאני לא מעליבה או פוגעת... אם כן אני ממש מתנצלת
אני מדברת מהלב ומאיכפתיות
אבל אם זה לא מתאים לכן עכשיו תגידו לי או תמחקו את הדיון או תעבירו אותו למקום אחר

ובכל זאת חייבת להגיד בצער רב,
שעדיין לא פגשתי ילד גירושים מבוגר שמאמין באמת ובתמים שההורים שלו ״עשו לו טובה״ שנפרדו. זה קטע של טינאייג׳רים בעיקר, והוא נוטה לעבור ברגע שאתה מבוגר ובעיקר כשיש לך משפחה.
שלא נדבר על החגים... שעכשיו נזכרתי... בעעע...
כולם קצת מצולקים ופעמים רבות באופנים דומים.
ממליצה לכן לראות תוכנית של ערוץ 1 ״סליחה על השאלה״ עם ילדים להורים גרושים. הזדהיתי שם עם הרבה מהדברים ואני חושבת שזה יכול להיות מאוד אינפורמיטיבי בשבילכן.

ושוב אני רוצה להגיד שלא באתי לחרוץ דעה או לרפות ידיים או להגיד שלהתגרש זה טעות ונזק לילדים וכו
לא יודעת מה המקרים אצלכם.
אצל ההורים שלי בהחלט טעות ונזק לילדים עד היום כולל.
מקווה שאצלכן לא ורוצה!! וכותבת כאן!! כדי לעזור שאצלכן זה לא יהיה ככה.

מלכה, עונה לך בינתיים פה ובעלת הדף ואת תחליטו אם רוצות להעביר או לא.
חשבתי על הדוגמאות שלך. בעצם אני מבינה מהן שאת אומרת - יש עניין של אחריות הורית, זה מעצם הגדרת התפקיד של ההורה, מחליטים, משפיעים, טועים... ואם הכל מתוך רצון בטובת הילד אז מה ההבדל בין גירושים ורילוקיישן.
אז מצד אחד נכון, אין הבדל.
מצד שני, כל ההבדל שבעולם.
כי זה בית. זה בסיס. זה יסוד. זה משהו שמתפרק לילד על הראש. לא יודעת על אילו גילאים מדובר אצלך, אבל בגיל שלי (3-4) זה היה קריטי. וגם - ראוי לציין לטובתכן ולרעת ההורים שלי - שהם לא הסתדרו, לא דיברו, לא נכנסו אחד לשני הביתה, היו במעין מלחמה קרה תמידית זה נגד זה, גרו רחוק אחד מהשני (קריטי לעניינים חברתיים) ועשו בערך את כל הטעויות האפשריות.
אני ממש מרגישה איך הדבר הזה מלווה אותי בכל יום ויום מחיי. כאילו זה לא העבר שלי אלא ההווה שלי. ההתמודדויות שלי בחיים בנושאים קריטיים - משפחה, מחויבות, זוגיות, אמון, ביטחון, בדידות, יכולת אהבה עצמית - אני רואה איך המון מהמוקשים האלה נטמנו שם.

זו אני, האלמונית. החלפתי ניק לבקשת מלכה כדי להקל על הזיהוי.
קודם כל אני רוצה לומר גם למלכה שוב וגם למתלבטת שלא באתי להעביר ביקורת על ההורים או האימהות אלא להציג את הפרספקטיבה של מי שעברה את זה כי נראה לי שהיא יכולה להיות חשובה למי שנמצא בתהליך ועוזרת למודעות ואולי, והכי חשוב, יכולה לעזור לילדים שלהם כרגע, שזו המשאת נפש שלי והמתנה העילאית שאני יכולה לתת להם מתוך הזדהות והבנה עם המצב שלהם.

מתלבטת, שאלת לגבי הבת בלי בית. גם מלכה היו שאלות. אתן קודם קצת רקע.
אנחנו שני אחים, בן ובת בהבדל של שנתיים. אחי הוא הבכור. ההורים שלנו ״חרקו״ עד שנפרדו כשאני הייתי בת 3-4 ואחי 5-6, והגט הסופי התקבל בערך שלוש שנים מאוחר יותר (בשלב שבו תכלס לשניהם כבר היו בני זוג).
ההורים נגררו בתחילת הקשר בין שתי ערים בארץ (מרחק של כשעה נסיעה ביניהם), ובסוף התהליך כל אחד מהם נשאר בעיר אחרת. בזמנו לא היה נהוג משמורת משותפת והיינו בחזקת אמא בעיר שהיא גרה בה כשאבא בא לבקר אותנו פעם בשבוע ולקחת אותנו לישון אצלו כל שבת שנייה ומחצית מכל החופשים.
אתן כבר יכולות לתאר לעצמכן איך חיי החברה שלנו נראו... (הפסדתי חצי מהכל תמיד, מסיבות כיתה, ימי הולדת תנועות נוער וכו׳, וכאמור גירושים לא היו נפוצים אז וזה פגע מאוד במעמד החברתי ובתחושת השייכות).
עוד דבר הוא שפעמים רבות זה לא שרוצים לקחת אותי ולהיות איתי, אלא רוצים ״לקחת את הילדים״ ו״להיות עם הילדים״. לפעמים הייתי צורחת שאני לא רוצה לנסוע, בעיקר בגיל קטן, והיו לוקחים אותי בכוח. למיטב זכרוני בלי לדבר או להסביר, פשוט לקחו אותי בוכה וצורחת.
במאמר לא מוסגר אציין שאחי היה ילד נוח ממני וזכה ליחס אחר ועל פניו משופר, ואני תמיד הרגשתי ״קשה״ ו״בעייתית״.

ועכשיו מרחיבה את עניין הבת-בלי-בית:
תוך פחות מחמש שנים לשני ההורים שלי היו בני זוג שהם התחתנו איתם ונשואים להם עד היום ויש להם איתם ילדים. וזה מה שאמרתי, שלהם - ההורים - שלקחו את ההחלטה לפרק את המשפחה שלנו, יש את הפריביליגיה להקים ולבנות להם תא משפחתי חדש וחלופי ושלם. לנו, הילדים, שלא בחרנו שום בחירה, אין את הפריביליגיה הזאת. ואנחנו תמיד חצויים: רגל כאן ורגל כאן. לא לגמרי חלק מהמשפחה הזו ולא לגמרי חלק מהמשפחה הזו.
עד היום אני לא יודעת לאן ואם אני שייכת, ולא יודעת מי המשפחה שלי. לא יודעת אפילו איך לקרוא לאחרים (אבא חורג? אחים? אחים למחצה?)
אפילו אחי, שלא הסתדרנו כילדים ויש בינינו גם הרבנ ובעיקר שהחוויה שלו בילדות היתה שונה לגמרי משלי תמיד אמר שהמשפחה שלנו זה הוא ואני וזהו.

עכשיו, ברור שההורים שלי לא השכילו לפעול במודעות בהמון תחומים, ובהחלט יש לי כעס עליהם למרות ההבנה.
פשוט לפעמים נראה לי שהפרידה היא שבר כל כך גדול לבני הזוג עצמם, שהם במובנים מסויימים כאילו מתרכזים בילד אבל בעצם מתרכזים בכאב שלהם ובשיקום שלהם, ואז ״הילד״ הוא יותר דימוי מאשר ילד אמיתי, והילד האמיתי נשאר בצד הדרך.

והאם תוכלי להבהיר - מה עזר לך כילדה (או מה לדעתך היה עוזר) במצב הנתון של גירושים?

פלוני אלמונית
אשמח להבין ממך. אמרת בת בלי בית.
למה התכוונת?
אני מאמינה שהמעברים מבית לבית הם בעייתים ומייצרים חוסר יציבות בילדי הגירושים.
אבל לא הצלחתי למנוע את זה.. הוא רצה חצי חצי וזהו.
מעבר לזה יש לה זוג הורים אוהב וקשוב, שיחסית מסתדרים ביניהם. לא קורה לה שום דבר לא נעים "מעל הראש".
כואב לי על הסגנון חיים הזה שנפל עליה, על כך שתמיד מישהו חסר ביום יום שלה, פעם אמא, פעם אבא.
אבל המעבר בתים, פשוט כואב לי הכי בשבילה...
אשמח להארה

מלכה,
חשוב לי להגיד קודם כל שממש לא קראתי את הדברים כביקורת. את אמא שאכפת לה וששואלת שאלות והלוואי שההורים שלי היו גם יותר שואלים. מצד שני אני עדיין בעקשנות חשוב לי להעביר את הצד של הילדים שהרבה פעמים נשכח וגם לציין שאני ממש לא בקטע של הילד מעל לכל (נגיד בדוגמה של הרילוקיישן לא בטוחה מה דעתי ואם היה נכון לחזור בשביל הילדה).
מציעה שנעביר את הדיון לדף שלך? כי אנירואה שזה נוגע לך אישית ויש לך הרבה שאלות ולא בטוח זה מתאים פה לבעלת הדף.
בזמן שתעשי את זה אני אחשוב על מה שכתבת ואיך לענות וגם אבחר ניק. נתראה שם מאוחר יותר (-:

פלונית אלמונית,
אני רוצה רגע להתייחס ולשאול לגבי הדברים מאירים שכתבת. חשוב לי להדגיש שאני חלילה לא באה לתקוף מולך, אלא לפתוח את הנושא לדיון ולהבין טוב יותר את עצמי ואת עמדתי בנושא

מקווה שהדברים יקראו באויר החיובית בה נכתבו @}

אני רוצה להפריד רגע בין 2 חלקים:

• ההחלטה על הגירושים עצמם
• אופן ההתנהלות בתוכם ולאחריהם במשך השנים

כתבת:
__המכאוב שלה נובע ישירות מהחלטה שההורים שלה לקחו
שזו אמירה מאוד עצמתית
לרגע אפילו כמעט ביצבצה לי ממנה האשמה
במישנהו יכולתי לראות אותה, נקייה, שלמה ותמימה... כמו אינסוף החלטות אחרות שהורים לוקחים ומשפיעות בדרך זו או אחרת על הילדים שלהם: לצאת לרילוקיישין או לפוסט דוק בחו"ל, לעבוד בהייטק כולל בשעות לא שעות, להתחנך בבית, להשקיע בפסנתר...

אני בכוונה מציגה קשת של החלטות
בכל אחת מהן יש רכיב של הורה שלוקח בחירה
ורכיב של ילד שסופג ממנה תוצאה
זו האחרונה יכולה להיות כרוכה באושר או במכאוב, וזה תלוי בכל מיני גורמים מסביב, שנינח להם, לעת עתה.

לגבי כל אחת מההחלטות הללו, אני רוצה לעשות את אותה ההפרדה שניסיתי להגדיר קודם:

• עצם ההחלטה
• ההתנהלות לאחריה

כי את ההחלטה ההורים לוקחים מנקודת מבטם
אני מקווה שכולם לוקחים בחשבון את טובת הילד ומקווים להיטיב עימו בצעדייהם, ככל שהם בוחרים בהם.

אבל אחר כך מגיע הילד בעצמו.
ואם השנים הוא גדל ואולי גם יודע להגיד בעצמו מה היא טובתו. על אף שזה עשוי להיות מבלבל, ולא קשה "לשטוף את המוח" לילד צעיר, באופן כזה שגם בבגרות הוא יצטרך עבודה עצמית, כנות והרבה הסכמה לכאוב כדי לברר מה היא אכן טובתו...

אני מתכוונת להגיד שאך טבעי הוא שהורים בוחרים. זו דרך העולם. השאלה היא מה קורה כשלילד לא נוח עם הבחירה שלהם. ולא תמיד המצב הוא הפיך, אפילו כמעט תמיד... לא.

דוגמא: זוג יצא לשליחות ציונית בחול, עם ילדה בת 4.
הילדה גדלה ובכיתה ב' כבר היה ברור שקשה לה מאוד מאוד להתאקלם, אז הם בחרו לוותר, לקצר את השליחות שנקבעה ל5 שנים ולחזור.

הם חזרו לישראל והילדה התחילה בכיתה ג'
היום היא מתבגרת.שמתקשה לסיים בגרויות. לדעתה, היא סובלת מקשיים לימודיים היות ופיספסה כיתה א ו-ב בישראל.

מה יש לנו כאן:
ילדה שהמכאוב שלה נובע מהחלטה שההורים שלה לקחו.
ואף שהבינו את המכאוב שלה, והסכימו לחזור לטובתה
היא עדיין לא הייתה ולא תהיה כאן בכיתה א'
ועדיין לא מתיישב לה האם כותבים אמא או אמה

(מקווה שלא יצאתי מגוחכת באתר של חנב"ים עם הדוגמא הזו. ניסיתי להביא דוגמא שיש בה כאב אבל ברור שכולם לטובת הילדה)

מה את חושבת על הילדה הזו?

אני לא באה להקטין את הכאב של בת להורים גרושים, חלילה, רק להבהיר שהכאב הזה מובנה בתפקיד ההורות...
למעשה ההורים בוחרים להביא ילד לעולם
והשאלה האם הוא בוחר להגיע לכאן מאוד פילוסופית...

וואיי, יצא לי ארוך ואני לא בטוחה שהצלחתי להעביר משהו... נאלצת לשלוח בלי לקרוא, אחזור אחר כך

פלונית אלמונית יקרה,
בתור מתגרשת בעתיד (או למעשה כבר בהווה )
הדעה שלך מאוד יקרה וחשובה לי.

אני רואה בה הזדמנות באמת להבין את הדברים מנקודת מבטך, שהיא מאירה ומדוייקת, לאור הניסיון האישי שלך, ו... גם הוותק.

אני מודה לך על הדברים שכתבת,
קראתי אותם שוב, ושוב, ושוב
אני ממש אשמח שהדיאלוג הזה ימשיך,
ואם תבחרי לך כינוי - זה רק יתרום לטובת הענין.

מתלבטת יקרה,
רוצה לתרום לך מניסיוני כבת להורים גרושים.
מקווה שלא יתלהמו עליי... אבל אני מדברת מדם לבי ורוצה להעביר את הצד שלי.
דבר ראשון - את צודקת. הבת שלך תחווה מחסור, חריגות ושוני. אמנם היום, לאור ריבוי מקרי הגירושים, הרבה פחות מאשר בזמני (אחי ואני היינו היחידים עם הורים גרושים ברדיוס של קילומטרים על גבי קילומטרים).
ובניגוד לדוגמאות שניתנו פה, של הזיהום וכו, המכאוב שלה נובע ישירות מהחלטה שההורים שלה לקחו.
עכשיו אני לא אומרת שום דבר על נכונות ההחלטה הזו, ורוצה להאמין שהיא נלקחה בכובד ראש ובטוחה שהילדה היתה המחשבותייך.
מה קורה לפעמים? מה חשוב לי לחדד?
שאין לה צד בעניין. היא לא מחליטה. דברים קורים לה.
היא עוברת מבית לבית כי אתם בחרתם בכך. לא היא.
היא נולדה לאבא ולאמא האלה כי הם רצו בכך ובחרו בכך. לא היא.
לא מדובר על ״לפצות״ אותה על החסר כי אי אפשר.
אני רק מדברת על מודעות. מודעות לכך שהמצב הזה נכפה עליה, ו-כן, הוא נכפה עליה כתוצאה מהחלטה שההורים שלה לקחו.
זה לא אומר שהיא לא אהובה, ושלא יוכל להיות לה טוב, וכולי. אני לא יודעת. יודעת להעיד על עצמי: אני בת בלי בית. והתחושה שלי לפעמים היתה כאילו אני שק של תפוחי אדמה שזורקים אותו ממקום למקום.
ברור שזה לא חייב להיות ככה.
אבל אני חושבת שהרבה פעמים הורים עסוקים בטרדות (המוצדקות!) וחיכוכי משמורת כלכלה וכו, שהעניין הזה של הילדים נשכח. הם הופכים לנתון אינפורמטיבי.
אני פשוט רוצה להאיר זרקור על זה שלפעמים כאילו מתעסקים בילד והילד נשכח בדרך.
אני מניחה שלפי הדברים שלך את בתודעה וחשוב לך ואני חושבת שהמודעות שלך פה היא חשובה מאוד ויכולה לעזור, לא בקטע של ייסורי מצפון אלא בקטע של להבין שהילדה עומדת במצב מסויים מתוך בחירה שלכם והבחירה הזו יכולה לגרום לה למצוקה.
ועוד דבר שחשוב לי להגיד:
ההורים - שמקבלים את ההחלטה להתגרש - יכולים להתחיל מחדש. יכול להיות להם פרק ב׳ ותהיה להם משפחה חדשה ושלמה, עם ילדים ואבא ואמא.
ילדי הגרושים אף פעם לא יכולים להתחיל מחדש. הם תמיד הילדים של האבא הזה והאמא הזאת.
חשוב לזכור.
לא כדי לצער אותך חס וחלילה אני אומרת את הדברים. פשוט אולי זו זווית מהצד של הילדים שאני שומעת ומכירה מהרבה נוספים חוץ ממני.

מלכה, כתבתי, והכל נמחק, ואז נכנסתי שוב, וכתבת כל מה שנמחק לי! כולל הנשימה! ועוד יותר מזה. אז תודה!

כתבתי גם שאני מכירה ילדים שסובלים מזה שהוריהם לא נפרדים, וגם ילדים יחידים שמאושרים מכך שהם יחידים.
בכל מקרה, המצב הוא שלילדה שלך יש אמא ובית והיא מטופלת היטב, וכנראה יהיו לה חיות, ויש לה אבא ובית והיא מטופלת היטב, ויש לה חיות. זה מצב ממש טוב! היא מרגישה אהובה, וזה העיקר.

__אני במרדף מתמשך כדי לייצר לה סביבה ומציאות שאין בהם שום חוסר
תעצרי כאן @}

הרצון הזה משותף להרבה הורים: נשואים, גרושים, יחידנים ואחרים.
המון אימהות בכל העולם מנסות לייצר לביתן __סביבה ומציאות שאין בה שום מחסור אבל... הן לא תצלחנה. לעולם, הילדות תכלול שמחה וכאב, פחד ואהבה, בדידות ותקווה.

ההבנה הזו לרגע מפחידה. מצערת.
הילדה שלי תחווה מחסור?! אוי.
ואני לא אוכל למנוע אותו ממנה?! אוי ואבוי.

אבל ברגע השני היא משחררת. מרגיעה.
הילדה שלי תחווה מחסור? מסתבר...
ואני לא אוכל למנוע אותו ממנה? לא. וזה גם לא התפקיד שלי.
אני יכולה להיות שם איתה ולצידה, לעזור לה לפתח כלים שיקלו עליה את ההתמודדות, לתמוך, להקל, לחבק...
זו המהות של אמא @}

תחשבי כמה ילדים בעולם סובלים ממחסור: מחלות קשות ל"ע, עוני, רעב, ועוד.
תחשבי איזה מחסור חווים, לעיתים, ילדים הכי נורמטיבים סביבנו: קושי חברתי, לימודי, התפתחות מוטורית כזו או אחרת, התפתחות שפתית.

לבת שלי היה זיהום. עשרה ימי אישפוז.
היא חוותה מחסור בבית. בעיטוף. במקום המוכר לה.
יכולתי למנוע את זה ממנה?
לצערי לא.
מה כן? יכולתי להיות איתה כמה שיותר, להשאיר אותה לבד במינימום של המינימום, להניק אותה בשפע...
ואז, בתוך המחסור בבית היא חוותה שפע בנוכחות הורית.

אני מקווה שלא מייגעת, אני בכוונה מדגימה
כי פתאום זה ניראה לי ברור שילדים חווים מחסור. תמיד. זה פשוט קורה, במינון כזה או אחר...

אז ממש כדאי להשתחרר מהמירדף הזה, כלשונך
לנשום עמוק
לזכור ולהאמין: אני מניחה שלא בחרת להפיל על ביתך מחסור מתוך רצון לפגוע בה. חלילה.
מכלול נסיבות הוביל אותה לגדול במצב כזה. היא תחווה מחסור מסוג זה או אחר, מסתבר, ותרווה שפע של איכויות אחרות. לדןגמא עכשיו מדבריך עולה שאת מתקרבת לטבע אז מסתבר שהיא תחווה שפע של צמחים, לדוגמא, או בעלי חיים. וזה מהממם...

מקווה שהייתי ברורה ושהדברים יפתחו בך צוהר...

__איך היא הייתה אם החיים שלה היו נורמליים
נשמע שיש לה חיים נורמליים לגמרי של ילדה להורים גרושים

עוברים עלי ימים קשים יותר.. אני מרגישה שאני בקושי רואה את הילדה שלי.
היא כל הזמן עוברת מבית לבית.
למה זה מגיע לי, למה זה מגיע לה לחיות ככה?
קצת רחמים עצמיים לעכשיו.
אנחנו נעבור לגור בקרוב בבית החדש, והיא תהיה בו רק חצי מהזמן.
וקשה לי עם הלבד הזה שהוא אני והיא.
איך זה משפיע לה על האופי? ואיך היא היתה אם החיים שלה היו נורמליים?
קשה לי לפעמים לראות זוגות שלמים, עם ילדים קטנים. אני מרגישה כאילו באתי מכוכב אחר, מסרט אחר, מחיים אחרים.
אני במרדף מתמשך כדי לייצר לה סביבה ומציאות שאין בהם שום חוסר-רגשי, רוחני, חומרי, חברתי
אבל עדין יש חוסר.
והחיים שלה מחולקים לשניים.
בית עם אמא בית עם אבא

כמה שינויים קשים.
באמת.
אני בשביל לעבור מדירה לדירה באותה עיר נכנסת לסירה רגשית.
ואני עוברת דירות בקצב.
עם ילדים קטנים.
וכמו אצלך ואצל רובינו - לא ממש מבחירה.
כלומר תלוי איך מסתכלים על זה.
אבל בהחלט זה כמעט לרוב מאילוץ.
מילא היינו עוברות בגלל קריירה זוהרת.
הו, כמה מרגש והוליווידי.
בתכלס אנחנו עוברות דירה כי המשפחה גדלה או התפרקה או אין לנו מספיק כסף או צריכות עזרה מקרובים שיהיו קרובים, או בעל דירה שעולה על העצבים, או בן של בעל דירה שרוצה לגור בדירה שהפכה עבורך לבית והנה גם הוא ממשיך במסורת וכמו אביו עולה לך על העצבים.
וכל הדרכים מובילות לרומא - אולי בסרטים
במציאות אנחנו עוברות דירה כי חרא.
ואין ברירה.
אבל אפילו חרא הוא מזון זבובים.
אז מה לנו כי נלין.
כל דלת שנסגרת פותחת חלון חשמלי או משהו.
בקיצור יש דברים טובים גם בתוך שינויים שנכפים עלינו
תמיד יש גם דברים טובים

אני אגב צריכה לעבור דירה עוד שניה ורבע ועוד לא מצאתי ולא חתמתי ועוד לא דיברתי על הליך חיפוש הדירה והעצבים הרופפים שהדבר הזה גורם לנו

אז, יהיה באמת ב ס ד ר במעבר החדש.
יהיה לכן כיף.
וטוב.
ומרענן.
ולפעמים עצוב ומחמיץ ומבאס.
ככה זה. ממש ממש ככה טוב ורע ובאמצע יחד.
ובסהכ הכללי יהיה טוב.
בדרכ זה ככה.
לא יודעת למה, אבל מנסיוני אלוהים מכוון את הדברים ככה שהם מסתדרים.

בהצלחה במקום החדש

מטיילת בשכונת ילדותי, בית הורי שחזרתי אליו, לפני שנתיים וחצי, פרודה עם תינוקת בת חצי שנה.
לא חשבתי שאשאר שם כלכך הרבה זמן. אבל הזמן עבר ונמשך והיה לא נוח, וכן נוח והנה שנתיים וחצי עברו להן כך. בזמן הזה חוויתי את הבורגנות העירונית שכלכך נחרדתי ממנה לפני.והתרגלתי אליה. לנגישות, לגני השעשועים, לגן במרחק הליכה, פגישות אקראיות בשכונה, המכולת הקרובה, הרופא, בית המרקחת, מאפיה, סנדלר, ועוד ועוד.
אז טיילנו היום אני והקטנה, ולעצמי זה הרגיש כמו סיבוב פרידה, מהשגרה הנוכחית, ומעוד שלב בחיי שנשאר מאחור.

פלוני אלמונית הריונית
תודה על דבריך, ובהחלט צריכה ללמוד שמותר לטעות וששום דבר תהומי לא יקרה.
קארי ירוקה
כן אני ניידת, ויש לי חברות בעיר ובהחלט אוכל להנות מכל העולמות. בונה על אירוחים של החברות והילדים בחצר החדשה שלי.
מתרגשת מהנוכחות המחודשת לבע"ח בבית. מטיפול בגינה, מלשתול ולהשקות, מלעשן סיגריה של סוף יום בחצר שלי, במקום בגינה הציבורית מתחת לבניין חחחחח
לשאלתך. דווקא הקורונה והסגר שהיה, דחפו אותי חזק יותר החוצה מהעיר.
אשאל אותך-מה במושב מושך אותך, כתבת שממש רצית למצוא בית במושב. ולמה הקורונה משנה את זה? איך העיר מספקת אותך בתקופה הזאת? ולמה את חושבת שבמושב זה לא יקרה?

חתמתי על החוזה היום בערב, עשיתי סיבוב נוסף בבית, וראיתי את הפוטנציאל הגלום בו שוב.
יחד עם זאת, עדיין שומרת לעצמי את זהזכות לטעות ולתקן. וזה מרגיע את הכיווצים בבטן. ודוווקא אחרי הסיבוב הנוסף היום, שהיה בערב הפעם, מרגישה רגועה יותר. הכל בסדר, אומרת לעצמי, הכל יהיה בסדר.

היי,
רק רציתי לכתוב שאני מאוד מזדהה עם הדברים שאת כותבת! כמובן מפן אחר של התמודדות עם מציאות דומה.
קודם כל ארצה לחזק אותך ולשלוח לך המון המון בהצלחה (לפני שאשתף בהתלבטות ובכאב שלי) אני בטוחה שהמושב יביא איתו רוח ואוויר חדש למפרשים שלך ושל ביתך - תרתי משמע.
תתעוררו לבקרים נעימים וטובים ותהיו מוקפות ביותר טבע ושקט מאשר בעיר וגם ביותר מרווח לפעילויות וטיולים.
כל היתר הוא הזדמנות - הזדמנות להכיר, להסתקרן, להתעניין והזדמנות להשתלב בחברה אחרת בלי כמובן למחוק את מה שהיה עד כה בעיר (בנימה זאת אשאל, את עם רכב? תוכלי להתנייד? ישנו מעגל חברתי חביב ונעים כעת בעיר שתשמרי איתו על קשר?) וכך תוכלי גם לנסות לנהל חיים של "מכל העולמות" במהלך השבוע להנות מחיי המושב ואולי בסופ"שים לארח טיפה חברים או משפחה מהעיר.
אני פחות בעד הדעה שבמושב "כל משפחה לעצמה" ויוכלה להעיד חד וחלק שההיפך הוא הנכון.
אני גרה עם בן זוגי (שהוא כבר בעלי מספר חודשים) בעיר ואין לנו מושג אפילו איך קוראים לשכנים. במקרה הזה אין לנו ילדים ואנו גרים בבניין של זוגות צעירים ללא (חוץ מדירה אחת של מישהי מבוגרת ונחמדה מאוד) וחוץ מ"היי" מאולץ אין לנו שום שיח או שיתוף עם השכנים.
האינטרקציה הדלילה והיחידה שאני מגיעה אליה איכשהו למרות שאני מאוד אוהבת אנשים היא בגינת הכלבים וגם שם יש המון תחרותיות וביקורת והמון שיחות מעיקות על עבודה והישגים (רוב האנשים עובדים בעבודות טכנולוגיות וכו'). לעומת זאת במושב או ביישוב יש פחות אנשים וזו עובדה ולכן כל קשר תופס יותר משקל ומשמעות..אלא אם כן מדובר באנשים מיזנטרופיים שלא רוצים שום אינטרקציה או קשר שאת זה יש בכל מקום.
אני רוצה בשלב זה של הסיפור להזדהות מעט ולהגיד שלפני כמה ימים מצאתי סוף סוף בית במושב בדיוק כפי שרציתי - מרווח גדול עם גינה ובאיזו רנעים שקט ונגיש וקרוב לרכבת וברגע האחרון אפילו לפני שהלכנו לראות ולהרגיש את המקום - חטפתי רגליים קרות וביטלתי את כל העסק. אני נוטה לחשוש משינויים אך זה היה יותר מידי עבורי... הרגשתי שזה פשוט לא הזמן המתאים ועוד בתקופת הקורונה בכלל - ביטלנו ירח דבש קטן שתיכננו, שמנו איקס על תכניות של טיולים ארוכים ומרוחקים, הצטמצמנו מאוד ביציאות ובשיטוטים גם אם אפשר לשמור וכו' פשוט כי ההרגשה היא ש"אפשר אך מסוכן" ופחדתי שמעבר למושב "יסגור" יותר את האופציות של "החיים בחוץ" עבורי..
אני רואה את הפוסט שלך כהזדמנות לעצור ולשנום ולהבין מה אני ובעלי רוצים (שאגב הוא זורם מאוד ופתוח לכל אופציה) והאם כדאי באמת להמשיך את החיים בעיר בה הכל נגיש ומיידי -כרגע- ובעתיד הלא רחוק כשהשגרה תחזור ותהיה יותר נגישה לעבור למושב? אני מרגישה כמו חסך כזה...
משתפת אותך בהתלבטויות שלי דרכך, אשמח לדעת מה את חושבת...
קארי <3

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאחלת לך המון בהצלחה והתחלות חדשות משמחות! (-:
רק אגיד על ההבנה האישית שלי על תחושות בטן, בדרך כלל כשהבטן מתקווצת זה כן איתות כזה שיכול להעיד על חוסר דיוק אפילו למקום ספציפי אז כן הייתי בוחנת את המסר של התחושות בטן עם הזמן, אבל גם התנועה והתזוזה ברגע של קריאה פנימית כזו היא התקדמות טובה ומשחררת שכיף שהיא מגיעה ומביאה את השלב הבא.
מה שאני אומרת, זה שגם אם הבחירה תתברר כלא מדוייקת זו לא תהיה טעות גדולה כי תוכלי לבחון וללמוד מה הצעד הבא ושום אסון תהומי לא יקרה, תמיד תוכלי לחזור לחוף מבטחים, אז הניחי לפחדים ולכי עם מה שהחיים מביאים לך

תודה יקרות.
אמשיך לעדכן פה על קורות המעבר הזה, זה עוזר לי.
בינתיים מתחילה להתרגש לקראת המעבר
ולצפות ולשמוח
ומוכנה לקחת סיכון/סיכוי שהבית הזה הוא רק עוד מדרגה או שלב לקראת הדבר הטוב הבא..

איזה יופי!!!
אני כל כך שמחה בשבילך!!!
מקווה שזו תהיה התחלה חדשה, הצלחה חדשה, והזדמנות מופלאה בשביל לתת לעצמך לנסות, להיזכר, לגלות

בכל אופן, תרשמי בפינה קטנה בצד: יכול להיות שזה שהמעבר ממש יצליח, יכול להיות שפחות. יכול להיות שזה יהיה בגלל שאת גרושה, וסיכוי גבוה שבלי קשר לזה. תזכרי שיש גם זוגות שעוברים ממושב למושב למושב, לפעמים, עד שמוצאים את במקום שמתאים להם בו.

__הלוואי שאחזור לכפר וארגיש התעוררות מחודשת של עצמי, שאזהה בעצמי דברים אהובים מפעם

שימלאו משאלות ליבך לטובה. אמן.

שיהיה לך בשעה טובה !

תמשיכי לתת לעצמך הזדמנות כל פעם מחדש !

בהצלחה!

החלטתי ללכת על זה, אני חותמת על החוזה.
הבטן שלי התהפכה כל היום, המוח לא עצר כבר יומיים. אבל החלטתי, שעם כל חוסר השלמות עם הבית הזה ועם כל הפחדים, אני עושה את הצעד.
לא רוצה לחכות יותר, רוצה לצאת לעצמאות, לחוות מחדש את עצמי בלבד, בטריטוריה משלי.
מדי פעם יש דקירת חשש או ספק. החלטתי פשוט לתת לראש מנוחה, אני עושה את זה וזהו. יהיה מה שיהיה.
בא לי להיות מופתעת לטובה.

הי מלכה
תודה על התגובה מעוררת המחשבה.
זה באמת מעניין, כי אני ממש לא אוהבת את המילה גרושה, ומשתדלת להמנע מלהגדיר את עצמי ככה איפה שלא צריך..
ובאמת, פה שמתי את זה בכותרת.
למה? כי רציתי שהכותרת תתאר את הקושי שלי..
גרושה, לבד, עם ילדה קטנה, במושב כזה, שיש מצב שאהיה בו ה"גרושה" היחידה.
אני ממש רוצה חברה, קהילה מחבקת לי ולילדה שלי,
אם הייתי יודעת בודאות שזה יתקיים שם, אז אני מניחה שכלל לא הייתי מתלבטת..או אולי כמעט בכלל..

ואם תשאלי מי אני עכשיו?
זו שאלת התקופה שלי, מתעסקת בזה הרבה
אין לי מושג
רוצה לגלות מחדש
המגורים אצל ההורים גרמו לי להתנתקות מעצמי
כל התהליך גירושין הזה
החיים בעיר
העדר בע"ח בחיי ופרטיות וחצר משלי ואוטונומיה משלי..
הלוואי שלא השתניתי, הלוואי שאחזור לכפר וארגיש התעוררות מחודשת של עצמי, שאזהה בעצמי דברים אהובים מפעם.
אולי באמת עם כל החששות, שווה לי לתת לעצמי הזדמנות, לנסות, להיזכר, לגלות

היי, יקרה
אני (עדיין) לא גרושה, אבל בדיוק הנושא עלה בשיחה עם המטפלת שלי.

אם אני אשאל אותך: מתלבטת, מי את?
מה תעני?
תסתבכי? תתפתלי?
אז אני אחזור ואשאל: מי היית לפני שנשאת? ספרי לי עליך... ומי היית בנישואיך? ומי את כעת?

את לא נעלמת/השתנית בתוך רצף האירועים הללו, כמו שאותה ילדה הי זו שהולכת לגן וליסודי ולחטיבה, ויסלחו לי בוגרי החינוך הביתי על הדוגמא.

מה?! אותה ילדה נכנסה לגן ויצאה מהחטיבה?
כן. בהחלט. ברור. זו אותה הילדה: האופי, האישיות, המבנה הבסיסי. כמובן שבמהלך הדרך הזו היא צברה חויות, התנסויות, השכילה, בגרה, ועדיין זו היא

עכשיו, נחזור אלינו.
יש לנו נטיה להגדיר את עצמנו דרך משקפיים חברתיות. כאילו "אני גרושה" היא מישהיא אחרת לגמרי מ"אני"
ובמציאות זה ממש לא כך.

אני זו אני זו אני זו אני זו אני
@} @} @} @}

למה זה קפץ בי מול הדברים שלך?
כי כתבת
__אז ידעתי מי אני
__כל הזמן זה היה ברור לי

אבל כשזה מגיע, הפחד מציף ומתעתע.
ואני רוצה רגע לעצור, לחבק אותך, ולומר:
להרבה אנשים הפחד מגיע כשהרגל פסיעה מהחלום.
זה עשוי להיות קשור להטבעות עם האם מגיע לי טוב, ואפשר לחפור בזה בכל מיני כיוונים.
אבל מה שאני רוצה להדגיש, זה שבגלל שאת גרושה, את חושבת שההתלבטות היא בגלל שאת גרושה. אבל זה לא חייב להיות כך.
את לא חייבת לעשות את ההצמדה הזו. את יכולה פשוט להתלבט. לברר אם את בטוחה שזה נכון לך, או לכן.

באופן אישי, לי, כקוראת מהצד, מאוד בהיר שהמושב מרגיש לך המקום שלך, והפחד הוא... פחד. פחד משינוי. מהצלחה. מהישגים. אין לי מושג... תחשבי על זה...

למען הסר ספק, אני אגיד את זה: אני בעדך ולטובתך
תראי אם משהו בדברים מועיל או מקדם אותך
ואם לא... תשחררי. זה לא חייב להיות קשור אליך.אם זה לא מתאים לך/ מה שרצית לשמוע...

את יכולה גם לנסות לדייק כדי שאדע מה יכול לתמוך בך עכשיו

מאז שהתגרשתי, וחזרתי להורים שגרים בעיר במרכז, אנינחולמת לחזור למושב.
עד שהתגרשתי חייתי במושב עם בן זוגי כמעט עשור. הייתי מורגלת בשקט, במרחב, בטיולים לשדה, גידלנו סוגים שונים של בע"ח מתרנגולים וברווזים ועד סוסה.
אחרי שנפרדנו, ואני עם ילדה בת חצי שנה, עברתי להורים שלי, שגרים בעיר במרכז. עברתי שנתיים מאתגרות מאוד מאוד, של חזרה להורים ולעיר וגעגועים לכל הבית הקסום הזה שנשאר מאחור. ולחיי המושב. אז ידעתי מי אני.
כל פעם שהייתי באה לאסוף ממנו את הילדה, צביטת קינאה היתה מכאיבה לי. על החלום שלי לגדל את הילדה בטבע, עם חיות וחופש תנועה. שהתרחק ממני ונשבר. שנתיים וחצי לקח לי, כדי להגיע למצב כלכלי יציב כדי שאוכל להשכיר בית משלי.
כל הזמן הזה היה לי ברור שזה יהיה במושב.
והנה הגיע הרגע, אני לקראת חתימה על חוזה, על בית חביב במושב במרכז, ואני רועדת מפחד, הבטן מתהפכת, מלאה לבטים וחששות.
מפחדת מבידוד חברתי לילדה שלי,כי במושב זה יותר כל משפחה לעצמה. מפחדת מסטיגמות או נידוי כי ההורים גרושים...( פחות נפוץ במושבים האלה.)
מפחדת שהיא תיפגע בגלל בחירה מוטעית שלי.
מפחדת לטעות, להצטער, שיהיה קשה, שיהיה עצוב, שיהיה מאכזב ועוד מלא מחשבות שליליות..
האם אנימעדיין רוצה לחיות במושב? אולי השנתים וחצי האלה הרגילו אותי לחיי העיר.
אני ממש במשבר, אשמח לתובנות או אפילו שאלות הכוונה.
אם יש לכן כוח