גם אני פה, מקשיבה, ונוכחת (גם כאמא חדשה במקצוע- יש לי בן שמתקרב ל7 חודשים). אשמח גם בעתיד לשתף בחוויות ותהיות השונות.

לכי על זה

<מקשיבה>

איך זה יכול להיות שהדף הזה כל כך ריק ?
רק לי קשה להיות אמא?
ברור שלא אבל אם כך איפה אתן האימהות שקשה להן
סילחו לי אבל אני חייבת להתלונן קצת

אומרים שצער גידול בנים זה משהו קצוב. זתומרת תהיה לך אותה הכמות בין אם תביאי אחד או עשרה.
לא מרגישה שזה נכון, אבל יש בזה כמה נקודות אמת שאני מצליחה לראות.

פעם שמעתי, שאתה מתרגל להיות הורה כשאתה שוכח איך זה היה לפני
חס וחלילה! לא רק שאני זוכרת, אני גם מתגעגעת ומעריכה את התקופה הזו. אבל כמו שאני מתגעגעת לתקופת הרווקות. געגוע מתוק ולא עצוב כזה.

מאוד מזדהה עם מה שכתבת, שנה קודם
איזה יופי שהדף רוענן!

טוב, אז אתמול הרדמתי את בני בן השנתיים, ובעודו מנומנם התעטשתי...
הוא סובב ראשו לכיווני ולחש בקול חלש: "לביאות אימא"... התעלפתי...

אולי אפשר להחיות את הדף הזה בשאלה שלי,

כל פעם מחדש , אני חושבת כמה זה קשה לי להיות אמא, ושאולי בכלל אני לא בנויה לזה.....

רציתי להיות אמא, רציתי להביא ילד לעולם אולי אפילו יותר מאחד, חיכיתי לו כמה שנים, ואחר כך 9 חודשים ו הוא בא.

היום אחרי שנתיים וחצי, עדיין קשה לי, אנילא מבינה איך עוד לא עברתי את השלב הזה, אולי אני מצפה למשהו שלא קיים, אולי אני מתוכנתת כל כך גרוע שלא משנה כמה עבודה עצמית אני עושה(גם עם עזרה) שזה פשוט לא יילך.?...

ושאולי עדיף לעצור כאן ולוותר ולעשות הכי טוב שאפשר עם אחד- שמבחינתי מה שאני עושה לא משהו.
(בקרב חברותי- אני נחשבת אמא מאוד משקיעה, מניקה, איתו "בבית", לינה משפחתית, בלי חיתולים/חיתולי בד, קשב, המון הכלה, תשומת לב, מתן כבוד, חופש מאמינה בו וביכולתיו, מאפשרת לו מרחב).

(בדיוק היום אמרתי לאיש שלי, כל כך קשה לנו איתו איך נסתדר עם שניים???)

אני מרגישה אחרי כל פעם שקורה משהו שקשה לי להכלה כשקשה לי להבין, כשיש תקופה קשה, גם אם היא נמשכת רק כמה שעות שזה גדול עלי , שאני לא מתמודדת כמו שהייתי רוצה, כמו שאני מצפה מעצמי, כמו שאולי אמהות אחרות שטובות בזה ממני היו עושות.

גם כשטוב והכל זורם נהדר קשה לי לחשוב על אח/ות לפעוט המקסים שלי. האמת אני רוצה בשבילו ולא רוצה בשבילי.

פעם שמעתי, שאתה מתרגל להיות הורה כשאתה שוכח איך זה היה לפני, אני לא שוכחת, ואפילו חושבת לעצמי, שאם הייתי מסוגלת להביא את עצמי למקום שאני נמצאת בו היום (לגמרי בזכות תמרון לא מתכחשת) , הייתי יכולה למצות אותו כל כך אחרת להגיע רחוק יותר מהר יותר..., אולי אני טועה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על זה אחרת מעבר לעובדה,שאני יודעת, שאני אוהבת אותו. אבל גם שהחיים לפני מבחינת זמן פנוי חסרים לי, מבחינת הפחות הרבה פחות אחריות שהיתה לי-

ואלי עוד מחשבות יגיעו בהמשך.

אשמח לתגובות/ דעות/ מחשבות/ תמיכה..

"אני", את עדיין איתנו?
מה לעשות בדף הזה?

אף פעם לא הייתי מהילדות האלה שרוצות להיות אמא או להתחתן. אמרתי שאני אאמץ את אלא שלא רוצים.
גדלתי ולמדתי מקרוב את הקסם שילדים מהלכים עלי ובכל זאת לא יכולתי להגיד בביטחון שזה מה שאני רוצה.
לפעמים במעשה אהבה אני יכולה להרגיש את הנשמות שמתדפקות ורוצות לעבור דרכי. רוצה לפעמים ולא . מוקפת בילדים בכל הגדלים אוהבת ומאהבת על ידם. מפוקחת לגבי העונג והקושי.
במשך השנים היו מסביבי נשים בוגרות ממני שלא הפכו לאמהות בגופן (כי בנשמתן הן ועוד איך ממות רציניות) והן הפכו למין מקום להתבוננות ולמידה עבורי. הפחד הכי גדול שלי הוא מה יקרה אם אתחרט , האם אחוש ריקנות? סוג של מוות...?
בכל מקרה מה שקרה הוא שכולן הפנו עורף לתפקיד שהועדתי להן כמין מודלים לחיקוי...וילדו, התעברו , הופרו או מנסות....
למה אני כותבת? כי בא לי לשמוע משהו מנשים שבחרו לא להרות - דבר מאד לא נפוץ בארצנו ובכל זאת קורה בודאי
אם יש כאן כאלה שמוכנות לחלוק אשמח

למה זה שייך? אולי לאחד?

אולי המעגליות הזאת של :
זה אני זה הוא , אלה חלקים שלי או שלו הם החלק הכי מאתגר בלהיות הורה (או בן זוג) בלהיות בקשר אינטימי . עצם העובדה שאת יכולה לראות שלפעמים זו את ולפעמים הוא היא המון .

אז הנה, יש לך הזדמנות ואחלה מורה... לכי אחריו...

מאיפה להתחיל ?מלהיות אימא שלי ? מהלהיות אימא לעצמי ? או מלהיות אימא של ....?מהי מידת האחריות שעלי לקחת על השלושה ?במי עלי לטפל קודם ? מקצת השאלות שמעסיקות אותי בחודשים האחרונים . יותר נכון החודשים שבאו אחרי הלידה .

יש לי משפחה מקסימה , ילד מדהים , בן זוג אוהד ותומך אבל יש לי גם את הקול בפנים שמשחית, שלא נותן לי מנוחה .שלא מפסיק להגיד שכמה שאני עושה לא מספיק , ש-רגע מה אני בעצם עושה? חוזרת על דברים שהורי עשו אימא , אבא , מתנגדת לחזור אחרי דפוסי התנהגות שלהם ? שאני מנסה לחיות את חיי בשקט מנסה לגלות בדיוק כמו הילד שלי מה קורה כאן , להסתגל, לטעות , לפול ולקום, כל פעם מחדש או שאולי אני פשוט לא מעכלת שהחיים השתנו .

אני מסתכלת על א' הילד שלי . הוא כל כך הוא , אדם מקסים , נשמה טהורה, אין לו את ההתחשבנויות עם האחרים , הוא פשוט משחק כשהוא רוצה , בוכה כשלא טוב לו , צוחק כשהוא משועשע , בלי פילטרים , בלי הנחות, בלי התחבטויות, פשוט הוא . ואני יושבת בצד, מסתכלת ומקנאה וקולטת ש-רגע אולי אני הורסת לו את זה כי מה , מה קורה עם הסביבה שלו , הוא נפגש עם חברים ממצה ועובר הלאה, הולך לו לחקור את העולם שמסביבו. ואני בפנים בוכה לעצמי כי נראה לי שהוא שונה , פחות רוצה בחברת ילדים. והוא מסתכל עלי מהפינה שלו וצוחק, כאילו אומר לי אימא עזבי שטויות, יש לי גם את זה, פשוט כרגע אני מעדיף משהו אחר ואני אימא הרי לא צריך לרצות אף אחד לא? ככה את רוצה לחנך אותי , בזה את מאמינה לא ?

ואני מנהלת את השיחה הזו ביני לבין עצמי וקולטת שזו בכלל לא העצבות שלו או המצב שלו - זו ההעצבות שלי , כי אני לא מצליחה לחקור את העולם ככה בלי לדפוק חשבון מי ייעלב ומי לא , כי אני לא מצליחה להיות עסוקה בשלי במפגש עם אחרים כי אני או בעצם הילד המופלא הזה שלי בא להראות לי , לשקף עבורי מציאות אחרת, עוד שיעורים שאני צריכה לעבור כך או אחרת . והדמעות נאגרות בגרון, ואני באמת תוהה איך אני יכולה להיות אימא טובה לו, כשאני עדיין מתקשה להיות אימא טובה לעצמי?