תגידו, נראה לכן שאם אני מגדלת בבית שפע בנים והם "זוכים" לראות את אמא שלהם מחורפנת לגמרי, נעה בין מצבי רוח קיצוניים, יוצאת מכליה וכו' וכו', אז יום אחד בעתיד, הם יראו יותר הבנה כלפי הנשים שלהן בתקופה הזו של אחרי לידה ?!?!! (מנסה למצוא נחמה כלשהי למצבנו )

^+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+^

..אין איך להסביר בכלל. זו נקודת המוצא. כמו שאנחנו לא יכולנו להבין מה זה להיות אמא אחרי לידה לפני שנהיינו כאלה.

יחסית בעלי מבין את דרישות ההנקה ממני, אבל גם זה בטח בתוקף לעוד שבועיים.

*איך עושים סדר מה לדרוש איך מבקשים?*
כל כך הרבה נעשה לבד כי ככה זה (אני לא אעיר אותו לגרעפס או החלפה אם אני כבר ממילא ישנה קל ומניקה וכו. אבל כן בשביל להביא מים לבכורה. לא יוצאת מהפוך!).

אין מה לעשות, יש באמת תינוקות כאלה, שהתחלת החיים שלהם מאד קשה, זה מתיש ולפעמים נראה לנו שאולי זה משהו שאנחנו עושים אבל היום אני מבינה יותר ויותר שזה משהו שהם באים איתו. אולי תוכלי להעביר אותה למנשא על הגב שיפנה אותך קצת יותר אבל זה באמת באמת באמת נורא נורא תובעני ותשתדלי לא להשוות את עצמך לאף אחת כי יש תינוקות אחרים נוחים שהרבה יותר קלים בגידול... (אצלנו אחד התאומים היה תינוק מאתגר שכזה שכאילו לא הבין שבא איתו עוד תינוק שגם בו צריך לטפל... בעלי ניסה לעודד אותי שעדיף שהם יהיו מאתגרים בהתחלה ומתוקים בהמשך )

תודה
אני כבר התאוששתי מהלידה, אני כבר מספיק זמן אחרי, וכבר חזקה (וכל פעם שמחה בזה מחדש כי היה לי הריון עייף מאוד וקשה לסחיבה, והתאוששות לא קלה מהלידה). אבל באמת שההנקה שואבת כוחות, וגם השינה הזו, הלא שלימה עם תינוקת חבוקה וחצי התעוררות מדי פעם. ובמיוחד עם תינוקת כל כך חסרת מנוחה כשלי. תינוקת שלא ישנה ורק בידים. לא היה לי דבר כזה, ממש קשה להניח אותה, כל הזמן מנשא או ידים, והגוף שלי עייף, ואני עייפה.
אתמול הרגשתי על סף התמוטטות כבר כי היא לא הפסיקה לילל ולרצות לינוק (אולי קפיצת גדילה?), והגדולים גם בחופש, והם צברו הרבה יותר מדי שעות מסך אתמול, הרבה יותר ממה שאני מרשה בדרך כלל לצערי. כשבעלי חזר הביתה אתמול שמתי לו את התינוקת בידים והתיישבתי לאכול. כבר הייתי על סף דמעות. מקווה שהיום יהיה קל יותר.

חופשת לידה זה צמד מילים שלא מתחברות בכלל... הזוי ומתעתע. אני באמת מרגישה ורואה איך הטיפול בתינוק קטן דורש הרבה מהזמן שלי ומהאנרגיות שלי. מעבר לכל זה ההנקה היא ממש עבודה נוספת מבחינת הגוף וחוץ מכל זה עוד צריך להתאושש מהלידה....

רק רציתי לומר שהדף הזה ממש עזר לי
היה לי שבוע קשה ולקחתי את זה לגמרי למקום הסובייקטיבי של כמה אני חלשה, וכמה תמיד הכל קשה לי, וכמה אני לא מספיקה, ולא מצליחה, ולא שווה, והבית שלי הפוך, מלוכלך, וכולם פה מוזנחים.
והדף הזה עזר לי להסיט את הכיוון למקום קצת אובייקטיבי. שזה באמת קשה, ואובייקטיבית יש לי תינוקת דורשנית וחסרת מנוחה, ואובייקטיבית קשה לטפל בכמה ילדים במקביל+ לתפעל בית
ואם אני בחופשת לידה זה לא אומר בכללל שיש לי מלא זמן לעשות כל מה שבא לי+ שהבית יהיה מצוחצח, מאורגן והאוכל מבושל.
אז תודה לכל מי שהשתפכה פה במשך השנים.

_הם לא מבינים שעם כל שלוק מוצצים ממך קלוריות של אנרגיה,_
טינג
הפלת לי אסימון
(כאילו שלא ידעתי את זה בעצמי שזה כך)
למה לפעמים אני עייפה כל כך בלי שעשיתי הרבה ואפילו אם ישנתי יחסית בלילה
ובודאי אם כן עשיתי ביום שישי הרגשתי בערב ממוטטת, בישלתי ניקיתי (מעט), החזקתי הרבה על הידים והנקתי. זה גמר אותי לגמרי.

_הצורך לשתות או להשתין שסיפוקו נדחה ונדחה._
או הו, ועוד איך. גם עם תינוק גדול, ואפילו עם ילד, אגב.

תודה. התמיכה הזו עוזרת. כי אני מרגישה רע עם עצמי

גברים חושבים שהנקה, מאחר שהיא נעשית בישיבה (או בשכיבה), היא מנוחה. הנקת שעות = ישבת על התחת שלך שעות = נחת שעות. הם לא מבינים שעם כל שלוק מוצצים ממך קלוריות של אנרגיה, פשוטו כמשמעו, לא משנה כמה יסבירו להם (וזה עוד לפני מצוקות קטנות שמתלוות לפעמים להנקות ארוכות של תינוקות קטנטנים, כמו הצורך לשתות או להשתין שסיפוקו נדחה ונדחה, וכד').

רק לשבת להניק ואז להחליף ואז להלביש ואז לשתות שניה קצת מים לפני הנקה הבאה לוקח חלק משמעותי מהיום, לא ??

_חודשיים אחרי הלידה (ברור שאחרי חודשיים את כבר מאוששת, כמו חדשה, לא?), הוא לא הבין איך זה שאין לי זמן לנקות, לסדר ולהכין ארוחות ערב. אני כל היום בבית, לא?_
בדיוק ככה אצלי. מבאס
וקצת אחר כך יכול להגיד אחרי ששמר עליה שעה וחצי כשאני יצאתי: 'היא כל היום בידים, איך זה שאת לא רוצה לחזור כבר לעבודה, איך?'
ופסח עכשו, וואי וואי, ואני אהיה גם איתה בבית וגם יש חופש לגדולים, ואז בטוח אני אוכל לעשות המוווווון דברים.

הייתי צריכה את הדף הזה כדי להרגיש קצת נורמלית, כי באמת ובתמים הרגשתי אשמה נוראית על כל הדברים שאני לא מספיקה למרות שאני כ-ל היום בבית.

וואי מאמי באמת גדלה לך הבטן..את צריכה להגיד תודה לשם למה את בוכה..למה את לא שמחה רציתי אשה שמחייכת...את צריכה להיות יותר אשה מה עם אוכל מה עם הביצ

ודווקא אצלנו הכל הלך כל-כך חלק שכמעט חיכיתי שמשהו ישתבש...
טוב, עוד לפני הלידה הוא היה היחיד שבישל, ועשיתי לו מראש הכנות של "אחרי הלידה נצטרך לאכול רק אוכל קפוא" (והוא מילא את המקפיא והיינו צריכים לסיים אותו בדחיפות כי ילדתי שבוע לפני פסח...).
וחוץ מזה יש לנו ילד כזה מקסים שלא בכה ולא אכל יותר מדי שאחרי הלידה פשוט ישבנו והסתכלנו עליו ולא הבנו מה עושים מזה כזה סיפור, אני כבר מחכה להלם שיפול בחלקי בילד השני...

אתי, אני מסכימה שחוויה שווה אלף מילים ובעצם יותר, אבל אם אין חוויה מילים יכולות לגשר על הפער, וזה אמנם לא מושלם אבל כן מועיל,
לפחות על פי נסיוני. <מרגיעון: מילים יוצרות מציאות >

ברח לי,
התכוונתי, למציאות הפשוטה שאני יכולה להסביר ולמלא את האויר בחוויות שלי, בקושי שלי, בלה בלה בלה.
זה לא מגיע לאחוז מהחוויה של בן הזוג, כאשר הוא נשאר שעות בודדות עם אחת, או שתי הבנות שלנו. אז הוא מבין.

מה אני נטפלת לגברים, הרי גם אנחנו ככה. ללכת יום בנעליו של אחר, לא?

לא ענין של אינטלגנציה, אלא של תפיסה (perception).

_דף נהדר. עוזר לחייך בשעה כ"כ מעצבנת!_ לי הוא דווקא גרם לדמיעה הורמונלית...

_למה את צריכה שהוא יבין את חווית האמהות שלך, ואת הקשיים שלך?_
כי זו הדרך שעובדת עבורי ליצירת שיתוף פעולה.
עד כדי כך פשוט

_אני לא חושבת שאגזים, אם עבור 90% מהגברים, הסברים זה בזבוז זמן אויר._
אני לא ממהרת לזלזל באינטליגנציה של _הגברים,_ או של כל אחד אחר.
אני מאמינה שהתנהגות שהיא לא לעניין נובעת במקרים רבים מחוסר מודעות, וסומכת על הרצון הטוב של מי שאני מסבירה לו הסברים.
על כל פנים, זה העולם שבו אני חיה, אולי פשוט עוד לא נתקלתי במקרים הקשים באמת

_(למשל, לארגן לבעל ששואל מה עשית כל היום כמה ימי טירונות עם התינוק. במדת האפשר, כן? הילדים לא קורבן...)_
יש לי חברה שבעלה קצת כמו הבעלים המתוארים כאן דרש את האוכל על השולח כשהוא בא מהעבודה. והיא גם עבדה עד הצהריים ועדיין לא הבין מה כל כך היא עייפה, בסך הכל היא עם הילד מהצהריים - וזה נורא פשוט... זה כבר היה מזמן, אבל כשהתחילו לדבר על עוד ילד, היא השאירה אותו לשבוע לבד עם הילד (אז בן שנתיים וקצת) וירדה לסיני.
לימים הראשונים היא סידרה מראש "עזרה ראשונה" (אני ביום הראשון חיכיתי במעון עם הילד - והוא אכן אחר לקחת אותו )-: , אבל אחר כך בשאר הימים הגיע בזמן).
אחרי השבוע הזה - כל היחס שלו השתנה. אז כנראה שהעיצה הזו באמת טובה.
קצת קשה להציע אותה לאמהות באופן - אני לדוגמא (ואני ממש לא מחזיקה מעצמי קיצונית בעניין) לא הייתי עוזבת את הילד שלי לשבוע בגיל הזה. (גם הגדול - בן 10 עדיין לא נפרד לשבוע שלם). אבל אולי יש כאלו שגם רק כמה שעות יכולות להספיק להם.


_עדיין הרגשתי בודדה אחרי הלידה, עדיין הייתי מאוכזבת שלא היה לי זמן לעצמי - לאכול, לישון וכו'_ טלי - זה עניין שלא לגמרי קשור לבן הזוג כמו שאני רואה את זה. עם בן זוג מפרגן ומקסים (טפו, טפו, טפו) ועדיין - אני הייתי לבד עם התינוק - הוא חזר אחרי כמה ימים לעבודה. כשחזר עזר כמיטב יכולתו. הייתי צריכה כפול 5 לפחות. אולי בשבט הייתה סיטואציה כזו שלא היית נשארת לבד אחרי לידה . בבית המודרני - כמה שזה עצוב , זה טריוויאלי.

אני קוראת ממרום שנותיי כאם (שנתיים וארבע וחצי שנים אחרי הלידות) ומגלה שיש לי איש מקסים
אין לו דרישות ממני, הוא לא מעיר על בית הפוך, לא מבקש שיכינו לו אוכל, מדי פעם מאוכזב לגלות שאין תחתונים נקיים,
אבל מסתדר איכשהוא....
עדיין הרגשתי בודדה אחרי הלידה, עדיין הייתי מאוכזבת שלא היה לי זמן לעצמי - לאכול, לישון וכו'
אבל כשאני קוראת מה יכול היה להיות עם בן זוג אחר - אני מתנחמת.

_גם אם בעלך לא מהקראנים, אנא ממנו שיקדיש מזמנו ומרצו לקריאת קטעים נבחרים שתצלמי לו או תסמני לו או תקריאי לו מספרים או מהאינטרנט.
בהקשר הזה אני ממליצה על הספר הנפלא הכנה_להורות‏ של דיאנה אידלמן._
סליחה שאני מתקרצצת,
אבל גם זה בעייתי בעיני.

להביא כל מיני מקראות וציטטות שמחזקות את ההרגשה שלי.
יומיים אחרי הלידה הכנתי לנו צהריים, טיגנתי שניצלים (כן, גם אני לא "באופן" ) עם פתיתים, בשמחה ובגיל. הייתי על אנדרנלין מטמטם במשך שבוע.
ושבוע אחרי זה התמוטטות טוטאלית - גם זה בסדר, וגם זה בסדר. ללכת ולחפש חומר כתוב כדי שגם בח"לי יכריז יבין ויפנים שזה בסדר...יאללה! אני אוהבת אעת השניצל שלי עשוי היטב ואת הפתיתים עם המון בצל, זוז!
אין תחתונים נקיים? מאוד עצוב. קופסאת המתכת עם הזכוכית באמצע תעשה את העבודה.
אתה לא מבין מה עשיתי כל היום? תיכף תהיה לך הזדמנות לברר, אני חוזרת בעוד שעתיים, אם תצלצל אני לא עונה.
הרבה דברים נפתרים גם בילד השני - אין לי זמן פנוי להרהר במה שכן אמר או לא אמר, איך שהוא כן או לא העיז (היעיז? שכחתי).

למה את צריכה שהוא יבין את חווית האמהות שלך, ואת הקשיים שלך?
המון מהכעסים שלי עליו - איך זה שהוא לא מפרגן לי X, איך זה שהוא לא מכבד את מדיניות הציצים, וכו' - התחילו ונגמרו בי (אני לא פרגנתי לעצמי X, אני לא כיבדתי את מדיניות הציצים, וכו'). אני מוצאת שזה נכון גם בסביבה הנשית המצומצמת שלי.

@}

_כשהיד נשלחת בפעם המאה לציצים הרגישים שלי...אז אני שולחת יד לאשכים. בידידות.
הבעל: "רק רציתי ללטף" , אני :"גם אני" ( )._
אזהרה!!!
יש בעלים שזה נעים להם.


_חינוך לקוי? תקשורת זוגית לקויה? ציפיות לא מתואמות?
עצוב. מקוה שתמצאו את הדרך ששניכם יכולים ללכת בה יחד ובשלוה._
אשתו
עצוב?
מרחיק לכת.

_אולי פשוט למצוא דרך ארוכת טווח להסביר מה זה בעצם להיות אשה אחרי לידה, עם תינוק קטן, מניקה.
להסביר את התמונה הגדולה ואת הפרטים. להיעזר בספרים ומאמרים שמראים לו שזה לא רק את, שיש תופעות כוללות וגורפות._


ההולכת בדרכים,
אני לא חושבת שאגזים, אם עבור 90% מהגברים, הסברים זה בזבוז זמן אויר (יתכן מאוד שאני מגזימה. זה עושה לי טוב ).
אין כמו דוגמאות חיות (למשל, לארגן לבעל ששואל מה עשית כל היום כמה ימי טירונות עם התינוק. במדת האפשר, כן? הילדים לא קורבן...)
אה כן, ואם אמא שלו תסכים איתך - גם זה עוזר.



<אני לא ב א מ ת חושבת שאני מגזימה>

מה לעשות עם מה? מה הבעיה?

2 כפפות מכל צד

וואו התביישתי לדבר על זה. חשבתי זה רק אצלי בעל כזה מעצבן. אישתו של מלאך נתנה כמה פתרונות לא להתייחס. מישהו עוד יודעת מה לעשות?

הודעות האחרונות ממש מדכאות.

אני לא זוכרת שהגענו למצב של ריב אחרי לידה. כנראה בעלי מלאך.

כמה אנקדוטות על דברים שהזכירו:
* הבעל שלי לא מוצא שום דבר. הוא יכול לעמוד מול מקרר פתוח, החומוס מול האף שלו, והוא ישאל היכן החומוס. כשאין לי כוח להתחיל להסביר - אני לא עונה. נקודה. כשחושבים על זה אין משהו ממש ממש חשוב וקריטי, שחייבים למצוא (עם כל הכבוד זה לא מיון חירום כאן).

* כשהיד נשלחת בפעם המאה לציצים הרגישים שלי (מין זה בסדר, אבל בלי ציצים בחצי השנה הראשונה אחרי הלידה OK?) , אז אני שולחת יד לאשכים. בידידות.
הבעל: "רק רציתי ללטף" , אני :"גם אני" (;-) ).


_שבוע אחרי לידה, אמנם לידת-בית נפלאה ואני נראית ומתפקדת מצוין (יחסית ליולדות בתי-החולים שהוא היה רגיל לראות מדדות עם תפרים ומצוקה בבי"ח),
מגיעים אח שלו ואשתו לביקור, אנחנו יושבים והוא מציע להם לאכול, ואז:
"תכיני חביתות וסלט ירקות כזה טעים"_

לדעתי מדובר בבעיה שבכלל לא קשורה ללידה ולאחר-לידה. כמו שאת יכולה להכין, כך גם הוא. ובודאי שאחיו אשתו, שהם בני משפחה ולא אנשים זרים. ואם הם מסוג קרובי המשפחה שצריך לארח ולהאכיל _דק-דק,_ אז מה הם עושים אצלך בבית אחרי לידה?

חינוך לקוי? תקשורת זוגית לקויה? ציפיות לא מתואמות?
עצוב. מקוה שתמצאו את הדרך ששניכם יכולים ללכת בה יחד ובשלוה.

אכן, לא כולם באופנים...
אבל אנחנו כן, ואנו צריכות לדאוג להקיף את עצמנו בתמיכה מצד הקרובים לנו.
לצערי יש כאלו שתמיד יתעקשו לא להבין, אבל כשמדובר באיש שחיים איתו, חייבים לעבוד על זה!
לדעתי זה פחות קשור בגבר או אשה, ויותר ברקע שממנו הבנאדם מגיע, מאיזה דור הוא, איך הוא עצמו גדל.
לדוגמה- חמותי היא אשה ולא תבין, בעלי הוא גבר והוא יבין. מה ההבדל?
חמותי גדלה בדור שסגד לערכים מסוימים וגודל באוירה אוהבת אך נוקשה למדי. היא ילדה, אך לא הניקה ועבדה מחוץ לבית.
ברור שאין מצב שהיא תקלוט מה עובר עלי, אני חיה בקונסטלציה אחרת לחלוטין!
בעלי חי איתי כבר הרבה שנים, וכבר יודע מה עומד מאחורי הבחירות שלי, הוא שותף להן וחי אותן, ובמידה רבה עיצבנו אותן יחד הרבה לפני שהייתי בהריון.
אני מסכימה איתך שכשאשה לא מבינה זה מתסכל כפליים. נשים אשכרה יורות לעצמן ברגל!
גם אם בעלך לא מהקראנים, אנא ממנו שיקדיש מזמנו ומרצו לקריאת קטעים נבחרים שתצלמי לו או תסמני לו או תקריאי לו מספרים או מהאינטרנט.
בהקשר הזה אני ממליצה על הספר הנפלא הכנה_להורות של דיאנה אידלמן.
גם בספר אמנות הלידה של רותי קרני הורוביץ יש פרק מאוד מלמד על משכב לידה, מה זה אומר ומה התמיכה הנדרשת לאשה בתקופה הזו.
_זה עולם של גברים._ נכון, אבל זה בתהליכי שינוי ולנו יש חלק ביצירת השינוי והמודעות.
ודרך אגב, אני בטוחה שהתקוטטויות עם הבעל אחרי לידה לא אופייניות רק לבאופניות שבינינו.
כל אדם שנמצא בסיטואצית חיים שלא מוכרת למי שחי איתו, יגיע לאי הבנות כאלו ואחרות.
לכן אמרתי שצריך לעבוד יותר על עניין ההסברה, ויפה שעה אחת קודם, ולא בזמן ריב אם אפשר

ההודעה הקודמת היא ממני.....

אני במין סוג של קבלת החלטה: אני עושה רק מה שאני מרגישה מסוגלת לעשות. בלי התנצלויות! אם אני לא רוצה "לעבוד" אחרי 20:00, לא אעבוד אחרי 20:00 (רק אלך 7 פעמים בלילה ממוצע לקטנות שמתעוררות בבכי ודורשות ציץ/בקבוק....). אם לא מתאים לי למלא פקודה מחברה להכין לביבות לכיתה של הבת הבכורה, לא אמלא את הפקודה! זה הזמן לעשות לעצמי ולתינוקותי. לא רוצה לדפוק חשבון יותר לאף אחד! ומי שאני לא מתאימה לא, יכול לחפש אופציות טובות יותר בשטח מצדי.

_אין לי ספק ששורש העניין הוא חינוך לקוי._ נו, מה..... בטח! זה עולם של גברים - הם כותבים את המאמרים, הם הרופאים, הן המפרנסים ואם הם עייפים אחרי יום עבודה ואת כל היום בבית - איך את עייפה? מה כבר עשית? ישבת והנקת?

_להסביר מה זה בעצם להיות אשה אחרי לידה, עם תינוק קטן, מניקה._ -איך להסביר את זה, איך? ומה אם הוא לא רוצה לקרוא, כי הוא לא טיפוס "קראן"?

_גם למה שנראה לו הכי טפשי יש סיבה טובה, ואין מה להתבייש בזה._ -לא מתביישת. מתבאסת. מהתגובות, מחוסר הפרגון, מחוסר התמיכה, מחוסר הרצון לעזור- ואל תגיד שאתה לא קורא מחשבות, כי אני כבר מבקשת (או לחילופין עונה -._"תשכח מזה, אני אחרי לידה, אני צריכה לעמוד ולהכין עכשיו חביתות וסלט?!"_) אבל זה עדיין לא עוזר! וזה נורא מקומם! *נורא!!!*

_להיות באמת גאות ושלמות בכל פרט ממה שאנו עושות או לא עושות.
לדעת ליצור הבנה למצבנו, כי התרבות המקיפה את רובנו לא עשתה את זה עד עכשיו..._ זה העניין- שהתרבות לא עושה את זה. אנו הנשים נתפסות כהיסטריות לשווא, ולחילופין אחרי לידת בית, כשהיא נראית כמו ג'דאית - כי הצליחה לבד, והכל טוב ויפה - למה שלא תעמוד לקצץ לו איזה סלט, ולהקפיץ כמה ביצים? מה, היא נחה כבר שבוע..... לא?
התרבות סביבנו- כשאמא שלי לא מבינה מה הבעיה, למה אני לא מבשלת/מכבסת/שוטפת כלים שבוע אחרי לידה, היא הרי הלכה ואספה תפו"א מהשדה בטח איזה חודש/חודש וחצי אחרי (והסכימה שבנה בכורה יופקד בידי בית הילדים |-: ) למה אני לא יכולה..... ולמה אני "מסתובבת כל היום סביב עצמך ולא עושה עם עצמך שומדבר" כי להניק ולגדל אותו זה לא נחשב כי זה לא מביא משכורת....
אז אם אישה - **אישה** אומרת ומדברת כך, מה את מצפה מגבר, שלא ילד, לא יילד ולא יעבור את זה לעולם.....

>לא כולם באופןים!<

<פפרי מרגישה צורך לחזור ולהדגיש *לא כולם באופןים!*>

בנות, ההודעות האחרונות גורמות לי עצבות גדולה
אין לי ספק ששורש העניין הוא חינוך לקוי.
ומה הפתרון?
אולי פשוט למצוא דרך ארוכת טווח להסביר מה זה בעצם להיות אשה אחרי לידה, עם תינוק קטן, מניקה.
להסביר את התמונה הגדולה ואת הפרטים. להיעזר בספרים ומאמרים שמראים לו שזה לא רק את, שיש תופעות כוללות וגורפות.
כולל ההתמכרות למחשב!
גם למה שנראה לו הכי טפשי יש סיבה טובה, ואין מה להתבייש בזה.
וזה כנראה התפקיד שלנו
ֲא. להיות באמת גאות ושלמות בכל פרט ממה שאנו עושות או לא עושות
ב. לדעת ליצור הבנה למצבנו, כי התרבות המקיפה את רובנו לא עשתה את זה עד עכשיו...
לכל המתקוטטות

_למה אני מתמכרת למחשב בשעות הערב (השקטות לרוב) בזמן שהוא בוחר להמשיך לעבוד מהבית עבור חברת היי-טק השתלטנית. הרי בשעות האלה יכולתי לגהץ לו חולצות/לאפות עוגה/לסדר את הסלון........._
|אייקון המום נוכח החוסר הבנה/פרגון/אכפתיות שלו/שלהם|

או. קיי. יקירות. דמיינו את כל זה אחרי לידת תאומים!!!! כפול מריבות.
הכי מעצבן: כשאני מבקשת מים בשעת ההנקה הוא שואל - למה לא דאגת למלא את הבקבוקים במהלך היום, במקום לרוץ ישר למחשב........
אהההההההה!!!!! *&$%@))$^)&@)%)_%%)!@&!!!!! באמת היה לי המון זמן פנוי היום.....ובאמת, בדקה וחצי הפנויות שלי ביום אני רוצה וזוכרת לרוץ למלא בקבוקים!!!!
ועוד מעצבן: ההצעה המשתחצנת מצדו לעבור לתמ"ל, כי נמאס לו שאני טוענת שהנקה של שתיים זה מעייף. ואז, כשמוסיפים תמ"ל הוא כמובן לא טורח להיות זה שמכין/שוטף בקבוקיםאו לקום באמצע הלילה לתת לבכיינית התורנית, כי הוא הרי שפוך מעייפות, הוא עובד במשך היום! העיקר שזרקת בשחצנות את ההצעה לעבור לתמ"ל.
ועיצבון אחרון (שבגללו כרגע מתחולל כאן ברוגז נוראי. כי אין ברירה, חייבים לחזור לדרך הישנה והטובה של ברוגז פולני כדי שהוא יפנים ת'מסר): למה אני מתמכרת למחשב בשעות הערב (השקטות לרוב) בזמן שהוא בוחר להמשיך לעבוד מהבית עבור חברת היי-טק השתלטנית. הרי בשעות האלה יכולתי לגהץ לו חולצות/לאפות עוגה/לסדר את הסלון.........
דף נהדר. עוזר לחייך בשעה כ"כ מעצבנת!

_שבוע אחרי לידה, אמנם לידת-בית נפלאה ואני נראית ומתפקדת מצוין (יחסית ליולדות בתי-החולים שהוא היה רגיל לראות מדדות עם תפרים ומצוקה בבי"ח),
מגיעים אח שלו ואשתו לביקור, אנחנו יושבים והוא מציע להם לאכול, ואז:
"תכיני חביתות וסלט ירקות כזה טעים"_
ביום שחזרנו מבית הרפואה (בית חולים) , והוא ביקש שאני אכין לו לאכול! ביקשתי שיעזור לי, הוא לא היה מוכן.... ועוד היה לו תפריט לבקש.........
ולא עזר לי... לא הביא מים, או משהו.... כלום!
ואנחנו הדוסיות- אמנם לא מקבלות ליטוף חוצה גבולות בזמן ההנקה, אבל גם לא חיבוק כשצריך, או סתם ליטוף ללחי....... <אחרי הלידה, עד המקווה- מזכירה למי שנרדמה בשיעור לא נוגעים ב-כ-ל-ל .......>
כמובן יש עדיין (כמעט 5 חודשים אחרי...) את ה- _אני קם ב5 בבוקר לעבודה_ !
אני עוד לא הלכתי לישון, יא....... על מה אתה מדבר... וחוצמזה- מה שאני עושה זה לא עבודה?? כאילו, אם הייתי או-פר, לדוגמא- ומתעוררת פעמיים בלילה להחליף/לתת בקבוק במקום מישהי אחרת, ובתשלום- זה נקרא עבודה, נכון?
אבל כשאני עושה את זה לתינוק שלנו- שלנו! - בחינם, כמובן - זה לא נקרא לעבוד?
ולמה לא שטפתי את הכלים, אני כל היום בבית, ואיך זה שהאוכל עוד לא מוכן, מה עשיתי כל היום, וגם- למה אני לא מספיקה לאכול? מה כל היום אין לי זמן לאכול?
*לא!* ... ומה אני כל-כך עייפה אני הרי נחה בצהריים... נחה בצהריים? אני פשוט מניקה אותו בשכיבה, כדי שאוכל קצת "לנוח".... להניק זה לא לנוח!!!
נראה אותך.... מקטר אחרי 5 דקות שאתה מחזיק אותו שכבד לך, ולא נוח.... ופעם אחת הוא ישן איתו במיטה (כדי שאני אוכל להתקלח 2 דקות תודה רבה באמת???)- וזה לא נוח. (לי זה נורא נוח, גם לישון [לישון אני אומרת.... הא!] על הצד כל הלילה, בלי אפשרות להתהפך-כי אני מניקה, זה נורא נוח.......)
ובכלל- מה אני דורשת ממנו לשים חיתול ולהלביש אותו אחרי האמבטיה....ש *אמורה* לתת לי 2 דקות לנשום, עם אופציה למקלחת- שתמיד היתה מופרעת בתחילתה- כי הוא קילח אותו במהירות בזק, ולא הלביש אותו- והוא התחיל לצרוח, אז הוא קרא לי להניק אותו כי הוא צורח......

ובכלל מה אני עושה כל היום, שאני לא מספיקה כלום? וממה אני עיפה בכלל?

_עד היום שאני נזכרת בזה, נדהמת מהאבסורד ומסוגלת לבוא לריב איתו על זה כל רגע!_
לכי על זה

תגידו, מה העניינים אתכם - כולכן ברגיל מכינות לבעל אוכל, מנקות __לו__ את הבית וכו'???
אותי מעצבן כשהוא לא מנקה, ואף עושה יותר בלגן
וגם שכשהוא לוקח את הקטנה ומשחק איתה, הוא חייב אותי בטווח קריאה...'איפה אמא?' - צמד מלים שאני כבר לא יכולה לשמוע, וגם, בהתחלה בעיקר: היא רוצה לינוק! ברגע שנמאס לו להחזיק.

"אני לא יכול עם הבלגן הזה" (אז תסדר).

אני: "היה לנו יום ארוך וקשה, אני מותשת, היה כך וכך וכך.."

הוא: "רוצה להתחלף?"

(אי אפשר קצת פרגון ואמפטיה בבית הזה בלי תחרות כל הזמן?)

שבוע אחרי לידה, אמנם לידת-בית נפלאה ואני נראית ומתפקדת מצוין (יחסית ליולדות בתי-החולים שהוא היה רגיל לראות מדדות עם תפרים ומצוקה בבי"ח),
מגיעים אח שלו ואשתו לביקור, אנחנו יושבים והוא מציע להם לאכול, ואז:

"תכיני חביתות וסלט ירקות כזה טעים" (לידם).

אני: "ממש לא!" (שתבינו, אני ממש לא בן אדם שיגיד בד"כ "ממש לא" על בקשה כזו,
זה פשוט נפלט לי מההלם).

הוא: "נו, בבקשה!! ככה סלט קטן-קטן טעים וחביתות לכולנו.."

אני (מחכה שמישהו יגיד משהו על האבסורד..): "תשכח מזה, אני אחרי לידה, אני צריכה לעמוד ולהכין עכשיו חביתות וסלט?!"

ככה נמשכו חילופי משפטים של תחנונים מצידו וסירובים ובסוף התרציתי והבאתי להם ירקות לשולחן, שיחתכו לבד,
הוצאתי גבינות וסלטים מהמקרר, לחם, סכו"ם וצלחות, אבל ממש לא עמדתי להקפיץ חביתות ולחתוך סלט קטן-קטן!

עד היום שאני נזכרת בזה, נדהמת מהאבסורד ומסוגלת לבוא לריב איתו על זה כל רגע!

מזכרון לא טרי בכלל:
כשדרשתי ממנו לקחת את התינוק/ת (זה קרה לי עם 2 התינוקות שלנו) לכמה דקות כי הייתי חייבת להתאוורר אחרי יום שלם של נתינה רצופה, ואז הסתכלתי עליהם וכל דקה הערתי לו על משהו שהוא עושה לא נכון.

ת'אמת, עד היום אני עושה את זה... רק שזה פחות אקוטי עכשיו כשהם גדלו.

_למרות שמשום-מה הוא משוכנע שאני אתן לו לטעום ישר מהציץ כשהילד יגיע._

גם שלי קיווה, והתבדה מהר, רק היה שולח מבטים מלאי קנאה ביונק התאוותן...

הקראתי את הדף הזה עכשיו לבעלי בעודי צוחקת צחוק גדול והוא טען בדפנסיביות שזו פרופגנדה נשית חסרת ביסוס
יש כאן כמה דברים שאני מזהה מראש שהולכים להיות בעיתיים אחרי הלידה (למשל הצורך בעזרה בחיפוש אחרי דברים)
או עניין הציצים, נסו חמש מאות פעם. בסוף הם מבינים. (למרות שמשום-מה הוא משוכנע שאני אתן לו לטעום ישר מהציץ כשהילד יגיע.)
בקיצור, טוב לקרוא את זה ברוח טובה ובהומור ולשמור את זה כנשק קל ליום קשה

כשהוא עומד מול משהו ושואל איפה הוא ועושה רעש בכל הבית ובלאגן ומתעצבן שהוא לא מוצא (הוא לא חיפש בכלל) ואז כשאני באה אחרי שעה (2 דקות) לטענתו אני מראה לו שזה מול העיניים שלו אז הוא עוד יותר מתעצבן שבכוונה לא אמרתי לו כדי לעצבן אותו......בעעעעעעע

עניין הציצי-------מה??!!!! לכולללללללללם ? חשבתי שרק אצלי הדברים האלה קורים......גם במחזור .....כל פעם מחדש.....אולי בפעם הבאה אני אסביר ביפנית....

וכמובן שהוא קם מוקדם ואני לא........ואיך אני רוצה שילך לעבודה בלי תחתונים נקיים......ואין מה לאכול.......(נכון...המקרר ריק ואין בו כלום לא אורז או במיה או חצילים מטוגנים או קציצות סויה או......אהההההההההההההההההה)

_שכל פעם היד שלו נשלחת אוטומטית ללטף לי את הציצי. לא רק שזה לא מובן מאליו שזה כבר לא לעניין, זה לא נקלט גם אחרי שאמרתי 100 פעם..._
מן הסתם מדובר על החודשים הראשונים כשיש עדיין גודש ורגישות? כשכל חיבוק אמיץ מדי משאיר כאבים של רבע שעה? אז אפשר להגיד - איך היית מרגיש אם הייתי מכניסה לך בעיטה בביצים כל פעם שבא לי לגעת בך?
(הייתי רוצה להגיד שאצלנו זה עבד, אבל מה לעשות שלגברים נורא קשה להפנים)

לאחר לידת בית טובה, הבעל באופוריה ולא נמנע מלענות לצילצול הטלפון (איך לא חשבתי לנתק אותו) הוריו על הקו.... ממהרים להגיע.... בעודי מתרחצת לאחר הלידה, הם באו לשטוף את המיילדת ללא רחם על הפשע שעזרה לי לבצע. נו, בסרט הזה לא הייתן, תודו!!!

_כשאת עייפה ובסופו של יום, כשלכעוס שואב אנרגיות שאין לך - אפשר ועוד איך להרשות את זה._
זה בפעם הראשונה. נכון. לפני הפעם המאה, אפשר לדבר על זה מחוץ לסיטואציה, ושם לקבוע את הגבול ואז כשהסיטואציה מגיעה (ואין ספק שהיא מגיעה) לא צריך לכעוס, מספיק להזכיר.

_ברגע שהדף הותחל, הוא שלנו חוץ מזה שקלילות היא בעיני המתבונן.נת. לדעתי קטלוג קיטורים לכן קליל לא קליל
היא מעשה בלתי קליל,
בעליל._
אהבתי. בעליל. גם את ה- @}.

אה וכמובן

_ואיך איך אפשר להרשות לזה_
כשאת עייפה ובסופו של יום, כשלכעוס שואב אנרגיות שאין לך - אפשר ועוד איך להרשות את זה.

_נראה לי שמי שהתחילה את הדף התכוונה לדף שיוכלו לקטר בו, ושיהיה קליל יותר_
אז?
ברגע שהדף הותחל, הוא שלנו חוץ מזה שקלילות היא בעיני המתבונן.נת. לדעתי קטלוג קיטורים לכן קליל לא קליל
היא מעשה בלתי קליל,
בעליל.

_להסביר? כשהשפיך (סליחה על המילה הבוטה) מצטבר ומצטבר הוא גואה ועולה לראש, האוזניים והמוח נסתמים ושום הסבר לא נקלט_ D-: ו- P-:.....

_שכל פעם היד שלו נשלחת אוטומטית ללטף לי את הציצי. לא רק שזה לא מובן מאליו שזה כבר לא לעניין, זה לא נקלט גם אחרי שאמרתי 100 פעם..._

ואני התאפקתי בתגובה בפעם הקודמת - אז אני אקצין - לא ברור לי מה זה נשלחת אוטומטית, ואיפה הגבול שלך (אחרי 100 פעם- הלו?????????), ואיך איך אפשר להרשות לזה?
אז נכון, אני חכמה גדולה - אחרי 4 ילדים זה נתפס אחרת מאשר אחרי הראשון (כבר 400 פעם ולא 100), ויש לי בעל מבין במיוחד (-; , אבל בכל זאת אני חושבת שאוטומט לא צריך להיות מעורב כאן. וגבולות הגוף שלנו חייבים להשמר, במיוחד בתקופה זו של הנקה ונתינה ששוברות לנו את הגבולות עם התינוקות (ממקום הכי חיובי בעולם, ומאידך גם בן זוגנו בא ממקום הכי אוהב בעולם).

נראה לי שמי שהתחילה את הדף התכוונה לדף שיוכלו לקטר בו, ושיהיה קליל יותר - סליחה ערסית יקרה אם אני משנה קצת מהיעוד, אבל לא יכולתי להתאפק.... S-:

סיבה טובה לבכי אחרי לידה ראשונה: "אנחנו גרים במקום רחוק מבית חולים, ואם יקרה משהו לתינוק? בואי נגור אצל אמא שלי בחודש הראשון". בסוף עשינו מה שאני רציתי.

ואללה, לא חשבתי על זה אף פעם. מאד מוזר לי שהבעיה היא שהיד של **הבעל** _נשלחת אוטומטית ללטף לי את הציצי._
לי אישית הרבה יותר קשה כשמישהו מסויים *אחר* עושה את זה.

_ההורמונים של המיניות יורדים וההורמונים של האמהות מתחזקים._
אלו לא אותם הורמונים? האוקסיטוצין, לפחות, מאד פעיל בשני המקרים. למזלי לנו זה לא קרה אחרי הלידה, אבל היו תקופות קשות כאלו בזמן ההריון. ואכן _כשהשפיך (סליחה על המילה הבוטה) מצטבר ומצטבר הוא גואה ועולה לראש, האוזניים והמוח נסתמים ושום הסבר לא נקלט_

כנראה להיותנו נשואות, ובעובדה שיש לנו על מי לקטר...

_כשתפתרי את זה, תודיעי לי דחוף על הדרך!_
משהו שעוזר - להסביר על ההורמונים שמשתנים שכשמניקים - ההורמונים של המיניות יורדים וההורמונים של האמהות מתחזקים (מה שנכון עובדתית, וגם משפיע ברמה שמשתמעת של "זה לא שאני לא רוצה כי משהו בך לא בסדר, אני כרגע מתוכנתת לא לרצות").

_

זוכרות... זוכרות...

ועדיין זה ממש כיף לקטר

אני מקווה שאתן יודעות, מעבר לכיף של לקטר, שאתן ברות מזל...

< מזכירה >

_שכל פעם היד שלו נשלחת אוטומטית ללטף לי את הציצי. לא רק שזה לא מובן מאליו שזה כבר לא לעניין, זה לא נקלט גם אחרי שאמרתי 100 פעם..._

כשתפתרי את זה, תודיעי לי דחוף על הדרך!

הלוואי והיד היתה עוצרת רק בציצי...

_וגם שכל הצומי הולך לתינוקת אפילו שאני כל היום לבד בבית ואין לי עם מי לדבר._
לתינוקת, אחר כך לילדים שקופצים עליו ואחר כך שוב לתינוקת...
איזה כייף לקטר!

הוא מעדיף לשתות קפה עם חלב סויה אפילו שיש סטוק גדול של חלב שאוב במקפיא!!! וחבל כי זה מתבזבז אחר כך.
וגם שכל הצומי הולך לתינוקת אפילו שאני כל היום לבד בבית ואין לי עם מי לדבר.

כשעייפים רבים על כל דבר.

גם אבא שלי,

עבר מהתעלמות והיעלמות בזמן ההנקה לחקירתה הצולבת.

_ג. כשהיא יונקת והוא שואל "היא יונקת?" (קודם כל רואים שכן, שנית ידוע שהיא רגישה לדיבורים שלי תוך כדי) ו"נו סיימה?" מידי פעם.
ד. כשאני מרדימה אותה והוא שואל "נו היא נרדמה?"_
מוכר מאוד, ודווקא מאבא שלי

^הנה ה10% שלי:^

א. כשאני מסיימת לדבר על היום המעייף שהיה לי, הוא עוד שואל "אז בא לך?" ?
ב. כשהוא שואל איפה משהו לפני שחיפש אותו, למשל הוא נעמד ליד המקרר ושואל "איפה הקוטג'?" והוא עוד לא פתח את המקרר.
שואל "איפה המכנסיים הקצרות" כשרק בבוקר יצאו מהכביסה והונחו בארון על מדף ה....מכנסיים!
ג. כשהיא יונקת והוא שואל "היא יונקת?" (קודם כל רואים שכן, שנית ידוע שהיא רגישה לדיבורים שלי תוך כדי) ו"נו סיימה?" מידי פעם.
ד. כשאני מרדימה אותה והוא שואל "נו היא נרדמה?"
ה. כשהוא נכנס לבית די מסודר, סוקר אותה ומזהה בהצלחה את הפינה הלא מסודרת (טוב האמת יותר מאשר פינה...).
ו. כשהוא מקשיב למה שאני אומרת (אחרי שקראתי-ספרים, אינטרנט, צופה ברבקה ושואלת אמהות אחרות) והוא מגיב ב"אמנון אמר..." (למה לא ברור שאני צודקת?) לאמנון יש ילדה בת שנה שמזממממן משחקת לבד מרדימה את עצמה ונרדמת לבד.
ז. כשמעירים לו הוא תמיד תמיד מתייחס (אל תחזיק אותה ככה, אל תקח אותה לים מסוכן שם, זה נוח לה הדבר הזה? למה רק שכבה אחת של גרבים??), גם לסתם אנשים ברחוב.
ח. כשהוא מחליף לה בגדים בכל פעם שהיא קצת מתלכלכת (עוד מאז שהיתה מריירת).
ט. כשצריך להוכיח לו שלא כל מה שמהנה עבורה הוא גם מסוכן לה.
י. שאני צריכה לחזור על עצמי יותר מ3 פעמים (לפני הלידה רק פעמיים).

הרוב נכון עד היום, והיא כבר בת שנה וקצת.

_ברור שמה שתמיד אוהב בו זה גם מה שהכי ירגיז אותי. <חומר למחשבה>_
מאז שקראתי את המשפט הזה, נפלו לי כמה אסימונים. זה ממש נכון. מגריינת אותו

"אני קם ב5 בבוקר לעבודה ואת......!!!!!!"

תמיד רוצה צומי בדיוק כשאני כל כולי איתה..בהרדמה או בהנקה
ובא לי בדיוק להגיד לו יאללה כבר למד חית!
לך כבר... (בהשראת ענת_ב_פ...)
אבל בפעמים אחרות כמובן אני מברכת על החיבוקים שהוא מרעיף..

אצלנו הריבים מתבססים על מה שהרגיז גם לפני הלידה. אני קוראת לו מיסטר מנייאנה שזה אדון מחר -דחיינות כפייתית ואיטיות כשאני חייבת שהכל יעשה עכשיו וכמה שיותר מהר-<טורבו ענת> אבל ברור שדווקא בגלל התכונות האלה בחרתי בו כי הוא תמיד מרגיע אותי בקצב האיטי הזה.עם זאת כשהילד צורח ולו יש זמן לחפש גומיה לקוקו שלו (שאגב ניגזז השבוע בקול תרועה) או להתמתח וללכת לאט לחשוב בדרך, אוף, נו!!
ברור שמה שתמיד אוהב בו זה גם מה שהכי ירגיז אותי. <חומר למחשבה>

א. הוא לא קורא מחשבות ("איך לא ידעת שרציתי קפה/ אוכל/ לנוח?")
ב. הוא לא יכול להניק
ג. הוא תמיד עושה רעש כשהתינוק נרדם (גם האחיין שלי בן שנתיים עושה את זה לאחיו התינוק. מעניין, לא?)
ד. הוא באמת מרגיז

* הוא לא מנקה תבקבוקים כמו שאני מנקה. אם אני מנקה זה נון קוף יוד יענו *נקי* אם הוא מנקה אז נשארת שכבה דייסתית שמנונית.
<הוא כמובן לא מבחין בה>
<מה שיותר מעליב- גם התינוק לא מבחין>

* דמיינו ת'סיטואציה- לילה. התינוק בינינו במיטה. מתעורר ובוכה. אני מניקה בפעם האני לא יודעת איזה. מה שאומר אני עייפה מתמסרת כואבת ונמצצת. הוא (הבעל) ממלמל מתוך שינה- "תעשי משהו!!! אי אפשר ככה"
כאילו הלללללו?? מה עשיתי עד כה???? ומה אתה עשית בשביל מדינה??!!
<למען הסר ספק אני כמעט 6 שנים אחרי הלידה השנייה>
<הבחירה בכתיבה בזמן הווה היא בחירה מודעת>
<אחרי שפלטתי את 2 הסעיפים מצידי אפשר למחוק תדף>
<אני את שלי אמרתי>

_והגרוע מכל - הוא צודק לפעמים._
וזה חטא חמור.

_הבעל לא מנחש את המחשבות שלך_
וזה החטא החמור מכולם...

- הבעל מאוכזב מזה שאת בוכה בימים שאחרי הלידה. "מה קרה? את לא שמחה?"
- מעיר על כל מיני דברים שאת, האמא החכמה והיודעת כל בעלת האינסטינקטים האמהיים, עושה, והגרוע מכל- הוא צודק לפעמים.
-הבעל לא מנחש את המחשבות שלך ולכן לא יודע שבדיוק עכשיו את חייבת שהוא יבוא וייקח ממך את התינוק.

חודשיים אחרי הלידה (ברור שאחרי חודשיים את כבר מאוששת, כמו חדשה, לא?), הוא לא הבין איך זה שאין לי זמן לנקות, לסדר ולהכין ארוחות ערב (אבל אל דאגה, אחר כך הוא הבין ). אני כל היום בבית, לא?

"בואי נקנה לך בגד חדש לברית",
(תגובה: בכי בכי בכי...) הגוף שלי עבר השבוע לידה,
אני ממש חייבת לעבור את החוויה המפוקפקת של הצצה מהוססת לתוך החנות, התלבטות מה למדוד, מדידה מאחורי הפרגוד, והדובדבן שבקצפת מוכרת שנוגעת בי בחלקי הגוף השונים...???!!!

חוץ מזה שזה לא אותו הגוף של שבוע קודם, וגם לא אותו הגוף של 9 חודשים קודם.
מה שהיה גדול נהיה קטן, מה שהיה קטן נהיה גדול, והמבין יבין לא פשוט

אני רוצה לשבת בבית עם שרוואלים וחולצה פשוטה, לא צריכה שום דבר!!!

דף_גדול

אצלנו היה: הדבר הראשון שאת אומרת לי זה שששששששש???? -אחרי כניסה קולנית הביתה כשנוני ישנה בלילה..ובדיוק סימתי הנקה ארוכה ומתישה. אמרתי את השושש בחיוך אבל הוא לא ראה אותו בלילה.

נניח יש משחק כדורגל ביום שבת והוא חייב ללכת למשחק למרות שבנית על מסא'ז תאילנדי. נו מילא. אבל תחשבו מה קורה כשבני יהודה מפסידים גם הפעם!

אצלנו זה היה על אירוח. אחרי לידת בית מדהימה בעלי כל כך התלהב ששכח כמה אני מותשת מהלידה וההנקה. הוא רצה שנארח את כל העולם ואשתו (ב- 10 בבוקר יבואו מר כהן ואשתו. ב- 12 קבעתי עם יוסי ומשה שיגיעו להגיד שלום. ב- 15 שני זוגות חברים יבואו אלינו לצהריים. ובשבע בערב תגיע המשפחה המורחבת. וכו') ובנוסף נצא לסיבוב הכרויות אצל חברים שנציג להם את הקטנה. זה נגמר בבכי. שלי, לא שלו , אבל לפחות הוא הבין.

אייקון של אצבע עוברת על מדף מאובק, סטייל הרס"ר מהמחנה.
<לא, לא בעלי אבל סיפור אמיתי>
<מה זה ב., איפה א., אני ג. או מה???>
<מבולבלה>

ב. "את היית בבית כל היום ואת רוצה שאני יעשה כלים?!"

~דף_מומלץ~