המציאות היא ממש כמו בחלום. עם גינת הירק ועצי הפרי. עם אורח החיים הפשוט שרציתי.
כלכך משמח אותי לקרוא אותך כותבת את המילים האלה.

לי ברור שאתם נמצאים באיזור הנכון.

_המעבר הזה הוא מעבר לרק שינוי מקום. זו אפשרות לקרב אותי יותר לאורח החיים שאני מאמינה בו. זה לעבור לגור ליד אנשים שקרובים לדרך החיים שאני מבקשת . זה לעבור לגור ליד אנשים שיהוו מעין תמיכה וקהילה עבורי.
החלק הזה של החלום עדיין בהתהוות...._

ברור שזה החלק הקשה יותר כי הוא תלוי לא רק בכם אלא גם באנשים שסביבכם.
אך, כמו שאני מכירה אותך יקירתי, את מהמנצחות, את מזיזה הרים, את מהחופרות והמוצאות, מהזן המיוחד שיכול לשנות ולהאיר גם לבבות חשוכים.
אני מאמינה בך לחלוטין.

מיץ יקרה. החלק השני הוא לדעתי קשה יותר. התחושה שלי היתה שהחברה בגוש שגב היא תחרותית מאוד וקשוחה עד אבסורד לפעמים. התחרות היא בין היתר מי יותר קרוב אל הדשא הירוק יותר. אך בעצם זה דומה בכל מקרה לכל מקום אחר . אותם אנשים עם אותם בעיות ואותם מאבקי כוחות. חשוב לזכור שדשא וטבע יפים ככל שיהיו לא יפתרו בעיות חברתיות כלכליות חינוכיות ועוד ועוד..נתקלתי גם במקרים שהקהילה היתה ההפך הגמור לתמיכה אך בכל זאת אם רוצים להגשים חלום צריך להאמין בו לכן תפסי אותו בשתי ידייך ועל תותרי בכל מקרה תרויחי מהנסיון

_אני רוצה את הטבע . את הירוק.
את זה שיוצאים מהבית וכבר נמצאים ביער, בטבע. שיש לי אדמה לפסוע עליה יחפה. שיש לי אויר צח לנשום.שאני אוכל לשמוע את הגשם ולנשום אותו, שאני אקום בבוקר וליבי יהיה קל ושמח
כי אני במקום שאני בחרתי להיות._

המציאות היא ממש כמו בחלום. עם גינת הירק ועצי הפרי. עם אורח החיים הפשוט שרציתי.

המעבר הזה הוא מעבר לרק שינוי מקום. זו אפשרות לקרב אותי יותר לאורח החיים שאני מאמינה בו. זה לעבור לגור ליד אנשים שקרובים לדרך החיים שאני מבקשת . זה לעבור לגור ליד אנשים שיהוו מעין תמיכה וקהילה עבורי.

החלק הזה של החלום עדיין בהתהוות....

החלום הפך למצאות אך האם המצאות היא כמו חלום

יופי

תודה על התענינותך, אברהם. אתה מוזמן לקרוא את ההמשך בדף הבלוג שלי.
שמזמן לא כתבתי בו.

ראה עוברים לצפון קופצים ראש

מה קורה ? שמחת אמת , עדכני אותנו בבקשה.

ההמתנה הסתיימה

החלטנו שעוברים.
מגשימים חלום!!!


עכשיו ניתן לגלות...
ולקרוא את ההמשך הטיבעי ב
עוברים לצפון קופצים ראש

אני עוברת להמתנה....

אני בוכה מבפנים.
מהרתי לשמוח. להפיץ את בשורת המעבר.
קבלנו הודעה שלילית מהעבודה שלו.

לאאאאא.
לא רוצה עוד שנה במקום הזה.

אני חייבת לעשות את המעבר הזה. אני חייבת. אני חייבת. זה אפשרי אני בטוחה.
המעבר הזה הוא מעבר לרק שינוי מקום. זו אפשרות לקרב אותי יותר לאורח החיים שאני מאמינה בו. זה לעבור לגור ליד אנשים שקרובים לדרך החיים
שאני מבקשת . זה לעבור לגור ליד אנשים שיהוו מעין תמיכה וקהילה עבורי.
הבית עצמו הוא פרט שולי. אם הוא גדול או קטן. זה לא משנה. משנה לי המקום. משנים לי האנשים.
אני רוצה את הטבע . את הירוק.
את זה שיוצאים מהבית וכבר נמצאים ביער, בטבע. שיש לי אדמה לפסוע עליה יחפה. שיש לי אויר צח לנשום.שאני אוכל לשמוע את הגשם ולנשום אותו, שאני אקום בבוקר וליבי יהיה קל ושמח
כי אני במקום שאני בחרתי להיות.
לא עוד פשרות. אני לא מוכנה להתפשר יותר.
אני כותבת ואני נחנקת מדמעות.
זה עוד שיעור בשפת העולם אני יודעת . אני צריכה לשנות משהו. ואני אמצא את מה.

מחזיקה לך אצבעות!!! אל תוותרי. פשוט צריך לקום ולעשות - ואז הדברים מסתדרים.

תקוע. תקוע תקוע.
הכל תקוע.

לא!!!!!!!!!!
אני לא מותרת. שמעתם? אני לא מוותרת.
יש דברים בחיים שחייבים לקרות. להתרחש.

אני חייבת לעשות את הצעד הזה. אני לא פוחדת מהפחד.
אני לא מוכנה לראות את החלום שלי כמו שמשה רבנו ראה את ארץ הבחירה!!!

אולי הדברים זרמו להם ואני עצרתי את התפילה ליקום.
שלחו לי את האנרגיות שלכם.
אני אגשים את חלומי. אני עוברת לצפון. אני עוברת לצפון. השנה. הקיץ. עכשיו.

יערת דבש , כן מאוד מאוד.
הדברים הולכים ונרקמים להם צעד אחר צעד.
אני מרגישה שהיקום איתי, שטוב מביא איתו עוד טוב.
כבר מצאנו ישוב, ובעבודה יש עדיין התקדמות ומחכים לתשובה סופית.
היום הזלתי דמעות על החברות שאני עומדת להפרד מהן.בניתי קשרים עם הרבה אהבה והשקעה ועכשיו אני עומדת ללכת.איך נפרדים?
החלום שלי עומד להתממש עוד מספר חודשים.
מעניין איך זה לחיות בתוך החלום של עצמך.

חלום של אחת עשרה שנה עומד להתגשם.
בנתיים שקט.
השקט שלפני הסערה....

שמחת אמת, אני מקווה שטוב לך ושאת בדרכך.

אה כן...בעבודה שלו? אז אמרו מאוד רוצים לעזור לו. ובדיוק יש מכון חדש שהוקם . אז אנו שוב מחכים.
אחחחחח הבטן שלי!! כמו להיות בהריון. וקבל עוויט כשהתינוק מתחיל לזוז!

הדברים הולכים הרבה יותר מהר ממה שחשבתי.
להפרד מהחברות הטובות שיש לי פה, מהעבודה. ורק שבוע שעבר אמרו לי עד כמה מרוצים ממני ומערכים את העבודה שאני עושה דברו איתי על קידום מיוחד, על הגדלת המשכורת.
הילדים כבר בטוחים שעוברים לצפון. מספרים בגן לכולם.
יש לנו כבר קופסאות לאריזה מוכנים במחסן. חבר שעבר לשכונה אחרת נתן לנו אותם. והם מחכים לרגע המתאים.
מה אקח איתי לשם? מה להשאיר לשוכרים? מה לזרוק?
שנה הבאה אולי לא אהיה פה. פסח אחרון בבית. בבית שלי. אני אוהבת אותך בית. את המיוחדות שבך. את ההגנה שאתה נותן לי . לי ולמשפחתי.
אני מנקה לפסח וחושבת: שאולי שנה הבאה לא אוכל לארח את משפחתי כמו בשנים אלו.
ואם לא נצליח . אם אחוש מנוכרת לאנשים ולאזור.
אני משוגעת? יוצאת להרפתקאות במקום לחזק את השורשים.
אויש. מה יגידו אלו שעוברים למדינה אחרת?
שורשים. איזו מילה. פעם הרשת התמכתית היתה משהו מאוד קרוב פיזית. היום אפשר לחוש תמיכה גם ממשהו שנמצא ביבשת אחרת.
אז מה המשמעות של השורשים היום?
המשפחה שלי עדיין לא יודעת. ששששששש אל תגלו להם. הם לא יאהבו כלל את הרעיון. חמי? ישתנק. יגיד שאנו חוצפנים וחסרי אחריות.
אמא שלי תשמח. היא תמיד שמחה בשמחתי.
האם אני שמחה? למה אני לא שמחה עכשיו? הבטן שלי מתהפכת.

חרדה
זה מה שאני מרגישה עכשיו. עכשיו כשכבר כמעט כולם יודעים אני מתה מפחד.
חוששת שאגיע לישוב החדש ואגלה שאני בודדה מאוד. שלא אמצא חברים, שלא אמצא אנשים שאוכל לבנות איתם קשרים עמוקים

כל הכבוד לך!

התחלתי לקרוא את הדף מההתחלה, וישר רציתי להגיד לך:
לא! לא לוותר על החלום! זה חלום נהדר וכזה שאפשר להגשים (בניגוד לחלומות אחרים שלפעמים יותר קשה).
אז אני שמחה שאתם בכיוון. את תראי שיסתדר. אם לא שם אז במקום אחר. יש הרבה מקומות בצפון!

אמן שילך לכם, אבל גם אם לא-אתם בדרך הנכונה. גם אם תישארו איפה שאתם, התקדמתם בהרבה.

מצטרפת לחוה, ומחזיקה לכם אצבעות. כל עכבה לטובה .

יש לקשיים סיבה, אל תתני להם להרוס לך. רק תקשיבי. תיראי מה הם אומרים לך, לאן הם מכוונים אותך. אין אבן שדרכנו עליה בדרך והייתה מיותרת. יכול להיות שאם התוכנית תשתנה, הדברים בטווח הארוך יהיו יותר נכונים ושלמים, וטובים. שני משפטים: 1. סבלנות היא הדרך הקצרה. 2. כל עכבה לטובה. שיהיה בהצלחה.

מתחילים לצוץ קצת קשיים ושאלות...יש לי פרפרים בבטן.חוששת שדברים לא ילכו כמתוכנן, שלא יסתדר, שכל החלום יתנפץ.....
לא בטוח שיש מקום בגן המבוקש של הגדול, לא בטוח שבהישוב שחשבנו עליו יש בתים פנויים למרות שנאמר לנו שיש.....
אוף.... שילך חלק.... בבקשה.... בבקשה....

קראתי את הדף מתחילתו ולא להאמין איזו דרך עשיתי. אני נדהמת מהטיפוס בסולם.
כן, למדתי גם לעצור להביט על הנוף מסביב להנות ממנו.

חודש מתחילת כתיבת הדף, הודיעו לי כי עקב קיצוצים הסניף בו עבדתי עתיד להסגר ולכן אאלץ לעבוד בשני מבנים אחרים באותו הקף המשרה .
הבטן רעדה ואמרה לי "עכשיו או לעולם לא". היתה לי תאונת דרכים קלה שגרמה לי זעזוע נוסף:" למה אני מחכה? מה עוד צריך לקרות? שאחלה? שאקבל סרטן? למה לחכות לאסון ? למה לא לעצור את המרוץ המטורף של החיים הללו, להפסיק לחיות בתחושת החמצה בילתי פוסקת,בתחושת מרמור ותסכול?זהו זה. אני מאיטה את הקצב.
גששתי , פניתי לבוסית ובקשתי לרדת בהקף המשרה ל 15 ש"ש. היא הקשבה לנימוקי ולהפתעתי נתנה את תמיכתה ואמרה כי היא מאמינה בי וביכולות שלי. היא לא רוצה להפסיד אותי והיא מוכנה להמתין עד שאוכל לחזור להקף משרה גדול חזרה. דברנו על אימהות, הורות, החיים, התחבקנו, נגבנו דמעה ויצאתי ממנה מלאת הכרת תודה ליקום.
נרגעתי.
איזו תחושה של שמחה, חום, אושר, אופטימיות מלאו אותי. קרנתי.
הסביבה קבלה את זה ברגשות מעורבים. כצפוי. הכי חשוב שבן זוגי היה איתי ותמך בי מאוד.
המטפלת לא אהבה את הרעיון כמובן אך היקום מצא לה משפחה חדשה.
אני והילדים ביחד. רוב ימות השבוע.
אך המסע האמיתי עדין בתחילתו.
הכל היה כל כך מבולגן. הבית, הארגון של היום, המון מריבות, צעקות.לא לזה פיללתי.
חשתי שעכשיו אני רוצה להתחיל לארגן את החיים בדרך שלי.
הצטרפתי ל פליי ליידי בניתי שגרת בוקר, ערב, הבית התחיל לובש צורה. המילים סדר יום הפכו למשהו משמעותי עברנו ופסקו מלהיות מילה גסה.
הילדים נכנסו לקצב שלהם. בחנתי שוב את מקומו של כל אחד מבני המשפחה. החוקים והכללים בבית נבחנו שוב ושוב ונקבעו מחדש.
התחלתי להתענג על כל דקה ושניה שהייתי בחברת ילדי ובן זוגי ( גם ברגעים הפחות נעימים).זה הרי לא מובן מאליו!!!ברכתי את העולם על המתנות הנפלאות הללו.
למדתי לחייך בפתחו של היום ולסיים אותו בברכה וסיפוק אפילו מעצם היותו.
היה לי זמן להביט בשקיעות, לגדל פרחים באדניות, לצאת לטיולים בסביבה., לבשל אוכל מזין ובריא ( אט אט עברנו למזון אורגני), לטפח קשרים עם הורי, הורי בן זוגי, עם חברים .
וכשהלכתי לעבודה נהנתי להיות בה. נהנתי לתת מעצמי, נהנתי להיות שם. והבאתי איתי לשם המון שמחה, רעננות, ושלווה.

הדברים נכתבים בלשון עבר...אך זה עדיין מתהווה.... אלו היו רק הניצנים...

החלטנו כי מעבר לצפון ידחה, ובנתיים נחפש בית קרקע באזורנו. מצאתי בדיוק את הבית שרציתי...איך בן זוגי טרפד את חתימת חוזה ברגע האחרון.
כמה כעסתי ונעצבתי...אך ידעתי ביליבי כי המקום הנכון יגיע ברגע הנכון. הרגשתי שהיקום איתי. שאלוהים איתי. ושומר עלי.
אבל בן זוגי לא היה איתי. הוא לא רצה שינויים.
הרגשתי שאם אני לא רוצה לאבד אותו בהמשך הדרך אני חייבת לחכות לו. התקדמתי מהר מידי עבורו. גם צצו בעיות עם הבן, והיה עלי לעצור ולטפל בהם.אך הפער בינינו רק התעצם. הילדם התחילו להגיב למקום הזה.האדמה התחילה לרעוד לי. החלטתי להשקיע בו.לטפל בו.להיות בשבילו.לנסות להתחבר למקום שלו. ולתת לו יד מהתקיעות שבה הרגיש.
זה עבד!!! דברנו המון, יצאנו להלכות רגליות , יצאנו לבלות, הסקס השתפר, הבית הפך למקום שכיף לו לשוב אליו ( זה גם משהו שלמדתי לאהוב והשיעור הזה בעל משמעות רבה עבורי. צדקת ענת הבית הוא באמת הבית שעשוי ממני). והכי חשוב : הוא התחיל לטפל בעצמו בדרכים שונות.והבין כמה המעבר לצפון משמעותי עבורי ועבור ילדנו.

הוא יצא למילואים. זה נתן לנו זמן ומרחק לעבד ולחשוב. כשחזר אמר לי שקנה בדרך את המפות הטופוגרפיות של צפון הארץ. הוא תלה אותם בחדר וסימן איזורים מועדפים.
חודש אח"כ בקרנו בהם,סקרנו ישובים, השארנו קורות חיים.....דברנו עם אנשים....וחזרנו עם תחושה שזהו זה... אנחנו עוברים.בשבוע הבא יש לו פגישה עם מנהל העבודה שלנו במטרה לבקש העברה לצפון.
החזיקו לנו אצבעות ושלחו לנו את האנרגיות החיוביות שלכם....

צפונים....HERE WE COME

כשאני מחברת לעומק הנשמה שבי,
שכאני מתפללת לאלוהים לאלוהות בטקס קבוע,
כשאני זורמת עם השאלות והאתגרים שהחיים מציבים בפני,
כשאני שואלת את השאלות ומחפשת את התשובות שלא תמיד קיימות,
שאני משאירה הרבה מקום לתקווה,
כשאני מחייכת לחיים ונותנת להם להכנס אלי,
כשאני נותנת יד להולכים שלידי,
כשאני נותנת מקום לתחשות העצמות בשקט פנימי ,
כשאני מאמינה בדרך ולא רק במטרה....אז:

היקום מישיר מבטו אלי, מחייך, נותן לי יד, מאיר את הדרך , שולח סימן, מאפשר, מחבר, ומקרב.

אני בחינוך "כמעט" בייתי, אנו בדרך לצפון.

אמן.

חולמת.... אני חושבת שחשוב לחפש את החלום, אבל לפעמים החלום הוא דווקא כאן. מאוד מזכיר לי את הספר של פאולו קאלו האלכימאי . גם שם הנער הלך עד קצה המדבר כדי לגלות שאוצרו היה מונח מתחת לאדמתו שלו..
אך הדרך שעבר היתה גדולה ומרתקת.
לכן אני לא ממהרת לקום וללכת. למצוא בית ועבודה ולעבור. אני מרגישה שאני זקוקה למעין תהליך של התבוננות פנימית.
שלבדוק לאט והבדרגה את מחשבות שלי , את האמונות שלי ...
אני מדברת על זה בקול עם בן זוגי , עם חברותי, עם חמותי, עם אימי,עם עמיתים בעבודה, עם שכנות...
שומעת את התגובות...את המסרים..את הרעיונות...
כמובן שרבים מהם שוללים את חלום הזה...(מאוד צפוי)..מבועתים מרעיון החינוך הבייתי.אבל פה ושם אני שומעת קולות שמנסים לעודד, לתמוך.."לכי עם עצמך, עם חלומך..."
היום בצורה לא מודעת אמרה לי המנהלת שלי :"את אדם עם הרבה יכולות, הרבה יופי פנימי, אבל חייך לא מסתיימים בשלושים שנותייך ובכל מה שעשית..את יכולה לעשות הסבה מיקצועית, גדלי את הילדים תפחי אותם...היי מאושרת...זה הכי חשוב!!"
( תסכימו איתי שלא כל יום שומעים דברים כאלו מבוסית...)

מלבד זאת מתחדדת בי תובנה כי ללא עבודה יהיה לי קשה מאוד לחיות,מצד שני כל יום לעבוד זה בלתי נסבל לצד השני...
ואולי אם אעבוד פעם או פעמים בשבוע אוכל לחיות עם זה טוב יותר ? האם אוכל לרדת באחוזי המשרה? ואם כן לכמה? האם זה יכסה את עלויות הגן או המטפלת לאותם זמנים בהם אעבוד לשני הילדים?
אולי יש תחומי עבודה אחרים שאוכל לעבוד שיתאימו יותר לצורך העניין??
אלו שאלות שנעשות כבר יותר מציאותיות, יותר ברות ביצוע......זה מרגיש לי כמו עוד התקדמות קטנה שלי.

מצד שני אני אחוזת פחדים אחרים לגבי שינוי כזה למשל: מה תגיד הבוסית ( הבכירה יותר), מה יגיד חמי? מה ואיך תגיב המדריכה שלי? אני חוששת שאאכזב אותה...? מה ואיך תגיב המטפלת של בתי? איך אאכזב את העמיתים שלי לעבודה ואת הלקוחות שיצרו איתי קשר מיוחד ?אם יפטרו אותי? ואם אצטער ולא אוכל להגדיל חזרה? מה אומר למנהלת שלי?יך אציג בפניה החלטה כזו?
עוד ועוד........

שמחת, אני קוראת את דברייך, וחושבת לעצמי שגם אני תמיד חלמתי חלום דומה.
ואני חושבת שזה קצת כמו האופק - הולהים הולכים, מתקרבים, אך ולא מגיעים.
היתה לנו בשנה האחרונה הזדמנות לחיות במקום שתמיד נראה לנו קרוב מאד לגן עדן. וילדי היו אתנו בבית המון, כי אינם מכירים כאן חברים, והבילוי היחידי היה עם המשפחה. ויש לי בן זוג נפלא ואהוב.
אבל לא היינו יותר מאושרים.
הילדים רבו כל הזמן, הרגשנו שאנחנו לא יכולים להיות במקום החברים שלהם, לי היתה חסרה העבודה שלי, שמסתבר שהיא מאד חשובה לי, התגעגנו הביתה. למרות שהאנשים כאן נחמדים ומכניסי אורחים, הם זרים.
וכפי שאמרתי - לא היינו יותר מאושרים - כלומר - היינו מאושרים, אך גם קודם היינו כך. קודם לא הכל היה מושלם, אך גם עכשיו לא.
החלפנו דאגות וקשיים מסוג אחד בדאגות וקשיים מסוג אחר.
היתה לנו שנה נהדרת, אך החלטנו לחזור למקומנו הקודם, עם הקשיים המוכרים. אני מאמינה שעכשיו נעריך אותו יותר, נקבל את הקשיים באהבה רבה יותר. אנחנו הגענו למסקנה שגן עדן לא קיים, וזו אכזבה מסוימת, אבל עבורנו המקום הטוב ביותר הוא המקום שבו אנחנו מרגישים בבית.
אני לא רוצה חס וחלילה לדכא אותך, נהפוך הוא. אני חושבת שחשוב לחפש את החלום, אבל לפעמים החלום הוא דווקא כאן.

ככל הזכור לי: "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים"

הוא ממוצא סיני (-;

אדם לא נכנס לאותו נהר פעמים.
הרקליטוס. יווני.

לא התכוונתי לרפות את ידייך מהמעבר.
זה יכול לבא גם מתוך הנאה מהקיים ורצון לנסות משהו אחר.

אימרה (סינית אני חושב) היא שאדם לא נכנס לאותו נהר פעמים. בפעם השניה זה כבר לא אותו נהר, וגם כבר לא אותו אדם. זה נכון שלא תוכלי להחזיר את המצב בדיוק אבל אני מניח שבהחלט תוכלי לחזור למשהו מאוד דומה.

אני חובב משלים ואלגוריות אז עוד אחת קטנה, על מהות השינוי:
הליכה זו פעולה שמשלבת דינמיות וסטטיות. אנחנו מניחים רגל על הריצפה, מתייצבים, ואז מרימים את השניה במאמץ פיזי, עומדים בעצם על רגל אחת, אך מניחים את השניה במקום חדש ומתקדמים קדימה.
אם לא נרים את הרגל השניה, לא נתקדם. אם נרים לפני הזמן ניפול. האין זו ההרגשה שלך עכשיו?
בהנחה שאת לא מתלבטת לגבי עצם המקום שבו את רוצה לשים את הרגל השניה, אלא רק לגבי התזמון (כולל האם בכלל...) הפתרון הטבעי הוא איפשהו אחרי שאת מרגישה יציבה בעמידה הנוכחית אבל לפני שאת מרגישה משועממת.

אולי יעזרו לך כמה רעיונות מ היגיון מול רגש.
בהצלחה.

מחמם את ליבי לראות כי יש עוד כמוני שחווים את המקום בצורה דומה. לא יודעת למה...אבל זה מעודד ....אולי כי צרת רבים חצי נחמה...אולי כי אני נמצאת במקום הזה בזכות כל אותם רעיונות שאני שואבת ממכם.
ולכן לפעמים כה מיסר אותי להיכנס לכאן ולקרוא על כל אותם אלו שכן הגשימו את אותם חלקים בחלומי זה. לפעמים זה מיסר ולפעמים נותן תקוה , שזה אפשרי. שזה יכול להתממש....

הסתובבתי מזה יומיים עם הרעיון שלכם , בועז וענת...של "לא לבעוט בדלי" ....והתחלתי לעבור על פני חפצים בדירה, על פני שכנים, חברות ומכרים, על פני תמונות שבאלבום...וקלטתי - החיים שלי הם מלאי תכנים, אנשים, אהבה ובנייה.
חשתי בגל של אושר ששטף אותי לרגע....חשתי אסירת תודה ליקום על שזימן לחיי כל זאת...ומה עוד אבקש??.
לרגע חשתי אשמה על כך...איך אני מעיזה לבקש יותר...מדוע איני מסתפקת במועט? מדוע עיני פוזלות לשדות אחרים.? מדוע אני רוצה תמיד את מה שאין לי?? ולכשהיה לי בית חלומתי וילדי יהיו איתי בבית האם באמת אחוש באושר הנכסף? האם זה מה שאני מחפשת? אושר??ואם כן הרי כל שעלי הוא להודות על כל היש בעולמי , על כל הרגעים היפים שחוותי, על האהבה שמסביבי...וזו שבתוכי...

מדוע עלי לגרור משפחה שלמה לחור בצפון הארץ, למקום לא מוכר, לסביבה ללא חבר או ידיד, ולהתחיל הכל וממש הכל מהתחלה????? לבנות קשרים, חברים..מכרים, שכנים, אפילו את המוכר שבחנות המכולת...לעבור תהליכי שינוי והסתגלות בהרבה חזתיות בעת ובעונה אחת....ולא רק אני פה... אלא גם בן זוגי גם הילדים....ממש כמו תהליכי הגירה...מזל שאנו יודעים עיברית.....
מה נפלתי על הראש???
ואלי זה לא יצליח?? אולי נרגיש נורא?? אולי לא נצליח להסתגל??
נחזור?לאן? לפה? הרי הכל לא יוכל לחזור לקדמותו... בטח לא מקומות העבודה...והקשרים עם החברים ישתנו להם.....

אמא'לה!!!!!!

בהתחלה קראתי וחשבתי לעצמי: מה זה, זה לא אני שכתבתי את החלום הזה, נכון? (לא, יש שם כלב וזה הפרט שמלמד שלא אני כתבתי את זה)
ואז הגעתי לעוד איזו אנונימית שכתבה לך את אותו הדבר.
יש פה חלום קולקטיבי? בשביל קהילה לא וירטואלית אולי?

(כן אני ערה בכל מיני שעות, לפעמים לא נרדמת, לפעמים מתעוררת... השעות היחידות שאני יכולה להיות לבד עם עצמי, ואתכם...)
לא מדובר על פשרות. ללמוד לאהוב את הקיים הוא סוג של התייחסות לחיים, סוג של חומרים במוח. או שיש מהם קצת או הרבה, או שאין אותם. אם אין אותם, לא משנה לאן תעברי, תמשיכי לא להאמין שמגיע לך, וגם לא תקבלי את מה שמגיע לך (המון טוב מגיע לך!)
איך עובדים על זה? כל פעם שאני תופסת את עצמי מקטרת, אני קודם כל מציינת לעצמי שתפשתי את עצמי מקטרת, ומנסה להתמלא בדברים אחרים. חשוב שתהיה דרך יצירתית לבטא את עצמך, (ציור, פיסול, כתיבה, שירה, נגינה, טיולים לבד בטבע) ובמקביל להרשות לרצון לגדול בתוכך. פשוט להרשות לו. לא בגלל שהקיים הוא כל כך גרוע, אלא פשוט בגלל שאת רוצה עוד ממה שיש לך כבר.
כשהייתי צעירה יום אחד ברגע של משבר, קמתי וברחתי מהכל, לכמה ימים. חזרתי מהר מכפי שתכננתי, כי גיליתי שמעצמי אני לא יכולה לברוח... אותו דבר זה עם בית חלומות. בית החלומות עשוי ממך ולא מהגפן המטפסת מן הבוסתן.

מי את, שמחת אמת , שכתבת כך כל כך בבהירות את מילותיי וחשבת את מחשבותיי?
אין לך מושג כמה מעסיק אותי הנושא שאת מדברת עליו.
מה עושים? איך מתקדמים לעבר הגשמת החלום הכל כך מציאותי שלי?
בינתיים כל פעם שאני מתקרבת להגשמה אני מוצאת מעין 'באגים' בפנטזיה.
אני הרי יודעת בדיוק איך אני רוצה שהכל יהיה ומשום מה זה לא זורם חלק כמו שהייתי רוצה.
בדיוק היום קמתי עם תחושה כבדה כזו, שוב.
שוב אין לי למה לצפות. דברים נתקעו בדרך אל הקשת.
שיהיה לך בהצלחה גדולה ואולי ניפגש על איזו פיסת אדמה פוריה...

היה לי חלום ממש עתיק - לגור באיזה ישוב מסויים. ממש ידעתי שזה הדבר הנכון, אבל מכל מיני סיבות זה בכלל לא עלה לדיון. היה לי ברור מבפנים שהזמן עדיין לא בשל מבחינה משפחתית.
לפני שנה בדיוק, הגיעה ההצעה לעבור - הגיעה כהזמנה מהישוב ודרך בן זוגי. מה את חושבת שקרה?
נבהלתי עד עמקי נשמתי. לקח לי כמה חודשים להרגע ובינתיים עשינו את תהליכי הקבלה. אנחנו עדיין לא שם, אבל כבר לפחות יודעים לאן נעבור כשהבית יהיה מוכן. טוב לי שזה לאט. יש לי זמן להוירד את החלום ארצה.

אני חוששת שאם אוהב תהיה בי אהבה כלפי הקיים לא אגיע לאן שאני רוצה...או שאאלץ לעשות פשרות בדרך...
כל מילה נוספת מיותרת.
מאחלת לך המון הצלחה.

אנחנו מטפסים על סולם גבוה. מסתכלים למטה ונדהמים מכברת הדרך שעשינו, מסתכלים למעלה ורואים כמה עוד אפשר לטפס. חושבים לטפס עוד שלב ומרגישים את החשמל באצבעות מהמחשבה לעזוב יד, חוששים שאם ננסה לטפס ניפול, והרוח חזקה.

אני לא יכול ליעץ לך לגבי הטיפוס. רק שמכיוון שהסולם אף פעם לא נגמר (תודה לאל!), אני ממליץ להשען קצת הצידה, ולהנות מהנוף.

כי אני חוששת שאם אוהב תהיה בי אהבה כלפי הקיים לא אגיע לאן שאני רוצה
כשחתמתי קבע בצבא הזהירו אותי שיהיה לי קשה לעזוב. אמרתי שאם יהיה לי קשה לעזוב כנראה שיהיה לי ממש טוב. אם תהיה בך מספיק אהבה כלפי הקודם הרי שכבר הגעת לאן שאת רוצה...

ענת?? בכאלו שעות את ערה....??

נכון בועז וענת...."לא לבעוט בדלי"....אבל מיד אני מגלה כי אני חוששת שאם אוהב תהיה בי אהבה כלפי הקיים לא אגיע לאן שאני רוצה...או שאאלץ לעשות פשרות בדרך...

אני מאוד גאה במה שחיי מכילים...אני נדהמת כמה דברים הספקתי לעשות במרוצת עשר השנים האחרונות.
ואפילו מלאת התפעלות מעצמי כי כנערה לא האמנתי שדרכי יכולה להיות כזו... חששתי מאוד מהעתיד והחיים רק נראו לי סתמיים וחסרי עניין.
רק משהתגייסתי ויצאתי את גבולות הבית התחלתי לפתוח את העינים.
בעמל רב של בנייה של עבודה פנימית מאומצת של תהליך ארוך של טיפול שנמשך כ 5 שנים.. בנחישות, בחריצות... הגעתי עד הלום... אז מדוע לפעמים הדברים נראים לי כה מובנים מאליהם ??

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להמציא חיזוקים והסברים למעבר לבית בכפר ולמעבר לחינוך ביתי.. לבן זוגי, לחברי ולעצמי..
למה אני לא יכולה לעשות זאת פשוט כי אני רוצה. פשוט וזהו. אני רוצה לעבור לצפון לישוב כפרי וזהו. אני רוצה לחיות עם ילדי בבית כי ככה אני רוצה. ולכשארצה לשנות גם את התוכניות הללו כי הן לא יתאימו לי יותר אעשה זאת ודי!
נדמה כי אני חייבת להצדיק את עצמי... וקודם כל לעצמי... לפעמים אני חשה שאין לי ביטחון בעצמי...

בכל אופן מה שברור לי יותר מכל שהמעבר הזה עבורי הוא לא סתם "מעבר" אלא זהו תהליך פנימי ועמוק.. זה מסע של לימוד פנימי, של העצמה....

לפעמים בן זוגי מתרה בי ואומר.. "אוקיי נגיד שתוך חודש יש לי עבודה .. עוברים??" ואני מחילה לחוש את קרקעית בטני רוחשת...

שמחת,
החלומות שלנו כל כך דומים. אני כבר הגשמתי את המעבר לכפר. כבר מגדלת קצת ירקות בגינה, בן זוגי ואני עובדים מהבית, אבל... תחושת ההחמצה עוד שם בגדול.
מה שעוד לא למדתי זה איך להיות מרוצה...
לכן, אני מצטרפת לבועז, ומצרפת גם את לואיז היי:
הדרך לבית חלומותיך היא בלאהוב את הבית שיש לך עכשו.
גם צפריר אומר את זה מדי פעם: תאהבי את מה שיש, ותקבלי את מה שאת רוצה.
או כמו שמזמר בריאן כוכב עליון בעודו תלוי על הצלב:
allways look at the bright side of life [-:

רק לא צריך לבעוט בינתיים בדלי.
"מרוצה" זה לא מקום שאליו מגיעים ואז נשארים בו. את יכולה להיות מרוצה מכל מה שהשגת עד עכשיו, ולראות את זה כחלק מההתקדמות להתגשמות החלום.

בהצלחה!

> יונת דווקא חושבת שלבחור כל יום מחדש מה מתאים לך זה אחריות כבדה. <

זהו דף בלוג

בדף זה אני רוצה לשתף אתכם בתהליך או בדרך שלי להגשים את חלומי...
בנתיים כל מה שארשום פה יהיו מהרהורי ליבי,מנבכי נפשי, מתחושות האשמה והפחד....ומי יתן ויום יבוא ואתאר פה את התגשמותו..את ממשותו של החלום...


אז מה חלומי?.?

כל הימים כל הימים חולמת אני על בית חלומותי.

ו"בבית חלומותי המסויד לבן הגפן תטפס ישר מהבוסתן.
חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן בבית חלומותי המסויד לבן"
"על בית חלומותי איני יודעת כלום...ככל חלומותי אפל הוא וחתום
ולי הוא מחכה בסבלנות איי שם...אולי בנוף הרים אולי בחוף הים"
"דבר אחד ידוע לי עכשיו יגור בו איש אחד אשר אותי מאוד יאהב"

נשמע פשוט??
לא!!!!!!!

כמה שדברים יכולים להיות מסובכים או ליתר דיוק כמה שאני מסבכת את המציאות של חיי עד שאני כבר מתחילה לא להאמין לעצמי....וזו הבעיה....
אז את הדבר הכי חשוב בעצם כבר הגשמתי....מצאתי אדם נפלא שאוהב אותי ואני אותו....והנה אנו כבר 10 שנים יחד...
ולנו שני גוזלים בקן.....

אבל.....הבעיה מתחילה כשאני מסתכלת על עצמי ואומרת...."זהו??" "אז הלכת בדיוק לפי הוראות היצרן....יש לך בן זוג , ילדים, בית, עבודה קבועה ומבטיחה(למי??), היית בחו"ל , יש לך רשיון, למדת באקדמיה, חברות טובות וכלב....."
"אז למה לעזאזל את לא מרוצה?????????????
אז למה את לא מאושרת בקיים?????? אז למה את מחפשת לסבך לעצמך את החיים??"

למה?? כי זו אני הנקודה. חייתי את חיי כמו שציפו ממני לחיות אותם. לא עצרתי כדי לבדוק של מי החיים האלו? של אימי? של אחותי.? של בן זוגי?......אולי שלי??

החלום שלי בנתיים זה לעבור לבית בישוב כפרי בצפון הארץ...לעשות לעצמי ולילדי חינוך ביתי .... לגדל ירקות בגינת הירק ופשוט לחיות כל יום בפני עצמו....
בעצם אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלי....
אני רוצה אויר נקי לריאותי... אני רוצה שקט ושלוה,,, וציוץ של ציפורים המולת ילדים אני רוצה לגדל חלק ממזונותי בעצמי... אני רוצה לנהל את הזמן שלי בעצמי... אני רוצה לקום ליום של.... "היום אני בוחרת..... " וככה אני רוצה לגדל את ילדיי... לחיבור לטבע, לאדמה, לחופש (בלי פחד פן ידרסו על ידי משאיות ומכוניות בפתח הבית, או שמא יקפצו בטעות ממרפסת הבית... אני רוצה לגדל את ילדיי לעצמאות ובחירה....
אני רוצה שיהיה לי זמן לראות את ילדיי גדלים, שאני אהיה זו שתלמד, תטפח, תעודד, תלווה.. ולא נשים אחרות... שאינן באמת מכירות אותם כמוני...
אני רוצה שיהיה לי זמן לדאוג לתזונה בריאה וטעימה לגופי כי כיום אין לי זמן ....למרות שאני משתדלת לדאוג לכך ...
אני רוצה שיהיה לי זמן להרהר... לחשוב... לחלום... להגות... לשקול... לחקור... ולא למהר לענות, להתחייב, לרצות, לעשות,, כי למי יש זמן לבזבז על כל אלו??..
אני רוצה שיהיה לי זמן לחיזוק הגשר הזוגי שלי... להקשיב.. להחיות, לתת, לחזר... לחזק,, לשמר,,לחדש,,ליזום,, כי כיום אנו בקושי מתראים והכל כל כל מהיר..עייף,,,ומתסכל...

תוך כדי כתיבה..שוב עולה בו אותו הקול :
זה כל כך טיפשי.....יש לך פנטזיות מטופשות של עולם אידאי.. של אורח חיים בלתי מציאותי.. של חלומות על חיים בשאנטי... אין פה כלל מקום לחיים האמיתיים , יקירתי, תתעוררי... מה את חושבת שבאמת יש אנשים שקמים כל יום בבוקר ומחליטים על דעת עצמם מה מתאים להם לעשות באותו היום?? לא במציאות של ימינו... הכל הולך לפי מה שצריך לעשות...לחיים יש תבנית משלהם ואת צריכה להתאים את עצמך אליה...במיוחד בתור אם לילדים... אז תפסיקי עם קשקושי ההבל הללו ותנסי לראות איך את ממשיכה לחזק ולקיים את מה שעשית עד עכשיו כל כך יפה ומוצלח...."

בלחחחחחח

ושוב ירידה ברוח המפרשים.....