לא חושבת שהיו לי דילמות וקשיים גדולים מאלה של אדם נורמאלי.
אין לי מושג "אדם נורמלי" מהו, אבל אם גיל ההתבגרות נראה לך כסיוט, אין ספק בליבי שקשייך היו גדולים משלי, לפחות עבורך.
ובהחלט היה ברור איזו חבורה באיזה מעמד ומי מנהיגה של כל חבורה.
זה ממש מדהים אותי! אם אני בחבורה שטוב לי בה, מה איכפת לי איך היא נמדדת מול חבורות אחרות??? טוב לי!!!
_שאנסה להיות אמא שזוכרת איך זה "להיות שם" ואהיה יותר מאפשרת, מכילה אבל גם מאפשרת לא...
ומקווה מאוד שלא אשדר להן שהוא חייב להיות סיוט, אבל אתן לגיטימציה לכך אם אכן הוא יהיה סיוט_
פספסתי קודם את תשובתך זו...
ברור! גם בעיני ראוי לנהוג כך. כוונתי היתה שכשיש לנו שריטה אנו נוטים להיות עיוורים לה או לפחות עייוורים לעובדה שאנו משדרים אותה לילדנו, ולכן במקומות האלה עלינו להיות לנהוג עוד יותר במודעות מאשר בדרך כלל.
"אם אנחנו בפנים ואתם בחוץ אנחנו שווים ואתם לא."
לאט לאט מתחזק בי הרושם שדעותנו הן אכן תלויות התנסות אישית, ולא דין כיתה אחת ו'מלכתה' כדין כיתה אחרת ו'מלכתה'; לא דין ילדה מקובלת/דחויה אחת, כדין ילדה מקובלת/דחויה אחרת. לפיכך, אני מראש מסייגת דברי להתנסותי האישית, בלי לצאת משם לקביעות כוללות.
אזי - אני מוצאת עצמי מזדהה עם רבים מהדברים שכתבה בקי בהערתה הראשונה. בעיקר בעיקר עם:
פשוט הייתי שם. והייתי מלאת כריזמה ושמחת חיים. עם טונות של ביטחון עצמי וגם (אי אפשר בלי זה) יפה יותר_ (טוב, על הגבוהה נאלצתי לוותר 
) ועם: _את כמו אמבה חברתית
לכן, אני מוכרחה לציין שמעולם לא העסיקו אותי עניני ה-
אנחנו בפנים ואתם בחוץ_, אלא ש _פשוט הייתי שם, עסוקה בשלי, עסוקה במי שאני ובחברותי ובאיך נבלה.
כן, אני מניחה, במבט לאחור, שהיו מי שראו בי ובחברותי חבורה בלתי ניתנת לחדירה. אבל זו היתה אשליה שבעיני המתבונן בלבד. come to think kof it, באופן די תמוה יש לציין, אני מוצאת עצמי היום כאן באתר בסיטואציה חברתית דומה (נו, אז היה לי שקט מכך לאיזה 10- 20 שנה...) בה שייכותי המיני-קהילתית מצטיירת כ'אליטיזם-סנוביזם' ויוצרת תחושת ניכור וזרות בקרב חלק משועי האתר. נו, אז כמו שם גם כאן אני אומרת - אני עסוקה בשלי, מעשי הם לא נגד ולא בעד אף אחד אחר. הפרשנות על מעשי - היא של המתבונן בלבד. (להרחבה אתם מוזמנים לפנות ל
שייכות באופן טבעי).
למשל: מוסד ה"חרם"- תתפלאו (או לא), אבל הוא הופנה גם אלי. מעולם לא עלה על דעתי שאני שווה פחות משום כך. מ-ע-ו-ל-ם! ואולי מטעם זה, הארוע גם לא נחרט בתודעתי כארוע מזעזע במיוחד. איני זוכרת את ההתנהלות המדויקת, אבל אני יודעת שכעבור יומיים מנהיגת החרם ואנכי הפכנו חברות טובות. חברות ששרדה עד בגרותינו (אז היא חזרה בתשובה והקשר ניתק, אבל זה באמת כבר לא רלוונטי...). השורה התחתונה - יתכן שזה ענין של ביטחון עצמי, ושל דרך ההתמודדות נוכח ההתנסות.
אבל זה היה ביסודי, והנה בתיכון תופעה דומה של מתן פרשנות שגויה להתנהגותי - בתיכון היו לי בעיקר שתי חברות קרובות. מרבית הזמן הסתובבנו יחד, בילינו יחד, העברנו הפסקות ארוכות יחד. שנים אחר כך הסתבר לי, שאני נחשבתי ל'סנובית' (לא היה לי שמץ) בעוד שהן נחשבו ל'בישניות' (המינוח המדוייק של משפט הפתיחה בשיחה שהבהירה לי זאת היה: 'מה? את מדברת?' בטון ציני במיוחד). כשניסיתי לברר את פשר הענין, ענה לי בן שיחי שמעולם לא אמרתי לו שלום. ואתה אמרת לי? שאלתי (באמת לא זכרתי. לא אותו ולא את ה'שלום' שלא אמרתי). לא, הוא ענה, לא הכרנו. טוווב, ולמה חברותי אינן סנוביות? הן אמרו לך שלום? לא, היתה תשובתו. אבל אז, לאחר מחשבה הוסיף במבט נבוך - כנראה שמעולם לא רציתי שיאמרו.
על זאת נאמר - נו, שוין.
אין לי מושג מה אותו אדם חשב על עצמו נוכח 'התעלמותי' ממנו. די ברור לי שזה לא בא ממני.
אם כי הוא ילד טוב לב להפליא
וואלה! הנה רעיון - בנך הוא הרי מלך כיתה. יהיה זה מעניין לברר כמה סוגיות, למשל: במה מתבטאת 'מלכותו'? כיצד רכש מעמדו זה? מה הוא עושה כדי לבססו, אם בכלל? מה שאר הבנים בכיתה חושבים עליו? כיצד מרגישים כלפיו הבנים הלא מקובלים? האם הוא אכן מרגיש שווה יותר בשל מעמדו זה? האם הוא אכן זקוק לנחיתותם החברתית של אחרים על מנת לבסס את מי שהוא או את מעמדו?
אני מהמרת, שיש סיכוי לא קטן שחבריו לכיתה רואים אותו באור שונה לגמרי מזה שהוא רואה את עצמו או שאת רואה אותו. לא כי אינך צודקת באשר לאופיו, אלא כי הם מיחסים להתנהגותו פרשנות שונה בעליל, פרשנות העולה בקנה אחד עם הנקודות הכאובות שלהם.
<תהרגי אותי בשבוע הבא על המשימות שאני מפילה עליך...
>
ל-ס-י-ו-ם (מי נאנח בהקלה?!?
)
סילחו לי על שאני מחזירה לרגע את כולנו לגיל התיכון, אבל כל סוגית המקובלות מול עיני המתבונן, מזכירה לי שיר שלמדנו במסגרת שעורי האנגלית ושהפך בזמנו את קיבתי.
מוזר, אבל נזכרתי בו כבר לפני כמה שבועות (בעקבות דיון בעניני תרגום כאן..), וחזרתי לקרוא אותו, והנה סוף סוף עלתה בידי ההזדמנות לחלוק אותו עימכם. אח! האתר הזה נהדר!
והנה הוא:
Richard Cory
By Edwin Arlington Robinson
Whenever Richard Cory went down town,
We people on the pavement looked at him:
He was a gentleman from sole to crown,
Clean favored, and imperially slim.
And he was always quietly arrayed,
And he was always human when he talked;
But still he fluttered pulses when he said,
"Good-morning," and he glittered when he walked.
And he was rich - yes, richer than a king -
And admirably schooled in every grace;
In fine we thought that he was everything
To make us wish that we were in his place.
So on we worked, and waited for the light,
And went without the meat, and cursed the bread;
And Richard Cory, one calm summer night,
Went home and put a bullet through his head.