לבן שלי יש המנגיומה על הלחי הימנית.האמת שיש לו כמה אבל זוהי הגדולה והבולטת ביותר.
אני חושדת בליבי שזה בגלל תרופות שנתנו לי בהריון, אבל מה זה חשוב עכשיו.
בכלל לא אכפת לנו מההמנגיומה, כי היא באמת בשלבי היספגות (איטיים אך עקביים), ומבחינתנו זה "נגד עין הרע" ולא יותר.
אז למה חיפשתי את הדף הזה והעלתי אותו מחדש?
בגלל זה:
_"אוי, היא נפלה לכם?"
"טצ טצ טצ, אתם חייבים להיות זהירים!"
"מסכנה, מה קרה לה?"_
אנשים שואלים אותי לאחרונה הרבה, ועוד בנוכחותו כאילו הוא אוויר:
"אוי, מסכן! מה קרה לו?"
"הוא נפל לך?" (או "הוא נפל לך מהמנשא?")
והכי נורא זה הפרצוף העצוב שהם עושים
ואני מתחילה לחשוש שהוא מרגיש שיש פה איזה אישו, ושזה יעשה לו טראומה או חרדה כלשהי.
פעם הייתי עוד מסבירה שזה נראה לי בגלל שככה וככה אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה יותר.
אני תמיד אומרת שזה לא כואב ושזה לא נורא,
ושזה עובר,
אבל די נמאס לי.
אני לא מתכוונת לעשות לו שום טיפול, כי באמת שלא אכפת לנו וזה עובר לבד במילא אז למה להתערב?
ושואלת- האם יכול להגרם לו נזק נפשי מלהיות נוכח מול שאלות כאלה?
ומה אני יכולה לעשות ולומר כדי למזער ככל האפשר את הנזק הזה?
הוא בן שנה וחצי דרך אגב..
נ.ב.
אגב, אני מכירה ילדה בת חמש עם המנגיומה על היד וכשהיא שאלה את אימא שלה למה רק לה יש את זה, ענתה האם כי זהו ה"סימן המיוחד" שיש רק לה ומאז היא די גאה בהמנגיומה.
לבעז יש גם על היד, למרות שהיא כמעט נעלמת, אבל תמיד אני מנשקת אותה ואומרת לו שזה המקום שאני תמיד נותנת לו נשיקה, ויום אחד הוא התחיל לנשק אותה גם! והוא מנשק אותה באהבה כמו שאנחנו מנשקים אותה
לבן שלי יש המנגיומה על הלחי הימנית.האמת שיש לו כמה אבל זוהי הגדולה והבולטת ביותר.
אני חושדת בליבי שזה בגלל תרופות שנתנו לי בהריון, אבל מה זה חשוב עכשיו.
בכלל לא אכפת לנו מההמנגיומה, כי היא באמת בשלבי היספגות (איטיים אך עקביים), ומבחינתנו זה "נגד עין הרע" ולא יותר.
אז למה חיפשתי את הדף הזה והעלתי אותו מחדש?
בגלל זה:
_"אוי, היא נפלה לכם?"
"טצ טצ טצ, אתם חייבים להיות זהירים!"
"מסכנה, מה קרה לה?"_
אנשים שואלים אותי לאחרונה הרבה, ועוד בנוכחותו כאילו הוא אוויר:
"אוי, מסכן! מה קרה לו?"
"הוא נפל לך?" (או "הוא נפל לך מהמנשא?")
והכי נורא זה הפרצוף העצוב שהם עושים :-(
ואני מתחילה לחשוש שהוא מרגיש שיש פה איזה אישו, ושזה יעשה לו טראומה או חרדה כלשהי.
פעם הייתי עוד מסבירה שזה נראה לי בגלל שככה וככה אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה יותר.
אני תמיד אומרת שזה לא כואב ושזה לא נורא,
ושזה עובר,
אבל די נמאס לי.
אני לא מתכוונת לעשות לו שום טיפול, כי באמת שלא אכפת לנו וזה עובר לבד במילא אז למה להתערב?
ושואלת- האם יכול להגרם לו נזק נפשי מלהיות נוכח מול שאלות כאלה?
ומה אני יכולה לעשות ולומר כדי למזער ככל האפשר את הנזק הזה?
הוא בן שנה וחצי דרך אגב..
נ.ב.
[u]אגב, אני מכירה ילדה בת חמש עם המנגיומה על היד וכשהיא שאלה את אימא שלה למה רק לה יש את זה, ענתה האם כי זהו ה"סימן המיוחד" שיש רק לה ומאז היא די גאה בהמנגיומה.[/u]
לבעז יש גם על היד, למרות שהיא כמעט נעלמת, אבל תמיד אני מנשקת אותה ואומרת לו שזה המקום שאני תמיד נותנת לו נשיקה, ויום אחד הוא התחיל לנשק אותה גם! והוא מנשק אותה באהבה כמו שאנחנו מנשקים אותה :-)