זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאמא !!!!!
השני.
חוויתי את שניהם, תאמינו לי שזה פחות גרוע.

ואם כבר, אז סיפור מהיום אם שכחה תינוק בעגלה ברח הנביאים בירושלים ועלתה עם שאר בני משפחתה לאוטובוס. כעבור שעה הגיעה למגרש הרוסים לחפש אותו.
מזעזע

ואם כבר, אז סיפור מהיום אם שכחה תינוק בעגלה ברח הנביאים בירושלים ועלתה עם שאר בני משפחתה לאוטובוס. כעבור שעה הגיעה למגרש הרוסים לחפש אותו. )-:

לפני מס שנים בעודי מתכננת לרדת מאוטובוס דרך הדלת הקדמית, קלטנו הנהג ואני תינוקת זוחלת באמצע הכביש. הנהג עצר את האוטובוס ואני רצתי לכיוון התינוקת. אך עד שהגעתי התינוקת נעלמה. זה היה מבהיל לא הבנתי אם באמת ראינו תינוקת או שהזינו. ואז קלטתי שהיא הגיעה לצד השני של הכביש והסתתרה מאחרי צפרדע אשפה לכיוון הכביש . עד שאספתי אותה הגיעה האמא המבוהלת חטפה אותה מיידי ומילמלה תודה. אני מהשוק שהייתי בו אפילו לא הגבתי. כל הארוע התרחש אולי דקה, דקה וחצי, אבל אלו היו שניות שנראו לי כנצח.

נזכרת שכשהייתי ילדה היה לי חבר טוב, חצי מתאומים, שהיו לו מליון ואחת בעיות החל ממוטוריקה עדינה וכלה בגמגום, בסודי סודות סיפרו לי הורי שכשהיה הילד קטן, הלך לאיבוד בחוף הים מצאו אותו אחרי זמן מה בין סלעים באיזו פינה בוכה, רועד ומפוחד ומאז הוא היה ככה. אף אחד לא דיבר על כך ולא ידעו מה באמת קרה לו בזמן הזה שיהיה ב"איבוד", לימים הוא גדל להתגבר על הקשיים אבל רק אלוהים יודע מה הסתיר בפנים כי אף אחד לא דיבר כל כך...
בררר...

זה סיפור שכנראה הדחקתי,
אבל כשהייתי באטח בת איזה 9-10, הלכתי עם אחד האחים הקטנים שלי ל...קניון, והוא נעלם, וחזר הביתה לבד ברגל, ביקש מאנשים שיחצו איתו את הכביש...
אני ממש לא זוכרת את הסיפור הזה, זה כנראה יושב עמוק מידי בפנים, אבל האמא הפולניה שלי, שה' יברך אותה, מזכירה לי את זה פעמיים בשנה...
בררר...
קניונים זה רע. שום דבר טוב לא צומח בהם. עדיף לטייל בשדות. זו גם המסקנה שלי, לפחות עם סיני...

ההתחלה היא כמו בכל הסיפורים, עכשיו הסוף:
היא ישבה בקיוסק על הרצפה מאחורי איזה סטנד
(בגלל זה לא הבחנתי בה כשרצתי הלוך-חזור בהיסטריה ורק הצצתי לקיוסק)
וזללה ממתקים מהמגירות השקופות.
מזל שמי שמצא אותה הם אנשי הביטחון של הפארק,
אותם צירפתי לחיפוש,
ככה לפחות לא הייתי צריכה גם לשלם על כמות אדירה של סוכר וצבעי מאכל שהתפלקו לגופה

נקודות, סיפור מעולה אגב. ילד מיסטי.

לאמא שלי יש סיפור שלילה אחד השכנה דפקה להם על דלת הבית אחרי שמצאה אותי זוחלת ברחוב בחושך בואך לכביש הראשי. נכון, היום זה נשמע ממש רע אבל אז באמת שבקושי נסעו שם מכוניות, ראשי או לא ראשי קרוב לודאי שהייתי זוחלת חזרה ומתדפקת על הדלת בעצמי אבל בכל זאת, בררר...

להבדיל אבל בעניין של לשמור למישהו על הילד: לפני כמה שבועות ישנו בים כמה משפחות. לידנו היה מאהל של קבוצה אחרת של משפחות. בצהרים נגשה אמא מהאוהל לידינו וביקשה שנשים לב. שהיא השאירה תינוק ישן. אמרנו שאין בעיה וווידאנו שהיא תשאר באזור החוף עליו הצביעה. אחרי אולי חצי שעה הבנתי שאני שומעת בכי של תינוק כבר הרבה זמן. זה כבר היה בכי קורע לב. אני שכחתי לגמרי מהבקשה שלה ובאותה מידה יכולתי ללכת משם. זה היה רק מזל שנישארתי באזור. הילד בכה אבל בהמולת הילדים שלנו והים ואלף דברים שקורים בדקה לקח לי המון זמן להבין שיש ילד בוכה ואף אחד לא מתייחס אליו ועוד יותר זמן להבין שאני זאת שאמורה להתייחס אליו.
המסקנה שלי: אם אני משאירה ילד תחת "השגחה" כזו רק לשנייה ורבע ורק כשחייבת.

המסקנה שלי מאירועים כאלו ובכלל, לקניונים לא הולכים אלא אם כן ממש אין ברירה. הפנינגים בקניונים הם סיוט ואין מצב לצאת מהם לא מעורערים גם אם אף אחד לא הולך לאיבוד. ביולי אוגוסט אנחנו לא מתקרבים לקניון גם אם מחלקים שם מתילי זהב בחינם (בין כה לא נדע).
פעם, כשבמבי היה פצפון וזוחל הלכנו לקניון בבוקר, זה היה ממש בסביבות תישע בבוקר ביום גשום (אם אני לא טועה), הקניון היה ריק. הילדים שיחקו במשחקיה ואז במבי היה עייף והחלטנו ללכת. חיפושית קיבלה בלון מחבורת נערות שהבריזו משיעור ושמחה מאוד. הלכנו לעגלה כדי להושיב את במבי ובעודי קושרת את העגלה המשיכה חיפושית לרקוד עם הבלון ביד, היא היתה כל כך שקועה בשמחה שלה עם הבלון שבכלל לא שמה לב שהתעכבתי עם הבמבי הקטן. כשהרמתי את העיניים שלי לא ראיתי אותה. הסתכלתי סביב ובכל הקומה הריקה לא ראיתי ולו חיפושית אחת קטנה. לא היה לי ברור איך היא זזה ממני (בדרך כלל אין לה כזה ביטחון) וכמה מהר היא הספיקה להעלם ועוד בשעה שאין אף אחד כמעט בקניון.
אני זוכרת איך פחדתי שמישהו לקח אותה (אחרת איך נעלמה כל כך מהר?) פתאום זה העלה לי את כל החיפושים אחרי חיות אבודות (בעיקר חתולים) שלא ראיתי יותר לעולם והרגשתי לרגע הרגשה שמיד ביטלתי כדבילית, שלא אראה אותה יותר לעולם. למזלי אני לא טיפוס לחוץ ונתפס להיסטריות ומיד הלכתי, חיפשתי בחנויות שהיא מכירה (צעצועים) ומצאתי איש אבטחה על הדרך ובעודי מחפשת אותה תיארתי לו אותה ושלחתי אותו לכיוון השני לחפש בסוף מצאנו אותה יחד יושבת על ספסל עם זקנה אחת ובוכה. היא פשוט רקדה לה עם הבלון לכיוון המעליות ובאמת לא שמה לב שאני לא מאחוריה. רק אחרי שמצאתי אותה הרגשתי את רפיון האיברים של החרדה.
קניונים זה רע. שום דבר טוב לא צומח בהם. עדיף לטייל בשדות.

טוב, "אתרום" את מנת חלקי.

קרתה לי פעם אחת שנכנסתי לחנות גדולה וילדתי נעלמה לי בין המדפים הארוכים והגדולים. אלה היו כמה רגעים של אבדן שליטה, התחלתי לרוץ בין המדפים ולצעוק כמו מטורפת, כשמצאתי אותה כל כך כעסתי. אני זוכרת את זה היטב ואני עם מקדם היסטריה מאוד גדול בעניין הזה.

כשהייתי ילדה קטנה מאוד (אולי בת 8), גרתי ליד בית הספר. יום אחד בעודי בכיתה, נפתחת הדלת ואחי בן האולי שנה וקצת (הולך מתנדנד), עומד בדלת , סורק את הכיתה, רואה אותי, בא ומתיישב לי על הברכיים.
עד היום לא נפטרה התעלומה , איך אמא שלי לא חשה שיצא מן הבית? ואיך למען השם הוא ידע להגיע אל הכיתה שלי???

ואני שמרתי על ילדון מאוד פעיל בפסטיבל, כשהוא נעלם (בחמש שניות וחצי כשהצלתי את ביתי מטביעה - ולא הסתכלתי עליו)- והתחלתי לחפש - כשאני כבר כמעט מחייגת לאמא שלו שתחפש גם - היא התקשרה אליי - שמצאו אותו בכניסה (הייתי בדרכי לשם) - כשנתתי לה לשוחח איתו בטלפון כמה שניות לאחר מכן, היא שאלה אותו: "מתוקי, הלכת לאיבוד?" והוא ענה: "לא!!! הלכת לפה!!"...
הילד יודע...
ץ

דיברתי היום עם הבעלים של הג'ימבורי. הוא היה חביב מאד.
הוא לקח על עצמו אחריות מלאה ואמר (בניגוד לנשמות טובות אחרות) שהג'ימבורי מחוייב שאף ילד מתחת לגיל 5 לא ייצא ללא ליוווי של מבוגר. על אחת כמה וכמה פעוט בן שנה וחצי.
הוא ידבר עם האמא.
תודה על התגובות החמות.

מבינה אותך,זה קרה לי ל 3 דקות בג'ימבורי כשהוא היה בן שנתיים, וזה אחד הדברים הכי טראומטיים שעברתי בחיים שלי, לא יכולתי להתקרב לרחוב שבו נמצא הג'ימבורי במשך חודשייים,ורק מהלזכר בזה אני מתחילה לרעוד.
במקרה שלי הייתי בטוחה ומשוכנעת שהוא יצא לטייל ברחובות ובכבישי העיר הסמוכים למבנה הג'ימבורי כי בנו שם והיו שם המון טרקטורים שהוא נורא אוהב,חששתי שהפועלים הערבים חטפו אותו עוד זוועות שאני לא רוצה להזכר בהם(בסוף,אגב,הוא היה בג'ימבורי ולא שמתי לב).
זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאמא !!!!!
מציע לך להתייחס אל זה כאל טראומה לכל דבר (אונס,תאונת דרכים,רעידת אדמה) ולטפל בזה ,את יכולה להתחיל בטיפול על ידי כך שתספרי את זה שוב ושוב ושוב ושוב ,עד שתעבדי את זה, הזיכרון הטראומטי עובר שינוי כשאני משתפים אחרים בכך ו"מדברים אותו" . ליבי איתך,מחבקת.

ולסיים בחיוך-שבן דוד שלי-היום חייל-היה ילד קטן,הוא הלך לאיבוד בשכונה,אני לא יודעת איך,הביאו אותו אלינו הביתה-גרנו בשכונה אחרת.אבא שלו הגיע מוטרף מדאגה,ואמר לו בטון קצת קשוח-איפה היית?מה פתאום אתה הולך לבד וכו'...אני זוכרת שהילד הסתכל עליו ואמר -אבל אבא,אני ידעתי בדיוק איפה הייתי.הלכתי לטייל,פתאום האיש הזה(השוטר שמצא אותו) החליט שאני באיבוד ולקח אותי!אני בכלל לא הייתי באיבוד!אמרתי לאיש אבל לא רצה לשמוע...

ואני כשהייתי קטנטונת, ילד של השכנים קצת קטן ממני הלך לאיבוד. כולם מסביב היו בהיסטריה - וכנראה שההיסטריה שלהם הפחידה גם אותי.
אז הקטנטונת הזאת אמרה: 'אני אף פעם לא אלך לאיבוד בלי אמא !'

מפחיד,מאוד.
אצלנו לפני כמה חודשים בשבת בבית הכנסת,הבת שלי-אז בת שנתיים בערך, שיחקה עם הילדים(זה בית כנסת קטן ומשפחתי),ופתאום אני קולטת שכל הילדים באזור ורק היא לא...התחלתי לקרוא לה ,לחפש,לצעוק את השם שלה...אין ילדה.
אני כל כך מבינה את התחושה שאת מתארת,הלב שלי דפק בטרוף,כולי רעדתי....אחרי כמה דקות ירדה ילדה,שאני לא מכירה,וגם לא ראיתי מאז בבית כנסת אגב, מקומת הגג עם הבת שלי,היא לקחה אותה לשחק שם בלי להגיד לאף אחד..חיבקתי חזק את הבת שלי,והילדה...כל כך כעסתי,אבל לא אמרתי לה כלום חוץ משפעם הבאה היא לא נוגעת בבת שלי בלי רשות,הבנתי אבל שהכעס הוא על עצמי,איך לא שמתי לב אליה.
למדתי מזה המון,מאז אני כל הזמן קשובה לאיפה היא.קלטתי עד כמה בקלות חס ושלום ילד יכול להעלם....
(ולסיים בחיוך-שבן דוד שלי-היום חייל-היה ילד קטן,הוא הלך לאיבוד בשכונה,אני לא יודעת איך,הביאו אותו אלינו הביתה-גרנו בשכונה אחרת.אבא שלו הגיע מוטרף מדאגה,ואמר לו בטון קצת קשוח-איפה היית?מה פתאום אתה הולך לבד וכו'...אני זוכרת שהילד הסתכל עליו ואמר -אבל אבא,אני ידעתי בדיוק איפה הייתי.הלכתי לטייל,פתאום האיש הזה(השוטר שמצא אותו) החליט שאני באיבוד ולקח אותי!אני בכלל לא הייתי באיבוד!אמרתי לאיש אבל לא רצה לשמוע...)

חוויה נוראית. אחד הפחדים הכי גדולים של כל הורה, שלפתע הילד ייעלם מעיניו.. וברור שגם עבורך זה היה מזעזע.
מזל שהסתיימה בטוב.
חיבוקים לך ולחברה.

נשמע מזעזע... הסיפור שלך זרק אותי למקרה, לפני שנה בערך שאני באתי עם הבת שלי כשהיתה בת שנה ועשרה חודשים לאיזה אירוע, עם זוג חברים שהיתה להם תינוקת בת 3 חודשים. כשישבנו לשתות קפה, ביקשתי מהם לשמור על הבת שלי ששיחקה עם החצץ לרגלינו, לחמש-עשר דקות שאקנה משהו. הם מיד שלחו אותי לדרכי.
חזרתי אחרי 10 דקות ולא היתה ילדה בנמצא... הייתי בשוק.
לשמחתי ראיתי אותה מיד, על שפת הכביש הסמוך שבו מכוניות נסעו ללא הרף.
אני חושבת שזה שראיתי אותה אחרי 20 שניות גרם לי רק להודות למי ששם למעלה שהיא פה איתי.
לעומתי, חברים שלי היו בשוק מזה שהם פשוט "שכחו" לשמור עליה.
מבינה לגמרי את תחושת החירום שאת מדברת עליה. לנוח, לנשום, לשתות. להגיד תודה - שהכל הסתיים בטוב.
זה עובר.

לדעתי אחד הדברים הכי מסוכנים בקניון זה המדרגות הנעות. כשהייתי בהריון הייתי יום אחד בקניון וילד בן כמה חודשים זחל ליד אמא שלו שדיברה בטלפון ליד המדרגות הנעות, היא לא שמה לב והא נתפס בחלק של המעקה שמסתובב בתחתית המדרגות, קשה להסביר בדיוק איך, אבל הבטן שלו נתפסה שם, כמובן שהאם היתה בשוק, קראו אבטחה, עצרו את המדרגות חילצו אותו וכמובן הזמינו אמבולנס ולבי"ח עם הילד. אני הייתי בהריון מתקדם והתחלתי לבכות ולרעוד בכל הגוף, זה היה ממש מזעזע.
מעבר לזה אני יודעת שמבחינה חוקית אסור להשאיר ילד מתחת לגיל שש בלי השגחת מבוגר. שיהיה המשך חופש עם חוויות טובות יותר

מממ.. זה תינוק בן שנה וחצי. כמעט כל דבר יכול לגרום לפציעה.
ואני קיבלתי פטור מהבייביסיטר רגע לפני שזה קרה.
אבל...
התחושות לא טובות.
אם ילד היה מנסה להיכנס ללא תשלום אין ספק שהיא הייתה שמה לב.

לא יודעת מה להגיד לך. באמת שלא.

קשה לי להגיד את זה, כי ברור שכוונותייך טובות ורע לך עם מה שקרה, אבל...
נראה לי שיש פה בלבול.

האחראית על הג'ימבורי - מזעזעת, הייתי מתלוננת, אבל לא האחריות שלה, כשהילד מגיע עם מבוגר. פשוט לא.

ואת והחברה... לא יודעת של מי הייתה האחריות?
האם שלך, ואז היית צריכה ממש להשגיח טוב טוב, ואולי לקחת אותו בידיים?
ואולי של החברה, שאמרה לך שהיא מסתכלת שהבעת בפניה קושי, ובכך לקחה את האחריות אליה?
לא יודעת, זה נשמע לי כאילו האחריות נפלה בין הכסאות, כל אחת מכן הייתה בטוחה שהשנייה משגיחה.


אה, וגם..... אולי אני אצליח להרגיע אותך קצת: לפחות זה קניון.
אין כבישים, מכוניות.
רוב האנשים עוזרים אם צריך (וגם אם לא).


לא נשמע משהו בכלל אני יודעת, את חברה שלך זה לא היה מרגיע, ברור, אבל תמיד כשאני עם שני הילדים שלי בקניון, אני הרבה יותר רגועה אם הגדול רץ קדימה, מאשר אם זה רחוב.

וואו, נשמע ממש מזעזע. אני ממש יכולה לראות את זה מול העיניים.
נראה לי שאת צריכה לשתות איזה כוס מים לאט לאט...
אולי איזה רסקיו לך ולחברה.

היום היה הפנינג תינוקות בקניון ליד הבית. בד"כ אני משתדלת לא לקחת את בני לקניון אבל בגלל ההפנינג, ובגלל שהיינו צריכים קצת קניות תיכננו עם חברים ללכת לג'ימבורי בקניון. היינו 4 אמהות עם 4 בנים.
בכניסה האחראית על הג'ימבורי הייתה מזעזעת. לא הסכימה לתת הנחה, לקחה את היד של התינוקות בכוח ושמה חותמת בלי לשאול, והייתה מאד אנטיפתית.
הבנים בני שנה וחצי.
חברה שלי רצתה לקנות משהו קטן ממש ממול הגימבורי וביקשה שאשמור על בנה. תוך כמה דקות הרגשתי שזה גדול עליי כי הם הולכים למקומות שונים וביקשתי ממנה לחזור כי אני מאבדת שליטה.
היא אמרה לי: "זה בסדר, אני מסתכלת עליו".
אחרי 3 דקות היא באה אליי ושואלת אותי איפה הילד. החוורתי. שאלתי: "לא אמרת לי שאת מסתכלת עליו??"
הילד פשוט נעלם.
חיפשנו בג'ימבורי, למעלה, למטה, בכל החלקים והבנתי די מהר שהילד לא שם.
שאלתי את המזעזעת בכניסה אם ילד כלשהו יצא לבד מהגימבורי והיא אמרה ממש בנחישות שלא, ילדים רק נכנסו.
אני חזרתי לחפש בפנים ותוך כדי נמלאתי פחד שאולי מישהו מבוגר לקח אותו!!
אישה אחת סיפרה שבחורה תאילנדית יצאה עם תינוק, וחברה שלי כבר חשבה שנחטף לה הילד. מזעזעזעזעזעזעזעזע....


חברה שלי, אמא של הילד שנעלם, בהריון מתקדם, מתחילה לרעוד להסתכל עליי וליבב בתחנונים "איפה הוא?! איפה הוא?"
ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
אני רואה שהילד לא בתוך הג'ימבורי. אני נמלאת פחד משתק. הילד שלי מתחיל לצרוח ואני לא מצליחה לעזור לה לחפש. שמתי את הבן שלי בידיים של החברה השנייה ורצתי החוצה יחפה כשאני צורחת אם מישהו ראה ילד בן שנה וחצי מטייל לבד. היא הלכה כפופה והתחננה אם מישהו ראה אותו, הקול שלה ממש לא יצא לה מהגרון, היא ניסתה לצעוק ולא הצליחה. היא הייתה ממש ממש ממש מסכנה.
אני הסתובבתי רועדת בכל הקניון וכולם אמרו לי שלא ראו עד ששמעתי צעקות מרחוק: "כאן כאן" הגעתי לשם בריצה וחטפתי את הילד מהידיים של הבחור שמצא אותו על סף של המדרגות הנעות, וטסתי ולכיוון אימא שלו שהייתה ממש ממוטטת.
אנשים אפילו דאגו לעקוץ אותי שהייתי צריכה להגיד תודה.

אני הייתי ממש מפוחדת.
נתתי לה לשתות, היא כמעט התעלפה.
אחרי שנרגענו קצת היא סיפרה לי שהיא הייתה בטוחה שהיא לא תראה את הילד יותר בחיים. (אתם יכולים לדמיין דבר כזה?!?!?!?) היא סיפרה שהיא עמדה להתעלף אבל חששה לילד..

איזה פחד... אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת החירום הזו.
זה לקח משהו כמו 10 דקות כל הסיפור.
הייתי בשוק שהסתומה בכניסה נתנה לו לצאת, בשוק מחברה שלי שהורידה את עיניה מהבן שלה, ממני שלא לקחתי אותו אליי עד שהיא תסיים.
זה היה יכול להסתיים באסון. איזה פחד.