צריך להקשיב לו כי הוא יודע

בכל מקרה. מומלץ מאוד לראות ולשמוע את ההרצאות האלה. נראה לי שגם למשוכנעים יש משהו לקבל מהן..

בדף המעניין החיים כערך מדובר על הקושי של התפישה של הרפואה הקונווציונלית את המוות.
אבל לדעתי במובנים מסויימים גם הרפואה המשלימה סובלת מאותו עיוות תפישתי ולעיתים אף גרוע ממנו.

תודה לכל מי שנתנה את נקודת מבטה.
אני עוד מהרהרת בדברים

בהרצאות שאני הקשבתי להן הוא מדגיש את ההשפעה של מתח, של חוויות ילדות ושל מבנה אישיות על מחלות.
הוא כמובן לא טוען שאין גורמים נוספים, אבל מתמקד באלו.

שני,
שאלה קטנה נוספת (אין לי זמן להקשיב להרצאות בעצמי...)
האם הוא מדבר גם על נושאים אחרים שגורמים לגוף להיות חולה, פרט לדברים שהוא לא רוצה לעשות כגון -
תזונה, זיהום אוויר, סלולארי, חוסר פעילות גופניות וכו'?

אני כבר כמה ימים הולכת עם מה שנכתב בדף הזה והוא עורר אצלי הבנה, שהדליקה לי כפתור רדום מאוד: שיש כנראה בעולם אנשים שבשבילם המילה אחריות מתחברת עם תחושה נעימה. של אפשרות. של יכולת. ושאולי בא לי להיות אחת מהם.
כי לי, כמו שהכרתי אותי רוב שנותי האחרונות, לא. מנחם לי הבנות מהסוג שאת, שני, מתארת, כמו במעגל נשים שסיפרת עליו, הבנות שמספרות לי שלא הכל תלוי בי. המילה אחריות מלחיצה אותי, כי נדמה לי שאין סיכוי שאספיק (את כל מה שבתחומי אחריותי האינסופיים) וזה במקרה הטוב שהיא לא מבהילה אותי (בתחושה שלא בטוח שאהיה מסוגלת, גם בלי המגבלה הטכנית של להספיק...)

בקיצור, הכתיבה שלך פה הדליקה אצלי איזה כפתור והפילה אסימון, שמה-זה, יש בעולם אנשים שתחושת אחריות נעימה להם. ורצון לגשש ולפגוש - את המקומות שבתוכי - שתחושת האחריות כן נעימה להם.

רוב מה שהכרתי כאדם בוגר זה או אחריות מהסוג הקונבנציונאלי של - אם לא תעשה, זה לא יקרה, אחריותי ללכת לעבודה, לפרנס את עצמי, לדאוג לפנסיה... לא יודעת, להיות אדם אחראי מסודר מתוקתק ומאורגן, או את ההקלה והשחרור בתחושת הפסיביות שבהבנה שישנם כוחות שחזקים ממני, ביכולת לשחרר, להרפות. הגילוי המסעיר שלפעמים דווקא כאשר אני לא עושה כלום - אז הכל קורה, ומתרחש, לבד.
רק לאחרונה אני מגלה מקום שלישי, אחר, מקום שהוא אקטיבי מבחירה אבל בוחר ואקטיבי ועושה את מה שמתאים לו, מה שנעים לו, מה שהוא רוצה.

במישור הפילוסופי - אני לגמרי מאמינה שישנם דברים שלחלוטין אינם בבחירתנו, ואדם יכול לחיות בריא ובסוף להיות חולה.
ועם זאת, הרבה יותר נמצא בבחירתנו ממה שמקובל לפעמים לחשוב.
במישור המעשי, הרגשתי שהדף הזה מזמין אותי באופן אישי לקחת את האחריות ואת הבחירה איפה שהיא נעימה לי. איפה שהיא משרתת אותי. איפה שיש לי כלים להכיל אותה. ואיפה שלא - בהתחלה לעזוב, ואחר כך אולי להסתכל על זה ששם כנראה באמת אין לי בחירה, כי אין לי כלים להכיל את היותי אדם שלם, בוחר, רוצה, קיים, ויש כנראה סיבות מאוד מאוד טובות למה אין לי את הכלים שם - קרו דברים, פעם, מזמן, שהרושם שלהם כנראה עדיין מוטבע בתוכי ולא מאפשר לי את יכולת ההנאה מהבחירה ומהאחריות. וההתבוננות תיצור פעם שינוי הדרגתי. אבל לפני ההתבוננות, קודם כל להרפות ולעזוב ולדעת שמותר לי. לגמרי.

אני כותבת פה ממקום לגמרי לגמרי אישי ומקווה שהדברים שזורמים בתוכי - אם לא יתאימו, לפחות לא יפריעו, לך.

בשמת, אכפת לך לספר מה היה בסקנדינביה שיצר בריאות?
הלוואי שהייתי יודעת. עד היום אני מנסה להבין ואין לי מושג. כנראה שילוב:

1. המזון היה כנראה מתאים לי יותר. לדוגמא: אכלנו לחם שיפון יבש סקנדינבי. אכלנו הרבה מאוד פירות ופירות יער טריים. אני הייתי אלרגית למוצרי חלב אבל שם לא היו אז גבינה לבנה, לבן וכדומה, ולכן כנראה אכלתי פחות מוצרי חלב ואולי בעיקר גבינות שמנות. הבשר באיכות גבוהה.
2. האקלים טוב לי יותר ובחורף הבתים מחוממים היטב, והבגדים מחממים היטב (לא יוצאים החוצה בקור של מינוס 20 בלי בגדים מתאימים). בתל אביב היה תמיד קר ולח בחורף, לח והביל בקיץ.

אולי גם ההורים היו יותר רגועים שם?

מעניין. אבל משום מה, אני לא מצליחה לקחת את זה למקום של "הכל עליי" אלא יותר למקום של "יש לי בכל זאת מה לעשות" מבינה את ההבדל ? ממקום של חוסר אונים למול מחלות למקום של עבודה עצמית. באופן כללי מרגישה שההורות, עם כל ילד שנוסף, לקחה אותי למסע מופלא של מפגש עם עצמי, עם הצרכים שלי, דרך הכרה בצרכים שלהם, עם פיתוח היכולת החשובה לדייק את מה שנכון וטוב לי ולהשתדל יותר ויותר להמנע ממה שפחות.
לימימה יש משפט מפתח "לא הכל בגללך ולא הכל בזכותך" אני חושבת שיחד עם הדברים שאת שומעת זה יכול קצת לאזן את התחושות ואולי גם לתת ערך ומשמעות למעשים.

יכולה להעיד מנסיון קרוב, איך לי, מהצד, היה מאד ברור מה עורר את סרטן השד אצל אמא שלי (שתבדל לחיים ארוכים) ובמרחק של שנה וקצת, לראות גם כמה ברכה הביא כל התהליך שהיא עברה למרות תהומות רבים שהיו בו. זה לא אומר שנוכל בהכרח לחסוך את המחלות האלה מעצמנו. אני חושבת שזה קצת כמו לא לגדל את הילדים בדרך מסוימת עכשו מתוך תקוה לאיך הם יהיו אחר כך אלא יותר לעשות את זה כי זה מה שמרגיש לנו נכון כרגע, מבינה ?

אני חושבת שכאמא, ברור יותר ואינטואיטיבי לך יותר להיות קשובה לצרכים של הילדים שלך, בעיקר כשהם מאד קטנים וחסרי אונים ואולי דרכם ודרך מה שאת שומעת, תוכלי גם יותר ויותר להיות קשובה לצרכים שלך, לא רק בכדי למנוע כל מיני מחלות עתידיות אלא כדי שישיה לך טוב כבר עכשו

אני קצת מוזרה (?)
אני בריאה בדרך כלל. טפו טפו. הגוף שלי חזק,וגם כשאני חולה זה ממש בקטנה.
והאמת-שלפעמים אני מקנאה באלה שהבעיות שלהם מתבטאות בגוף. כן כן, בכל אלה שיש להם אלרגיות (בעלי למשל) אבל הם די חזקים נפשית ובעיקר תפקודית. כי הבעיות אצלם מודחקות אל הגוף.
אצלי הבעיות לא מודחקות אל הגוף,הן מופיעות איך שהן, כך ישירות. וזה גורר חוסר תפקוד או תפקוד נמוך באופן כללי, לא בגלל שהגוף קשה לו,בגלל שהנפש קשה לה. ואני מרגישה חלשה,לא פיזית.
והלואי שהגוף היה זה שעוצר אותי,אולי כך היה לי תרוץ.

בשמת, אכפת לך לספר מה היה בסקנדינביה שיצר בריאות?

שני, החיים כערך.

אבל אני שמעתי ממנו שהוא מקבל את זה שיש מערכות יחסים בעיתיות, עומס וקושי וכו… רק אומר שצריך לדבר על זה, להיתמך, לדעת לאמר לא כאשר זה לא מתאים.
הוא משאיר הרבה מקום לשגיאות.

כשאני במעגל נשים ונופל עלי השקט הזה של הקשבה, של קבלה, של חוסר שיפוטיות.
מה שעולה זה שהכל בסדר. ככה זה בסדר וגם כשנתפרק זה בסדר. שהפחד לאבד את הקשרים הספציפיים האלה הוא מקומי. שהכל קשור ונשאר קשור, ושם השקט ושם האהבה ושם הנחמה. אולי שם גם המוות. קשה לי להסביר.

ואז מגיע הגאבור הזה ושוב זורק הכל לפיתחי. למערכת הרגשית המצ'וקמקת שלי ולמערכות היחסים המקרטעות שאני בקושי מצליחה לתחזק..

פלונית שכתבה שמשימת החיים בשבילה זה למות. לא הבנתי, אם תוכלי לפרט אודה לך.

אחרי שאימא שלי נפטרה רציתי לפתוח דף בשם אסור למות. ולדבר בו על כך שבמידה מסויימת בחברתנו מוות הוא סוג של כישלון.
או כישלון של מערכת הרפואה, אם אתה יותר על הצד הקנוונציונלי.
ואם אתה אלטרנטיבי, אז גם המוות הוא כישלון וגם במידה מסויימת המחלה. אז אולי לא אכלת מספיק טוב. לא הקשבת לגוף שלך מספיק, לא בחרת סביבה מעודדת בריאות מספיק, לא אמרת לא.
אולי היית צריך להפסיק לאכול ורק לבהות בשמש.... ואולי...

ביירון קייטי אומרת שהגוף שלך ובריאותו הוא עניינו של הרופא. מצד אחד אני ממש לא מסכימה עם זה. מצד שני רגעי ההארה היחידים שהיו לי סביב מות אימי. שהייתי מסוגלת להניח לצער, לכעס ולכאב לרגע. היו סביב הספרים שלה.
שוב, אני לא יודעת מה אני אומרת פה. בכלל לא.

לדעתי, בעצם הנגישות שלך לחומרים כאלה, בעצם הנגיעה של הדבר הזה בך, בעצם זה שאת בכלל חושבת מחשבות כאלה וטורחת להעלות אותן על הכתב, את כבר מטפלת בעצמך טוב ממה שאמך כנראה טיפלה בעצמה, ומכאן שאת כנראה גם מטפלת בילדייך טוב ממה שטיפלו בך
לגמרי מסכימה עם ציל צול.

אני חושבת שהיכולת שלנו לשים לב מתי הגוף אומר לא, משחררת אותנו מצורך לחלות
בדיוק.
ואני יכולה להעיד, שאמנם לקח לי שנים ללמוד את זה באופן אישי, וזה היה תהליך הדרגתי, אבל ממצב שבו הייתי חולה נון-סטופ, מלידה, בעשרים ואחת השנים הראשונות לחיי (למעט 3 שנים בסקנדינביה שבהן לא חליתי אפילו לדקה אחת) - למצב שבו, כשמתחיל אצלי משהו, אני ישר הולכת לשאול "אוקיי, גופי היקר, מה אתה מנסה לומר לי? איפה לא הקשבתי לך?" ואני מקבלת תשובה והמחלה פשוט נעלמת כלעומת שבאה.

_דווקא להבנתי זה לא שכל האחריות עלינו, המון תלוי בסביבתנו ובזולתנו.
אולי אחד הדברים החשובים ביותר לעשות, זה לבחור סביבה וזולת שמעודדים בריאות ומורידים מתח כרוני_
שוב מסכימה עם יונת.
וכאמא בחינוך ביתי, אחד הדברים שאני עושה באופן פעיל לגמרי - זה ליזום ביקורים בסביבות חברתיות שטובות לי. אז נכון שזה אומר נסיעות ארוכות לגליל, אבל זה מציל חיים מבחינתי.

אני קוראת עכשיו את scattered minds, וזו חוויה מדהימה. כאילו מישהו תמלל את המנגנון הפנימי שלי, שמעולם לא הצלחתי לפרוט למילים.

לבחור סביבה וזולת שמעודדים בריאות ומורידים מתח כרוני
מסכימה מאוד. וגם עם אישה במסע. לפעמים האחריות הכי כבדה היא לעשות בחירות כאלה בדיוק.
<עוברת בפעם הראשונה בחיי לגור בכפר בשנה הבאה, אחרי אלף שנים בערים, בדיוק בדיוק בגלל זה. ולגמרי מרגישה שזו אחריותי כלפי עצמי וכלפי הילדים שלי.>

יונת, למיטב הבנתי, גם סביבתנו באחריותנו.
כמו שאישה שיודעת על עצמה שהיא מושפעת מהסביבה שלה, לא הופכת בכך לנטולת אחראיות על מעשים שתעשה בגין לחץ חברתי, אלא אחראית על בחירת חבריה מתוך תשומת לב למושפעותה מהם.
לכן גם השפעה של הסביבה עלינו גוררת לא את חוסר האונים שלנו, אלא את אחראיותנו לבחור בחוכמה בסביבתינו. לבחור סביבה פיזית שמתאימה לנו ולא פוגעת בבריאותנו ובבריאות ילדינו, מקום עבודה כזה, וסביבה חברתית כזו.

ואין בכך הסרת אחראיות, אלא הדגשת האחראיות הנתונה בידינו.

בנוסף לכך, לדעתי השפעת הסביבה מוסיפה לנו אחראיות סביבתית - האחראיות לא להיות בעצמנו סביבה שמעודדת חולי ומתח כרוני, ולא לתרום לקיומן של סביבות כאלו, לכל הפחות, ולהתנגד לסביבות כאלו כמיטב יכולתינו, לכל היותר.

דווקא להבנתי זה לא שכל האחריות עלינו, המון תלוי בסביבתנו ובזולתנו.
אולי אחד הדברים החשובים ביותר לעשות, זה לבחור סביבה וזולת שמעודדים בריאות ומורידים מתח כרוני.

איזה פחד. ולמי יש כוח לאחריות.
שני, את יכולה להביט בזה גם הפוך - האחריות היא שלך במילא, בין אם את מכירה בה ובין אם לאו. כלפי עצמך, כלפי הילדים
אז אם כבר יש אחריות, והיא כבדה כל כך, לפחות שיהיה בתוכה מרחב שבו הבחירות שלנו באמת משנות משהו והרוב הוא לא "מן אללה" אלה "מן אמא".

כשנכנסתי לדך לפני יומיים היה לי ברור מה אכתוב כשאחזור הביתה. רק שצילי כבר רשמה את זה במקומי - בעצם זה שאת פה, את כבר מטפלת בעצמך יותר טוב משאמך טיפלה בעצמה, מטפלת בילדייך טוב יותר משאימך טיפלה בך.

בלי לסתור או להמעיט, להרגשתי ומנסיוני מחלות -בין שהם כרוניות או סופניות- הן גם שיעורים כואבים אך חשובים בחיינו ובחיי האהובים שלנו, וכל אחד בנתיב גורלו פוגש-או שלא- דברים אחרים ובאופן אחר. אני יכולה לומר על מחלה כרונית לא פשוטה שאני מתמודדת איתה שלמדתי ממנה ועדיין לומדת בכאב רב דברים שלא הייתי לומדת אחרת. להמנע ממחלות או ממוות היא בעייני לא משימת חיים, בעיניי משימת החיים במובן מסויים היא למות. בשבילי, החיים אינם קדושים יותר מהמוות וממה שאחריו, שהוא המשכם המרגש והיפה של החיים על האדמה.

ההאא.. מבינה לליבך שני צו. גם אני, כמוך, למרות שידועים הדברים ,חטפתי אגרוף בבטן.. כי הוא אומר שנכונה האמירה, the good ones die young, והסיבה היא כי הם מכווננים מידי לרווחת האחר. איזה מסר מבאס!!!
אז מה? שנשנה? שנשתנה? הרי זה בלתי אפשרי! זו תכונה מולדת לעניות דעתי. אני מעידה על עצמי במטותא ,שאני מאלה.
אז מה ,לקלפטה למינהן יהיו חיים ארוכים יותר מאשר ל good doers?

אהבת, טרם נתקלתי בשיטות להפחתת מתח שהוא מדבר עליהן, אבל כל אחת שעובדת עבורך היא טובה.
ובכלל, לא מדובר רק במתח גופני, אלא, כמו שאני מבינה את זה, המתח שנוצר בגלל הפער בין התגובות שהבטן מגיבה- למשל, לא תודה, אני לא מגיעה לארוחת החג השנה, זה לא מסתדר לנו הפעם, לבין התגובה שיוצאת מהפה כמו -יופי, תודה על ההזמנה, מה להכין, איזה כלי את רוצה במתנה?..

הוא טוען שיש לא מעט מחקרים שמצאו הבדל בין אנשים שמגדירים עצמם כ"מבודדים רגשית", לבין כאלה שמגדירים עצמם כבעלי תמיכה רגשית. בסיכוי לחלות ולהחלים.

צלצול, אני לא יודעת, לפעמים אני אופטימית ולפעמים לא. לפעמים אני מרגישה שזה לא מספיק טוב, שאני נסחפת לתוך החיים, ולא מצליחה לעשות מעבר לזה.

הקשבתי לעוד הרצאה אתמול בלילה. הפעם על גידול ילדים. ואני חושבת שאני יותר מבינה מה מטלטל אותי בגאבור.

תפיסת העולם הזו שאומרת שהדברים הם בידיים שלנו בסופו של דבר. כמו שיונת אומרת, אפשר במידה רבה להמנע ממחלות.
הילדים הם מושלמים ורק צריך לספק להם את הסביבה המתאימה. וכו..
וזה שהוא אומר שבסופו של דבר זה הכל טמון במערכות היחסים. במערכות ההיקשרות והקירבה שלנו.
ואני כל כך מסכימה איתו, הבטן, הלב, הגוף, וגם השכל מסכימים איתו. אבל איזה פחד. ולמי יש כוח לאחריות.
אולי עדיף כבר, ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

תודה, יונת, שהגעתי אל גאבור מאטה דרך קישור שלך ב הרצאות מומלצות . תודה שני על פתיחת הדף.
בפעם הראשונה ששמעתי את "אחזו בילדיכם" בכיתי מרוב הקלה, שמה שאני חושבת ומרגישה זה אפשרי ולא הזוי.

מתה על גאבור מאטה.

אני חושבת שהיכולת שלנו לשים לב מתי הגוף אומר לא, משחררת אותנו מצורך לחלות.
הוא נתן פעם מטפורה, של ארוע שאנחנו לא רוצים ללכת אליו ואומרים ״לא אוכל להגיע, יש אצלי נזילה״ -- ואז באמת הולכים ופותחים את כל הברזים כדי שהבית יהיה מוצף. ככה זה מחלות -- הן אומרות בשבילנו את ה״לא״ שקשה לנו להגיד בלעדיהן.

אבל, אם אנחנו מזהים שהבית מוצף רק כדי שלא נצטרך ללכת לארוע -- אנחנו יכולים להחליט להיות פחות נחמדים וחברותיים, ולהגיד ״לא״ להזמנה. ואז לא נצטרך נזילה שתציל אותנו -- נוכל להרשות לעצמנו לגור בבית יבש ובגוף בריא.

(זה היה על רגל אחת, תוך כדי דילוג בין השלוליות. ועתה -- צאו והקשיבו להרצאות שלו.)

וגם רציתי להוסיף לדיון הכללי יותר שאותי הדברים האלה משום מה משמחים.
כי מתח וחבריו הם משהו שממש אפשר לעבוד איתו. וכך המחלות הגדולות נראות לי הרבה יותר קטנות, הרבה יותר בשליטתי.
לא משהו שנוחת מהשמיים או מהמבנה הגנטי שלי ואין לי מה לעשות איתו.

שני, סתם מילה באופן אישי כי זה קפץ לי.
לדעתי, בעצם הנגישות שלך לחומרים כאלה, בעצם הנגיעה של הדבר הזה בך, בעצם זה שאת בכלל חושבת מחשבות כאלה וטורחת להעלות אותן על הכתב, את כבר מטפלת בעצמך טוב ממה שאמך כנראה טיפלה בעצמה, ומכאן שאת כנראה גם מטפלת בילדייך טוב ממה שטיפלו בך.
אני תוהה אם מה שמציק לך זה אולי שאת לא מטפלת בעצמך (או בילדייך) כמו שהיית רוצה, כמו האופטימום. ואם זה המצב, אז הדרך לקבלה של מה שיש ושל ראיית הטוב והנפלא בכל מה שאת עושה היא די קצרה.
ומשם, הדרך להפחתת מתח היא ממש דילוגון.

ודוגמאות למחלות מותאמות אופי? מעניין...

קוראת בעניין...

האם הוא נותן איזה שהן שיטות יעילות להפחתת מתח?

_אני פשוט לא יודעת, אם אני יכולה לטפל בילדי יותר טוב משטיפלו בי.
ואם אני יכולה לטפל בעצמי יותר טוב משאימי טיפלה בעצמה._
מזדהה

הכי מבאס אולי ששום דבר ממה שהוא אומר, לא מחדש ולא מפתיע.
אבל אחרי כמה שנים של הורות, וכמה שנים של חיים.
אני פשוט לא יודעת, אם אני יכולה לטפל בילדי יותר טוב משטיפלו בי.
ואם אני יכולה לטפל בעצמי יותר טוב משאימי טיפלה בעצמה.

והוא מקשר בין סוגי אישיות להופעה של סוגי מחלות.

והוא אומר מזהה שוב ושוב את אותם סיפורים אצל החולים שלו.

ואני לא יכולה אפילו להסביר כמה ולמה זה מבאס אותי.

http://www.youtube.com/watch?v=c6IL8WVyMMs

ואז הוא מסביר שכל מערכות הגוף קשורות ומחוברות ויש היזון חוזר בינהם, המערכת ההורמונלית, המערכת הרגשית והמערכת החיסונית.
וכשאנחנו מדחיקים ומכחישים את הצרכים הרגשיים שלנו, זה משפיע על המערכת החיסונית. ומדכא את הפעילות שלה.
וזה משבש את פעילות המערכת ההורמונלית (האחראית בין היתר על רמת המתח בגוף).
וגורם להופעת מחלות כרוניות, מחלות אוטואימונויות וכל מיני מחלות..

ובעצם מדחיק את מי שהוא ואת צרכיו, על מנת שלא לוותר על ההיקשרות ובכך לאבד את חייו.

הבעיה היא שאנחנו מתבגרים וממשיכים בכך. בלי להיות מודעים לכך. מדחיקים את הצרכים שלנו,
משנים את מי שאנחנו, מפחד לאבד את ההיקשרות, על אף שהיא פחות חיונית להישרדותנו.

https://www.goodreads.com/book/show/450534.[po]When the Body Says No[/po]

אם לפשט את מה שאני מבינה ממנו מאוד.
אז הוא אומר שלילד ולתינוק יש שני צרכים בסיסיים,
אחד הוא להיקשר למבוגר/מבוגרים מטפלים. על מנת שיוכל לשרוד.
השני הוא לבטא עצמו כאדם בפני עצמו, לגדול ולהתפתח לכדי הפוטנציאל הטמון בו.

הבעיה היא שיותר מדי פעמים הצרכים האלו מתנגשים.
מאחר שמסיבות שונות, המטפל לא מסוגל להכיל את צרכיו של הילד ואת מי שהוא. (הוא נותן למשל כדוגמה קטנה את שיטת חמש הדקות, כחוסר היכולת של ההורה להכיל את הצורך של התינוק בשינה משותפת).
והילד, על מנת שלא לוותר על ההיקשרות עם המטפל, החיונית להשרדותו, מוותר על הצורך שלו ועל הביטוי שלו.

אז מה הוא אומר?
הרבה דברים. בהרבה ספרים. והרצאות.
בין היתר הוא כותב שותף בספר "איחזו בילדכם", על איך גידול הילדים בימינו גורם לאובדן ההיקשרות הטבעית וכתוצאה ממנו לאובדן הסמכות ההורית.

אבל מה שהוא אומר לגבי הקשר בין מתח סמוי למחלות כרוניות, אוטואימוניות ומחלות לב. זה מה שאני מנסה לעבד כעת.

טוב, החלטתי ששווה דף משל עצמו.
בימים האחרונים אני מקשיבה להרצא של ד"ר גאבור, על סיפרו- כשהגוף אומר לא. על הקשר בין מתח סמוי לבין מחלות.
When the body says no.
אתן קישור כשלא אהיה בסמארקפון.



מרגישה די מטולטלת. אולי זה קשור להורמונים
ואולי זה קשור לכך שהוא רופא. והוא אומר בשקט ובבטחון את כל מה שכותבים פה באתר מאז ומעולם.
אולי זה בגלל הצער שלי על אימי שאיבדתי למחלת הסרטן.
אולי בגלל הפחד שלי, המועצם בזמן הריון שאלך בדרכיה ואותיר את ילדי יתומים.