על ידי כרית_רכה* » 14 דצמבר 2011, 00:45
רציתי לכתוב על הפרידה מהמינשא. (-:
יש דברים שהם פשוט נכונים, מובהקים, בכל אופן ומידה, וכזה הוא המינשא שלי. כזה הוא היה.
הוא קל ונוח, בטוח, הוא מוכר וזמין, הוא שימושי מאוד,
הוא היה צמוד אלי במשך שנה, וסייע המון.
הוא גם עזר לי להגדיר את עצמי, עם דן.
מיתג אותי כ'אימא עקרון הרצף', לבשתי אותו, חגרתי אותו למותניי, ראיתי אותי בו, ראו אותי בו, זוהיתי עימו, דן ואני, שניים שהם אחד, בתיווכו.
דן לא החשיב אותו במיוחד, עבורו- להבנתי- היה המינשא פשוט שלוחה של אמא, כמו להיות בידיים, היינו הך.
מחובק איתי, כמעט תמיד מלפנים, בטן אל בטן, גוף אל גוף, פנים אל פנים, קרובים קרובים.
לפני 4 חודשים הגעתי למפגש חנ"ב, ונתתי לעצב שבלב לזלוג החוצה, שיתפתי את החברות:
אנחנו לא יכולים להשתמש יותר במינשא. דן גדול, הוא כבד, זה... זה לא מה שהיה פעם, ומה שהיה לא יהיה עוד...
שינויים.
פחדים.
הרגלים.
גילויים חדשים... לפנות מקום, ישן מפני חדש תוציאו...
היום, 4 חודשים אחריי, אני ניפרדת.
המינשא עוד בא איתנו לכל מקום בהתחלה, ובשלב כלשהו הבנתי שיכול להישאר בבית בלעדינו.
הבקרים של התעוררות עם שחר נמוגו עם שעון הקיץ שעבר,
הסתיו וחורף מביאים נעליים וילד שהולך בשתי רגליים.
או נישא- עדיין המון בידיים, אבל בידיים. הרם- הורד, דן כבד- דן כבר ילד, מדבר, ואומר 'אמא, דן כבד. כבד לך?' כן.
כבד וקל, קל בלב,
הקשר אמיץ, הקשר מבוסס, ההנקה עדיין קושרת,
והזרועות חזקות להרים, והמרכז, והגב,
אמא חזקה ומחזיקה אותך, קטן.
סיומה של תקופה.
אחרי שלמדת לשבת, בערך בגיל חצי שנה קיבלנו אותו מרותם, את ה'ארגו' שלה ושל אילה.
רותם הרעיפה עליו שבחים.
לקח זמן עד שהרגשתי שאנחנו בשלים להשתמש בו, אחרי המינשא הארוך הכתום של ליאת,
ומינשא הצד הצבעוני שקנינו. אתה יושב, אתה מספיק גבוה כדי לראות משהו - בתחילה הראש שלך בקושי הגיע אל מחוץ למשענת של המינשא .
טיילתי איתך בבורגתה, התנדנדנו בערסל של תמי, גיליתי כי טוב.
גם אבא ניסה, מדד, האריך את הרצועות...
ומשם זה הפך למאסט.
כל הציוד על העגלה, והתינוק במינשא, בכל הליכה הכי קצרה, אפילו בדרך מהאוטו לבית, כל כך פשוט קל ונוח,
כל כך נעים.
פחות השתמשתי בו כדי להרדים אותך, אלא פשוט כדי להתנייד ממקום למקום, לטייל ולסייר עם קבוצת החנ"ב,
ידיים חופנות את הטוסיק שלך כדי להנדס טוב את התנוחה,
בחנויות- כנ"ל, לפעמים על הגב,חווית קניה הרבה יותר קלה.
בעצם מה הפחיד, ממה דאגתי באותו יום בו גיליתי שהפרידה קרובה?
באין אפשרות לשאת אותך בו, אצטרך לשכנע אותך לבוא איתי. לא אוכל פשוט לקחת אותך.
זה שלב חדש בתיקשורת, בחינוך בהיתנהלות,
אתה תיצטרך להסכים.
ואתה מסכים. ואתה בא איתי.
בינתיים.
אוטוטו בן שנתיים.
המינשא היה כלי עזר נהדר, אבל מה שהכי חשוב זה אתה, ואתה נישאר (-:
תודה רותם! תודה ארגו! תמשיכו לעזור לאימהות ולהצמיד אותן לתינוקות
אוהבת אוהבת אוהבת, מיה.
רציתי לכתוב על הפרידה מהמינשא. (-:
יש דברים שהם פשוט נכונים, מובהקים, בכל אופן ומידה, וכזה הוא המינשא שלי. כזה הוא היה.
הוא קל ונוח, בטוח, הוא מוכר וזמין, הוא שימושי מאוד,
הוא היה צמוד אלי במשך שנה, וסייע המון.
הוא גם עזר לי להגדיר את עצמי, עם דן.
מיתג אותי כ'אימא עקרון הרצף', לבשתי אותו, חגרתי אותו למותניי, ראיתי אותי בו, ראו אותי בו, זוהיתי עימו, דן ואני, שניים שהם אחד, בתיווכו.
דן לא החשיב אותו במיוחד, עבורו- להבנתי- היה המינשא פשוט שלוחה של אמא, כמו להיות בידיים, היינו הך.
מחובק איתי, כמעט תמיד מלפנים, בטן אל בטן, גוף אל גוף, פנים אל פנים, קרובים קרובים.
לפני 4 חודשים הגעתי למפגש חנ"ב, ונתתי לעצב שבלב לזלוג החוצה, שיתפתי את החברות:
אנחנו לא יכולים להשתמש יותר במינשא. דן גדול, הוא כבד, זה... זה לא מה שהיה פעם, ומה שהיה לא יהיה עוד...
שינויים.
פחדים.
הרגלים.
גילויים חדשים... לפנות מקום, ישן מפני חדש תוציאו...
היום, 4 חודשים אחריי, אני ניפרדת.
המינשא עוד בא איתנו לכל מקום בהתחלה, ובשלב כלשהו הבנתי שיכול להישאר בבית בלעדינו.
הבקרים של התעוררות עם שחר נמוגו עם שעון הקיץ שעבר,
הסתיו וחורף מביאים נעליים וילד שהולך בשתי רגליים.
או נישא- עדיין המון בידיים, אבל בידיים. הרם- הורד, דן כבד- דן כבר ילד, מדבר, ואומר 'אמא, דן כבד. כבד לך?' כן.
כבד וקל, קל בלב,
הקשר אמיץ, הקשר מבוסס, ההנקה עדיין קושרת,
והזרועות חזקות להרים, והמרכז, והגב,
אמא חזקה ומחזיקה אותך, קטן.
סיומה של תקופה.
אחרי שלמדת לשבת, בערך בגיל חצי שנה קיבלנו אותו מרותם, את ה'ארגו' שלה ושל אילה.
רותם הרעיפה עליו שבחים.
לקח זמן עד שהרגשתי שאנחנו בשלים להשתמש בו, אחרי המינשא הארוך הכתום של ליאת,
ומינשא הצד הצבעוני שקנינו. אתה יושב, אתה מספיק גבוה כדי לראות משהו - בתחילה הראש שלך בקושי הגיע אל מחוץ למשענת של המינשא .
טיילתי איתך בבורגתה, התנדנדנו בערסל של תמי, גיליתי כי טוב.
גם אבא ניסה, מדד, האריך את הרצועות...
ומשם זה הפך למאסט.
כל הציוד על העגלה, והתינוק במינשא, בכל הליכה הכי קצרה, אפילו בדרך מהאוטו לבית, כל כך פשוט קל ונוח,
כל כך נעים.
פחות השתמשתי בו כדי להרדים אותך, אלא פשוט כדי להתנייד ממקום למקום, לטייל ולסייר עם קבוצת החנ"ב,
ידיים חופנות את הטוסיק שלך כדי להנדס טוב את התנוחה,
בחנויות- כנ"ל, לפעמים על הגב,חווית קניה הרבה יותר קלה.
בעצם מה הפחיד, ממה דאגתי באותו יום בו גיליתי שהפרידה קרובה?
באין אפשרות לשאת אותך בו, אצטרך לשכנע אותך לבוא איתי. לא אוכל פשוט לקחת אותך.
זה שלב חדש בתיקשורת, בחינוך בהיתנהלות,
אתה תיצטרך להסכים.
ואתה מסכים. ואתה בא איתי.
בינתיים.
אוטוטו בן שנתיים.
המינשא היה כלי עזר נהדר, אבל מה שהכי חשוב זה אתה, ואתה נישאר (-:
תודה רותם! תודה ארגו! תמשיכו לעזור לאימהות ולהצמיד אותן לתינוקות {@ {@ {@
אוהבת אוהבת אוהבת, מיה.