זה דף ישן שמצאתי עכשיו.

תמיד מעניין לראות איזה תהליכים אנשים עושים באתר הזה בעזרת דפים שהם פותחים כאן.
במיוחד כשקוראים את כל התהליך בפעם אחת, גם דברים שנכתבו בהפרשי זמן, ורואים את השלבים ואת ההתפתחות משלב לשלב.
(ואין מה לומר, 'באופן' הוא פשוט פלטפורמה קסומה.)

[po]דף בהחלט מעניין ומעורר מחשבה[/po].

(())

מרגש לקרוא אותך.

אצלו הכל ממשיך כרגיל,אוכל מעשן משמין...
אבל אני במקום אחר,שיחררתי,באמת.....
זכותו להחליט על עצמו,גם אם זה יפגע בי בסוף.
אני לא הייתי מוכנה שמישהו יכפה עלי את פחדיו.
אני ממשיכה בדרכי לשמור על עצמי,
אנחנו כמעט לא מדברים על זה ,הרבה פחות מתח וכעס (ופחד),אני אוהבת אותו ,שמחה שהוא איתי,אם לא יהיה יותר ,אני סומכת על עצמי ועל היקום שיקרה מה שיהיה הכי נכון לי..
נשמע מופרך? טוב יש גם רגעם קצת פחות אופטימים,אבל זה חלק מהחיים לא? אולי אני מוכנה להיות יותר עצמאית ופחות תלויה? כנראה שזה חלק מהדרך..
תודה ששאלתן! @}

ובכן?

מתפללת, מה שלומך?
(אם אפשר לשאול שנייה לפני המחיקה)

אני חייבת להודות שזה באמת היה מתמיה לראות איך הוא אוכל ומעשן.
לא רק שהוא לא נזהר כאדם חולה, הוא ממש מגזים אפילו יחסית לבנאדם בריא.
ויותר מתמיד אני מבינה את הקושי שלך.
נראה לי שנכנסתם לאיזה לופ, ושההגזמה שלו היא סוג של התרסה, צורך להפגין עצמאות, להראות לך שהוא יעשה מה שבא לו ואת לא תגידי לו... (בטח שמת לב שהוא בדק אם בנזוגי ימנע מעצמו כל מיני מזונות בגללי או לא).
בשלב הזה, לשחרר עד כדי כך שגם הוא ישתחרר זו משימה באמת קשה... אבל אני מאמינה שאפשרית. בהצלחה!! (())
{@

[u]אבל בפנים כאילו כבר התחיל תהליך של אבל ופרידה.[/u]
אוי :-( נדמה לי שאת יותר "בולעת" ומנסה להיות "ה-בסדר", ולא באמת מקבלת אותו.

<סליחה, אני באמת לא מתכוונת לזלזל בעבודה שאת עושה עם עצמך, אבל התוצאה לא מרגישה לי שמחה או בריאה>
(())
האם את נעזרת במשהו? מאוד לא פשוט לעבור כזה תהליך לבד.

מה שקרה זה שזזתי הצידה,
אני מצליחה כמעט לגמרי לא להגיד ולא להיתערב ולא להציע,
מנסה לא להזדעזע ממה שהוא אוכל ואיך ומהסיגריות,ולא להפיל את חרדותי עליו
מה שיותר קשה מזה אני מנסה לא לזלזל בו על החולשה וחוסר כוח הרצון,מזכירה לעצמי את נקודות התורפה שלי,איפה [b]אני[/b] לא מצליחה לשנות הרגלים ותמכרויות וזה קצת עוזר.

אבל בפנים כאילו כבר התחיל תהליך של אבל ופרידה.

טוב, אפרסקים, אם את כבר שואלת, אז אני הטיפוס של "שוברים את הכלים ולא משחקים", כלומר אם משהו בחיים ממש, אבל ממש לא נותן לי מנוח ומהווה מטרד יום יומי, אז אני מתנתקת ממנו (טומנת ראש בחול?) וככה בוחרת לפעמים להתמודד. ייתכן שהייתי בוחרת לא להמשיך לחלוק את חיי עם אותו אדם, למרות האהבה. אני בפירוש לא מציעה למתפללת לנס לאמץ את השקפות העולם שלי. רק מזדהה איתה.

[u]לכן למרות כל המילים המנערות אני מתקשה לראות אותך שותקת למול הרגלי החיים ה"אובדניים" של בעלך[/u]
אזדרכת,
ומה את מציעה [po]למתפללת לנס[/po] לעשות?

רק להזכירך, עד כה מתפללת ממש לא שתקה... רק בעיה אחת: זה ממש לא עזר.
לא עזר והעכיר את חייה את חיי בן זוגה.

חלק מן המקרים שהוזכרו כאן כמו מחלה קשה , לדעתי, אינם בני השוואה למצבך כי שם באמת אין שליטה (או שיש מעט מאוד שליטה) על מה שיכול לקרות. בעוד שלכם יש שליטה מסויימת על חומרת המחלה של בעלך. זה לא שולל את הרלוונטיות של [u]תחגגי את היום[/u] אבל אני כן יכולה במקום מסויים להשוות את זה להצלת מתאבד והרי איש לא היה עומד בצד וסתם מסתכל אם היה רואה מישהו מנסה לבצע מעשה התאבדות. לכן למרות כל המילים המנערות אני מתקשה לראות אותך שותקת למול הרגלי החיים ה"אובדניים" של בעלך. וסליחה אם פגעתי, את יכולה למחוק אותי.

אולי יש מצב למשהו שהוא פשרה בין שניכם? אולי מתוך כל הדרשימה הארוכה של הדברים שהוא עושה והם לא בריאים לו, הוא יהיה מוכן לותר רק על אחד ממש קטן?
אפילו שרק יוריד את הנקניקים, אפילו שרק יבוא איתך לחצי שעה הליכה פעם בשבוע. משהו קטן, שלא יגרום לו תחושה של סבל.

[u]הייתי בצורך עצום למילים של תמיכה וחיזוק,וקצת היה לי קשה עם התגובות שאמנם באו מתוך חכמה ורצון טוב,אבל לא היו תומכות אלא מנערות[/u]
אני מאוד מבינה אותך.
האינטרנט הזה יכול להיות מאוד בעייתי לפעמים בהקשרים האלה.
בעיקר, כי אני אף פעם לא בטוחה מה יקרה אם רק אתן תמיכה ואדחה את "הניעור" לאחר כך, אני לא יודעת אם עד אז תשארי כאן לשמוע....
ולכן אני מוצאת שעדיף לפעמים לשים הכל על השולחן, גם אם קשה לעיכול, ולתת לך לגשת לדברים בזמן ובמועד שנוח לך, העיקר שתדעי שהם מחכים לך כאן. בדיוק כפי שאת עושה כיום. :-)

בכל מקרה, אני שמחה לשמוע ממך שוב, יופי שחזרת לעדכן.
את נשמעת יותר טוב, עד כמה שאפשר לשפוט כאן סאונד... :-)

בהצלחה!
ואשמח לשמוע ממך עדכונים מדי פעם. @}

תודה לכן מפחדת נועה ואפרסקים,אתן מלאות בטוב, ושמעתי את דיבריכן,אני עובדת על עצמי חזק מאד בכוון הזה עכשיו,קצת יותר קל לי,כשפתחתי את הדף,הייתי בצורך עצום למילים של תמיכה וחיזוק,וקצת היה לי קשה עם התגובות שאמנם באו מתוך חכמה ורצון טוב,אבל לא היו תומכות אלא מנערות,בחוויה שלי בכל אופן,כניראה שגם זו לטובה...אני לא מוחקת,לא ולא,חוזרת וקוראת כשמוצאת את הכוחות והזמן לזה,לוקחת מה שאני יכולה.
תודה ...

_נסו נשים טובות,לדמיין שאתן במקומי.
הייתן בקלות ובביטחון חיות את הרגע ?..._
גם אם לא בקלות - זו עדיין האופציה הטובה ביותר.
לו הייתי במקומך, גם אם היה לוקח לי הרבה זמן להגיע למקום שבו אני נהנית מההווה נטו - עדיין הייתי שואפת להגיע לשם, כי כרגע לפחות, נראה שהמקום שבו אני מתייסרת בגלל עתיד לא ברור, מחרב את חיי כיום. ולכן הייתי עובדת על עצמי, לשנות משהו בתפישה [b]שלי[/b] את כל המצב.

ואת צודקת, זה לא בא בקלות. בכלל שינויים זה תהליך מאוד קשה ולא פשוט.
למה את חושבת שבעלך כל כך מתנגד לשינוי שאת מבקשת ממנו? כי שינויים זה תהליך לא פשוט.
אז הנה, יש לך הזדמנות לעשות שינוי בעצמך, משלך - כי את רוצה. (ורק אם את באמת רוצה... :-)). כי את מבינה שזה מה שיעשה לך טוב. (אני מניחה נכון?)

אז כן, ממה שאת כותבת כאן, נראה לי כי הדרך הטובה ביותר עבורך כעת (אחרי שפעם אחת ולתמיד תגידי לבעלך את כל מה שיש לך בבטן, ואז תניחי לזה), היא לחוות את הטוב שבחייך כיום.
זוכרת? שאלתי אותך מה נותן להמשיך ולדאוג. ענית לי שזה מזין את החלק החלש והתלותי שבך. ניכר שזה לא עושה [b]לך[/b] טוב להיות במקום הזה. ולבעלך - זה גם ככה לא גורם לו לעשות שום שינוי, כך שבכל מקרה את לא מרוויחה דבר מהמקום הזה.

אגב, כדי להבין עוד יותר טוב למה כדאי לדבוק בהווה,
דמייני לעצמך שבעלך - למרות כל התחזיות, למרות כל סטטיסטיקות, למרות כל הרגליו הלא בריאים - דמייני לעצמך שהוא חי איתך יחד עד גיל 120. (כל מספר נמוך מזה נראה היה לי לא ראוי כאן.... :-)).
עכשיו דמייני לעצמך, שאת ממשיכה להישאר במקום הדואג והחרד, וזה שכל הזמן מדבר איתו על ההרגלים הרעים ועל זה שהוא צריך להשתנות. דמייני את איכות החיים הזוגית שלכם כפי שהיא היום - דמייני שהיא תמשך ככה כל הזמן הזה. עד גיל 120.
לא חבל?
לא עדיף כבר ליהנות?

מקווה שאני מצליחה לעזור במשהו.
כך או כך, אני שולחת לך חיבוקים חמים. (()) (()) (())
חזקי ואמצי!

[u]כל כך להיות שיפוטיות ונחרצות[/u]
חלילה!!

[u]ואי אפשר להתיימר לדעת ולייעץ בכזה ביטחון בלי לחטוא ביהירות[/u]
ממש לא זו היתה הכוונה.

לפחות מבחינתי הכוונה היתה רק לנסות לעזור, כפי שעזרו לי כשהייתי במצב קשה. לי אישית מאד עזר כשהזכירו לי שוב ושוב כמה יש לי היום, עד שגם אני הבנתי את זה פתאום. תחילה אכן הרגשתי שאין לי סיכוי לצאת מהדכאון - הרי עומדת לפני סכנה נוראית להפוך נכה קשה, ליפול לנטל על משפחתי, ילדי, ואף למות (שזה אגב נראה היה לי עדיף על הנכות הצפויה). כל תקוותי לעתיד, כל חלומותי הלכו ונעלמו מול עיני. ובהדרגה יצאתי מזה. והיום בעלי ואני מאושרים מאי פעם, כי כל יום הוא מיוחד, ואולי לא יהיו עוד רבים כאלה, ואנחנו רוצים להנות מכל אחד מהם. ואנחנו באמת ובתמים נהנים.

אם דברי גורמים לך הרגשה לא נעימה, של שיפוטיות או יוהרה - אנא מיחקי. גם בדף שלי היו דברים שכתבו לי ושמחקתי כי לא היה לי נעים לקרוא אותם. רק את יכולה להחליט מה עוזר לך, ומה רק פוגע.

מאחלת לך כוחות, ובעיקר הרבה שנות אושר.

כל כך להיות שיפוטיות ונחרצות,האמת היא כלכך מורכבת ואי אפשר להתיימר לדעת ולייעץ בכזה ביטחון בלי לחטוא ביהירות,או שאולי נלחצו אצלכן כפתורים ניסתרים של פאניקה פרטית.
נסו נשים טובות,לדמיין שאתן במקומי.
הייתן בקלות ובביטחון חיות את הרגע ?...
אתן כותבות דברים שאני יודעת להגיד לעצמי בעצמי.
הפער בן [b]להגיד[/b] ו [b]להרגיש[/b] זה כבר סיפור אחר.

פקעת יבשה,כמעט לגמרי,מוטלת זרוקה שנים
בגינה נטושה
היגיע גנן חרוץ ובאהבה עדר השקה ודישן את האדמה,ושתל את הפקעת,
טיפל בה באהבה,
יצאו עלים וניצנים,התחילה לפרוח,
אם ילך הגנן ולא ישוב,
מה יהיה איתה.

[u]ממליצה לך לקרוא את הדף [po]בריאות וחולי גוף ונפש[/po][/u]
ומציעה לך אולי לקרוא גם את הדף [po]קו פרשת המים[/po], בעקבותיו נכתב הזף הנ"ל..
בדף הזה אני מתארת תהליך שאני עוברת מרגע שגילו אצלי לפני כחצי שנה אפשרות למחלה קשה מאד, העלולה להגמר בנכות ומוות תוך זמן בילתי ידוע. תחילה הייתי בפניקה, שיתוק. פחד נוראי. ולאט לאט, גם בעזרת התומכים כאן באתר, ובעיקר בעזרת בעלי הנפלא, הגעתי למצב שבו אני נהנית כיום מכל רגע, מכל יום שעובר. כל יום שאני כאן ומתפקדת הוא יום נפלא.
אולי זה יוכל לעזור גם לך להגיע למצב של להנות מכל יום בנפרד. כמו שהוא. לא לחשוב כל הזמן מה יכול לקרות מחר.
מאחר ודי ברור שאין ביכולתך להשפיע על בעלך להתנהג בצורה אחרת, הרי לא נראה לי שיש מקום לנסות שוב ושוב, במחיר של ריבים, עוגמת נפש ותסכול תמידי.
נסי להתמקד במה שיש לך - בעל אוהב, שאת אוהבת אותו, ילד מתוק - חיים נפלאים. אין כל תועלת לחשוב על מה שאין לך, או מה שאולי לא יהיה לך בעתיד.
אני יודעת שזה לא קל, אבל לדעתי אפשרי. תהני מהיום. מהרגע.
חבקי את בעלך, את ילדייך.
_כמה חודשים אח"כ נכנסתי להריון ויש לנו תינוק מקסים בן שנה.
אנחנו גרים בבית יפה במקום מיוחד ויש לנו עוד ילדים מנישואים קודמים של שנינו._
[u]אני כלכך אוהבת אותו![/u]
[u]הוא אומר שהוא אוהב אותי כלכך,[/u]
יש לך המון. תחגגי את היום.

את יודעת. את אומרת הכל, עלייך רק להאמין שיש דרך אחרת, שאפשר לעזוב בצד את הדאגה למחר ולחיות נכון [b]היום[/b]. גם את לא ממש דואגת לעצמך - ליחסים, ליחד. כי את חיה ב "חרא-דה" :-)
את אומרת:
_אני רוצה להיות בהווה ,בטוב שיש בביחד,
אני רוצה לרקום חלומות לעתיד,ביחד,
רוצה להרגיש-יחד
חוסר האיכפתיות שלו גורם לי להרגיש כאילו אנחנו משני עברי מתרס,
הוא אומר שהוא אוהב אותי כלכך,
ובלב אני חושבת: כן בטח,רוצה להשאיר אותי אלמנה.
הוא אומר שהוא כלכך נימשך אלי ואני חושבת: יופי אבל אתה לא יכול לספק אותי._

אולי תתני לו להראות לך מהי האהבה כפי שהוא רואה אותה? הוא נמשך אלייך מאוד - האם באמת הוא לא מספק אותך?
יש לך הזדמנות ללמוד [b]לקבל[/b] ואת חוסמת אותה בפחדים היסטריים על מה יהיה.
את לא נותנת לעצמך לחיות בהווה, וכל הזמן את מזכירה לו ולך כמה בעצם אתם נפרדים.
[u]ובלב אני חושבת: כן בטח,רוצה להשאיר אותי אלמנה.[/u]
במקום לתת מקום לאחדות
[u]רוצה להרגיש-יחד[/u] תני לזה לקרות - זה בידייך!
לדעתי את מפרשת לא נכון את התנהגותו ומשליכה לתוכה חוסר איכפתיות - כלפי החיים, כלפייך.
יש לך שיעור מול האדם הזה, הזדמנות לגדול ולצאת לחופשי מדפוסי חשיבה ישנים.
_זה משרת את מי שאני לא רוצה להיות,החלשה התלותית השתלטנית ,
רוצה לשחרר._
הזדמנות נהדרת להתקדמות בחיים!
ממליצה לך לקרוא את הדף [po]בריאות וחולי גוף ונפש[/po]
@}

טוב, דבריי התייחסו להודעתך הקודמת...
:-)

כלומר,
המקום הזה שבו את נמצאת, לא מרגיש טוב [b]לך[/b]. [b]לך[/b] לא טוב עם זה.
אני שומעת נכון?

אם כן, מה שזה אומר: הנה פתח לשינוי: שינוי [b]שלך[/b].

[u]החלשה התלותית השתלטנית[/u]
אולי תרצי לבחור לך זווית אחרת? אולי תרצי לקחת שליטה על חייך - [b]שלך[/b], על הדברים שעליהם את כן יכולה לשלוט? אולי יש משהו בחייך שתוכלי לתפוס עליו שליטה?
אולי עקב כך תגלי בעצמך חוזק ועצמאות? (במקום חולשה ותלותיות)

[u]רוצה לשחרר.[/u]
באמת קשה לשחרר ממקום של חולשה. (())
ואולי הגיעה העת עבורך לגדול, ולחפש בתוכך את העוצמה...
והיא נמצאת שם. העוצמה. אני בטוחה.
היא רק מחכה להזדמנות להתגלות.

ואולי ההזדמנות כבר כאן?

<כתבתי וכתבתי ופתאום אני קוראת את דבריי והכל נשמע לי אמורפי לגמרי, דברים בעלמא, ובכלל התכוונתי לכתוב דברים נורא ת'כלס. כי כל מה שכתבתי זה ממש ת'כלס. אז אם לא ברור איפה כאן הת'כלסיות, שאלי נא, ואנסה להסביר. כרגע קצרה בזמן... :-)>

היה במכון שינה,גילו שיש לו הפסקות נשימה בשינה.
עכשיו יש מכשיר עם מסיכה שמחברים לאף ומנשימה כל הלילה.
אין סיכוי עכשיו שאשכח לרגע שבעלי איש חולה.

הצד הריאלי שבי אומר: תפעלי ככל שתוכלי לעזור לו לראות שהוא חייב לרדת במישקל(גם זה קשור)
ומיד אני עונה לי-תירדי ממנו,הוא ילד גדול
ואז אני מסתכלת בעין צרה על איך שהוא אוכל את מה שאסור לו -נקניקים ובשר וגבינות שמנות ולחם וחמאה ואלכוהול ועוגות
ושונאת את צרות העין הזו שלי,
זה כואב לי לראות אותו נהנה מהרגע בלי מעצורים,
כואב לי לראות אותו נהנה,... זה נורא.
מתוך הפחד האנוכי שלי,או מתוך תחושת אחריות ודאגה?..
איך להיות בטוחה שזה לא תפקידי?
מי ידאג לו אם לא אני?
הוא יתום,ואין לו אחים,
זו רק אני בתמונה במקום של לדאוג לו,
האם באמת לתת לו ללכת לאבדון בצעד בטוח?
נכון שאני לא יכולה לקחת את בריאותו על עצמי,הוא צריך לראות ולרצות בעצמו,אחרת זה חסר ערך.
צריך הרי המון רצון כדי להצליח לחולל שינוי בהרגלי חיים שלמים.
אבל
אולי אף פעם לא החדירו בו את תחושת הערך העצמי,האחריות והדאגה לגוף שלו,
את הוריו לא הכרתי,שניהם מתו צעירים,
למה הוא חייב ללכת בדרכם?
באמת בגלל שהוא כבר כמעט בן חמישים הוא צריך לבד?....
גם אם זה [po]כרוניקה של מוות ידוע מראש[/po] ?
המחיר של הדילמה הזו עלול להיות יקר מידי.
אם אתעלם ואם אלחץ אולי אני דוחפת אותו אל אותו המקום-לא לקחת אחריות על חייו שלו,
אולי יש דרך אמצע חכמה שאני בטיפשותי לא רואה?
מה יהיה המעשה האחראי מצידי?

איך שאני מבינה את זה:רצון לשלוט במציאות שלי,מתוך חולשה(תמיד זה ככה ,לא?)

מתוך חוסר אמון ביקום שהכל לטובה,מה שהראש יודע כבר,אבל אני פועלת מהבטן,
זה משרת את מי שאני לא רוצה להיות,החלשה התלותית השתלטנית ,
רוצה לשחרר.
תודה לך [po]סיגל ב[/po] היקרה על השאלה.

מחשבה:
תבדקי עם עצמך, האם קו המחשבה הזה: הדאגה התמידית לשלומו, הרצון שיישנה את אורחות חייו לכיוון בריא יותר, החרדות מפני העתיד - תבדקי עם עצמך, אם קו המחשבה הזה, אם המקום הזה שבו את נמצאת כעת, משרת אותך. תבדקי אם זה משרת אותך - כלומר עושה לך טוב, מעניק לך משהו.

(())

איך להרפות?... אני מבינה שהחרדות האלה הן על עצמי שאח"כ,והרצון שיהיה בריא כדי שייישאר איתי.
איך מפסיקים?..

אנשים יקרים,כתבתם יפה,מהלב,והכל נכון,
אבל את כל מה שכתבתם פה כבר ניסיתי ועשיתי,
קראתי, כתבתי, הכנתי ,הנחתי, אהבתי...

אבל איך אפשר להרפות כאשר איכות החיים שלנו ניפגעת?...
הדוגמה הכי בוערת היא חיי האהבה שלנו-
הגבר שלי כלכך אוהב סקס ועכשיו נהיה מצב עצוב
אני שגם ככל אישה מידי פעם רוצה וחושקת,
פוחדת להתחיל עם זה,ופוחדת להיענות
כי צופה מתוך נסיונות של תקופה די ארוכה
שייגמר במפח נפש לשנינו.

אני כותבת ועיני מתמלאות בדמעות.
יש במעשה האהבה רכות ונתינה ושימחה וקירבה
ואנחנו צעירים מידי כבר לחיות בלי!
ותגידו מה שתגידו,
אין כמו הדבר האמיתי.

עוד דוגמה-
אני מאד אוהבת לטייל ברגל,מאד,הליכות ארוכות בטבע,
ומאז שאנחנו יחד,והבנתי שבשבילו זה קשה,אין יותר.
הייתה הליכה כזו בעליה די בתחילת דרכינו יחד ששמעתי אותו מתנשם ומתנשף בכבדות
ואז לראשונה נדלקה נורת הפחד
אח"כ בא צינתור וניתוח,
כל פעם שאני שומעת אותו נושם בכבדות אני רוצה לבכות,
הגוף היקר הזה תיכף לא יהיה לצידי.

גם הניסיון הפרטי שלי (עם עישון של בן הזוג) תומך ב-[u]אולי אם תרפי מהנושא, לא תדברי על זה, לא תעשי מזה עניין, הוא יתחיל לקחת אחריות על הנושא. כי עד עכשיו זה היה בתחום האחריות שלך, תעבירי את זה לתחום האחריות שלו.[/u]
אבל לשם כך צריך להרפות באמת, לא כטקטיקה נוספת להשגת המטרה.

בקו של ההצעות האחרונות:
מציעה לך לשבת ולכתוב לו מכתב. לשטוח את טענותיך במלואן, לפרוק את כל מה שעל לבך, ובסוף המכתב להתחייב - כלפיו וכלפי עצמך - שבזה את מרפה ומניחה לו.

וואלה. נשמע כאילו זוגתי כתבה פה :-)
אני יכול להגיד לך, כאחד שבריאותו נמצאת באופן קבוע במצב כמעט קטסטרופלי וכל הסביבה מפעילה עליו לחץ כל הזמן שהכי טוב זה לדבר איתו פעם אחת, בצורה ישרה ולומר את אשר על לבך ואז, להניח לזה בכל צורה אפשרית. אני, אם מישהו רק מפעיל עלי לחץ, ולא משנה באיזה תחום, זה רק מרחיק אותי ממנו או שהדבר גורם לי לריאקציה הפוכה. (ה"מתי תפסיק לעשן? גורם לי בדרך כלל להרהר על הנושא עם סיגריה).
מלבד זאת, כשמישהו חרד יתר על המידה לבריאותי, אני תמיד מיד חושב שאולי בסתר לבו הוא מאחל לי את חרדותיו.

>כל מוות הוא ידוע מראש<

[u]אולי אם תרפי מהנושא, לא תדברי על זה, לא תעשי מזה עניין, הוא יתחיל לקחת אחריות על הנושא. כי עד עכשיו זה היה בתחום האחריות שלך, תעבירי את זה לתחום האחריות שלו.[/u]
מצטרפת. |Y|

זה מביא אותי לתהיה אולי תמצאי עניין בספר [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po] ?
לא קראתי עדיין את כולו, אבל יש לי הרגשה שזה יכול לתת לך כלי או שניים לראות את הדברים אחרת. כלומר במקום לנסות לשנות אותו (שיתחיל לדאוג לעצמו וכו'), לנסות לשנות את נקודת המבט [b]שלך[/b]. לזה יש שני יתרונות:
א. תרגישי אחרת.
ב. וזה לבדו יכול להניע דינמיקה חדשה לגמרי ביניכם.

בהצלחה!
ושולחת לך חיבוקים. (())

((-))
קוראת.

הכיני לו סלטי ירקות מעוררי תיאבון. הציעי לו לבוא איתך להליכות. נקי את הבית מג'אנק. שכל הבית יעבור לתזונה בריאה.

[u]אני רוצה להיות בהווה ,בטוב שיש בביחד[/u]
תהיי. תהיי בכל כולך כדי שבעתיד,אם וכאשר...תוכלי להסתכל אחורנית ולדעת בלב שלם ובשלווה מיוחדת שהיית שם כל כולך לאורך כל הדרך.
ראי,הנשמה שלו בחרה בדרך הזו מסיבה כלשהי שאינה קשורה אלייך אלא אך ורק למסע שלה בעולם הזה. את בת לוויה.
חזקי ואימצי.

אני לבד, לבד, לבד,
אין עוד מי שידבר על ליבו,שימצא דרך לפקוח את עיניו
רק אני.
אין לו משפחה בכלל חוץ מילדיו שגם הגדולים בהם מעדיפים לעצום עיניים ולא לחשוב על מחר.

זה הורג אותי לחשוב על מה שיכול לקרות עוד יום עוד חודש עוד שנה.
החרדה הזו מתישה אותי.
אני מוצאת את עצמי מחפשת מחשבות שיעודדו אותי כמו:
אחרי שהוא ימות אוכל לעשות כך וכך שעכשיו אני לא יכולה,וזה נורא.

אני רוצה להיות בהווה ,בטוב שיש בביחד,
אני רוצה לרקום חלומות לעתיד,ביחד,
רוצה להרגיש-יחד
חוסר האיכפתיות שלו גורם לי להרגיש כאילו אנחנו משני עברי מתרס,
הוא אומר שהוא אוהב אותי כלכך,
ובלב אני חושבת: כן בטח,רוצה להשאיר אותי אלמנה.
הוא אומר שהוא כלכך נימשך אלי ואני חושבת: יופי אבל אתה לא יכול לספק אותי.

אני מרגישה מרירה עצובה ומתאבלת בטרם עת...

מה לעשות אלוהים?..
ניסיתי להגיד לעצמי:זה לא בידיים שלך,אלה החיים שלו,זכותו לחיות את הרגע,
אני אתמודד עם מה שיביא המחר,
ומאיפה לי בכלל הביטחון שאני יודעת מה יהיה?אני לא נביאה.
אני לא רוצה להיות האישה הנודניקית שמשגעת את בעלה בעיצות והוראות,
אני מנסה לא ,
ואז קול בתוכי: אח"כ כשתישארי לבד תיצטער שלא היית יותר נודניקית,
החיים שלו שווים יותר,
אני אמשיך לנסות ואולי בסוף ירד אצלו האסימון,
אני רוצה להיזדקן ביחד איתו!

פוחדת שאולי אני פועלת ממניעים אנוכים של חרדה,ואין לי זכות.
אבל אני כלכך אוהבת אותו!
וזו פעם ראשונה בחיי שאני מרשה לעצמי לאהוב כלכך,
להיזדקק...

בעלי האהוב היקר לי כלכך,חולה בליבו.
התחתנו לפני כשנתיים ושלושה חודשים אח"כ הוא עבר ניתוח מעקפים.
השעות שבהן שהה בחדר הניתוח היו הקשות בחיי.

כמה חודשים אח"כ נכנסתי להריון ויש לנו תינוק מקסים בן שנה.
אנחנו גרים בבית יפה במקום מיוחד ויש לנו עוד ילדים מנישואים קודמים של שנינו.
עד פה כמעט הכל בסדר.
אבל כלום לא בסדר.
כי האיש שלי לא עושה כלום כדי למנוע את ההתקף הבא-כבר היו שניים,לפני הניתוח,
המחקרים אומרים שיהיו עוד -במיוחד אם לא יינקטו אמצעים מורידי סיכון-כמו ירידה במישקל,הפסקת עישון,ספורט,וכו'
הוא פשוט לא עושה כלום.
כלום.
הוא לוקח ים של תרופות להוריד לחץ דם,ויש להן תופעות לוואי.
למשל הסקס.
שפעם היה חגיגה.עכשיו לרוב מבאס.

אני מלאה חרדה,לא רוצה להישאר בלעדיו,לא רוצה שילדי הקט,שקשור כלכך לאבא יישאר יתום,

ואני כלכך חסרת אונים.

ניסיתי המון לדבר לשכנע להסביר,להתחנן-
תשמור על הגוף שלך,תטפל בעצמך,אנחנו צריכים אותך,
אני צריכה אותך,
אתה לא יכול להיות כלכך אנוכי!
האם החיים האלה לא שווים שתשמור עליהם? שתתאמץ למענם? לא איכפת לך מהמחר?....

הוא לא מבין בכלל מה אני רוצה ממנו.
כמו ילד קטן.
טוב לי ככה,מה את רוצה ממני,תני לי לחיות,אני נהנה לעשן,לאכול ושונא ספורט.
תעשי את מה שאת רוצה ותעזבי אותי.
תפסיקי לדאוג יהיה בסדר אני מבטיח.



אבא שלו מת מבעיות לב בגיל צעיר(חמישים ומשהו)
ואמא שלו קצת אח"כ משבץ מוחי-שגם הוא קשור ללחץ דם גבוה.
והוא עוד מעט חמישים.