תמרוש רוש יקרה, יש לך תובנות?
לא, יש לי רק הרהורים...
קראתי את הכתבה על איגור.
ברור שהיא מוטה. מישהו רצה להזדעזע מראש. מכל התומכים בו הם ציטטו רק את ההזויים.
אבל הרבה דברים שם אכן לא נשמעים טוב.
ולא ראיתי את העבודה שלו...
בפיזיותרפיה, יש כמה גישות לעבוד עם תינוקות עם בעיות התפתחות.
אחת מהן, Bobath, אומרת שאסור ואין טעם לעבוד עם תינוק בוכה. אין טעם - גם ברמה הפרקטית, כי זה יגרום לעליית טונוס השרירים שלו, ואצל תינוקות עם טונוס לא תקין זה לא מה שאת רוצה. אבל זה גם "אידיאולוגי", מתוך היחס הבסיסי לתינוקות.
רק מה, יש מה לעבוד עם תינוק לא-שבע-רצון, מקטר, מתלונן. עד הרגע שהוא מגיע לבכי אמיתי, בו המטפלת אומרת "די", יש לפעמים די הרבה קרעכצן, שמתבוננת בלתי-מנוסה כמוני חשבה לתומה שהם בכי.
אה, הם לא? טוב, זה באמת לא היה הבכי העמוק וקורע הלב. אבל אני חשבתי שהוא בוכה...
יש עוד גישות. אחת מהן, מדק, אומרת שאפשר לעבוד אתה בכל זמן ובכל מצב, בין אם הילד מבין מה קורה אתו ובין אם לא (בהקשר של ילד עם פיגור), ועם תינוקות - גם אם הם בוכים.
ראיתי פעם תינוקת אחת שקיבלה טיפול אינטנסיבי ביותר (אינטנסיבי מדי?) של מדק, 5-6 פעמים בשבוע. אמא רצתה (שהיא תלמד ללכת), הבת קיבלה, והפיזיופרפיסטית של המוסד החינוכי לא אמרה לה מה היא חושבת על זה, כי לא היה טעם להתווכח.
הילדה הזאת לא רצתה מגע עם בני אדם. ילדה בת שנה. היא לא נראתה כאילו היא פחדה ממני. היא לא בכתה כשראתה אותי. רק הסתובבה לה בישיבה, לאט ובדרך אגב, עד שהיתה עם הגב אלי.
הסתובבתי והתיישבתי על הרצפה מצד אחר, עם הפנים אליה.
אז היא חיפשה צעצוע, הפנתה את הראש, הסתובבה, ופיק-פיק-פק, היא שוב פעם עם הגב אלי.
בעיני זה היה עצוב מאוד. היא איבדה (זמנית) את האמון בבני אדם.
לא טרחה לבכות אף פעם, כי זה ממילא לא עזר.
אני לא אהבתי מה שקראתי שם. אני לא הייתי הולכת נגד ילד צורח. אם הוא צורח. אלא אם כן יש לי סיבה טובה מאוד מאוד לחשוב שזה טוב... ואת?
קשר עם ילדים:
אני תמיד החשבתי את עצמי כמי שלא יודעת מה לעשות עם ילדים. במובנים רבים, אני עדיין לא יודעת (תורנות הפסקה בבית הספר שלנו, חבל על הזמן. אין לי מושג איך להתערב במריבות).
אבל המבט עוזר.
אני תמיד יוצרת קשר עין עם תינוק, כשהוא בשטח. אני פשוט לא יכולה אחרת, כיום, כשהמשיכה שלי אליהם (כגוף קולקטיבי, כמה שהאמירה הזאת נשמעת רע) כל כך גדולה.
הם קולטים את העניין שלי בהם, אני חושבת, והם יוצרים המון קשר עין בחזרה.
אז אני מסתכלת עליו. והוא מסתכל עלי. ומשם זה זורם.
אני עושה פרצוף. רואה איך הוא מגיב. אם הוא מסב את הראש, לא מעוניין - יאללה, לך לאן שמעניין אותך ותהיה בריא.
אם הוא ממשיך להסתכל, מחייך, עושה משהו - זה בעיני מתן רשות להמשיך. עד האות הבא.
המון תקשורת זורמת שם.
הצחקות? פרצופים? הרי אני כילדה נורא אהבתי שאבא שלי עושה לי פרצופים. אני ובעלי עושים אחד לשני פרצופים "אידיוטיים" כל הזמן, ולא מחוסר כבוד. משעשוע. אנחנו משתדלים לא לעשות את זה בחברה, מחשש שמא יום אחד עוד יגלו עלינו שאנחנו
"אינפנטיליים", ולא האנשים הבוגרים שאנחנו אמורים להתיימר ולהיות. איזה חארטה. למה לא לעשות שטויות עם בני אדם? ילדים, מבוגרים, תינוקות, כולנו הרי אוהבים לצחוק, לא?
כשאני לא יודעת מה להגיד לילדים אני שואלת אותם "מה שלומך" כמו שהייתי שואלת מבוגר, והם כמובן לא עונים, ונגמר הסיפור.
אני חושבת שיש הבדל בין הצחקות ויוזמות תקשורת אחרות שלא כופות את עצמן על הילד, לבין "דודתיות" מעיקה.
את הפרצופים שלי אני אינסטינקטיבית עושה בשקט, בדרך כלל, כך שמבוגרים אחרים בשטח לא שמים לב שאני יוצרת קשר עם הילד שלהם. עכשיו אני חושבת, אולי זה כדי שהם לא ייכנסו לי למשוואה ולא יכפו על הילד תגובה ("נו, תגיד לה מה יש לך ביד??") כשהוא לא רוצה להגיב.
פגשתי שחופש האחרון ילדה אחת, באמת רציתי לכתוב עליה ושכחתי... היא היתה פעוטה, בת שנתיים, היא גדלה באקלים של חינוך ביתי, והיא היתה המון ובעיקר ליד אמא שלה.
היא נראתה כאילו היא לא צריכה אותי, ובדרך כלל לא מעוניינת בי.
לא יצרתי אתה קשר בכלל.
פעם ירדנו לאגם לשחות, ואמא שלה ירדה למים וביקשה ממני שאשים עליה עין.
ישבתי לידה, לא קרוב אך לא רחוק. היא הביטה בי, הפעם בעניין, אבל לא יזמה שום דבר מעבר למבט.
וגם אני הבטתי בה. ולא יזמתי כלום מעבר למבט. לא היתה לי "רשות" ממנה. אז המשכנו לשבת בשקט זו ליד זו.
אני חושבת, ניצ, שאת הלכת מקיצוניות אחת לאחרת. האם את יכולה להישבע לי שכיום את הולכת אחרי הילד, באמת הולכת אחרי הילד, בענייני יצירת תקשורת, או שאת שמה על עצמך גבולות תקשורתיים שמבחינתו של ילד X, בסיטואציה Y, מזמן היה אפשר להזיז?
אם מבחינתו אפשר לזוז, אז זוזי...
האם יש לי איזו משמעות בחייהם? למה אני צריכה להדחף להם, אפילו אם "יוצא לי מזה" אחה"צ חביב? אפילו אם יוצא להם מזה אחה"צ חביב...
את נדחפת או שאת לא נדחפת? את יוצרת קשר עין, יוצרת הצעה למגע (פרצוף, הוצאת לשון) וממשיכה משם, לפי התגובה שאת מקבלת. מאוד אנושי, מאוד מכבד. אם התינוק יפנה את הראש, בי נשבעתי שלא אלך לצד השני שלו (להוציא התינוקת שסיפרתי עליה קודם), אבל אם הוא מפנה את הראש בכוונה לכיוון שלי, אם הוא שומר על קשר עין, אם הוא ממשיך ונועץ בי עיניים גם כשאני מדברת עם מישהו אחר - מישהו פה מעוניין. ולכן אני יכולה בכיף להתקדם הלאה.
ו"אחה"צ חביב", יקירתי, לא הולך ברגל. כשאני סוקרת סקירה חפוזה את הזכרונות שלי, נדמה לי שאחרי צהריים חביבים פה ושם, עם אנשים שלא הכרתי קודם ושלא ממש פגשתי שוב אחר כך, יצרו אצלי זכרון טוב עם משמעות והשלכה לחיים: אני יכולה ליצור קשר כשבא לי.
וגם: יש אנשים שלמרות שהם זרים, הם יכולים להיות כיפיים נורא אפילו אחרי חצי שעה. שווה לנסות.
הניסיון הזה יוצר אצלי אמונה בכוחות החברתיים שלי, ואמונה בפוטנציאל החיובי של התקשרויות חברתיות באשר הן.
אני לא חושבת שזה הולך ברגל.