על ידי מרב_סגל* » 09 ספטמבר 2004, 20:27
גם אני נורא התרגשתי לקרוא את דבריך. הם נגעו בי מאד. גם אני מרגישה לעתים קרובות, בעיקר לאחרונה, סחוטה רגשית. ביחוד עקב האינטראקציות שלי עם בתי הבכורה, בת חמש וחצי, שמאז נולד אחיה לפני שנתיים ושלושה חודשים, שינתה מסלול מזה שהיתה בו קודם, והיא מתנהגת לעתים קרובות באופן היפראקטיבי, משתוללת המון, בוכה המון, ובאופן כללי לא לגמרי ברור אם טוב לה, וחלק מהזמן בטוח שלא טוב לה. מאד קשה לי בתקשורת שלי איתה, מצד אחד אני אוהבת אותה עד אין קץ, מצד שני חלק גדול מהקיץ הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ושאני צריכה ממנה חופש דחוף. היא מתווכחת איתי על כל דבר, היכולת שלה לנהל משא ומתן תביא אותה רחוק אם תבחר בבגרותה בתחום שהתכונה הזו חשובה לו, אבל כרגע זה מוציא אותי מהכלים. היא סופר דעתנית, אסרטיבית וכוחנית, זה פשוט משגע אותי! הדברים שהכי משגעים אותי הם כמובן אותן תכונות בה שמשקפות תכונות דומות בי.
הבכי הזה - כל כך חשוב, כל כך נחוץ, לנקיון הנפש מבפנים. אבל מצד שני, נוכח הצורה בה גודלתי (אסור היה לבכות, זה רע לבכות, זה מאיים על המבוגרים) - קשה לי מאד עם הבכי, ביחוד בסיטואציות בהן הוא משקף תסכול, למשל כי היא לא יכלה לקבל משהו שמאד רצתה.
רציתי מאד לחנך אותה בבית ולא לשלוח אותה לבית הספר אבל מהר מאד התברר שהיא רוצה מאד מאד ללכת לבית ספר, ושלי אין את היכולת הנפשית להשאר איתה בבית כל הזמן. הילדה פשוט חברותית מאד, וכשהיא בבית היא בדרך כלל רוצה רק לראות וידאו או לשחק במחשב, וזה הופך למאבק. אוי, כמה קשה... היא בטח חושבת כמה קשה איתי...
אני חושבת שאחד הדברים העיקריים שלמדתי בחמש וחצי השנים שלנו יחד עד כה, הוא שאין לי שליטה על אישיותה, על מי שהיא, אני יכולה רק לנסות לעשות כמה שפחות נזק על ידי התערבותי, ויכולה לנסות לגונן (די בחוסר הצלחה בזמן האחרון) מפני נזקי העולם החיצון - כולל תרבות ה"אני רוצה רק עוד עוד עוד", שבעיני הילדים מיתרגם ל"אני צריך רק עוד עוד עוד". השאיפות שלי לגביה מתמצות היום בכך שתהיה מאושרת בחייה, ושתדע להחליט החלטות שיהיו מושכלות וחכמות במובן הזה שיקדמו את אושרה. ואני מקווה שתהיה אדם טוב שאיכפת לו מאחרים ומכדור הארץ. האישיות שלי והאישיות שלה דומות במובנים רבים אבל גם שונות מאד. למדתי ואני עדיין עמוק בתהליך הלמידה של כיבוד השוני הזה, לכבד את מי שהיא ולא לנסות לשנות אותה.
אביב מאוחר וכל האחרות, שולחת חיבוק וירטואלי מאמא לאמא. כה קשה היא דרכנו... יש לי חבר מאד מאד טוב שחי בניו יורק, לבד, ודרכו אני חווה (בסיפורים) את "החיים הטובים" שיכלו להיות מנת חלקי. בפועל אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי עם בן זוגי בערב לבד בשנים האחרונות, והגם שהייתי מאד שמחה לנכס לי מחדש את לילותי, סופה של ההנקה לבני הקט אינו נראה באופק, וכל עוד נוח לו (האף שלא נוח לנו...) הוא איתנו במיטה. נורא קשה, ויש פורקן רב בקיטורים (תודה לאתר) ואני מקווה שלפחות אצליח באמת לגדל את ילדיי לחיים מאושרים כמה שיותר, ואגרום להם כמה שפחות נזקים בדרך. אגב, גם אני משוכנעת שילדינו בוחרים אותנו, ושכל ההתנגשויות, הקשיים - הם הזדמנויות ללמידה, ולצמיחה. אבל קשה לי לזכור את זה בזמן אמת...
גם אני נורא התרגשתי לקרוא את דבריך. הם נגעו בי מאד. גם אני מרגישה לעתים קרובות, בעיקר לאחרונה, סחוטה רגשית. ביחוד עקב האינטראקציות שלי עם בתי הבכורה, בת חמש וחצי, שמאז נולד אחיה לפני שנתיים ושלושה חודשים, שינתה מסלול מזה שהיתה בו קודם, והיא מתנהגת לעתים קרובות באופן היפראקטיבי, משתוללת המון, בוכה המון, ובאופן כללי לא לגמרי ברור אם טוב לה, וחלק מהזמן בטוח שלא טוב לה. מאד קשה לי בתקשורת שלי איתה, מצד אחד אני אוהבת אותה עד אין קץ, מצד שני חלק גדול מהקיץ הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ושאני צריכה ממנה חופש דחוף. היא מתווכחת איתי על כל דבר, היכולת שלה לנהל משא ומתן תביא אותה רחוק אם תבחר בבגרותה בתחום שהתכונה הזו חשובה לו, אבל כרגע זה מוציא אותי מהכלים. היא סופר דעתנית, אסרטיבית וכוחנית, זה פשוט משגע אותי! הדברים שהכי משגעים אותי הם כמובן אותן תכונות בה שמשקפות תכונות דומות בי.
הבכי הזה - כל כך חשוב, כל כך נחוץ, לנקיון הנפש מבפנים. אבל מצד שני, נוכח הצורה בה גודלתי (אסור היה לבכות, זה רע לבכות, זה מאיים על המבוגרים) - קשה לי מאד עם הבכי, ביחוד בסיטואציות בהן הוא משקף תסכול, למשל כי היא לא יכלה לקבל משהו שמאד רצתה.
רציתי מאד לחנך אותה בבית ולא לשלוח אותה לבית הספר אבל מהר מאד התברר שהיא רוצה מאד מאד ללכת לבית ספר, ושלי אין את היכולת הנפשית להשאר איתה בבית כל הזמן. הילדה פשוט חברותית מאד, וכשהיא בבית היא בדרך כלל רוצה רק לראות וידאו או לשחק במחשב, וזה הופך למאבק. אוי, כמה קשה... היא בטח חושבת כמה קשה איתי...
אני חושבת שאחד הדברים העיקריים שלמדתי בחמש וחצי השנים שלנו יחד עד כה, הוא שאין לי שליטה על אישיותה, על מי שהיא, אני יכולה רק לנסות לעשות כמה שפחות נזק על ידי התערבותי, ויכולה לנסות לגונן (די בחוסר הצלחה בזמן האחרון) מפני נזקי העולם החיצון - כולל תרבות ה"אני רוצה רק עוד עוד עוד", שבעיני הילדים מיתרגם ל"אני צריך רק עוד עוד עוד". השאיפות שלי לגביה מתמצות היום בכך שתהיה מאושרת בחייה, ושתדע להחליט החלטות שיהיו מושכלות וחכמות במובן הזה שיקדמו את אושרה. ואני מקווה שתהיה אדם טוב שאיכפת לו מאחרים ומכדור הארץ. האישיות שלי והאישיות שלה דומות במובנים רבים אבל גם שונות מאד. למדתי ואני עדיין עמוק בתהליך הלמידה של כיבוד השוני הזה, לכבד את מי שהיא ולא לנסות לשנות אותה.
אביב מאוחר וכל האחרות, שולחת חיבוק וירטואלי מאמא לאמא. כה קשה היא דרכנו... יש לי חבר מאד מאד טוב שחי בניו יורק, לבד, ודרכו אני חווה (בסיפורים) את "החיים הטובים" שיכלו להיות מנת חלקי. בפועל אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי עם בן זוגי בערב לבד בשנים האחרונות, והגם שהייתי מאד שמחה לנכס לי מחדש את לילותי, סופה של ההנקה לבני הקט אינו נראה באופק, וכל עוד נוח לו (האף שלא נוח לנו...) הוא איתנו במיטה. נורא קשה, ויש פורקן רב בקיטורים (תודה לאתר) ואני מקווה שלפחות אצליח באמת לגדל את ילדיי לחיים מאושרים כמה שיותר, ואגרום להם כמה שפחות נזקים בדרך. אגב, גם אני משוכנעת שילדינו בוחרים אותנו, ושכל ההתנגשויות, הקשיים - הם הזדמנויות ללמידה, ולצמיחה. אבל קשה לי לזכור את זה בזמן אמת...